חכמת אדם/קנח

חכמת אדם ‏ קנח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין הקבורה וקברות ומצבה (מסי' שס"ב עד שס"ח)

א קבורה האמור בתורה הוא שיתן המת בקרקע ממש ואם נתן מתו בארון ולא קברו בקרקע לא נקרא קבורה ועובר משום לא תלין ומצוה מן המובחר שיניח המת ע"ג קרקע ממש בקבר ולא יניח דף תחתיו ומ"מ אם הניחו בארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו (שס"ב) ויש מקומות שמניחים כהנים ובכורים בארון לחשיבות והוא מנהג רע דאע"ג דהאחרונים למדו זכות ע"ז כיון דא"א שלא יהיה בארון נקבים מן הצד ובנקב סגי מ"מ עדיין לא פלטו ממה שהחמיר בזוהר מאד שלא להניח שום אדם בארון אלא שידוע ששמר ברית הקדש כיוסף הצדיק שנאמר ויושם בארון אלא יותר טוב לקברו בקרקע:

ב נותנין המת על גביו ופניו למעלה כאדם שהוא ישן אבל אם ישכיבו אותו באופן אחר או מעומד או מיושב ה"ל דרך גנאי (שם) ונוהגין להעמיד דפים מן הצד ומניחים עליהם דף כדי שלא יפול עפר על פניו וגופו שהוא בזיון לו ומ"מ מי שיש לו עפר אה"ק מפזרין על גופו והעיקר על ברית הקדש ואין בזה משום בזיון דכל דבר שעושין לתועלת המת אין בו בזיון (רדב"ז ח"א סי' תפ"ד):

ג אין קוברין את המתים זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר שיכול לעמוד בפני עצמו מפסיק ביניהם והוא לפחות שיהיה בין ארונו של זה לארונו של זה ששה אצבעות דהיינו ג' אצבעות לכל מת וי"א ששה טפחים דהיינו ג"ט לכ"א ועכ"פ הקוברים בפחות מו' אצבעות הם עתידים ליתן הדין כי גוזלים המתים ועיין בב"א ב שהארכתי בזה (ובודאי אלו ידעו מזה הרבני מ"צ שלפנינו ומכ"ש הגר"א ודאי היה מוחה בידם) ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת אבל ניקבר האיש או האשה עם בנם ובתם או עם בן או בת בנם או בתם זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו ניקבר עמו במותו אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה אסור (שס"ב) ואפי' בקטנים דוקא לקבור שניהם בפעם א' אבל אם כבר נקבר א' אסור לקוברו אח"כ עמו (דו"פ סי' שס"ד):

ד אין נותנין ב' ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה ואם יש ביניהם עפר ו"ט מותר ואם א"א בענין אחר מותר (שם):

ה אין קוברין רשע אצל צדיק אפילו רשע חמור אצל רשע קל וכן אין קוברין צדיק וכ"ש בינוני וכשר אצל חסיד מופלג ולכן שלא כדין עושין הח"ק שקוברין עשיר שנותן ממון הרבה אף שלא היה אדם כשר אצל צדיק מפורסם. אבל קוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור אבל לא אצל חסיד. שנים שהיו שונאין זה לזה אין לקברם יחד שאף במותם אין להם מנוחה יחד (שם):

ו אין מפנין המת והעצמות אפי' מקבר מכובד למכובד ואפי' מבזוי למכובד ואצ"ל מבזוי לבזוי או ממכובד לבזוי דהבלבול קשה למת שמתיראים מיום הדין וזכר לדבר אז ישנתי ינוח לי ואפי' בשמואל הנביא כתיב שאמר לשאול למה הרגזתני לעלות אבל אם רוצה לפנותו לקברו אצל אבותיו או להוליכו לקברו בא"י מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו וכן בא"י שעפר א"י מכפר שנאמר וכפר אדמתו עמו אבל משום שאר כבוד אסור. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין: ואם אינו משתמר בזה הקבר שיש לחוש שמא יוציאוהו או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא מצוה לפנותו (שס"ג):

ז אין מוליכין מת מעיר לעיר שיש בה קברות אחרות משום כבוד המתים הקבורים באותו עיר שמבזה אותם שלא להניח אצלם את זה אא"כ מח"ל לארץ או שמוליכין אותו לקברות אבותיו. ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקוברו בביתו ולא בב"הק שומעין לו. ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר בכדי להוליכו למקום אשר צוה (שם) וע' לעיל כלל קנ"ה ססי' בענין צוואת המת:

ח אין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד זה לקבור שם מת אחר או לצורך המקום (שם):

ט מקום שנוהגין לקבור בגומות עמוקות בלא ארון עד שיתעכל הבשר ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותו בארון מותר (שם):

י ארון שפינוהו אסור בהנאה אם הוא של אבן ושל חרס ישבר ושל עץ ישרוף ולכן המוצא נסרים בב"הק לא יזיזום ממקומם דשמא הן של ארון:

יא אסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפילו אם עוררים היורשים לפתחו כגון שמכר או נתן ורוצים לבדקו אם הביא ב' שערות אסור (שם) ובס"ח סימן תנ"א ובסי' תש"ל כ' דכשיש דבר בעיר מותר לפתוח הקבר לחפש על המתים שמא יש מהם שבלע בגד והוא סכנה או ידיו אין פשוטות דכ"ד שהוא משום פ"נ יכול לעשות למת ונ"ל דל"ד כשיש דבר אלא אם ידעו שלא פשטו ידיו ואצבעותיו כהוגן מותר לפתוח הקבר. ונ"ל עוד דדוקא משנסתם הגולל דהיינו שכבר נתנו עפר על הכסוי של ארון (כדאיתא בסי' שע"ה בט"ז סק"ח) אבל כ"ז שלא נתנו עפר עליו מותר לפתחו אף משום שאר דברים דלא כמש"כ בס' ת"ח:

יב קבר של בנין אסור בהנאה אבל קרקע עולם של קבר אינו נאסר מדכתיב וישלך עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לעבודת כוכבים מה עבודת כוכבים אינו נאסר במחובר אף קבר אינו נאסר במחובר אבל קבר של בנין הוי תלוש ולבסוף חברו דמקרי תלוש ואסור כמו בעבודת כוכבים לעיל כלל פ"ד וי"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו הוי ג"כ כתלוש ולבסוף חיברו ואסור בהנאה ולא נקרא קבר של קרקע עולם אלא כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע עולם שלא נתלש וכ"ש צדדי הקבר ותחתיתו שכ"ז לא היה תלוש מעולם ויש אוסרין עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה וכן אסור למכור מצבה שנשברה ואסור להשען על מצבה ואע"ג דיש מתירין במצבה כיון שאין זה מגוף הקבר אלא שנעשה לסמן אלא שכבר נהגו איסור בכל העולם וגם יש אוסרין להעמיד מצבה שהיה על הקבר על קבר אחר אע"ג דאין זה הנאה לחי (ועיין בד"מ אות ב' מה שכתב בשם רשב"א וצ"ע גם מסי' שס"ג סעיף ג' ובתשו' רדב"ז סימן תשמ"א) וכן אסור לדרוך על גבי קברים משום דאסור בהנאה ומ"מ אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אא"כ ידרוך ע"ג קברים מותר (סימן שס"ד בט"ז ס"קא) אבל הכלים שחופרין וקוברין בהם מותרין בהנאה מ"מ אין להשתמש אלא מדעת הגבאי כמו בשאר צדקה:

יג והא דקבר של בנין אסור לעולם דוקא שבנאו לשם מת ונתנו בו אפילו על דעת לפנותו ואפילו לא נתן בו אלא נפל אבל אם בנאו לשמו ולא נתנו בו מותר וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפנוהו אבל אם נתנו בו על דעת להיות בו עולמית אסור אפילו לאחר שפינוהו אפילו לא בנאו לשמו ואם לא בנאו לשמו ונתנוהו בתוכו והוסיף בו דימום (פי' נדבך והוא שורת בנין החומה) לשמו כולו אסור אפילו לאחר שפינוהו ואפילו שקברו שם על דעת לפנותו ואם מכיר הדימוס שהוסיף לשמו מסירו והוא לבדו אסור ושאר הקבר מותר (שם סעיף א'):

יד קבר הנמצא מותר לפנותו ולא חיישינן שמא מת מצוה הוא דמת מצוה קלא אית ליה. פינוהו מקומו טהור ואפילו היה קבר של בנין מותר בהנאה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל קבר ידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו ואפי' פינוהו מקומו טמא ואסור בהנאה ואפילו בקבר של קרקע עולם גזרו רבנן טומאה עולמית כדי שלא יפנוהו אבל לרמב"ם קבר הנמצא דהיינו שלא היינו יודעים שהיה שם קבר מותר לפנותו דמסתמא נקבר שם שלא ברשות בעל השדה פינוהו מקומו טמא כלומר השדה סביבותיו היכא דאיכא למיחש לקברים ואסור בהנאה קבר הידוע ר"ל שאין שם אלא הוא לבדו ונקבר שם שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו (כצ"ל בש"ך ס"קט וגם בב"י) פינוהו מקומו טהור ומותר בהנאה כיון שידוע שאין שם קברים אחרים (שם סעיף ב' ועיין בב"י):

טו מת מצוה שמצא אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו דמ"מ קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמוצאו וא"צ להוליכו לקברות (ש"ך ס"קי והלשון אינו מדוקדק שהרי אסור להוליכו לקברות) ואם מצאו על המיצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור (פי' שאינה חרושה וזרועה) לשדה ניר (פי' ניר נחרש ולא נזרע) מפנהו לשדה בור. בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר. בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע ובין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנה לאיזה מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו (שם סעיף ג') וכ"ש אם נמצא כולו שלם (ועיין עוד מדיני מת מצוה בכלל ק"ס סי' ח' ט') ומה שאין נוהגין עכשיו בדיני מת מצוה האלו לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שאיזה אנשים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לב"הק המיוחד (ט"ז וש"ך בשם רש"ל):

טז קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו ומקומו טהור ואסור בהנאה אם הוא קבר של בנין כדלעיל אם קדם הקבר אבל אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. קבר שפינוהו היכא דמותר בהנאה לא יעשנו בית התבן ולא בית העצים ולא בית האוצרות דגנאי הוא למת לעשות כן (שם):

יז החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית משום כבוד אביו אפילו בקרקע עולם אבל אחר מותר ליקבר בו (שם):

יח מרחיקין הקברות מהעיר חמשים אמה מפני ריח רע (שס"ה) ודין החופר קבר דפטור מכל המצות נתבאר לעיל כלל קנ"ו:

יט המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו ומקום הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו של לוקח ומחזירין את דמיו (סי' שס"ו סעיף א') שגנאי להם שבני המשפחה לא יהיו קבורים במקום אחד כמנהגם ואע"ג דמי שציוה שאל יספדוהו שומעין לו שאני התם דאמר כן בשעת מיתה אבל הכא זוזי אנסוהו ועוד התם לדידיה לחוד אבל הכא מקום הספדו יורשיו ובני משפחתו נספדים שם ואיכא פגם שלהם (שס"ו):

כ אשה שירשה קבר ממשפחת' נקברת בתוכו היא אבל לא יוצאי יריכה אלא א"כ ראתה אותם בחייה מפני שבניה מתייחסים על שם משפחת אביהם וגנאי לבני משפחתם ליקבר אצלם (שם סעיף ב):

כא אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי תקבר אצל בעלה ויש גורסין תקבר אצל אביה ואם יש לה בנים ואומרת אצל בני קוברין אותה אצל בניה. אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שחייב בקבורתה (שם):

כב משתדלין בקבורת מת נכרי כמו בקבורת מת ישראל ומנחמין אביליהם מפני דרכי השלום (שס"ז):

כג לא ילך בבה"ק או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום לועג לרש ואם הם מכוסים מותר. לא ילך בב"הק או בתוך ד' אמות של מת או של קבר וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל וה"ה ע"פ אסור לקרות אא"כ לכבוד המת וה"ה בקדיש צריך להרחיק ד' אמות מן המת שאין זה לכבוד המת (שם):

כד מותר ליכנס לבית הקברות או לתוך ד' אמות של מת או של קבור והוא לבוש ציצית והוא שלא יהא נגרר על הקבר אבל אם נגרר אסור משום לועג לרש. בד"א בימים שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם אבל האידנא שאין אנו לובשים אותו אלא לשם מצוה אסור אפילו אינם נגררים. והנ"מ כשהציצית מגולים אבל אם מכוסים מיתר ולכן נהגו היתר בטלית קטן משום שהציצית מכוסין (שם סעיף ד' ובש"ך) יש נוהגין לקשור שני ציצית שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לב"הק ולא הועילו בתקנתם (שם סעיף ה'):

כה כיון שהרחיק ד' אמות קורא ומתפלל ואפילו רואה הקבר או ב"הק ואם יש שם מחיצה מותר אחר המחיצה סמוך לו אפילו תוך ד' אמות לקבר (שם):

כו ב"הק אין נוהגין בהם קלות ראש מפני כבודן של מתים כגון לפנות שם או לאכול ולשתות שם ואין קורין ואין שונים שם ואין מחשבין שם חשבונות אפי' של רבים ואין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא (פי' למיעבר מצד זה לצד זה) ולא ילקט מהם עשבים ואם ליקט או שצריך ללקטם לצורך ב"הק שורפם במקומם ואין זה מפני כבוד של מתים אלא קנסא או משום שלא יחשדוהו שמוליכם לבהמתו וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אע"ג דמותר בהנאה וכ"ז אינו אלא משום כבוד המתים ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם אעפ"י שהם זרועים ונטועים על הקברים לצורך הקברות כגון שהמושל נכרי מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד נכרי שזהו כבוד המתים ואם אין דברים על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכים למחות אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה אבל בלא"ה א"צ למחות (שס"ח):

כז אבל אילנות שנוטעין בב"הק שאינם על הקברים עצמם מותר ללקט פירותיהן. ולכן מה שנוהגין הגבאים לנקוט הפירות למכרם והדמים לצדקה ומקצתה נותנים אותה לנכרי שומר בה"ק והנכרי יעשה לו גן ג"כ בב"הק צריך ליזהר שלא יהא אילן נטוע ולא הגן זרוע אלא במקום שאין בו ספק קבר (שם):

כח קבר חדש נמדד ונמכר ונחלק והישן אינו נמדד ולא נמכר ולא נחלק (שם):

כט עכשיו נוהגין שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר או לאחר שהפך האבל פניו מן המת חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מן ביה"ק כדי לומר קדיש לפחות ד' אמות שהמת תופס ד"א כמש"כ לעיל ואם נקבר בלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש בב"הק ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואח"כ תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכין אחרי גיום ורוחצין ידיהם במים ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם ע"ד ויציצו מעיר כעשב הארץ. וכדי לומר שאין טומאה זו נטהרה אלא בג' דברים אלו מים ואפר פרה ואזוב רמב"ן. והכלבו כ' תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשו דרך צער ע"ד ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה. וי"א שיושבין ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכ"ז שיושבין בורחין ממנו ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגומר יושב בסתר וגומר ועיין בלבוש שכתב דיש לישב ז"פ בפסוק דכי מלאכיו יצוה לך והיינו בפעם ראשון יאמר עד כי וכי בכלל ובשני כי מלאכיו ובג' כי מלאכיו יצוה ובד' עד לך ובה' עד לשמרך ובו' עד בכל ובז' דרכיך ובסופי תיבות מרומז שני מלאכי שמירה הידועים ויאמר אתה גבור וכו' ויש בזה סוד הקבלה להכרית כיחות הטומאה וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל וכשנקבר המת בי"ט יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שע"ו סעי' ד' ובש"ך) ועיין בטור סי' שע"ז דמשמע דדוקא כשחוזרין מב"הק עושין כן אבל כשמלוה וחוזר ומכ"ש כשלא היה בתוך ד"א של מת א"צ:

ל המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חבירו כשקוברין המת אלא זורקין מידם ואח"כ לוקחין אותו וכן בשעת הנטילה אין ליקח הכלי מיד מי שרחץ (מענה לשון):

לא לאחר שהניחו המת בקבר מהפכין המטה ג"פ כי מטה גימטרי' דין לרמז שיתהפך הדין לרחמים והספד למחול זכר לדבר הפכת מספדי למחול לי (שם):

לב הקוברים המת יכוונו שכל אותו הזוהמא שנתערב במת זה יתעכל בקרקע וישאר נקי (האר"י):

לג צריכין ליזהר כשלא ראה הקברות ל' יום שיברך ברכת אשר יצר אתכם בדין כו' ויברך תיכף כשבא לב"הק (כדאיתא בגמ' הרואה קברי ישראל):

דין קבורת מת בי"ט וח"המ יתבאר לקמן בכלל קס"ט ודין יא"צ וקדיש בכלל קע"ב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.