חתם סופר/חולין/לג/א

חתם סופר חולין לג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואין מזמנים גוי על בני מעים וכו'. כאמה"ח דמי אע"ג דלא שחיט רק הרוב ועדיין מעורי' במיעוט ואבריו המדולדלים אין בהם אלא מצות פרוש לישראל בלבד י"ל היינו לישראל דבשחיטה תלי' מילתא ושחיטה אינו עושה ניפול אבל ב"נ דבמיתה תלי' ומיתה עושה ניפול עיי' זה לקמן ע"ד ע"א:

מי איכא מידי וכו' פי' דלהתקדש יצאו ישראל ולא להקל ומשו"ה גבי נצטוו על העוברים דגם ישראל נצטוו רק שאין נהרגים היינו משום דגופו של ישראל חשוב טפי ואינו נהרג בשביל עובר רק עונשו מן השמים משא"כ ב"נ קל הוא ונהרג אפי' על עבירה כ"ד וכן בענין חצי שיעור כיון שאסור מן התורה ויש על העובר עונש בידי שמים ומה שאינו לוקה דחס רחמנא על גוף קדוש שלא להלקותו על פחות מכשיעור משא"כ ב"נ דאין להם שיעורין כלל ומה שהקשה שם משו"פ אעפ"י דגם לישראל אסור משום חצי שיעור כמבואר ברמב"ם ובטור ח"מ מ"מ נהי דלכתחלה אסור לגזול מ"מ אם עבר וגזל אמאי לא יחזור חצי פרוטה שגזל ואין ב"ד נזקקים לו כלל וב"נ נהרג אפי'. ומשני זה היא מטעם קדושת ישראל שהנגזל מוחל מאי דעביד בשעת גזילה עביד ויענש עליו משמים ככל חצי שיעור אבל כשכבר גזל היא בהיתירא בידו ובמחילת חברו:

ומ"ש שאני ב"נ דלאו בני כיבוש נינהו פי' התורה לא התירה ליקח אשת איש במלחמה. לולי דדינא הוא שהכיבוש מפריד בין הדבקים כמו ס' כריתות וכל מי שיכבוש הכיבוש מפריד אלא שלא ניתן רשות לכבוש אלא לישראל אע"ג שגם ב"נ קונה בכיבוש כדמוכח מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג היינו אע"ג שהכיבוש גופי' אסור להם מ"מ אם עבר וכיבש קנהו כמו שהגזלן קונה ביאוש ושינוי אע"ג דאיסורא עביד מ"מ קנה הגזילה ה"נ קנה מה שכבש באיסור אבל אותו הכיבוש אינו מפריד בין הדבקים ואסור ביפ"ת אשת חברו הגוי. ואם אולי יזדמן שישלח הקב"ה נביא לפי שעה ויצוה כגון נ"נ לצור על מצרים ועל צור כיון שאז נצטווה לכבוש ה"נ דשרי ביפ"ת ואין זה תלו בקדושת ישראל:

והנה תוס' הקשו דגוים לאו בני זביחה נינהו וקושיתם יוצדק לשיטת ר"י לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר וכו' דגוי אפי' אינו עע"ז אינינו בר זביחה י"ל ג"כ כנ"ל אך לפמ"ש לעיל י"ג ע"ב שיטת הרמב"ם דגוי נמי בר זביחה ורק עע"ז נאסרו משום לתא דע"ז אבל מי שאינו עע"ז שחיטתו מותר לישראל מן התורה. וא"כ קשה מ"ט לא יאכל הוא בני מעים או מפרכסת משחיטתו ולפמ"ש לעיל שם דאמוראי פליגי בסברת רמב"ם ור"י הנ"ל. א"כ י"ל היינו דקאמר ר"פ בעינא למימר ליה מי איכא מידי ולא א"ל דאמינא טעמא קאמר והיינו כנ"ל בתחלה הוה ס"ל כרמב"ם דבר זביחה הוא. וקשה מי איכא מידי ושוב הדר בי' דלמא כהר"י דגוי לאו בר זביחה ולמסקנא תני' דלא כראב"י וכרמב"ם דגוי בר זביחה הוא:

אבל מה נעשה לו לרמב"ם דאיהו גופי' פסק דמפרכסת מותר לישראל ואסור לב"נ ועיין במהרמשי"ף באריכות ולא העלה מזור במ"כ ולפע"ד לומר דלמ"ד בשר נחירה הותר להם במדבר ולא הותר להם לשחוט כלל חולין וזהו דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ז ע"א א"כ הרי גם לישראל אחר מ"ת נאסר להם מפרכסת ולא שייך למימר להקל יצאו כיון שגם אחר סיני נאסרו. רק הדבר תלוי בזמן מן הזמנים ולא שייך לומר להתקדש יצאו ולא להקל ור"פ דבעי להקשות מי איכא מידי הוה ס"ל בשר נחירה לא אשתרי וכן ברייתא דתני דלא כראב"י ס"ל הכי אבל לדינא א"ש פסק הרמב"ם ואמנם אין נפקותא אלא במפרכסת אבל לענין בני מעים הא בלא"ה לית לי' לרמב"ם כר"ל דהוה כמונח בדיקולא ורוב הפוסקים ככולם ס"ל מי איכא מידי ובלאה"נ נראה דלא שייך מונח בדיקולא אלא בשחיטה כשרה ולא בפסולה וכמ"ש לע"ל:

ועיין רמב"ם פ' יוד ממלכים ה' ט' וה' יוד שנראה שמחלק בין עכו"ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעע"ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה והשתא לק"מ מגוי ששבת מי איכא מידי דהרי גם גוי אם אינו עע"ז מותר לשבות. ומיושב ק' ש"ס ולחשבי' בהדי ז' מצות ונ"ל רמב"ם סמוך אש"ס נדרים ל"א ע"א עושים ואינם מצווים משמע גם אינם אסורים והלכה כסתם דנדרים דהוא בתרא טפי מסתם ש"ס דשארי מסכתות שהוא חיבור מאוחר:

מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כ' תוס' ור"ן דהכא אפי' צלי בעי מליחה כיון שהיא מבית שחיטה ובזה ישבתי בחי' למס' ביצה כ"ה ע"א דקאמר ת"ק בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות לאכול כזית צלי ור"ע אומר כזית חי מבית טביחתה והקשה בשיטה מקובצת לרמב"ם דאומצא נמי בעי מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלי' א"כ מה בין ת"ק לר"ע ולהנ"ל ניחא דש"ס מפרש מבית טביחתה או ממש במקום שחיטה או מקום שטובחת אכילתה היינו בני מעים. וא"כ אי מבני מעים אין מחזיקים דם בבני מעים ולא בעי אומצא מליחה. אי בית טביחה ממש אפי' צלי נמי בעי מליחה וצריך שני שיעורים שיעור צלי' ושיעור מליחה ולר"ע כזית חי סגי בשיעור א' שיעור מליחה לאומצא וטובא איכא ביניהו וק"ל:

ונאכלים בידים מסואבות כ' תוס' לצלי דלא בעי הדחה או לקדרה ובמי פירות ורשב"א ור"ן כ' שהודחו במים שלא לרצון פי' ואחר שכבר נתנגבו נודע לו ושמח ומ"מ לא הוכשר בכך כפירש"י לעיל י"ג ע"א ד"ה ואם נתכוון לכך ובד"ה הרי הן בכי יותן ע"ש:

וברשב"א בשם ריב"א דלקדרה ומכאן מוכח דהבשר לא צריך הדחה לקדירה ותוס' כ' אין ראי' דאפשר לצלי איירי והוא דחה גם זה וכ' כנ"ל:

והנה אין לפרש בכוונת ריב"א ששום בשר לקדרה לא בעי הדחה וכי יכחיש מדיח ומולח ומדיח אע"כ ה"פ האי בשר שלא יצא ממנו דם אין מוחזק בדם ולא בעי הדחה קודם מליחה ומיהו מליחה בעי ומאחר מליחה לק"מ אפשר מלח מליחא גללניתא ומנפיץ לי' וכהפוסקים דמילחא גללניתא לא בעי הדחה:

ותוס' פליגי דגם הדחה הראשונה בעי האי בישרא לרכך הבשר אך לצלי איירי דלא בעי הדחה הראשונה כלל. ורשב"א ס"ל גם צלי בעי הדחה ראשונה ע"כ מוקי בהודח בלי מתכוון:

אך ק' על הריב"א במאי מבשל לי' וע"כ במי פירות א"כ הדחה נמי במי פירות אע"כ ס"ל אין הדחה ראשונה במי פירות משום דמטרשי לי' והשתא דאתי' להכי אין צריך לדחוק במלחא גללניתא אלא הדחה שהוא רק להפיץ המלח סגי במי פירות ולא הדחה ראשונה וכדעת רמ"א סי' ס"ט ועש"ך סק"ל וק"ל:

כשרים ונאכלים בידים מסואבות. מלשון רמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות מבואר דעיקר משנתינו אתי לאוריי דאע"ג דלא יצא דם לא אמרינן מסוכנת הי' ומשו"ה מותרת אפי' בלי פרכוס והיינו סמיכות משנה זו עם מתני' דלקמן ל"ז ע"א:

<מהדורה תנינא> תניא דלא כרב אחא בר יעקב וכו' משמע דקיי"ל דליכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי וכ"כ תוס' וע"כ צריכים לחלק בין הא דשאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהו ובין הך דשמעתין דלאו בני שחיטה נינהו, וא"ש טפי לשיטת הרמב"ם דמפיק לי' מוקרא לך ואכלת מזבחו מכלל דזבחו אסור משום לתא דע"ז אבל גוי שאינו עע"ז אפשר דהוה בר זביחה מה"ת רק נדר גדול נדרו בו, כמבואר בדברנו לעיל י"ג ע"א במתני' שחיטת נכרי נבלה וא"כ א"ש דלא שייך הכא לומר גוי לאו בר זביחה הוא כמו לאו בר כיבוש:

אמנם מהתימה על הרמב"ם דפסק כרב אחא בר יעקב ולא חייש לבריי' דתני' דלא כרב אחא בר"י וכבר עמדו בזה האחרונים ועמ"ש מהר"ם שי"ף ז"ל בשמעתין באריכות, והנלע"ד דלכאורה יש לתמוה אהש"ס דסנהדרין נ"ט דפריך אהך סברא דמי איכא מידי והרי יפת תואר ומשני שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהי, ופירש"י לא ניתנה ארץ לכבוש אלא לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה על ידי כיבוש עכ"ל והנה רש"י בפ' תצא מפורש דהכתוב מדבר במלחמת רשות וע"ש ברא"מ והוא מספרי, וא"כ ע"כ צ"ל אפי' בח"ל דלאו א"י נמי אין כיבוש לגוי והוא נגד תלמוד ערוך גטין ל"ח ע"א ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא וכ' תוס' סוף ד"ה אבל וכו' בחזקה של כיבוש מלחמה איירי וכן פר"ח עכ"ל ומסיק אמר ר"פ עמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג, וע"ש פירש"י באריכות ומייתי שם עוד וישב ממנו שבי וכ' תוס' ד"ה עמון ומואב כי היכי דקני ארצם בחזקה ה"נ קני גופם ומשמע שם בודאי דהלכתא כהך סוגי' למעיין שם בפוסקים וא"כ תיהדר ק' הש"ס דסנהדרין לדוכתא והרי יפת תואר ואין לומר שאני נכרים דלאו בני כיבוש נינהי הא הוו שפיר בני כיבוש וצלע"ג, וע"ש בחי' רשב"א גבי מנין לנכרי שקונה את הנכרי למעשי ידיו ובריש סוגי' דשם ומ"ש בשם הראב"ד ע"ש היטב י"ל באמת דתנאי פליגי בהכי והש"ס דסנהדרין דמשני הבריי' דנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי, מוקי הבריי' כמ"ד נכרים לאו בני כיבוש נינהי, וכן הך תני' דלא כרב אחא בר"י ס"ל הכי, אבל אנן קיי"ל כמ"ד גוים בני כיבוש נינהי מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג וכסתמא דתלמודא בגיטין וא"כ הלכתא כרב אחא בר"י דאיכא מידי דאסור לנכרי ושרי לישראל וכן הוא להדי' ברבה פ' בראשית דחד מ"ד ס"ל כן, וע"ש ביפ"ת, ופסק כן הרמב"ם ומ"מ לא נפקא מיני' מידי בכל התורה דהרי מסיק הש"ס אנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר"י ועמ"ש רש"י שם ד"ה ואליבא דר' יהודה וכו' ולר' יהודה גופי' לישראל קאמר וכו' ע"ש ולא נפקא מיניה מידי אלא שלא להאכיל מפרכסת לגוי, אבל להזמינו על בני מעים שרי דהרי לא קיי"ל כר"ל שיהי' כמונח בדיקולא ועיין היטב בכל זה כי יש לדחות דנהי דלא ניתנה הארץ לגוים לכבוש מ"מ אם עבר וכובשה קונה בכיבוש כמו גזלן שקונה הגזלה ובודאי אין היתר לגזול ומ"מ קונה ביאוש וה"נ:

השוחט חי' ועוף ולא יצא מהם דם מה שתי' תוס' כל דם הנשפך על הארץ וכו' הוקשה למים בין לענין הכשר בין לענין פטור כיסוי אלא אלא לענין כיסוי גלי רחמנא וכו' צל"ע א"כ ה"ל חיה ועוף דבר שהיה בכלל תשפכנו כמים. ויצא לידון בחדש להטעינו כיסוי אי אתה יכול להחזירו לכללו לענין הכשר עד שיחזרנו הכתוב לכללו בפירוש ואם אולי יאמר האומר שזה לא מקרי יצא לידון בדבר חדש, א"כ פשיטא דקשי' דה"ל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד בדבר שאינו חדש דללמד על הכלל כלו יצא שיהיה גם בהמה טעון כיסוי ולא יהי' כמים אלא לענין הכשר ותו לא וצלע"ג ועיין מדות אהרן:

ולולי דבריהם הייתי אומר דק' הש"ס דפ' כיסוי הדם דיהיה בהמה בכלל חיה לכיסוי לא קשי' אלא לר"ע דס"ל בשר תאוה לא אשתרי כלל ואיכא למימר בהמה בכלל כי יצוד ציד חיה אבל לר' ישמעאל מיירי הפרשה בתחלה בדין בהמה אם ירצה לאכול יביאנו לפתח אהל מועד וכי יצוד ציד חיה ועוף ושפך דמו וכסהו בעפר א"כ בכה"ג לא שייך בהמה בכלל חיה כיון דהפרשה מיירי בהדי' מדין שניהם ומחלק ביניהם דבהמה יביא אל אהל מועד וחיה יכסה דמם ואע"ג דמ"מ בזה"ז שהותר בשר תאוה וא"נ במדבר בבעלת מום דלא חזיא לאהל מועד אפשר שיהי' דינה בכיסוי, מ"מ בלשון הקרא לא משמע שיכלול בהמה בחי' כיון דבפרשה מפורש דין שניהם וא"כ י"ל ר' ישמעאל כת"ק דמתני' ור"ע כר"ש דלית ליה הכשר בדם שחיטה כלל ולק"מ ק' תוס' רק הא קשי' דבעי לאוקמי בשמעתין ת"ק כר"ע הואיל וכולי סתומתי אליבא דר"ע כפירש"י ולפי הנ"ל ע"כ א"א דאתי' כר"ע ואמנם לפמ"ש לעיל בסוגיא דבשר תאוה דלרמב"ם גם לר"ע איתסר בשר תאוה ותלי' בתנאי אליבא דר"ע ע"ש א"כ א"ש הכל עיין וק"ל:

ונאכלים בידים מסואבים. עיין ש"ך סי' ס"ט סק"ל ע"ש ועמ"ש חי' רשב"א דדעת הריב"א דהבשר לא בעי הדחה אלא מליחה לקדרה ע"ש, וכוונתו דהבשר הזה דלא יצא ממנו דם לא בעי הדחה ראשונה דליכא דם על גביו ומ"מ מליחה בעי שמא יפעול המלח להוציא דם ואז יצטרך הדחה אחרונה אך מיירי שאירע שגם המלח לא פעל מאומה וע"כ לא בעי גם הדחה אחרונה ובשלו כך במי פירות, אבל הדחה במי פירות לא מהני ונראה דהתוס' מודים דלא בעי הדחה ראשונה אך הדחה שאחר המליחה צריך כי אולי הוציא המלח טפה דם. וע"כ מוקי לי' לצלי דלא בעי הדחה אחרונה עכ"פ עיין בי"ד סי' ע"ו סעיף ב' בהגה, וא"נ הדחה אחרונה במי פירות ועכ"פ הרוחנו דלא כהוכחת הש"ך סי' ס"ט הנ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף