חתם סופר/גיטין/לט/א

חתם סופר גיטין לט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדש עצמו וכו'. נלע"ד דודאי גם לרבנן במקדש עצמו אמרי' אדם יודע שאין ישראל קדוש ולא נמכר ולדמיו קאמר. דמשמע בעירוכין ה' ע"א בדברים הפשוטים מאד ואין אדם טועה בהם גם רבנן מודים דאין מוציא דבריו לבטלה וא"כ בעצמו י"ל מודו רבנן והכא בשמעתין הכי קאמר אי ס"ד רישא משום דינא הוא דמקדש עבדו למכור לדמיו כבהמה מאי וכן מקדש עצמו התם טעמא משום אדם יודע אע"כ רישא נמי ר"מ ומשום אדם יודע וכו'. אבל לדינא גם רבנן מודו דמקדיש עצמו ומיושב קושי' משנה למלך אהרמב"ם ע"ש וק"ל. ודע רש"י דקדק אין אדם מוציא דבריו לבטלה להקדש פי' אע"ג דלא יצאו לבטלה לגמרי שהרי עם קדוש קאמר מ"מ להקדש גזבר יצאו לבטלה ע"ש וצ"ע בזה ופנ"י לא הבין כן ע"כ כתב מה שכתב:

איתיבי ר' אבא לעולא. ומשמע דאדרב דאמר נמי הכי לא מקשה ש"ס קושי' זו. הנה לקמן תוס' ד"ה אלמה כתב פלוגתא דתנאי הוא ועיין פנ"י שפקפק אדבריהם ואני אפרש בעה"י. הנה שלהי נזיר בודאי משמע סתם פלוגת' דר"מ ור' יוסי בפלוגתא דשמואל ור' יוחנן פליגי אלא כי היכי דלא תיקשי לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר נדחק לאוקמי מתני' בלפני יאוש אבל בלאחר יאוש דכ"ע אית להו או לית להו דשמואל ואין שום הכרע. וכל זה כדי דלא תיקשי לימא מר הלכה כמר אבל לעולם אמת הוא דמתני' בלאחר יאוש ופליגי בדשמואל ור"מ כשמואל ור' יוסי כר' יוחנן ורב דמעוכב הוא גט שחרור ואין נפשו שלא וממועט מלאסור איסור על נפשו שאין נפשו שלו. והר"י איכא למ"ד שמותר לאכול בתרומה דקנין כספו של רבו מקרי מכ"ש דאין נפשו שלו לענין נזיר ופליגי תנאי בדשמואל והכי ס"ל לעולא פ' החולץ מ"ח ע"א דמוקי פלוגתא דרשב"א ורבנן בדשמואל ורבנן אית להו דשמואל. וקשה מ"ט מפיק רבנן לבר מהילכתא הלא עולא ס"ל בשמעתין דצריך גט שחרור וא"כ ה"ל למימר רבנן נמי כוותי' והא דכתיב איש אתה מל בע"כ אדפסח קאי דמעכב לאכול פסח כדאמרי' בירושלמי ומייתי לי' בחי' רשב"א לעיל בדשמואל ע"ש. אע"כ היינו טעמו משום דהוא מפרש מתני' דנזיר פליגי ר"מ ור"י בדשמואל א"כ לא רצה לחדש פלוגתא חדשה אלא ניחא לי' למימר פליגי רשב"א ורבנן בפלוגתא דר"מ ור' יוסי דמתני' ואתי' ר' יוחנן רבי' כר' יוסי דנזיר דנימוקו עמו. מ"מ מוכח דלעולא פליגי תנאי ולא פריך הכא מידי מברייתא דרבנן ואבא שאול ומשו"ה לא הקשה אדרב אך אעולא אר"י הקשה דהרי ר' יוחנן קאמר בשמעתין הלכ' כרבנן דאבא שאול וכמ"ש מהרש"א בתוס' והק' ר' אבא לעולא דוקא:

וכי מי כתב גט שחרור לאלו. פי' הוה ס"ד דס"ל כשמואל מי שאין לרבו רשות עליו מותר בבת חורין וס"ל לאבא שאול בשלמא בגדול אע"ג דאין זכי' לגוי מ"מ זכיותו ושחרורו באין כאחד ואין לרבו רשות עליו אבל קטן שאפי' בישראל אין זכי' לקטן לא מיקרי אין רבו רשות עליו. ומוקמינן לקרא בגדול דוקא. ורבנן ס"ל לא אמרינן זכיותו ושחרורו באין כא' וא"כ גם גדול אינם יכולים לזכות בעצמם דאין זכי' לגוי ואפ"ה מיעט הכתוב עבד שאין לרבו רשות עליו א"כ גדול וקטן שוים. וסברא זו עיין היטב בתוס' כתובות י"א ע"א ור"פ בן סורר ומורה. ומ"מ דוחק הוא ולמסקנא דפליגי בגז"ש לה לה מאשה א"כ סברא אחרת הוא כ"ע לית להו דשמואל וילפינן דמיתה כורתת היכי דליכא והתנחלתם המיתה מתרת כמו מיתת הבעל דלה לה מאשה ילפי' ובהא פליגי רבנן סברו מה אשה בין גדולה בין קטנה עבד נמי ואבא שאול ס"ל מה אשה איסורא ולא ממונא ה"נ אין המיתה מפקיעה הממון אלא שהיכי שהוא גדול וזוכה בעצמו מטעם הפקר א"כ המיתה מפקיע שניהם כא' הממון מטעם הפקר והאיסור מטעם כריתות כאשה. אך בקטנים שנשאר כח הממון אצל הזוכה בו כי הוא אינו זוכה בעצמו ולא נימא המיתה תפקיע האיסור עכ"פ ויזכו בו למעשי ידיו כעבד עברי והוא יהי' מותר בבת חורין דהאיסור נפקע ע"י מיתה זה לא נאמר דלא מצינו מיתה מפקעת לחצאין גבי אשה א"כ ה"נ לא תפקע גבי קטנים כלל. כך נ"ל פי' הענין החמור הלז:

אי הכי מפקיר עבדו ומת נמי. משמע פשיטא להו דלעולא מפקיר עבדו כבר פקע מני' כל חיוב ממוני' ומיתה מפקיר האיסור דלא שייך והתנחלתם כיון דממונא פקע ע"י הפקר ולא נשאר רק איסורא ואיסורא לבניו לא מורית א"כ מיתה כורתת אך רי"ף ס"ל דסוגי' דלקמן מ' ע"א גבי דסקרתא דעבדי פליגא אהך סוגי' וס"ל איסורא נמי מוריש א"כ אעפ"י שהפקיר אכתי שייך והתנחלתם ואין המיתה כורתת וצריך שחרור מן היורשים וכן פסק הרי"ף ועיין מ"ש הרא"ש. וי"ל דפליגי בהא דאע"ג שהפקירו מ"מ נשאר להאדון טובת הנאה שהעבד ישלם לו שיפקירו להתירו בבת חורין אע"ג דכתב תוס' לעיל י"ג ע"א דעבד שאין עליו עבדות בהפקירא ניחא לי' לר"ע מ"מ הכא ס"ל לרש"י דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ יש לרב טובת הנאה שהעבד יתן לו כסף לכתוב לו שטר שחרור וא"כ תלי' בב"מ י"א ע"ב פליגי אליבא דעולא אי טובת הנאה נקנה בקנין או לא ואי נקנה בקנין הה"נ מוריש לבניו וצריך שחרור וכדרבינא לקמן גבי דיסקרא. ונראה נמי היינו טעמא דמ"ד מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ונקרא קנין כספו אע"פ שאין לרבו עליו שום קנין כסף מ"מ טובת הנאה יש לו עליו עיין לקמן מ"ב ע"ב והיינו טעמא נמי סוף נזיר דמקרי אין נפשו שלו הכל מטעם הנ"ל. ואפי' בעבד שכופין רבו עושה אותו בן חורין ולא צריך העבד ליתן ממון להאדון לשחררו דהרי הב"ד יכפוהו מ"מ י"ל חדא מ"מ עביד איניש דזבין דיני' ולא בעי העבד למיזל בדינא ודיינא והא קמן הך עובדא דדסקרתא דלא היה כח בב"ד לכופם להוציאם לחרות. ועוד כיון שאינו אלא מן התקנה לא עקרו ב"ד עיקור הדין כדי שעי"ז יתקיימו תקנת ב"ד במי שמת רבו ואז לא היה יכולין לכוף היורשים דאיסורא לא מורית ע"כ הניחו לענין זה על דין תורה כנלע"ד. מיהו לשמעתין אין צריך לכוף דניתר במיתת האדון אך לא רצו לעשות דבר חדש שאיננו מן התורה במציאות:

דאמימר קשי'. נראה מ"מ כל קושי' יש לה תירוץ אלא שנראה למסדר הש"ס ענין קושי' לתרץ כן אבל יש לו תירוץ והוא די"ל דבעי' שיהיה המיתה כורת ומתיר לגמרי בלי סיוע דבר אחר כמו מיתה באישות שכורת לגמרי דאין כאן אלא איסור. וכן בגר שמת אע"ג דאיכא נמי ממון מ"מ הרי המיתה פועל לשניהם לממון מטעם הפקעת ממונו ולאיסורא מטעם כריתות משא"כ במפקיר עבדו שנפקע הממון ע"י ההפקר והאיסור ע"י מיתה ולולי ההפקר שקדמו לא היתה המיתה מתרת דהרי כתיב והתנחלתם א"כ עכשיו נמי דהפקיר כבר לא יכרית המיתה. וסברא זו מוכרח על כרחך ללישנא קמא דאמימר לקמן דמפקיר עבדו אפי' לא מת אין לו תקנה משום דאיסורא לא מקני לי' והדבר מאוד תמוה וא"א לשמוע הלא כל עצמו של גט אשה אינו אלא להפקיע האיסור ואיך יעלה על הדעת לאסור דשחרור עבד לא יפקיע איסור. אלא הוא הדבר שדברנו דס"ל להאי לישנא דגט אשה גומר כל הענין ולא היה כאן אלא איסורא ובא הגט וכורת אבל בעבד דאיכא נמי ממון אי נפקא הממון ע"י הפקר אין זה הגט גומר כריתה שלימה ולא יועיל כלל. ומ"מ לישנא בתרא ס"ל דשחרור דכתיב בקרא גומר אפי' איסורא לחוד אבל הפקיר ומת כיון דאיסורא אינו מוריש לבניו וא"א להם לשחררו בגט. וגבי מיתה אמרינן שפיר כנ"ל כל שאין המיתה גומר לגמרי בלי הפקר לא יועיל כלל. ועד"ז יובנו ג"כ דברי רבי נתיאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר ומסקינן לאותו עבד אין לו תקנה אלא בשטר אבל עבדים דעלמא אפי' בכסף בשלא שטר. והנה בעבד דעלמא בכסף ע"כ הכסף כורת להתירו מאיסורו ומלבד שיצא לחירות ממעשי ידיו ע"י שנותן מחירו לרבו עוד נתינת הכסף כורת ומתירו דאלת"ה במאי נפקע איסורו אם לא בכסף הלז. ואל תתמה שהרי אפי' בגירושי אשה אי לא דכתיב וכתב לה מיותר למילף בכתיבה מתגרשת ולא בכסף היתה מתגרשת בכסף א"כ בעבד כתיב להדי' והפדה בכסף א"כ כסף גומר בו ולפ"ז כיון שיש כח בכסף לנתק ולהפקיע איסור קשה לרבי אמאי בנתיאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר יתן לו פרוטה להפקיע דהרי כסף מפקיע איסורא בעבד. אע"כ צ"ל כנ"ל דכסף שגומר לגמרי בין הפקעת ממונא ובין הפקעת איסור הוא כורת אבל כיון שכבר נתייאש ונפקע ממונא אין כסף גומר לחצאין כצ"ל. הרי לפי האמור לאמימר ללישנא קמא אפי' בשטר אמרינן דאינו גומר לחצאין ולרבי הוכחנו דעכ"פ כסף אינו גומר לחצאין א"כ אין מן התימא אי נימא לאמימר בלישנא בתרא המפקיר עבדו ומת דמשו"ה אין לו תקנה דגם מיתה אין כורת לחצאין. וש"ס לא ניחא לי' בהא ומסיק לי' בקשי' אבל יש לו תי' לפע"ד ורבותינו הראשונים לא נתעוררו בכל זה וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף