חתם סופר/גיטין/עח/א

חתם סופר גיטין עח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמקום כרעי לא קפדי אינשי. פי' תוס' וגם הרא"ש לכל הפחות באשתו ועיין מהרש"א דבמוכר ולוקח דעלמא קפיד נ"ל דיצא להם זה ממ"ש תוס' מגילה כ"ו ע"א ד"ה אף לא המטות וכו' ע"ש ובתוס' ישנים יומא י"ב ע"א כ' ה"ה שארי תשמשים כגון תיבו' ולהנ"ל נ"ל לא מיבעי' תיבו' שהרי הקרקע מקום התיבו' אינן שלהם אבל מטות איכא דגבוה עשרה והוה סד"א אמקום כרעי לא קפדי שבטים קמ"ל. אלא לפ"ז י"ל משו"ה פליג ת"ק וס"ל משכירים מטות משום דאמקום כרעי לא קפדי וא"כ הלכה כת"ק וצ"ע:

כליו של לוקח ברשות מוכר. עיין ב"ב פ"ו ע"א באמר מוכר ללוקח זיל קני קני לכ"ע והכא אעפ"י שאומר הי גיטך מ"מ אינו דומה לדהתם. דהתם רצון הלוקח לקנו' והמוכר מעכב ע"כ אם אומר זיל קני מהני אבל הכא אין רצון האשה לקנו' ואי לאו דקני מדינא אפי' שלא ברצונה לא יועיל רצונו של בעל. ועיין מ"ש טור חו"מ סי' רי"ש בשם הרמ"ה דוקא באומר זיל קני הני פירו' אבל אם נותן לו רשות ומשאיל לו מקום להעמיד כליו אין דעתו שיקנה פירותיו עי"ז ע"ש. ולא תיקשי משמעתין דהבעל שאינו מקפיד אמקום כרעי המטה ומקום קלתה קונה לה הגט הכא שאני שהרי אומר לה ג"כ טלי גיטך משו"ה מהני קנין המקום להעמיד קלתות לקנו' גם הגט. מיהו למ"ש רמב"ם במוכר קלתות ר"ל שהלוקח קנה סל ממנו ובההיא הנאה שקנה ממנו סל נותן לו רשית להעמידו בחצירו ואף על גב דמסקנא לא קאי הכי מ"מ פסקו הרמב"ם במוכר דעלמא ולהרמ"ה הנ"ל קשיא נהי שנתן לו רשות להעמידו אבל לקנו' פירותיו לא. ואולי לזה נתכוון הטור שם ודלא כבד"ה דאין לומר בההיא הנאה נמי מקנה לו פירותיו דמנ"ל זה דהרי בשמעתין כדהוה ס"ד במוכר קלתות אין לפרש אלא בההיא הנאה שקנתה מבעלה סל השאיל לה מקום הסל. ושוב ממילא זורק לה גט בתוכו דאין לומר בהאי הנאה מקנה לה הגט דהרי אין הנאה לה בגירושין וע"כ אין ללמוד מכאן אלא דבהנאת קנין סל משאיל לי' וקנין פירו' ממילא היה ודלא כהרמ"ה:

כנסי שט"ח זה. יש בכאן שיטו' ואבארם בעזה"י. הרמב"ם ס"ל מ"ש בספרי וכ' לה ספר כריתו' ונתן בידה אהבעל קאי וכן ס"ל רוב חכמי ספרד דהוא צריך ליתן לשם כריתו' אבל בהאשה לא איכפת לן אך רמב"ם ס"ל מן התורה אפי' בסתם ובשתיקה נמי מגורשת רק שלא יאמר ודוקא בגירושין סגי בסתם מן התורה לאפוקי בקידושין אבל בגירושין סתמא נמי מהני אך מדרבנן צריך עסוקים באותו ענין לכל הפחות אבל אם אומר כנסי שטר חוב זה אינו גט מן התורה ואך לעיל נ"ה שאמר לעדים ראו גט זה ורק מחמת כיסופא א"ל שט"ח זה משו"ה מגורשת דלא צריכים דעתה וידיעתה. אך שארי פוסקים ס"ל סתמא נמי אינו גט מן התורה דבעי' שיודיע בפני עדים ראו גט או עסוקים באותו ענין. ושמעתין בעסוקי' באותו ענין ואלו הוה יהיב סתמא הוה סגי בהכי אבל כשחזר ואמר אפי' נתן לה נתינה טובה מידו לידה וא"כ לא אמר שט"ח זה אך נתן נתינה גרוע כגון שלפתה מאחוריו צריך שיאמר אח"כ הי גיטך ומלעיל נ"ה לק"מ דאמר אמירה מעליותא לעדים ראו גט זה וגם נתינה מעליותא זו הוא שיטת הפוסקים הנ"ל. אך רבותינו בעלי התוס' ס"ל הקושי' דספרי אסיפא סמיך ונתן בידה ושילחה שצריך להודיע להאשה שנשתלחת בגט זה ולפ"ז לא סגי בהרי זה גיטך לחוד אלא צריך להוסיף הלשונו' שנזכרו בקידושין ה' ע"ב והרי את מותרת לכל אדם ויען דברי תוס' קצרים ופני יהושע ז"ל מתקשה בהם ואני למדתי פירוש מדברי הב"ח עם הוספת נופך משלי דהתוס' לפי שיטתם צריך להוסיף הלשונו' הנזכרים בקידושין ה' ע"א הנ"ל ואף על גב שלא נזכר כן בשום משנה במס' גיטין מ"מ כיון שרגילו' הי' להם אותן הלשונו' לא חששו להזכירם ומייתי ראיה לקמן פ"ה ע"ב אמר אביי שהי' רגילים לכתוב גם כן ודין וכו' אין כוונתם על ודין אלא אסוף מילתא דאביי לאתנסבא להתנסבא והיכן נזכרים אותן לשונו' דפשיטא להוא לאביי אע"כ רגילים היו ולא הוזכר במשנה ובריתא ה"נ הכא. ואל תתמה שהרי בשום מקום במשנה לא נזכר שיניח אדם תפילין ושבגד של ד' כנפו' חייב בציצי' אלא תפלה של ראש אינו מעכב של יד ותכלת אינו מעכב לבן ולא תנן חייב אדם להדליק נר חנוכה אלא גץ שיוצא ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור. ונר חנוכה גופא היכי הוזכר במשנה אלא רגילים הי' בכך ולא הזכיר ה"נ לשונו' הללו. זו הוא שיטת התוס' ומתני' בלא עסוקים באותו ענין ואפי' סתם אינו גט ואפי' הודיע לעדים אינו גט שצריך להודיע לה דוקא והא דתנן אפי' סתמא נמי פסול אלא קמ"ל אפ"ה סגי בהי גיטך ואין צריך לטלו ממנו ולהחזירו לה אלא לפ"ז קשה מלעיל נ"ה וצריך לומר דהתם מיירי שהעדים אומרים לה אח"כ שהבעל משלחה ממנו וא"ש המשך התוס':

מיהו לשיטת תוס' קשה מ"ט נקיט בבא בפ"ע נתן בידה והיא ישנה דהא נמי מהאי טעמא פסול שכיון שישנה אינה יודעת ששילחה אבל לאינך פוסקים דלא בעי' ידיעתה והכא היינו טעמא דאינו משתמר לדעתה או דלית לה יד א"ש דחילקם בשתי בבות:

דערק לי' חרצו. פי' כי הי' חגורו מצומצם בחוזק על מתניו עד שבדוחק נתחב שם הגט וקשה להוציאו משם והבעל צמצם מתניו כדי שיהי' קצת ריוח בין מתניו לחגורה ויצא הגט בריוח שיכולה היא להוציאה ושוב הטה עצמו וקירב לה כמסייע להוציאו. ויש מהפוסקים דבחדא מיניהו סגי ועיין מ"ש הרא"ש בזה ועיין לקמן תוס' ד"ה אם יכול לנתקו וכו':

והלכתא בכפות לעיל כ"א ע"א בתוס' ד"ה והלכתא מסקו כפות וישן אבל רמב"ם ס"ל כפות בידיו ורגליו שוב לא הוה חצר מהלך וגם משתמר לדעתה. וה"ה בישן בלי כפות אלא בישן פסול מדרבנן גזירה אטו אינו ישן לאפוקי כפות ליכא למגזר כמ"ש תוס' לעיל כ"א ע"א ד"ה אבל וכו' ועוד נ"ל כמה פעמים אדם ניעור ועושה עצמו כאלו ישן:

אמר רב ד' אמות שלה וכו' אע"ג דד"א אינן אלא מטעם הפקר ב"ד מ"מ הוה קנין לדאורי' וכ"כ רמב"ן בשורש ב' מס' המצות לרמב"ם ע"ש. ועוד נ"ל דאפי' להפוסקים דבמעמד שלשתן דרבנן אין אשה ניקנית מ"מ אם כבר קנה הממון במעמ"ש שוב ניקני' האשה ע"י אותן ממון קנין דאוריי' וה"נ כיון שכבר קנה ד"א שוב הוה חצרו וקונה בו מן התורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף