חתם סופר/חולין/כג/ב

חתם סופר חולין כג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מי אמרינן באיל וכבש מתנה בברי' לא מתנה וכו' הרמב"ם מייתי מתני' דמס' פרה הקריבו מביא עליו נסכי איל ולא כ' שום תנאי ש"מ ס"ל כר' יוחנן דאו מרבה פלגס לנסכי איל ואפ"ה כ' האומר עלי עולה מכבש או מאיל והביא פלגס ה"ז ספק ולר' יוחנן לא יי"ח כלל. ולפע"ד אקדים דברי' דפלגס אינו דומה לברי' דתחלת הציהוב דלאו מין הקרבה הוא כלל. אך הכא בפ' נדרים כתיב ואם מן הצאן עולה קרבנו מן הכבשים או מן העזים שם אין חילוק אם יביא כבש או איל או פלגס ושם לא נזכר שיעור כלל חוץ היכי דכתיב כבש בן שנתו או איל שסתמו ב' שנים שם איכא למימר אין הפלגס בכלל אבל בר הקרבה הוא וגילה קרא בפ' נסכים דפלגס בכלל נסכי איל ואפשר דגלי קרא שהוא איל או שהוא ברי' אלא שריבה אותו לנסכי איל. אך בפ' אשם כתיב איל מן הצאן ודרשינן בת"כ מן להוציא הפלגס שאינו ראוי לאיל אשם נמצא פסוק זה מוציאו מכלל איל ופסוק א' בנסכים מכניסו לכלל איל לנסכים או אפשר ברי' הוא ומחייבו בנסכי איל. וקיי"ל בנדרים היכי שאין הלשון מבורר הולכין אחר לשון תורה והכא לשון תורה אינו מבורר ע"כ יש לספק בלשון ב"א בנדרים נמצא לר' יוחנן לא תיבעי לן בודאי יש לספוקי בברי' מלבד מה שיש לספוקי בכבש ואיל. אך לבר פדא אפשר דלא מספקינן לי' בברי' כלל ונפיק ממ"נ אבל לר' יוחנן בודאי יש לספוקי נמי בברי' וא"ש פסק רמב"ם:

מדלקי עליהו חמץ הוא פירש"י הא דלא חייב כרת משום דאינו ראוי לאכילה. אין כוונת רש"י דנוקשה אין ראוי לאכילה אלא רצונו שאין החמוץ הזה עושהו ראוי לאכילה ובפסח הקפידא אחמוץ הגורם ללחם שיהי' ראוי לאכילה ואם אין החמוץ עושהו ראוי לאכילה אעפ"י שהוא מעדנים כגון פת הבא בכסנים מ"מ אינו חמץ גמור. אבל לענין חמץ אינו תלוי אם החמוץ עושהו ראוי כי לא כתיב לא תאכל מזבח חמץ אלא לא תיעשה חמץ או לא תאפה חמץ ע"כ נוקשה נמי חמץ הוא:

ואמנם תוס' כ' דגם במנחות איכא שום דרשא וכ' ברכת הזבח ר"פ כל המנחות דהיינו אשר תקריבו דדרשינן מיני' מנחת נסכים לחימוץ ומנחת נסכים מי פירות נינהו ש"מ נוקשה הוה חמוץ למנחות אלו דבריו ודפח"ח אלא שצ"ע א"כ מה ענין זה לר"מ ור' יהודה אפשר ר' יהודה דפליג בפסח ולא דרש כל יודה במנחות דאשר תקריבו דריש. וי"ל כדאמרינן התם דמנחת נסכים אפשר מגבלה במים וה"ל מי פירות עם מים ומחמיץ גמור. והשתא לר"מ דאית לי' ריבוי כל לרבות נוקשה לענין פסח א"כ אמרינן מנחת נסכים אינו מגבלה במים וה"ל נוקשה ואפ"ה הזהירה תורה אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים כיון דכבר מצינו כיוצא בו בפסח לרבות נוקשה משא"כ לר' יהודה דלא דרש כל לרבות נוקשה ולא מצינו בשום מקום שיהי' נוקשה חמץ א"כ דחקינן ואמרינן מנחת נסכים מגבלה במים ועשו"ה אצטריך אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ:

<מהדורה תנינא> אי דר"מ לר"מ מדלקי עלי' חמץ הוא, העלו בתוס' דאיכא שום ייתור בתודה ומנחות דחשיב נוקשה חמץ גבי', וכ' ברכת הזבח במנחות ר"פ כל המנחות, אולי נעלם מהם דברי ש"ס ערוך שם נ"ז סוף ע"א אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ ומסיק שם דה"ל מי פירות עם מים ולהתו' ה"ל נוקשה וא"כ מבואר דנוקשי מקרי חמץ במנחה וה"ה לתודה אלו דבריו ז"ל וצריכים תבלין דא"כ לא תלי' זה בפלוגתא דר"מ ור' יהודה דאפשר דהכא רבי' רחמנא אשר תקריבו כ"ע לא פליגי דמקרי חמץ משא"כ בפסח דליכא קרא, ופשוט דחולין מקדשי' לא ילפי' וליכא למילף חמץ דפסח ממנחות. ואיך קאמר דר"מ לר"מ חמץ הוא מדלקי עלי' בפסח משא"כ לר' יהודה ואיך תלי' זה בזה, ולכאורה י"ל כך דהרי מבואר התם דלבתר דדרשי' מכל המנחה לרבות כל המנחות לחמוץ אייתר אשר תקריבו למנחות נסכים. וא"כ תינח למאן דדריש כל בעלמא, אבל מאן דלא דריש כל אצטריך אשר תקריבו לרבות כל המנחות ואין לנו ילפותא לרבות מנחת נסכים לחמוץ ואין לנו שום ייתור לאסור נוקשה גבי מנחות, והא"ש דהכי קאמר הש"ס לר"מ מדלקי עלי' בפסח וע"כ משום דדריש כל מחמצת לרבות נוקשה א"כ דריש נמי כל מנחה לרבות כל המנחות ואייתר אשר תקריבו למנחת נסכי' וא"כ חמץ גמור הוא תודה ומנחות, ומסיק אלא דר' יהודה לר' יהודה דלא דריש כל מחמצת לרבות נוקשה וה"ה דלא דריש נמי כל המנחה, ואצטריך אשר תקריבו לרבות שארי מנחות, וליכא ילפותא למנחת נסכי' ולא לנוקשה, כך י"ל דברי בה"ז הנ"ל אלא דשם במנחו' נ"ז ע"א כ' תוס' דאפשר דהך דרשא דכל המנחה ליכא מאן דפליג דדריש כל ע"ש ואפשר שאין זה מוכרח כל כך, ועיין תוס' פסחים מ"ג ע"ב ד"ה מאן וכו' ומ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' ע"ש וק"ל:

וצריך עיון עדיין מנ"ל דס"ל לר"מ כריה"ג דלמא כר"ע דמפיק אשר תקריבו ללחם הפנים ולא לנסכים וכן פסק הרמב"ם דלחה"פ יש בו משום חמוץ ולא מנחת נסכים ואין כאן שום רמז לנוקשה בתודה ומנחות, וע"ש בתו' דס"ל דלר"ע מרבי' נסכי' וגם לחה"פ ודלא כהרמב"ם ומ"מ גם הם לא כ"כ אלא אחר שנניח שיש לנו שום רבוי ממקום אחר דנוקשה חשוב חמץ גבי מנחות, אבל כל זמן שלא נדע זה מנ"ל לרבות נסכים כיון דאיכא לאוקמי קרא אלחה"פ והדר' ק' לדוכתא דלמא ר"מ כר"ע ס"ל וכנ"ל: והנה התם ר"פ כל המנחות י"ל בקצור בפשיטות דהתם מייתי ר' אמי מקרא דזאת תורת המנחה והקשו תו' כיון דמהך קרא מוכח כל המנחות לחמוץ למה לי כל המנחה אשר תקריבו ולא תי' כלום. והנה לפ"ז י"ל היינו דקאמר הש"ס אי שיאור דר"מ לר"מ מדלקי' עלי' ש"מ דריש כל מחמצת וה"נ ידרוש כל המנחה ונפקא לן לעכב מדכ' זאת תורת וכל המנחה ואייתר לא תאפה חמץ לשיאור אלא ר"י לדר"י דלא דריש כל והה"נ דלא דריש כל המנחה לרבות שאר מנחו' ומאשר תקריבו נמי לא פסיקא לי' דלדידי' אצטריך לא תאפה חמץ לעכב בחמץ גמור ואשר תקריבו ללחה"פ, ושיאור מנ"ל וא"ש. ואמנם בשמעתין לא שייך הא דלמסקנא אצטרי' לא תאפה חמץ אלא מורבכת וא"נ לאוקמי גברא בלאו כמבואר התם וא"כ ליתא להנ"ל והדר' ק' לדוכתא, אלא שכבר כ' תו' בשמעתין בלא"ה לק"מ דה"ק לר"מ חמץ הוא ולא יי"ח מצה וא"ש.

ובפלפולי הישיבה אמרתי לחדודי ליישב גם ק' תו' בשמעתין עיי' סוגי' דר"פ אלו עוברין דלר"י אמר רב אתי' מתני' כר"מ דסופג מ' על נוקשה ומכ"ש על עירובו אבל כר"א לא אתי' דע"כ לא אמר אלא בעירובו אבל נוקשה לא, ור"נ אמר בהיפיך ע"ש, ותני' כוותי' דר"י אמר רב והטא"ח סי' תמ"ב פסק כר"נ ותמהו עליו, גם ליישב גי' הישנה בב"י שם דגרס בש"ס לר"א עירובו וה"ה נוקשה והיא תמו' דא"כ כר"מ נמי אתי' ונוקשה וה"ה תערובות כיון דלא עדיף חד מחברי' תו צ"ע במאי פליגי למר הא עדיף ולמר הא עדיף:

הנה במכילתא פ' בא דריש מלשון מחמצת זה הוא שאור דסד"א כיון שאינו ראוי לאכילה לא לחייב עליו קמ"ל, והוא נגד ש"ס דילן דמפיק מיני' נתחמץ ע"י ד"א, וצריך לומר שש"ס דילן לא בעי קרא לרבוי שאור דמדר"ז נפקא דאמר פ"ק דביצה פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור, וא"כ המכילתא פליג על הנ"ל, ומהתימה על רש"י בחומש דשב.יק ש"ס דילן ומפרש כהמכילתא:

והנלע"ד ליישב דבפסחים כ"ח ע"ב פליגי ר' יהודה ור"ש לר"י כל מחמצת לפני זמנו ור"ש לנתחמץ ע"י ד"א, ור"י מנ"ל הא מדאפוקי' רחמנא בלשון מחמצת ע"ש, וצריך להב.ין לר' יהודה דלמא כולי' קרא להכי הוא דאתא, ומנ"ל לאו יתירה ללפני זמנו, ועכצ"ל דמדה"ל למיכתב חמץ והוה מוקמי' באם אינו ענין לנתחמץ ע"י ד"א ומ"ט שני' בלישני' וכ' מחמצת, ע"כ כדי לאוקמי גופי' דקרא ללפני זמנו, כצ"ל לר' יהודה, וא"כ ק' לר"ש שפיר קאמר ר' יהודה, ולתרץ זה הוה ס"ל לרש"י דר"ש ס"ל כדרשא דמכילתא דאצטריך קרא לשאור ולית ליה הא דר"ז דביצה הנ"ל מדפתח בשאור, ואצטריך תרי דרשות חד לשאור וחד לנתחמץ ע"י ד"א ולא אייתר ליה קרא ללפני זמנו, ור"י ס"ל כר"ז דמפיק שאור מדפתח הכתוב וכו' וממילא אייתר קרא אלפני זמנו, והנה אנן קיי"ל כר"ש לכן פירש"י כר"ש דמחמצת קאי נמי אשאור. ומיושב פירש"י בחומש:

והרז"ה ר"פ אלו עוברין כ' דהואיל דמחמצת פירושו נתחמץ ע"י ד"א דה"ל כעין תערובות שהרי כח אחר מעורב בו, לכן מרבי' מכל לרבות עירובו' מעניני' דקרא, ואומר אני לפ"ז להמכילתא דמרבה ממחמצת שאור שאינו ראוי לאכילה, והנכון לרבויי מכל לרבויי נוקשה דהוה נמי אינו ראוי' לאכילה כפירש"י בשמעתין והוה נמי מענינא דקרא. ולפמ"ש לעיל דלר"ש מרבי' ממחמצת שאור וגם נתחמץ ע"י ד"א א"כ י"ל דתרווי' מרבי' מכל נוקשה וגם עירובו דהרי תרווי' הוה מענינא דקרא, או אפשר דלא מרבי' אלא חד מהני המסתבר יותר לאיסור או נוקשה או תערובות:

ומעתה אני אומר דכ"ע לא פליגי בסברא דודאי נוקשה חמיר וראוי לאוסרו טפי מעירובו, ור"י אמר רב לטעמיה אזל דס"ל לרב בפסחים כ"ט ע"ב הלכה כר' יהודה לאסור חמץ לפני זמנו, וא"כ מחמצת פירושו נתחמץ ע"י ד"א ולא שאור וליכא לרבויי מכל אלא עירובו ולא נוקשה והשתא קאמר מתני' ר"מ דמדחזי' דסופג מ' על נוקשה אע"ג דאין לזה שום קרא לרבות, מכ"ש דסופג על עירובו ודריש כל לרבות עירובו והדר אתי' לי' נוקשה בק"ו מעירובו דמפורש איסורו בקרא, דהרי בסברא חמיר נוקשה מעירובו, ור"י אמר רב דקאמר נוקשה וכ"ש עירובו לאו בסברא קאמר דהוה כש"כ, אלא אדרבא דקרא קאמר כיון דר"מ סופג על נוקשה דלא מפורש בקרא כש"כ על עירובו דעלי' קאי קרא כהרז"ה הנ"ל, והדר הוה יליף ר"מ נוקשה בק"ו מעירובו:

ואי קשי' הא אין עונשין מן הדין ואיך ילקה על נוקשה, לזה י"ל דס"ל לר"מ כריה"ג דמנחות נ"ז הנ"ל דאשר תקריבו לרבות מנחת נסכי' לחמוץ והיינו נוקשה ונהי דחמץ דפסח שהוא חולין לא ילפי' מקדשים ממנחות מ"מ כיון דגלי לן קרא במנחות דהוה חמץ, והכא אית לן ק"ו מתערובות ה"ל רק גילוי מילתא בעלמא ושפיר לוקין ואתי' מתני' כר"מ, אבל כר"א לא אתי' דדלמא ע"כ לא קאמר אלא עירובו דמיירי בי' קרא, אבל נוקשה דלא אתי' אלא מק"ו לא אמר דאין עונשין מן הדין דדלמא ס"ל כר"ע דאשר תקריבו לרבות לחה"פ, ולא נכסים ועדין לא גלי לן קרא בשום מקום דנוקשה מקרי חמץ ואין עונשי' ולא מזהירים מן הדין, ובמתני' תנן הרי אלו באזהרה, וע"כ כר"מ אתי' דאמר סופג מ' וע"כ כריה"ג ס"ל דתקריבו אמנחת נסכים קאי וק"ל:

ואמנם ר"נ ס"ל כרבו שמואל שם כ"ט ע"ב דהלכה כר"ש ולדידיה קאי מחמצת אשאור ונתחמץ ע"י ד"א, ותרווי' נוקשה ותערו' הוה מענינא דקרא וא"כ מתני' כר"מ לא אתי' דלמא ע"כ לא אמר אלא נוקשה דחמיר ומוקי קרא דכל, אמסתבר טפי אבל תערובות לא אלא כר"א אתי' דאמר להדי' עירובו בלאו וכיון דלוקה על הקל כש"כ אנוקשה דחמיר דהא תרווי' מפורשי' בקרא, וא"ש נוסחא הישנה עירובו ה"ה נוקשה דבכוונת הקרא הוה ה"ה, דשוו תרווי' בענין הכתוב דמיירי משאור ומנתחמץ ע"י ד"א, ואמנם בסבר' הוה כש"כ, וק"ל:

ומיושב הטור דודאי בברייתא דתני' כוותי דר"י אמר רב דאית לה עירובו ולא נוקשה, ע"כ כר' יהודה אתי' דלקי אלפני זמנו ולאחר זמנו, ולא קאי מחמצת אלא אניתחמץ ע"י ד"א וליכא לאוקמי רבוי דכל אלא אעירובו כהרז"ה, ונוקשה אע"ג דמסברא חמיר טפי מ"מ אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין, אמנם אנן הא קיי"ל כר"ש א"כ האומר עירובו בלאו כש"כ נוקשה כנ"ל, וא"ש הטור. וא"ש לשון הש"ס דשמעתין דקאי לר"ז דאיהו מרא דשמעתי' פ"ק דביצה פתח הכתוב בשאור ע"ש. וע"כ לא מפיק שאור ממחמצת אלא נתחמץ ע"י ד"א, וא"כ יפה אמר אי דר"מ לר"מ מדלקי עלה בפסח אע"ג דלר"ז לא מפרש בי' קרא וע"כ מק"ו והא אין עונשין מן הדין אע"כ חמץ גמור הוא לענין תודה ומנחות מאשר תקריבו וכריה"ג דמוקי ליה למנחת נסכי' ולא הוה רק גילוי מלתא בעלמא, וק"ל.

ואיידי דאיירי ארשום קצת מה שנ"ל עוד ביישוב הטור הנ"ל דהתם אמרי' וכזית בכדי א"פ דאורי' א"כ מ"ט דרבנן דפליגי אר"א בכותח ומסיק הנח לכותח דלית בי' כזית בכדי א"פ דאי משטר שטר לי' בטלה דעתו, והשתא י"ל דכ"ע נוקשה חמיר מעירובו שאין בו כזית בכא"פ ועירובו בכזית בכא"פ חמיר מנוקשה אפי' אי לא הוה כא"פ דאורייתא, חמיר מיהת הוה מנוקשה מסברא, ובהא פליגי ר"י אמר רב הוה ס"ל כהס"ד דכותח אית בי' אכילת פרס וכיון דשמעי' לר"מ דסופג אנוקשה מכ.ש"כ אתערובות כעין מתני' דיש בו כא"פ לפי סברתו, אבל כר"א לא אתי' דלמא דוקא עירובו בכא"פ ולא נוקשה, ואמנם ר"נ כיון כהלכה דכא"פ דאורי' וכרת נמי חייב, והנח לכותח דבטלה דעתו, וא"כ כר"מ לא אתי' דנוקשה חמיר מכותח דמתני' דלית כא"פ וכר"א אתי' דע"כ מיירי מעירובו ביותר מכא"פ, דאל"ת כרת נמי איכא דכזית בכא"פ דאורי' וע"כ ביותר מכא"פ ובתערוב' כי האי הוה נוקשה ק"ו מעירובו, והכי קיי"ל למסקנא וכן פסק הטור, הקצרתי כי אין כאן מקומו להאריך בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף