חתם סופר/גיטין/נב/ב

חתם סופר גיטין נב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דאתו למימר להו נשרפה חטכם בעלי'. הקשו רש"י ותוס' הא אי ישרפו יחזרו היתומים. והנה מכח קושי' זו הכריח הרז"ה פ' הזהב דלא לגמרי עקרו קנין מעות דאוריי' אלא דוקא כשמקח בעין והוזל אבל אי נפסד ונשרף באחריות הלוקח קאי שקנאו מן התורה במעות קונות. והקשה עליו רמב"ן במלחמו' ה' מסוגי' ס"פ אותו ואת בנו דאי מת למוכר ע"ש. אע"כ עקרו קנין מעות לגמרי ומצי הלוקחים למיהדר בי' אבל הכא לא קשה אי ישרפו החטים יחזרו בהו היתומים די"ל כפירש"י ותוס' דוקא בה האי הנאה דקם ברשות המוכר ליוקרא הוה נמי ש"ש להפסיד בדליקה אבל אי לא קם ברשותו ליוקר לא. וצ"ל אע"ג דאי אייקר נמי צריך לקבל מי שפרע מ"מ הנאה אית לי' דמצי למיהדר עמ"ש תוס' בזה ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה אי אמרת וכו'. והנה שיטת רש"י כרי"ף ורמב"ן דלא כהרז"ה וכן כתב עוד בקידושין כ"ח ע"ב ד"ה שמא יאמרו לו וכו' להיות הפסד השריפה עליו וכו' ע"ש. מבואר דאם נשרף אין אחריו' על הלוקח דלא כהרז"ה. אך צ"ע לשון רש"י ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה כך תקנו חכמים משיכה בלוקח וכו' שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי וכו' ע"ש משמע אחר שכבר נשרף לא מצי למיהדר בי' והאחריו' עליו. וצ"ע לכאורה. והנה יש לעיין ס"פ אותו ואת בנו נדחק ר"ה לאוקמי מתני' בשזיכה לו ע"י אחר וקשה מה יענה במתני' דס"פ חלון דא"א לאוקמא אלא כאוקימתא דר' יוחנן. וי"ל בהא פליג ר"ה ס"ל לרבנן דר"ש דמעו' קונו' לא עקרו רבנן לגמרי אלא אם מת או נשרף קם לי' באחריו' הלוקח וא"כ קשי' מתני' דאו"ב אם מת מת למוכר בשאר ימות השנה וכקושי' רמב"ן אע"כ מתני' דאו"ב כר"ש דמשיכה קונה מה"ת ובשזיכה לו ע"י אחר. אך ר' יוחנן ס"ל כרמב"ן דעקרו לגמרי ושפיר קאמר מת למוכר ושפיר מיתוקמא מתני' דס"פ או"ב כמתני' דס"פ חלון. והרוחנו מ"ש תוס' ב"מ מ"ח ע"ב דמה יענה ר' יוחנן אמתני' דבלן דמייתי מיני' רבא ראי' לר"ל ולהנ"ל י"ל כיון דלר' יוחנן לגמרי עקרו חכמים קנין מעות א"כ גם לענין מעילה עקרו וכמו שהקשה תוס' באמת במס' ע"ז ס"ג ע"א מאי סיעתא מייתי רבא מבלן לר"ל. אלא די"ל רבא ס"ל כשיטת הרז"ה וכרב הונא ס"פ או"ב הנ"ל דלא לגמרי עקרו א"כ שפיר קשה ממתני' דבלן וספר אבל לר' יוחנן לק"מ. והשתא דאתית להכי י"ל משו"ה כ' רש"י בב"מ מ"ז ע"ב הנ"ל שאם יראה דליקה יחזור בו משמע אח"כ לא מצי למיהדר בי' משום דסוגי' דהתם היא בס"ד דרבא דממתניתא דבלן מסייעא לר"ל וע"כ ס"ל כהרז"ה ע"כ פירש"י כן:

נשרפו חטכם בעלי'. כתב תוס' דעשו לוקחים ש"ש הואיל ויכולים לאוכלם. צריך לומר היינו משום דמעיקר הדין כבר קנאום במשיכה וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה יהבי יתמי וכו' אבל אי לא הוה קני מעיקור הדין לא הו"מ למיכלינהי וממילא לא היו חייבים באחריותם דאל"ה תיקשי קושי' ריב"ן בתוס' ב"מ מ"ז ע"ב ד"ה נשרפו וכו' ועיין סברא כזו ב"מ מ"ב ע"א תוס' ד"ה מאי אריא וכו' ע"ש:

קא לביש וקא מכסי מיתמי. כי היכי דלשתמען מילי'. צ"ע באפוטרופס כי האי מ"ט לא להוי כש"ש לכל מילי בההוא הנאה דלביש ומיכסי ולא לשתמט שום פוסק דלשמעי' הכי. וצ"ל אי מחמרינן עלי' מימנעו ולא ילבש ולא יתכסי ויהיה הפסד ליתומים אי לא משתמעין מילי' וצ"ע:

אפיטרופס שמנוהו אבי יתומים ישבע. ס"פ כל הנשבעין האריסין והאפוטרופסין וכו' נשבעים בטענת שמא. וכ' הרז"ה ורמב"ן בפ' שבועת הדיינים ומייתי להו הרא"ש שם סי' וי"ו. דאסמכוהו רבנן אשבועת שומרין דהני כשומרין דמי ונשבעין על שמא. ומ"מ טענת ב' כסף בעי' גם בשומרים ופליגי לרש"י בעי' גם הודאה בפרוטה ולרי"ף ור"י מגא"ש ורמב"ם לא בעי הודאה:

והנה התם מיירי מאפוטרופוס הממונה על ביתו של אדם חי וכן פירש"י שם. ומשנתינו אמרה ביתומים איכא חד דנשבע אותה שבועה וחד גוני דאינו נשבע דילמא מימנעי ופליגי בזה ת"ק ואבא שאול ומ"מ אותו שנשבע הוא בחשד ב' כסף ולרש"י גם בהודאת פרוטה ולאידך פוסקים אפי' בלא הודאה. ובטור ח"מ סי' צ"ג מייתי שיט' הרמ"ה דס"ל באפטרופס דעלמא כרש"י דבעי' טענת ב' כסף והודאה אך אפוטרופס של יתומים חמיר טפי אותו שנשבע נשבע אפי' בלא שום הודאה ואותו שאינו נשבע ה"ל אינו נשבע כחומר יתומים בלי הודאה אבל בהודאה נשבע כשאר אפוטרופס דעלמא. נ"ל ס"ל שבועת אפוטרופס של יתומים לאו אקרא דשבועת שומרין סמכו דהא אפי' שומרין ממש ליכא בקטנים דכי יתן איש כתיב וכמ"ש לעיל בשם רמ"ה. אלא שבועת התקנה היא ככל דיני יתומים שהחמירו בהם חכמים ולא מעין תורה ע"כ לא בעי הודאה כלל. אך אותו דחיישינן דלמא מימנעי ולא עביד מפחד שישביעוהו הקילו שלא ישביעוהו בלא הודאתו א"כ ממילא לא יפחד דהרי יאמר לא אגזול דבר ולא אודה בפרוטה ולא יביאונו לידי שבועה. ולכאורה צ"ע לשיטת החולקים וס"ל אפטרופס דיתמי בעי הודאה א"כ לא ימנעו וצ"ל דס"ל דצריך לשלם גניבה ואבידה אפי' לא פשע וזה שיטת רמב"ן וא"כ חייש דילמא יגנב לו פרוטה והם יחשדו אשתי כסף יודה בפרוטה גניבה וקיי"ל סימן פ"ח דכה"ג הוה מודה מקצת ויצטרך לישבע ובהא מתיישב גם בכתובו' פ"ז ע"א שהקשה בתומים סי' צ"ג סוף ס"ק ב' ע"ש:

בההיא הנאה דנפיק עלי' קלא דאינש מהימנא הוא. לכאורה הי' נ"ל דת"ק ס"ל אפי' בלא הודאה נשבע אפוטרופס וכשיטת ריא"ן מגא"ש הנ"ל א"כ מאי נפיק לי' קלא דגברא מהימנא הוא כיון דעכ"פ ישבע ואין שום ישראל נחשד על השבועה וכן משמע מלשון תוס' ב"מ מ"ב ע"ב סוף ד"ה נימא וכו' ע"ש. אבל אבא שאול ס"ל שאין נשבע בלא הודאת עצמו והרי הב"ד מאמינים לו שיהיה מודה במה שראוי להודות אע"פ שמביא עצמו לידי שבועה:

מילתא בעלמא הוא דעבדי אהדדי. צ"ע באיזה סברא פליגי בהא ת"ק ואבא שאול. וראיתי בשיטה מקובצת כתובו' פ"ח ע"ב דכתב דאבא שאול ס"ל דאע"ג דהוה לי' הנאה מיני' דאבוהן דיתמי מ"מ כיון שכבר מת ועוד לא יעשה לו טובות לא איכפת לי' להטריח עבור יתומים ע"ש. וא"כ י"ל דתלי' זה קצת בפלוגתת רבנן וראב"י בדף שלפני זה אי בבנו מעיז אף ע"ג דאבא עשה לו טובה או לא ולפ"ז ראב"י בשמעתין לשיטתו ס"ל זה וזה ישבע וק"ל:

תני ר' תחליפא בר מערבא וכו'. הגירסא שלפנינו שמינוהו אב יתומים ורוב הראשונים גרסי שמינוהו ב"ד ואין נפקותא. דהברייתא קאי אאותו אפטרופוס שנשבע למר באבי יתומים ולמר בב"ד לכל מר כדאית לי' הרי הוא בההיא הנאה ש"ש. ועי' תשו' רשב"א דמייתי ב"י ח"מ סי' ע"ה סי"ג ע"ש. והנה דעת רמב"ן כל אפוטרפס ש"ש הוא משום פרוטה דר' יוסף. אלא מ"מ מנוהו אבי יתומים פטור אפילו מתשלומי פשיעה משום מימנעו ולא עביד. אבל מינוהו ב"ד דלא מימנעי חייב אפי' בגניבה ואבידה אלא דקשי' לי' גמרא דפ' המפקיד ב"מ ע"ב דע"כ במנוהו אבי יתומים לא מיתוקם א"כ אפי' בפשיעה פטור ואיך אמר לשלם אפוטרופס ואי במינוהו ב"ד א"כ ה"ל למימר לשלם אפוטרופס דהא ש"ש הוא כדאמר בקרא ש"ש. ותי' בלא"ה לא קאי מסקנא הכי. ורשב"א נ"ל זה לדוחק ע"כ כתב דמשמע משם כר' האי דמחייב בפשיעה ומיתוקם במינוהו אבי יתומים. הארכתי בזה כי הש"ך לא ראה הרמב"ן בחי' ע"כ כ' מ"ש סי' ר"ץ ס"ק כ"ה בסופו ע"ש:

המטמא. פירש"י כגון תרומה וכן פירש"י בב"ק משום דקיי"ל כמשנה אחרונה מס' ע"ז נ"ו ע"א דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י וכפסק הרמב"ם סוף הלכ' טומאת אוכלין וכמו שהאריך בתוס' יו"ט פ"ה דשביעית והשתא אי ס"ד סתם מטמא היינו שטימא טהרות של חברו שטיהר חוליו בטהרת תרומה וכדמשמע לשון אביי לעיל מ"ד ע"ב קשה מדמע למה לי למ"ד קנסא מקנסא ילפינן אע"כ סתם מטמא דמתני' היינו תרומה ובש"ס עביד צריכותא והכי קאמרי' ואי מטמא חולין פי' אפי' הוה נקיט בהדיא מטמא חולין מ"מ לא הוה אתי מדמע מיני' דה"א ס"ל אסור לגרום טומאה ועביד איסורא קמ"ל מדמע אבל בודאי סתם מטמא דמתני' היינו תרומה. ואביי דאמר לעיל מטמא טהרותיו אף על גב דלא מיירי מיניה מתני' צ"ל קנסא מקנסא ילפינן וכפסק הרמב"ם דלא כשמואל בדינא דאלו לשמואל כיון דמתני' בתרומה מיירי לא ילפינן מטמא טהרותיו של חברו מיני' ויש כאן סיוע לפסק הרמב"ם. ועיין לשון רש"י לעיל מ"ד ע"ב שאינה ניכר הטומאה אינה ניכר בפירו' עכ"ל. בשמעתין דמיירי בתרומה אינו צריך לפרש שהרי פשוט שאינו ניכר אי תרומה או חולין הוא. ובתוס' ריש ב"ב כתב תוס' דמחיצת כרם שנפרצה חייב באחריותו הוה היזק ניכר משום שניכר סיכך גפנו ע"ג תבואה של חברו אבל בטומאה אפי' רואה השרץ מונח מ"מ לא ניכר אם הוכשרו הפירו' או לא. הוצרכו תוס' לכך משום מטמא סתם טהרו' אבל אי דוקא בתרומה בפשיטות הו"מ למימר דאין היכר בין תרומה לחולין. והנה מ"ש תוס' דאין ניכר בין הוכשר אע"ג בכלאים נמי אין ניכר אי נתיאש ברצונו או לא דכלאים בהא תלי' ועיין היטב מ"ש תוס' יבמות פ"ג ע"ב ד"ה אין אדם אוסר וכו' ע"ש. וצ"ל בשלמא פירו' חזקתן שלא הוכשרו כן כ' רמב"ם סוף הל' טומאת אוכלים הנ"ל. מה שאין כן כשאנו רואין גפנו על תבואתו סתמא נתיאש לגדרו שהרי רואין האיסור לפנינו וצריך ראי' להתיר כנלע"ד. ומ"ש עוד תוס' שם בב"ב בכלאים לא שייך שלא יהא כל א' הולך משום שגם הוא מפסיד כן משמע קצת לעיל מ"א ע"א לרבנן היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וצ"ל דלא חיישי' שלא יהא כל א' הולך שהמשחרר מפסיד ג"כ. ולא דמי למנסך דשמעתין דמוקי לי' בפ"ב דחולין באית לי' שותפו' ואפ"ה חיישינן שלא יהא כל שותף הולך ומנסך אע"פ שגם הוא מפסיד התם ממ"נ אי דעתו לנסך לע"ז והרי הוא עובד ע"ז לא יפסיד וישתה יין נסיכם ואינו מפסיד חלקו. ואי לצעורי מכוון ואינינו עובד ע"ז והוא יודע בעצמו שיינו כשר ומותר רק מטעה חברו הרי הוא אינו מפסיד כלום וא"ש. ועיין ב"ק צ"ח ע"ב מחלק ר"פ בין הרקיבו כולן או מקצתן ועיין סמ"ע רסי' שס"ג וש"ך שם סק"ו מייתי ירושלמי דמייתי בהגהת אשר"י שם והנה ז"ל הירושלמי פ"ט דב"ק הלכה ג' והן שהרקיבו מן הכנימה פי' פני משה שקורין מילווען בל' אשכנז. אבל אם הרקיבו מן התולעת כבריאין הן. ופי' פני משה לא נ"ל דכנימה עתיד להתפשט בכולה משא"כ תולעת ה"ל כמקצתו וכן נראה שפי' הש"ך ומשו"ה פקפק על הסמ"ע. ולפע"ד אינו כן אלא ס"ל הכנימה הם מילווען שנראים דוקא בחוץ על הפירות ה"ל היזק ניכר אבל מתועלין מתוכם וחצוני הפירו' יפות היזק שאינו ניכר הוא ואומר לו הרי שלך לפניך כנ"ל באמת פי' הירושלמי. ולפ"ז הא דלא תי' ר"פ בש"ס ג"כ הכי דמשנה בכנימה וברייתא במתולעת ונדחק לחלק בין נרקבו כולן למקצתן ע"כ סבירא ליה גם תולעת היזק ניכר אף על פי שאינה נראה בחיצוני הפירו' מ"מ סופו יראה. וא"כ נראה לכאורה איסור הנבלע בהיתר פחות מששים שטעמו ניכר ה"ל היזק ניכר לפי ש"ס דילן ומערב ומדמע דשמעתין במין במינו מיירי שאין טעמו נרגש. וכלאים דתוס' ריש מס' ב"ב הנ"ל התם נאסר במאתים ואין טעמו ניכר אבל כל שטעמו ניכר ה"ל היזק ניכר כמו פירות מתולעים ועי' ב"ק צ"ז ע"א התם נשתנה טעמו וריחו ע"ש. ועיין בשעה"מ בהשמטות פ"ז מחובל ומזיק שאלה באשה ששאלה מחברתה קדירה של בשר ובשלה בו וטעתה ותחבה לתוכו כף של חלב ונאסר התבשיל והקדירה אי חייבת לשלם משום דהוה היזק שאינו ניכר ע"ש פלפול ארוך. ולפע"ד אי ברור שטע' החלב בקדרה ואם יבשל בו תבשיל אחר יתן בו טעם ה"ל היזק ניכר ואי מספיק' נאסר דאין אנו בקיאין בהרגשת טעם וקפילא ובשיעורא כמה נפיק מיני' ומחומרא אסרינן א"כ תליא בהא דכ' תו' ב"ק צ"ט ע"ב סוף ד"ה מנעך וכו' ע"ש ובפוסקים. ואפשר הכא בשואלת קדרה הוה שומר וצריך להשיב קדרה שאין בו ספק איסור:

והמדמע. פירש"י צריך למוכרו לכהנים בזול. ונ"ל אפי' נתרבה המדה באופן שברצון יתן הכהן דמי חולין כמו ששוה לישראל כדי שיקח התרומה שבו בחנם מ"מ אסור דה"ל ככהן המסייע בבית הגרנות דאיכא משום שחתם ברית הלוי. אבל מערב יין נסך אם נתרבה המדה כל כך עד שהגוי ברצון יתן כמו שמוכרים לישראל כדי שיקח היי"נ שבו בחנם נראה דזה מותר דאין הישראל נהנה מיי"נ שהרי אינו מוכר ביוקר יותר מאשר מוכרו לישראל ודיו שאינו מפסיד כנלע"ד ועיין לקמן אי"ה:

בשוגג פטור במזיד חייב. בירושלמי קאמר ר' יוחנן ס"ל היזק שאינו ניכר פטור מה"ת חיילי' מהדא מתני' וא"ר יוחנן משום קנס ע"ש. ואין לו מובן מאי ראי' ממשנתינו מדברי ר"י עצמו שאמר משום קנס. ונ"ל כוונתו דסמיך אברייתא דתני עלה מפני תיקון העולם ואסיפא דמזידין חייבין קאי והן הנה דברי תוס' לקמן ד"ה ותני עלה וכו' ע"ש. אלא ש"ס דילן ס"ל אפשר ארישא קאי א"כ מייתי מכהנים שפגלו ואפ"ה דחי דאדיוקא קאי ובירושלמי ס"ל לר' יוחנן דודאי אסיפא קאי:

רב אמר מנסך ממש. פירש"י ששכשך בידו לתוכו לע"ז כך היתה עבודתן עכ"ל. נ"ל רצה בזה עפ"י מ"ש בחי' רשב"א כאן ע"ש. והביאור בזה דסתם לשון משמע מנסך ממש והיינו משכשך שכך הי' עבודתן ומשו"ה פריך מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך כפשוטו ומשני קים לי' בדרבא מיני'. ומעתה הוצרך רב לומר הכא במאי עסקינן שהגביה ונסכו לספלים כמ"ש לקמן אי"ה. וזהו דוחק בלשון מנסך דמתני' דסתם ניסוך הוא שכשוך ע"כ פריך מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב דיותר נוח לשון מנסך מערב מלומר הגבי' וניסך ע"כ הוצרך לומר ס"ל קנסא מקנסא ילפינן וא"א לומר מערב א"כ היינו מדמע ושבקי' דדחוק ומוקי בהגביה לנסכו עיין רשב"א. והנה בפסחים כ"ט ע"א ס"ל לרש"י דהלכה חייבי מיתות שוגגין פטורים מתשלומין דלא כחזקי' ותוס' פליגי התם אבל רש"י ס"ל אין הלכה כחזקי' וכמ"ש הפוסקים דמשמע כן מרבא דאמר בסנהדרין ע"ט ע"ב הא דחזקי' מפקי' מדרבי ומדרבנן ע"ש ובכ"מ אהרמב"ם דפסק כחזקי'. ולפ"ז המו"ל מנסך ממש בשכשוך ובמומר ולא קיבל התראה דפטור ממיתה וחייב בתשלומין וכ"כ רמב"ם בפי' המשנה להדיא. ונהי אדשמואל לא קשי' דלא אמר מנסך משום דהוא ס"ל כחזקי' ואש"ס נמי לא קשי' למה דחיק כדר' ירמי' ולא מוקי בלא אתרו בי' ודלא כחזקי' משום דשמעתין קאי לחזקי' ודר' יוחנן ומבואר בתוס' סנהדרין ע"ט ע"א ד"ה ומפקא וכו' דר' יוחנן ודאי ס"ל כחזקי' וא"כ ע"כ צריך להך שקלא וטריא. אבל לעולם להפוסקים דחייבי מיתות שוגגין חייבין מיתוקם במנסך ממש בשכשוך ודלא התרו בי'. וא"כ לפ"ז מ"ש הש"ך סי' שפ"ה דמס' פ"ב דחולין מוכרח דהלכה קנסא מקנסא ילפינן כ"כ רמב"ם לשיטתו דס"ל כחזקי' אבל למאן דלית לי' דחזקי' ויש לפרש מנסך בשכשוך ובלא התראה א"כ אפי' קנסא מקנסא לא ילפינן מ"מ מה"ת לפרש מערב גם שמואל היה מודה דמנסך היינו ממש. אך רש"י עצמו לא פירש כן שם אלא בהגביה וקני' בהגבה כר' ירמי' וכחזקי'. נ"ל ס"ל לרש"י הלכה קנסא מקנסא ילפינן מההכרח שכ' הש"ך מס"פ כיסוי הדם דילפינן קנסא דחוטף ברהמ"ז מחברו מקנסא דר"ג דקדם חברו וכיסה ש"מ קנסא מקנסא ילפינן וכיון דילפינן ע"כ קשה מנסך למה לי משום דקים לי' בדרבא ואי בלא אתרו בי' וקמ"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין זהו אין ענין לכאן. בשלמא אי ס"ל כחזקי' והכא משום דאגבהי וקמ"ל הגבהה צורך ניסוך היינו דשייך הכא גבי מנסך אבל מה דשייך בכל קים לי' בדרבא מיני' דעלמא לא שייך הכא אע"כ כחזקי' ומשום דאגבי' וקמ"ל הגבהה צורך ניסוך. והיינו טעמא נמי בשמעתין שהאריכו תוס' במאי דפליגי רב ושמואל ולחד שינוי פליגי אי הגבהה צורך ניסוך או לא ונתקשו המפרשים ובראשם מהריא"ן לב הלא פשוט דפליגי ב' לישני במצי לאהדורי וגם פליג ר' ירמי' ואבוה דר' אבין ומה להם לתי' אחר ולהנ"ל ניחא דא"כ אין דין זה שייך למנסך דשמעתין אי תלי' במצי לאהדורי או לא. אבל אי פליגי בהגבהה צורך ניסוך זה שייך הכא דוקא:

והתם בחולין משני בשותפין. ומקשה תוס' היינו מערב פי' קושייתם אי בשותפין ולמה לא יחלקו ביינם ונאמר הוברר הדבר שזה יינו של זה ולא נאסר יינו של זה ע"כ צ"ל למאי דמוקי בשותפות רוצה וכמ"ד אין ברירה א"כ היינו מערב דליכא למימר קמ"ל אין ברירה דמה ענין זה לכאן ע"כ תירצו קמ"ל קים לי' בדרבה והגבה' אין צורך ניסוך ורבים משתבשים בזה והוא פשוט וברור לע"ד. ואיידי דאיירי בירושלמי מספקא לי' אם ניסך לע"ז וגם עירב אי אמרינן כבר קדם חיוב מיתה לחיוב תשלומין או אפ"ה פטור ופשוט לי' ממדליק גדיש בשבת. פי' שמיד שהדליק כ"ש ולא נפסד שום דבר מהגדיש כבר נתחייב מיתה וחיוב תשלומין לא בא אלא אחר שנשרפה הגדיש ומ"מ פשוט דפטור ה"ה ה"נ. וצע"ג מאי ראי' ממדלק גדיש התם אפי' נימא מלאכה שאצ"ל פטור והיה יכול לכבות הדליקה ולא כיבה או שהדליק סמוך למוצאי שבת והיא דולקת והולכת בחול ואפ"ה פטור כיון דהדליק בשבת ומוכח מזה אע"ג דמצי לאהדורי פטור מ"מ אין זה ראי' לניסך ועירב דהוה שני ענינים ושני מעשים זא"ז ומה ענינו לכאן. דא"ל שניסך יינו לע"ז לתוך יינו של חברו דא"כ חייב מיתה ותשלומין בבת א' ופשיטא דפטור אע"כ זא"ז קאמר וצ"ע. והנלע"ד עפ"י מ"ש הר"ן על שם הירושלמי במס' ע"ז אמתני' מי שהי' ביתו סמוך לע"ז ונפל עיין מס' ע"ז מ"ז סוף ע"א. וכתב שם הר"ן אנן סהדי דאנשי ע"ז ניחא להו שיהיה אותן אבנים שבכותל של צד ע"ז יהיה שלהם ולא יהיה לישראל חלק בהם כדי שישתחוו לשל עצמם וכן ניחא לי' לישראל וה"ל כחולקים ועומדים ע"ז. ולפ"ז י"ל שנים שהיה להם חביות יין בשותפות ובא זה ופותח המגופה לשפוך לספל לפני ע"ז ממילא ניחא לי' לדידי' וכן לחברו שיהיה כחלוקים ועומדין וכל מה שיוצא עד חציו יהיה של עע"ז וכשיגיע לחציו אם סותם אז המגופה יהיה הנשאר של הישראל כשר ומותר אעפ"י שנגעו היינות זה בזה עיין כזה פלוגתת רש"י ותוס' במס' ע"ז נ"ט ע"ב ובתוס' ד"ה אר"פ וכו' ע"ש. אלא שזה לא סתם המגופה ויצא כל היין נמצא תחלה ניסך ולבסוף עירב ודומה למדליק שהיה יכול לכבות ולא כיבה ומ"מ אזלינן בתר תחלתו כיון שכל הדליקה נמשך אחר תחלת ההבערה ה"נ כל היין נמשך אחר תחילת פתיחת מגופתו ופטור כנלע"ד. ואם לא נאמרו דברי הירושלמי היינו יכולין לפרש משנתינו מנסך ממש וגם מערב כנ"ל וקמ"ל אע"ג דקים לי' בדרבא מיני' חייב על העירוב דבסוף:

ושמואל אמר מערב. פירש"י ואוסרו בהנאה. פי' אע"ג דשמואל ס"ל מכרו כלו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ אמת הוא שזה אוסרו בהנאה ובמקום דלא שכיחי גוים א"נ שכיחי מה לו לזה לטפל למכור יינו לגוים. יקח המזיק היין ויעשה בו מה שירצה או ישלם לו מה שנפחת היין עי"ז שצריך להדר אחר קונים גוים ועיין שעה"מ רסי' ת"ג. אמנם בפ"ק דב"ק פירש"י דמערב לא הפסידו כלום שהרי יכול למכור כולו לנכרי רצונו לומר כיון דעכ"פ אפשר לו למוכרו נכרי לכשימצא נכרי נהי מ"מ מחייבין לזה לשלם אבל מ"מ איננו מכ"ד אבות נזיקין זה ההפסד מה שיש בין זמן שימצא נכרי והטיפול הזה שצריך לטפל בו אינינו מאבות נזיקין שפירש"י שם בהס"ד שהמה דאורייתא ולמסקנא עכ"פ כולם כאבות לשלם ממיטב זה לא ס"ל לרש"י שיהיה כולי האי וא"ש. אך הא קשי' אפירש"י דב"ק הא קיי"ל יין שנתנסך ממש התערובות כלו אסור בהנאה ולא ימכרנו לנכרי חוץ מיי"נ שבו אלא בסתם יינם. ותי' מהרמא"ש בחי' ב"ק דמדאורייתא אפי' נסך ממש ומיעוט היתר ברוב איסור מ"מ ימכר לנכרי חוץ מדמי יי"נ כיון שאינו נהנה מיי"נ אין כאן איסור תורה רק מדרבנן אסור ולא שייך אבות נזיקין דאבות משמע דאורייתא ע"ש. ודבריו צ"ע נהי האיסור מדרבנן מ"מ ההיזק הוא היזק דאורייתא ואב נזיקין. ולחומרת הקושי' נ"ל ליישב גם תירוצו אע"פ שלא נתכוין לכך והוא עפ"י שיטת רש"י בחולין ד' ע"ב דע"כ דמי חמץ אסור להחליף דאלת"ה מצינו דמים לחמץ בפסח והקשו תוס' הא עכ"פ לכתחילה אסור להחליף ע"ש. נמצא ס"ל לרש"י דכל שאם עבר והחליף דמיו מותרין ה"ל יש לו דמים אעפ"י שאסור לכתחילה לעשות כן. והשתא י"ל ס"ל לרש"י אפי' בחמץ אסורים הדמים להמחליף מכ"ש בע"ז שתופס דמיו מן התורה מ"מ באיסור דרבנן של ע"ז אסור להחליף וע"כ אם עירב יי"נ אפי' רוב במיעוט יין כשר כיון דלהרמא"ש הנ"ל מן התורה מותר למוכרו חוץ מדמי יי"נ שבו נהי אסור מדרבנן מ"מ אם עבר והחליף דמיו מותרים וכיון שאם עבר והחליף דמים מותרים ולרש"י כזה מיקרי דמים לו. והשתא נהי זה הפסידו שלא יכול למוכרו לכתחילה אפי' מ"מ נחייבו לשלם לו מ"מ אבות נזיקין לא הוה דלא הפסידו שאם ירצה לעבור אדרבנן ולמוכרו הרי הוא מכור. ובתשו' מנחת יעקב שבסוף ספר תורת חטאת סי' פ' כתב ס"ל דלשמואל דוקא בנתערב מאליו ימכור כלו לנכרי חוץ מדמי יי"נ אבל המזיק ומערב אוסרו כלו בהנאה לקונסו לשלם. וצ"ל הא דאמר היינו מדמע בשלמא רב לטעמי' דבלאה"נ נמי יין אסור בהנאה כלו אבל לשמואל לא היה צ"ל מקנסא לא ילפינן דהא איצטרך מערב כנ"ל וצ"ל לתני מערב ומדמע למה לי ולפ"ז למאי דחזרו לומר מנסך אה"נ דיליף שמואל מקנסא. ועיין לעיל מ"א ע"א תוס' ד"ה בהיזק שאינו ניכר כ' תוס' קולא בהיזק דרבנן אינו ענין להנ"ל דודאי כל שאסרוהו רבנן הרי נפסד והוזק היזק דאורייתא. אך התם הכי קאמרי בשלמא אי שחררו רבו ראשון הרי משוחרר מן התורה והרי גוזלו ממונו של זה שיש לו עליו ופשיטא שהגוזל חברו אעפ"י שאין הכלי משתנה ה"ל היזק ניכר חסרונות שחיסר לזה וה"נ. אבל שחררו רבי שני לא הועיל בשחררו כלום וחספא בעלמא יהיב לי' בידי' ואין כאן כלל אפי' היזק שאינו ניכר אלא שעי"ז יצא עליו קול בן חורין ועי"ז כופין רבו ראשון שיעשנו בן חורין והרי זה גרם היזק שאינו ניכר ופשוט:

מנסך קים לי' בדרבה מיני'. כתב תוס' ואין לומר שלא יהא כל א' הולך וכו' דלא קנסו טפי מאלו הוא היזק ניכר. פי' דאין לדמות גזירות חכמים הם ראו דעל כל הנהי דקים לי' בדרבה מיני' אין לגזור עליו אך אאינו ניכר יש לגזור ועשאו כאלו הוא ניכר והשתא כיון שאלו ניכר פטור משום קים לי' בדרבה מיני' גם באינו ניכר פטור ולבסוף שכתב תוס' דמשעת הגבהה לא מחייב אהיזק שאינו ניכר דיאמר לו הרי שלך לפניך ע"ש. לא תקשי עכ"פ לחייב משום שלא יהא כל א' הולך ויהיה חייב כאלו היה היזק ניכר ז"א דאפי' היה ניכר לא יתחייב אלא אשעת הגבהה לא אשעת ניסוך כן נזרקה מפי חבורת תלמידים:

ומ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב א"ל מערב היינו מדמע דס"ל לרב ילפינן קנסא מקנסא ומזה הקשה ש"ך סי' שפ"ה הנ"ל אהרי"ף דכתב לדחו' הי"א דקנסא קניס ר"ג להאי גברא והקשה הרי"ף א"כ איך יליף רב מקנסא לקנות הקוצץ אילן העומד לקצץ הא מקנסא לא ילפינן וצ"ע אהרי"ף הא רב לטעמי' דיליף מקנסא. ותו פשיט לי' לש"ך מסברא דהא דר"ג מחייבו עשרה זהובים קנסא ולא דינא. ולפע"ד מעולם לא נתכוון הרי"ף דהאי דר"ג דינא אך הי"מ ס"ל דלא אימנו ר"ג וב"ד לקנוס קנס קבוע לכל מי שיחטוף מצוה מחברו אלא להאי גברא קניס לפי השעה ולפי האיש ולא תקנתא דקנסא ואזה הקשה א"כ למד רב מהאי קנסא אע"כ דינא דקנסא הוא ותקנתא דרבנן הוא ואין כאן מחלוקות בין הרי"ף לרמב"ם. אמנם מירושלמי משמע קצת דרב לא יליף קנסא מקנסא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף