חתם סופר/חולין/מג/ב

חתם סופר חולין מג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אפכי' רבה פירש"י אם עוף הי' וכו' ואם בהמה היא נמי וכו' נ"ל מלשונו של רש"י ז"ל דוקא בהמה דאיכא דריסת זאב וארי מינכר ולא אמרינן במקום דרוסה קשחיט. אבל בדרוסת עופות דקליש זיהרי' מודו רש"י להתוס' דבמקום דרוסה קשחיט וצריך לשחוט הקנה להפוך הושט ועיין סברא זו ברש"י לקמן נ"ג ע"ב ד"ה לפרסומי וכו' דלישנא בתרא דרש"י אין לארס נץ בדיקה כלל וא"כ י"ל אפי' ללישנא קמא עכ"פ חיישינן במקום דריסה קשחיט:

ישב לו קוץ בושט פירש"י וקורט דם אין בפנים עיין חי' רשב"א וכן בר"ן הכרח משמעתין דמיירי בלא קורט דם ולמאן דחייש שמא הבריא אפי' ליכא קורט דם בפנים תלינן אוכלין ומשקין שטפוהו. ולפע"ד עוד דללישנא הבריא ונתרפא דוקא בלית בו קורט דם אבל אי יש בו קורט דם לא אצטריך עולא לאשמעינן כיון דלא נשטף ע"י אוכלין ומשקין ע"כ מחדש ניקב ולא שייך נתרפא כענין שכ' תוס' ס"פ במה מדליקין בבלעה מחט לפנינו ע"ש. וכ' תוס' אפי' למ"ד חתיכה א' מב' חתיכות מ"מ הכא איכא חזקת כשרות. והיינו דרוב בהמות כשרות ואית לכל בהמה חזקת כשרות משנולדה. והקשה בס' שיחת חולין א"כ נילף מהכא דאזלינן בתר רובא דאל"ה איך אכלינן בשרא אפי' ע"י בדיקה ואפי' לא חישינן במקום נקב שחיט מ"מ מה יועיל בדיקה דלמא הי' נקב בשום מקום והבריא ונתרפא וחזקת כשרות ליכא דלא אזלינן בתר רובא ה"ל ס' כמו חתיכה ס' חלב. ולפע"ד היכי דליכא ריעותא דקוץ לפנינו ה"ל פחות ממיעוטא דמיעוטא למיחש שהבריא ונתרפא. אך בשמעתין דאיכא קוץ אי לאו דאיכא חזקת כשרות הוה מיחשב ריעותא אבל השתא דאזלינן בתר רובא ואיכא חזקת כשרות לא מיחשב קוץ ריעותא דהרי רובא אוכלים קוצים ואין מזיק להם לכן פירש"י אפי' ריעותא לא הוה:

אין חוששין שמא הבריא לחד פי' היינו נתרפא י"ל לניקב חיישינן ואין לו בדיקה מבחוץ אבל אי הפריד ב' העורות זה מזה ולא שלט בחיצון שבפנימי תו ליכא חששא אלא שמא נתרפא ולא חייש עולא להא ולמאי דקיי"ל לס' דרוסה חיישינן נמי לשמא נתרפא. אבל הדבר צ"ע לפמ"ש תוס' דטעמא דחיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא טפי שדרס הארי מאשר נאמר בעותי מבעתי אהדדי וכיון שאין הספק שקול דמצוי טפי לאיסור מלהיתר לא אזלינן בתר חזקה היינו דיצאה מחזקתה מחיים כך הוא כוונת תוס' וצ"ל ה"ה בקוץ שכיח טפי שנקוב מעל"ע במפולש וכ"כ תוס' להדיא ביבמות וכמ"ש מהר"ם מלובלין כאן. וא"כ תינח לחששא דשמא ניקב. אבל אבל אי חזינן דלא ניקב אפי' צד חיצון של הפנימי איך נימא דשכיח ומצוי שיתרפא והוא חשש רחוק מאד, ולפע"ד שזה הי' סברת הראב"ן דמייתי הרא"ש אשר ז"ל אות באות בסי' רכ"ז ואמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ועבר וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דכל הני חיוי בריתא קוצי אכלן עכ"ל נראה עפ"י מ"ש הרא"ש בשמו דס"ל דהכל בכלל הבריא וש"ס דפריך מ"ש מס' דרוסה הו"מ לשנויי דרוסה שכיח ונתרפא לא שכיח אך עולא לא חייש לניקב דשכיח ע"כ לא חש להאריך ותי' קסבר עולא אין חוששין לס' דרוסה ומיהו אנן דחוששין לס' דרוסה לשמא ניקב חיישינן אך כשהפרדנו העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי לא חיישינן שמא נתרפא דלא שכיח' ומיהו מאי דסיים דכולי חיוי בריתא קוצי אכלן צ"ע ומאי דמייתי רא"ש מבית הכוסות לא נמצא כן בראב"ן אך סברת הרא"ש היא דלא ניחוש אפי' לניקב מעל"ע אבל בראב"ן ליתא אלא כנ"ל וצ"ל דס"ל דישב בחצי עובי עור הפנימי ולא ניקב מעבר לעבר הוה כנמצאת דאמרינן עלה כולה חיוי בריתא קוצי אכלן ויש לזה פנים בש"ך ס' ל"ג סקי"ח מדאצטריך לאתויי מסמ"ק דמקרי תחוב משמע פשטי' לאו הכי איתי' וא"ש. אך הא רוב הפוסקים חולקים וחוששים שמא הבריא ונתרפא וצ"ע הא ודאי לא שכיח. ונלע"ד דמישב קוץ בלא"ה לק"מ דיש לחלק בין יצאה מחזקתה מחיים דס' גירושין ובין הבריא דהתם חזקת היתר אלימתא הוה שהרי טרם שזרק גט לערוה היתה הצרה בחזקת שאם ימות בעלה תהיו מותרת לשוק בלי ספק ע"כ לא אתי ספיקא דס' קרוב לו ולה ומפקי מחזקת היתר קמייתא אעפ"י שיצאה מחזקתה מחיים. משא"כ תחיבת קוץ דכל הני חיוי בריתא קוצי אכלן ומרגע שיצאה מבטן אמה אפשר טבועה קוץ זה ולעולם כשהיינו שוחטים אותה היינו מוציאים קוץ זו תחוב והיינו מסופקים אי הבריא או לא ע"כ מיגרע גרע ולא אלימי חזקה קמייתא כל כך משו"ה חוששין ולא קשי' להתוס' רק מס' דרוסה דדמיא ממש לס' גירושין ואהא שפיר משני לחלק בין שכיח ללא שכיח אבל שמא הבריא ונתרפא אפי' לא שכיח חיישינן:

אמנם התם ביבמות דמייתי תוס' בקושייתם למ"ד אפי' גרש ואח"כ כנס ואז מעולם לא הי' לצרה חזקת היתר אפ"ה אזיל בתר חזקה ולהך מ"ד ק' נמי מישב לו קוץ וליכא למימר כנ"ל ולאותו מ"ד הוצרכו לתרץ דקוץ שכיח וחיישינן שמא ניקב ולאותו מ"ד באמת לא חיישינן לשמא נתרפא דלא שכיחא וכראב"ן הנ"ל:

ומיהו לדינא פסק רמ"א בי"ד סי' נו"ן דלא אזלינן בתר חזקה היכי דיצאה מחזקה מחיים אפי' במידי דלא שכיחי. ויפה כ' ש"ך דס"ל אביי ורבא דמשני התם ביבמות יגיד עליו ריעו פליגי ארבה אלא דש"ך כ' דיש לפקפק די"ל לחומרא אמרינן דצריכה חליצה. אני אומר אה"נ דודאי כן הוא דמן התורה מוקי אחזקה אפי' יצא מחזקתו מחיים אך מדחזינן לאביי ורבא אחמרו רבנן להצריכה חליצה אע"ג דנפיק מיניה חורבה דתתייבם מ"מ העמידו דבריהם א"כ ה"ה וכ"ש דלאביי ורבא מחמרינן באיסור והיתר להטריף בכי האי גוני ומדרבנן אסר רמ"א בעובדא דידי' וכן נ"ל נכון לדינא בעזה"י:

ועיין תוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה וזו וכו' התם אינו ענין לכאן דהתם דומה לזאב שנטל בני מעים ס' מחיים ניקבו ס' השתא וה"נ ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון ולא דמי לקוץ ודרוסה שודאי מחיים אך ס' אי מטריף בי' או לא ויצא מחזקתו מחיים ואינו ענין לכאן וק"ל:

ומ"ש מס' דרוסה. מקשים הא רמב"ם כ' אין מפורש בתורה אלא הדרוסה משו"ה מחמרינן בספיקא וא"כ מאי פריך מ"ש מס' דרוסה. ויפה תי' בשמ"ח וכן בפלתי דספק ניקב הושט הוה נבלה מחיים לרמב"ם ונבלה מפורש בתורה ע"ש וביאור ענין זה דנבלה כתיב להדיא ופירושה ע"י מרע"ה דניקב הושט או ניטל ירך וחלל וגיסתרא וכדומה הוה נבלה ואעפ"י שמפרכסת כזנב הלטאה וזה מקרי מפורש בתורה אע"ג דפירושו מפי מרע"ה. אך טרפה נהפך הוא שמפורש בתורה בשר בשדה טרפה היינו חי' הדורסת בשדה ותו לא אלא דילפינן מבחוץ מה לי ע"י חי' או סבה אחרת אלא שדבר הכתוב בהוה ועכ"פ דרוסה מפורש טפי ומחמרינן בספיקא ואינך הל"מ ומקילין ועיין ס' זו בר"מ ור"ש פ' משניות פ"ו דמקואות. ועכ"פ הכא א"ש דפריך מהבריא דושט אס' דרוסה. והא"ש דלא תיקשו ממחט שנמצא בעובי ביה"כ דלא חיישינן שמא הבריא ונתרפא מעור זו לעור זו ובושט חישינן בשני עורות שמא נתרפא כמ"ש תוס' בס"פ במה מדליקין וכמ"ש רא"ש בשמעתין. והא"ש לרמב"ם דבשארי טרפיות מקילינן בספיקא משא"כ ס' דרוסה וספק בושט נבלה. ודע אעפ"י שס' ושט נבלה מ"מ חזקת שאינו זבוח ליכא כמו שבארתי לעיל כמה פעמים וישבתי לשון תוס' ספ"ק דב"מ ע"ש בביאור. דהתם ה' קאמר אי לאו דאזלינן בתר רובא הי' בספק שאינו ראוי לזבוח שניקב הושט אבל השתא דרובא ראוי' לזבוח אין זה בכלל חזקת שאינו זבוח וק"ל:

ולענין דינא בהני אוזות שמלעיטין אי נמצא קוץ תחוב אפי' קצת עור הפנימי חלילה להתיר אך בנמצא גרב או כתמים לבנים. המלעיטין בעגולים יהי' נזהרים לנפות בנפה וכברה שיהי' קמח ברור ולא ישאר בתוכו שום שפרייא"ר וכן המלעיטין בזרעוני טירקשי וייץ יבשלם או ישרה אותן במים היטב לרכך העוקצין ואז כל גרב הנמצא בפנימיות הושט אינו אלא כמחמת חולי. אפי' בא ע"י חכוך שדוחקין המאכל בכח ביד לתוך הושט וכמ"ש שכ' הב"ח מ"מ אותה המכה אינו עשוי להתרפאות שהרי בכל יום דוחקין אותה כך ב' וג' פעמים ואיך תתרפא ואין כאן חשש שמא הבריא. ומ"מ מפרידין העורות וכל שנמצא שום ריעותא אפי' בחיצון שבפנימי מטריפין ולא מכשירין אלא כשאפי' בחיצון שבפנימי לא שלטה מעבר לעבר. ואחרי כל החומרות יאכלו ענוים וישבעו והמחמיר אינו אלא מן המתמיהין לפע"ד:

והנה אעפ"י שרובא דרובא יוצאים בהכשר וא' ממאה שנטרף וגם ס' בשחיטה ליכא דלא מקרי חזקת שאינו זבוח מ"מ כל שנמצא ריעותא וטרם שהורה מורה נאבד יש לאסור מספק דכללא הוא כל שצריך בדיקה ונאבד בלא בדיקה אסור ועיין בש"ע ס' מ"ח ובש"ך ס"ק כ"ט:

תורבץ ושט וכו' יראה דס"ל לשמואל דאין שום סברא שיהי' הגרמה רק בקנה ולא בושט וס"ל נמי כמ"ש רשב"א במשמרת הבית דלא שייך הגרמה אם התחיל לחתוך בבשר בעלמא אלא דוקא במקום דמטריף בי' וא"כ ע"כ תורבץ אין נקיבתו במשהו ויהי' נמי מקום שחיטה כרב דא"כ ליכא הגרמה בושט. וליכא למימר נמי דאין בו פסול וטרפות כלל דא"כ ה"ל כמחתך בבשר ולא שייך הגרמה אע"כ הוא ברובו עכ"פ מצטרף כמו קנה:

מר לא אמר הכי וכו' הכי קיי"ל נמצא מקום שחותכו ועומד במקומו דלדידן הוה תורבץ מ"מ לשמואל דס"ל שהוא ושט ג"כ נקיבתו במשהו והוה מקום שחוטה ואין כאן נפקותא אלא למעלה במקום שחותכו ומרחיב דלשמואל ברובו ולמאי דקיי"ל כרב ביבי בר אביי כשר לגמרי דדוחק לומר שיהיו תורבץ לרב ונקיבתו במשהו ויהי' שם מקום שחיטה בלחי זה דוחק אע"כ מותר לגמרי ולמסקנא דס"ל לרב במשהו ואינו מקום שחיטה האי אתרא לשמואל הוה במשהו ומקום שחיטה ואיכא קולא לשמואל דמותר לשחוט בזה המקום:

והנה הרי"ף ורמב"ם ורא"ש מייתי הך חותכו וכויץ וכו' ומייתי גם מקום שחיטה בושט כדי תפיסת יד ולכאורה קשה לאיזה צורך מייתי זה כיון דידעינן מקום שחיטה בחיי הבהמה עד תפיסת יד ולענין טרפות לאחר מיתה לא נפקא לן בין ושט לתורבץ דקיי"ל כרב אידי ואידי במשהו וא"כ אין צורך בסי' דחותכו ועומד במקומו. מיהו לרמב"ם דניקב ושט נבלה מחיים משא"כ תורבץ עש"ך סי' ל"ג א"ש אבל לא משמע דרי"ף ורא"ש נתכונו לזה וצ"ל דלהורות נתן דלמעלה ממקום שחותכו ועומד במקומו אפי' תורבץ לא הוה ולית בי' טרפות כלל וצ"ל דכל הני שיעורים יש להם ב' עורות דבמקום שאינו נקלף פשיטא שאינו לא ושט ולא תורבץ אלא עור הלחי:

וטריפנא לי' צ"ע דהול"ל ופסילנא לי' לשחיטה. אע"כ מוכח מזה דניקב תורבץ לא הוה נבלה אלא טרפה וס"ל נמי הגרים שליש ושחט ב' שליש כשר דאל"ה עכ"פ ה"ל פסול בשחיטה באמת לעיל י"ט ע"א נמי לא דקדקו אמוראי בהכי ואמרו הגרים ב' שליש וכו' טרפה ולא אמרו פסולה אפשר לא דקדקו בכך ובשגם פליגי ר"ע ור' ישבב במתניתן אי נטרף בשחיטה הוה טרפה אבל רבא דהלכה למעשה קאמר ה"ל לדקדק בכך אע"כ ס"ל הגרים שליש ושחט ב' שלישים שחיטתו כשרה ולית כאן אלא משום ניקב התורבץ ולא הוה אלא טרפה ומיושב ק' תוס' ד"ה אי כשמואל וכו' וד"ה כולה כרב עבדא וכו' עיין וק"ל:

מקולי ב"ש ומקולי ב"ה. י"ל הא דאמרינן כגון שדרה וגלגלת היינו נפקא מינ' בפלוגתא דעלמא אבל פלוגתא דב"ש וב"ה לעולם ה"ל סתרי אהדדי דכדפסק כב"ש אעפ"י דב"ה רבים ע"כ ס"ל מחדדי עדיף ורבים היינו רבתי בדעות ושוב כשפוסק כב"ה אע"ג דב"ש מחדדי ס"ל רבים ממש וא"כ סתרי אהדדי. והנה במס' עירובין אמרינן מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שענותון הי' והקדימו דברי ב"ש לדבריהם ולא עוד אלא שחזרו דברי ב"ש. ונ"ל שהענין בטבע דנהי דב"ש מחדדי מ"מ כיון שמחמת ענותנותם שמעו תחלה דברי חדוד של ב"ש וגם חזרו דברי ב"ש והתישבו בדעתם ואח"כ נחלקו עליו אע"פ שלא הי' מחודדים כל כך מ"מ כיון שעמדו על סוף דעתו של ב"ש והתיישבו בדבריו כיונו הלכה אל האמת טפי. והנה ר"א שמותי מתלמידי שמאי הי' וגם לא הי' עניו כדאיתא במס' תענית ר"א אינו מעביר על מדותיו. ויפה א"ר יהושע לא בשמים היא ודרשינן לא תמצא במגביהם עצמם עד לשמים אלא בענותנותן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף