חכמת אדם/קעב

חכמת אדם ‏ קעב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין נידוי וחרם דין היאך נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה מנדין אותו ודין התרתו (סי' של"ד)

כל דיני נידוי וחרם המבוארים הי' בעת אשר היו ישראל שרויין על אדמתם והיו תלמידי חכמים ביניהם והיו מכבדין אותם כי כן צוה להם המלך והי' ביכולת הת"ח לנדות לכבודו. אבל בזמן הזה אין לנו תלמידי חכמים ואין לנו דיני תלמידי חכמים כמו שמבואר בחיי אדם (כא ע"ב כלל סג ח). וחוץ מזה בטלו נדוי וחרם ושמתא מישראל על פי דינא דמלכותא. אם לא ברשיון הממשלה הרוממה. ופי מלך שמור הוא כלל גדול בתורה. ועתה נשבר שבט הנדוי והחרם מישראל אם לא ברשיון הממשלה הרוממה:

דין האיך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה היו מנדין אותו ודין התרתו סי' של"ד:

א העובר על דבר איסור כאשר יתבאר לקמן סי' מ"ג היו מנדין אותו בימים הקדמונים לאלתר ומכח ממון לא היו מנדין עד שיתרו בו ג"פ דהיינו בה"ב ואפי' יש לחוש שעי"כ יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (עיין ט"ז ס"ק א' ונ"ל דדיוק תה"ד היא מדסיים משום דשמתינהו דזה ללא צורך דדי במה שאמר דאשתמוד ולדברי תה"ד א"ש) אבל הט"ז כ' דאין לעשות מעשה דשב וא"ת עדיף ונ"ל דהכל לפי הענין דאם הוא לעשות גדר ודאי דאין לחוש אם זה יצא לתרבות וא"ל אלא בשביל לענוש אותו ודאי עדיף שלא לנדות (וכמש"כ הש"ך ס"ק י"ט) שכן מצינו בברק ששימת והחרים א' בדורו שנקרא מרוז שהוא שם אדם גדול שהיה בדורו ושמתהו והחרימו על אשר לא בא לעזרתו למלחמה עם סיסרא דכתיב אורו מרוז זהו שמתא וכתיב אורו ארור יושביה וארור הוא חרם כמו שיתבאר בע"ה ויושביה היינו דאכיל ושתי בהדיא ויושב בד' אמותיו וסתם נידוי הוא ל' יום ולכן אם חכם נידה לא' והלך לו לא היו מתירין אלא לאחר ל' לדידהו: ולדידן ז' דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה ואם אינו חוזר בו היו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו היו ממתינים לו עוד ל' ומחרימין אותו ודין מנודה כדין אבל וחמור ממנו שאפילו פגע הרגל בתוך ל' יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ואביה ירק ירק בפניה ר"ל שנזף בה הלא תכלם שבעת ימים ונזיפה דידן אינו אלא חד יומא:

ב ומדכתיב יושביה אמרו רז"ל זה דין המנודה לא היו יושבין בד' אמותיו היינו ד' אמות לכל רוח ואפילו בר"ה אבל לא בבית אחר חוץ מאשתו ובניו שמותרין וי"א הוא הדין כל ב"ב היו מותרין ויש להקל דודאי על דרך כן לא נידוהו למנוע ממנו תשמי' בני ביתו שהוא הכרח לו ולא הי' יכול להיות זולתו וגם הם צריכין לו ואין אוכלין ושותין עמו ואם נידוהו מחמת עביר' לא היו מזמנין עליו ולא היו כוללין אותו לכל דבר שצריך י' אבל מחמת ממון לא היו מחמירין עליו בזה ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל וי"א דמותר בנעילת הסנדל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש ובתפילין ושאלת שלום וא"צ קריעה וכפיית המטה. ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו כלומר נושאין ונותנים עמו: בד"א שפירשו שהוא מנודה אבל אם לא נידוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירת ציבור היו מצרפין אותו למנין עשרה להתפלל עמו ואפילו מנודה ממש שלא היו מצרפין אותו למנין מ"מ היה מותר להתפלל בעודו בבה"כנ כשיש שם עשרה זולתו ומה שנהגו לגרשו מב"הכנ הוא כדי שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מד' אמותיו. וחרם היה קשה מנידוי שנידוי פירושו לשון הרחקה בעלמא כלומר שהרחיקוהו והבדילוהו מקהל הגולה אבל חרם יש בו קללה שהרחיקוהו וגם קללוהו. ושמתא פירושו הוא נוטריקון שממה מיתה יהא בזה שהוא אמצעי בין נידוי וחרם. קשה מנידוי וקל מחרם. וי"א שאינו אמצעי בין נידוי וחרם אלא דשמתא הוא כחד מינייהו ואין הכרע. לפיכך אמרו המוחרם לא שונה ולא שונין לו ולא נשכר ולא נשכרין לו וכן הי' אסור להנותו יותר מכדי חייו אבל הי' שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועוש' לו חנות קטנ' כדי פרנסתו ומות' הי' לדבר עם המנוד' ועם המוחרם אא"כ החמירו עליו ב"ד בפירוש ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שידבר עם האבל. במקו' שאמרנו שאסור לישב בד' אמותיו אם הי' אדם יושב תחלה ובא המנודה בתוך ד' אמותיו א"צ להתרחק משם דלא כל כמיניה לאסור לו מקימו ואסור לכנוס לבית המנודה כשהוא שם בביתו דכל הבית הוי כארבע אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב ובמהלך צ"ע אם תופס ד"א (ש"ך ס"ק י"ד):

ג מנודה שמת (היו) ב"ד שולחין וסוקלין ארונו לא שיעשו עליו כגלו של עכן אלא ב"ד (היו) שולחין ומניחין אבן על ארונו ללמדך שכל המת בנדוייו (הי') חייב סקילה ואין (ולא היו) קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין עליו שכל אלו הוא משום כבודו (ולא היו) ואין עושין לו כבוד וה"מ לאפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת הרי אין לו ממון (והיה) ופטור מגזירתם (ולא היו) ואין סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי (סעיף ג'):

ד אפילו נדוהו משום שעבר על דברי חכמים אם חזר אעפ"י שלא התירו נדויו (היו) מתעסקין עמו לכל דבר (שם):

ה אעפ"י שאסור (הי') לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מ"מ האוכל ושות' עמו (לא היה) אין לו דין מנודה עד שינדוהו ב"ד בפ"ע אם ירצו דכתיב אורו ארור יושביה (שם):

ו הרשות (היה) ביד ב"ד (הממונין על פי המלכות) למעט הנדוי משלשים יום או להוסיף עליהם כפי רצונם וכפי ראות עיניהם וכן (היה) יש רשות בידם להחמיר עליו שלא ימולו את בניו ושלא יקברוהו אם ימות ולגרש בניו הקטנים מבית הספר ואשתו מבהכ"נ עד שיקבל עליו את הדין ואין בזה משום נשבע לבטל את המצוה דלמגדר מלתא חלה על דבר מצוה כמו על דבר רשות לקיים את דברי תורתנו ואם ירצו ב"ד (היה) יכולים להחרים האוכל והשות' עמו והיושב בד' אמותיו וכן ברשות ב"ד אפי' בנתנדה מחמת ממון לנדות שלא יתפלל בי' ושלא יזמנו עליו (ש"ך ס"ק כ"א):

ז וכשיגיע הזמן שקצבו אם ירצו (היו) מתירין לו אף אם לא בקש להתירו ואף אם לא יחזור בו ואינו מתחרט ממעשיו ומ"מ אינו מוסיף עוד לעשות ומ"מ טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו כדי שלא תתמעט יראתם ומכ"ש אם חוזר לעשו' כמו שעשה פשיטא שאין מתירין לו (ט"ז סק"ד):

ח הא דאמרינן במנודה סתם (שהיה) שהוא אסור בכל דיני המנודה שאמרנו דוקא שהוא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לב"ד או דלא ציית דינא או לאפקירותא דהיינו שביזה לחכם או לדבר עבירה בין נידוהו ב"ד מחמת דברים הללו בין שנדוהו כל אדם דיני שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל (לא היה) אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם (היו) מרחיקין אותו כדי לביישו אבל (לא היה) אין אבלות חל עליו שאין אבלות לחצאין (סעי' י"ב):

ט וכיון שהרשות (היה) ביד ב"ד (הממונין על פי מלכות) להוסיף על ימי הנדוי או למעט כפי רצונם מה זה הא דאמרינן אין נדוי פחות מל' יום היינו לענין (כשהיו) כשמנדין אותו סתם אמרינן מיד פלוני יהא בנדוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנדוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו (היו) מתירין אותו לאלתר אפי' אם לא חזר בו י"א (שהיו) שמתירין לו לאחר שלשים מיד שכבר קיבל דינו. והוא שיבא לב"ד ויבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידוי עד שימות וכשימו' סוקלין את ארונו ויש חולק בזה ואומר שאם לא חזר בו (לא היו) אין מתירין לו אף לאחר שלשים עד שיחזור בו (סעי' י"ג וע"ש בט"ז וש"ך שהאריכו):

י נזיפה הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני זה חצוף וכיוצא בזה וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו אותו היום לדידן. ולבני א"י ז' ימים ויהא נכלם ולא יראה למי שהכלימו וימעט בשחוק ובדבור ובעסקיו ויצער עצמו לעיני רואיו אבל א"צ להתרחק מבני אדם לא באכילה ולא בשתיה ולא בשאלת שלום וא"צ בכל אחד מכל דיני האבל אלא דאסור בתספורת שאין דרך מתאנח ועצב לגלח וא"צ לפייס למי שהחציף כנגדו וא"צ שיתירו לו אלא כיון שנהג כנזוף זמן נזיפה היה מותר ממילא ואפילו לא אמר לו הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שהגדול נקט בלבו עליו היה צריך לנהוג נזיפה בעצמו (סעיף י"ד):

יא מנודה לרב (הי') מנודה לתלמיד אבל אינה מנוד' לשאר חכמים אפי' קטני' ממנו מנודה לתלמיד שנידהו לכבודו אינו מנודה לרב אבל מנודה (היה) הוא לשאר העם שאינם חכמים אבל לא לחכמים אפי' קטנים ממנו וי"א אפי' לחכמים שכמותו (עש"ך ס"ק ל). ודוקא במנדה שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא הוא מן התלמיד והוא עצמו בנידוי ואי פליג ליה רבו יקרא שפיר דמי ורב שגזר נידוי וחרם באיזה דבר ואין תלמידיו יכולין לעמוד בגזירותיו (לא היו) אין צריכין לקיימן (סט"ז):

יב תלמיד (הי') יכול לנדות למי שביזה רבו או אביו בפניו אע"פ שרבו ואביו אינו שם ומ"מ כיון שלא נידוהו הרב או ב"ד (לא היה) אינו מנודה לרב (וע"ש ש"ך):

יג בד"א דמנודה לתלמיד אינו מנודה לרב במי שנידוהו מפני אפקירותא שביזה תלמיד חכם אבל מי שנדוהו על שאר דברי איסורים שעשה שחייב עליהם נידוי אפי' נידהו קטן שבישראל היה חייב אפי' הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו (סי"ז):

יד רב מצד המלכות ואינו רב בתורה אינו יכול לנדות לכבודו וכ"ש אחר שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו שאינו יכול לנדות לכבודו. ודוקא לנדות יכולים לכבוד הרב אבל להחרים אין יכולים לכבוד הרב אם לא מי שמחזיק במחלוקת יותר מדאי והא דאמרינן הרב שנדה לכבודו הוי מנודה לתלמידיו היינו אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו הרב ואפילו הבטיח המנודה שירצה לפייס את הרב אחר שיתירו לו נידויו לא מהני ואין מתירין לו עד שיעשה הפיוס אבל אם קודם שנידהו הרב אמר זה שיפייסנו ולא השגיח עליו הרב ונידה אינו מנודה כלל אפי' לתלמידיו כי מיד שאמר שיתקן את אשר עיוות כפי שישימו עליו חכמים אין נידוי חל עליו. קהל שתיקנו שאין שום רב יכול לנדות לכבודו אין בתקנתם כלום דלאו כל כמינייהו ואם עמד רב א' ונידה לכבודו נידויו נידוי (סי"ח) ועיין לעיל כלל ק"ד סי' י"א דין תלמיד חכם בזמן הזה אם יוכל לנדות:

טו אע"ג שאמרנו שמנדין לכבוד החכם היינו דוקא לכבודו כגון שביזה אותו אבל חכם שנידה לצורך עצמו אפי' כהלכה כגון שאינו מכבדו כראוי או מחמת ממון (ש"ך) ופשיטא להרויח ממון ע"י שינדה כגון שיודע שיתנו לו ממון להתיר הנידוי וכה"ג וכן אן רואים שנידה משום שנאה כגון שהרבה אנשים נכשלו בדבר א' שהם חייבים עליהם נידוי והחכם לא נידה כולם אלא א' מהם שזה ודאי לא עשה אלא משום שנאה שיש לו עליו בלבו לפיכך אין נידויו נידוי כי ודאי לא נמסר הנידוי ליד גדולי הדור מדברי הקבלה שאמרנו אא"כ כשנידה לשם שמים לעשות גדר לתורה ולכבוד לומדיה ולא יכוין כלל להנאת עצמו ותועלתו (ושמעתי בשם של"ה שזהו כונת הגמרא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש ר"ל כמשארז"ל אמרו לנחש מה הנאה יש לך שאתה נושך וא"כ כך צריך הת"ח לנקום ולנטור שלא יהיה לו שום הנאה מזה רק לכבוד המקום):

טז מנודה לעירו (הי') מנודה לעיר אחרת אפי' העיר האחרת גדול' ממנה בחכמה ובמנין שכל אחד כפוף לב"ד שבעירו וכל מה שיעשו עמו בדין היו חייבין כל ישראל להחזיק מנודה לעיר אחרת (לא הי') אינו מנודה לעירו אבל מנודה לשאר עיירות כיוצא בעיר שנידוהו שם בד"א דמנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו שנידוהו העיר האחרת על מידי דאפקרותא שעשה באיתה העיר אבל אם נידוהו במילי דשמיא אפי' מנודה לעיר אחרת הי' מנודה לכל ישראל: בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם לא הי' אותו החרם חל על אותו שבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעי' שאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם היו יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו וכל מי מהם שישא ויתן עמו יהא מוחרם ומנודה (סעי' כ'):

יז מנודה לנשיא שנידוהו לכבודו (הי') מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל לא הי' מנודה לנשיא:

יח נהגו בכל המקומות (בימי קדם) מי שעובר על גזירות הקהל אעפ"י שעשו בחרם ובנידויו (לא היו) אין נוהגין בו נידוי עד שהכריזו עליו. מי שעבר על גזירת תקנות רבינו גרשום ע"ה אם עבר בשוגג א"צ התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשר' שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו דאמרינן שכן היה דעת ר"ג מתחלה לנהוג נזיפה ונידוי על העובר לפי דעתם אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם מי שעובר אז ודאי היה לעולם בנידויו מי שעבר במזיד (סכ"ב):

יט כיצד התרת הנידוי (היו) אומרים לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומרי' פלוני שרוי לו מחול לו:

כ נדוי הוא כמו נדר לפיכך (היו) מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומח' ותלמיד הי' מתיר חרם ונידוי אפי' במקום הרב אעפ"י שבנדרים לא הי' מתיר בחרמות הקילו משום שלפעמים לא היה הרב מזומן ואין לדחות ולשהות היתר השמתא דגבי נדר אין חשש כל כך אם ידחה וישהה התירו עד שיהיה הרב מזומן אבל שמתא אין להשהות על האדם וכל חרם ונידוי שלא הותר אפילו נידוהו סתם אפילו היה זמן רב בנידוי וחזר בו אפ"ה לא היה מותר עד שיתירו לו בפירוש כמו בנדר:

כא שלשה שנידו והלכו להם וחזר בו זה מהדבר שנידוהו בגללו והוא בתוך הזמן שנדוהו (היו) מתירין לו ג' אחרים וצריך שיהיו גדולים כמותם בשנים ובחכמה וביראה וגדולה אבל לאחר הזמן א"צ אלא כל ג' היו מתירים לו ועיין לעיל סי' א' ובש"ך ס"ק מ"ג:

כב נידוהו ג' לא היו השנים יכולין להתירו אא"כ נתן להם השלישי רשות אבל שלשתן היו מתירין אפי' זה שלא בפני זה אעפ"י שהיו ביחד בשעת הנידוי ואם היו רבים בשעה שנידוהו אפילו לאחר הזמן (ע"ש בש"ך) צריך שיתירו כולם וכל אותן שנמלכו בהם בשעת הנידוי חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם או בני אדם כנגדם חשובים כמותם:

כג אם זלזל בחרם ולא נהג בעצמו דין מוחרם לא היו מתירין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר אבל אם זלזל בנדוי דאינו אלא מדרבנן א"צ לנהוג וע"ל כלל ל"ב סי' ט"ז ובט"ז וש"ך סי' ר"ח:

כד נידוהו בפניו לא היו מתירין לו אלא בפניו וטעמא שאם יתירו לו שלא בפניו ולא ידע ואחרים שואלים לו אם התירו לו ואומר לא וכשירא' שמקרבין אותו יבאו לזלזל בנידוי ולכן צריך להתירו בפניו שידע וגם יגיד לאחרים וי"א שאם התירו לו שלא בפניו הוי היתר בדיעבד דכולי האי לא גזרו ואם נידוהו שלא בפניו י"א דמתירין לו אפילו לכתחלה שלא בפניו דליכא למיחש לשמא יבא לזלזל בנידוי שכשיראו שמקרבין אותו יאמרו שכמו שנידוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו וי"א דלכתחלה אפ"ה לא היו מתירין שלא בפניו (סכ"ט):

כה נידוהו על תנאי הי' חל הנידוי וצריך התרה אע"פ שמקיים התנאי ואפי' אם נידה את עצמו על תנאי שכן מצינו ביהודה שנידה עצמו על תנאי שאמר אם לא הביאותיו אליך כו' וקיימו ואעפ"כ היו עצמותיו מגולגלין בארון עד שהתפלל עליו משה: ודוקא שהמנודה היה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו או לא כמו ביהודה שלא היה ברור בידו שיעמיד בנימין לפני אביו בחזרה אבל אם ברור לו שיוכל לקיימו א"צ התרה:

כו כשם שאין מתירין נדר עד שיחול כדלעיל כלל ק' סי' כ"א כן לא היו מתירין נדוי עד שיחול ולפיכך המנדה עצמו על תנאי שאמר אם לא אעשה דבר זה לזמן פ' אהי' בנדוי לא היו מתירין לו עד אותו זמן אבל אם אמר אהא בנדוי אם לא אעשה דבר זה מכאן ועד יום פ' נמצא חל הנדוי מיד ויכולין להתירו סעיף ל"א ט"ז וש"ך דלא כש"ע:

כז המנדה עצמו בע"הז ובעה"ב י"א שאין לו היתר כיון שנדה עצמו לע"הב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתיר לו לכן שומר נפשו ירחק ממנו (ע"ל כלל ק'):

כח ת"ח שנידה לעצמו (היה) מתיר לעצמו אע"ג דנדר אינו מתיר לעצמו בנידוי דדברי קבלה הקילו אפילו נידה ע"ד פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי ויש מי שאומר שאם נידה עצמו על דבר שהיה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו וי"א שאם היה דרך שבועה שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פ' אפילו ת"ח לא היה יכול להתיר לעצמו אפי' בדבר שאינו חייב עליו נידוי דבשבועה כתיב לא יחל דברו הוא עצמו אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ומי שאינו ת"ח שנידה לעצמו יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו וה"ה בת"ח בדבר שלא היה יכול להתיר לעצמו:

כט נידוהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה ואפילו חזרו והתירו לו בחלום אינו כלום דאי אפשר לחלום בלא דברים בטלים חיישינן שמא הנידוי אמת והתרה היא דברים בטלים וצריך עשרה להתירו וטעמא שצריך עשרה משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה ועל כל בי עשרה שריא שכינתא וה"ל הותר באותו ב"ד שנתנדה בו ולפיכך אפילו יודע מי הוא שנידה אותו בחלום אין אותו המנדה יכול להתירו וצריך בי עשרה אחרים דאמרינן לשמתיה שווי' שליח למשרי לא שוויה שליח ואותן העשרה צריכין להיות בני אדם ששונין הלכות לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונין משנה לא מצא מתירין לו אפילו שיודעין לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינם יודעין לקרות לא מצא עשרה מתירין לו אפילו שלשה וי"א שאין לו התרה אלא ע"י עשרה ששונין הלכות או משניות שראוין לשרות עליהם שכינה ומיהו אם יתירו בזה אחר זה סגי וכשמתירין למי שנדוהו בחלום י"א שיאמרו מחמת דאשתמית פלוני בחלמא מותר יהא ליה לא איסורין ולא קללין יבא עליו יחי ראובן ואל ימות כו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמרו ג"פ ויעבור וגו' (סעיף ל"ה):

ל י"א מי שנדוהו בחלום ושלח שליח להתירו לו שלא בפניו אם מצא השליח בי עשרה מכונסין כיון דמסתייע מילתא כך במקרה שריא שכינה בינייהו היו מתירין לו ואי לא לא דהוי כנדוהו בפניו לעיל סי' כ"ד:

לא עון גדול הוא הנושא שם שמים לבטלה כמו שדרשו מדכתיב לא תשא שם אלהיך לשוא וגו' לפיכך אמרו השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו מפני שהיא עובר משום נושא השם לשוא ואם לא נידוהו הוא עצמו היה חייב נידוי על שלא שם יראת אלהים לנגד עיניו להקפיד על זה וכתיב את שם ה' אלהיך תירא ובכלל יראתו הוא הוא שלא יזכיר שם שמים לבטלה לפיכך לא לבד שבועת שוא אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור אעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לירא' את השם הנכבד והנורא ואם נידוהו הי' צריך להתירו לו מיד כדי שלא יכשלו אחרים שלא ידעו בנידוי של זה (סעיף ל"ז):

לב בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אסור לנדותו שלא ענש הכתוב שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא לשנות בכך:

לג המנדה את חבירו שלא כדין ואמר ליה הלה אדרבא נידוי של שני נידוי וה"מ שזה השני הוא גברא רבא אעפ"י שאינו גדול כמותו או שאין ידוע מי הוא דחיישינן שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין היא ת"ח והאחר אינו ת"ח לא (ועש"ך ס"ק נ"ט) וה"ה תלמיד נגד רבו לא יוכל לומר אדרבא אא"כ נטל רשות מב"ד: מי שאמר לחבירו אל תעשה דבר זה בנידוי וזה אומר לו אדרבא אעפ"י שזה התחיל לומר כן ועשה שלא כדין מ"מ נידוי השני ג"כ לא הי' כלום הואיל ולא נידהו סתם רק שאמר לו שלא יעשה הדבר הזה בנידוי אין זה אלא מזרז (ל"ט):

לד ת"ח שביזהו רשע ובשביל זה נדהו אמר ליה הרשע אדרבא היו מכריזין על הרשע שהוא מנודה ויעמוד בנידוי ל' יום ואח"כ יבקש מחילה ברבים מן הת"ח:

לה אח גדול בשנים שביזה לאחיו הקטן בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן בשנים את הגדול בשנים (היה) נידויו נידוי דאע"ג דדרשו ואת לרבות אחיך הגדול יפה עשה הקטן שנידהו שכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו:

לו חכם זקן בחכמה או אב ב"ד שסרח לא היו מנדין אותו בפרהסיא לעולם אפי' חזר וסרח כמה פעמים אלא א"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנע' שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה אעפ"י שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי הי' אסור לב"ד לקפוץ לנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו וחסידי החכמים היו משתבחין שלא נמנו מעולם לנדות ת"ח ואף ע"פי שהיו נמנין להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות מדרבנן אשמתא לא נמנו דשמתא חמירא ממלקות ואי סני שומענא כגון שמתעסק בספרי אפיקורסות ושותה במיני זמראו שחביריו בושין מחמת שמועתו ושם שמים מתחלל על ידו עד שאומרים עליו שרי ליה מריה ליה לפלוני (היו) משמתינן ליה:

לז על כ"ד דברים (היו) מנדין את האדם ואלו הם:

א) המבזה את החכם שראוי להורות ויגע בתורה ואפילו אחרי מותו.

ב) המבזה שליח בית דין הממונין ע"פי מלך שעושה זילותא בזה לב"ד.

ג) הקורא לחבירו עבד.

ד) המזלזל בדבר א' שעיקרו מדברי סופרים ואין צריך לומר מד"ת אבל דבר שעיקרו מד"ת היו מלקין מ"מ (עש"ך ס"קע).

ה) מי ששלחו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא.

ו) מי שלא קיבל עליו את הדין היו מנדין אותו עד שיתן.

ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק היו מנדין אותו עד שיסירנו מפני שהוא עובר על לא תשים בביתך שגורם היזק לבריות.

ח) המוכר קרקע לכנעני בארץ ישראל והיתה סמוכה לקרקע של ישראל חבירו היו מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא לישראל חבירו בעל המיצר.

ט) המעיד על ישראל בערכאו' בעת שהיו שרויין על אדמתם והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין היו מנדין אותו עד שישלם.

י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנה לכהן אחר היו מנדין אותו עד שיתן.

יא) המחלל י"ט שני של גליות.

יב) העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות.

יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ כגון אדם גדול שאוכל דבר הדומה לקדשים ויסברו העולם שהוא קדשים יבואו הם עי"ז לאכול קדשים ממש בחוץ כי יאמרו מותר היא שהרי אדם גדול זה אוכל כמו שמצינו בתודוס איש רומי שהאכיל לבני דורו גדיים מקולסים בלילי פסחים ושלחו לו חז"ל אלמלא תודוס אתה היינו מנדין אותך שאתה מאכיל ישראל קדשים בחוץ שהרואה סובר שהקדישו לשם פסח.

טו) המביא את הרבים לידי חילול השם.

טז) המחשב שנים וקובע חדשים בח"ל ואסמכוה אקרא דכתיב כי מציון תצא תורה.

יז) המכשיל את העיור כגון המכה בנו הגדול מי"ח עד כ"ד שנה שמכשילו שמא יבעט בו ויניחנו ועובר האב משום לפני עור לא תתן מכשול וכל כה"ג.

יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה.

יט) טבח שיצאה טריפה מתחת ידו.

כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם.

כא) המקשה עצמו לדעת.

כב) מי שגירש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה עם זה כשבאו שניהם לבית דין היו מנדין אותן שלא יבאו לידי הרגל עבירה

כג) חכם ששמועתו רעה.

כד) המנדה למי שאינו חייב נידוי שלשים ובא לבית דין להתרעם עליו שנדהו שלא כדין בית דין היו מנדין את זה ולא היו צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה אלא כפי אומד הדעת באמיתת דברים שהתובע טוען ברי או אפילו אשה ואפילו קטן נאמן אם הדעת נותן שאמת הדבר שדברים כאלו היו מסורין לדיין דבקל היה יכול לשקול הדברים כאלו בשכלו אם הם אמיתים או לא:

לח חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף הי' חייב נידוי וכן מי שעבר על נדרו וכל ב"ד שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא וכל העושין מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר הי' חייב נידוי כדי שלא יתעצלו בקבורתו לפיכך אם היו חבורות בעיר שעוסקין עם המיתים הוה שרי וכן מי שעושה קלים וחמורים או ג"ש לעקור דבר מה"ת או שואל בבהמ"ד או לב"ד דבר שאי אפשר שאין זה אלא כמלעיג על התורה וכן ת"ח המחזיק במחלוקת כנגד הרבים שלא ירבו מחלוקת בישראל וכן המורה הוראה במקום רבו:

לט צורבא מדרבנן הוה עביד דינא לנפשיה והיה ויכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד היה מנודה לכל ישראל דכיון שהוא דבר פשוט הוי כאלו נידוהו ב"ד ואם אין דינו פסוק לא היה מנודה אלא לקטנים ממנו ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכיון לבזותו לפי אומדנא המוכחת יכול לנדותו:

מ ראובן שחייב לשמעון ממון ומסרב מלפרוע אם נידה שמעון לראובן שיפרענו אפי' אין שמעון ת"ח היה נידויו נידוי דהא כדין נידהו וי"א דאפילו ת"ח דלא הוה עביד דינא לנפשיה לנדות חבירו על דבר ממון וכן עיקר כל שכן אם חבירו אומר שירצה להיות ציית דין אלא שמעכב מעט או שכופר שאומר שאינו חייב לו:

מא המבזה את החכם ואפילו בדברים ואפילו לאחר מותו אם יש עדים בדבר או אומדנות כדלעיל היו ב"ד מנדין אותו ברבי' והם היו מתירים לו כשחזר בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה ויפייס את החכם שנידוהו בשבילו מיהו אם לפי ראות הב"ד עשה זה זה שמוטל עליו ואין החכם רוצה למחול היו מתירין לו נידויו וכן החכם בעצמו היה מנדה לכבודו למי שהוא קטן ממנו שהפקיר כנגדו וא"צ לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה ויפייס את החכם ואם מת החכם היו באים ג' ומתירין לו.

ועיין לעיל כלל קד סימן יא אם דנין בזמן הזה דין ת"ח והקורא לחבירו מלשין או מסור אין לך ביזוי גדול מזה ומנדין ע"ז.

אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו מותר לו למחול על כבודו שאינו שבח לתלמיד חכם שינהוג בעצמו בדבר זה אלא יעלים עיניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להם וכן הי' דרך החכמים הראשונים שומעין חרפתם ואינם משיבין ולא עוד אלא אפילו שמוחלין למחרף וסולחין וחכמים היו משבחין עצמם במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא לכבודם בד"א כשביזהו וחרפה ובסתר אבל ת"ח שביזוהו וחרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש מחילה ויסלח לו:

מב אם נידו לאדם א' על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבין ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו מפני קדושת השם יתברך אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו כגון שהוליכו לערכאות אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש ואע"פ שחייב אדם למחות ביד עוברי עבירה וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו ע"ז וכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיעמדו על גופינו ומאודינו ולכן אין מנדין למי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות פן ימנענו מלעשות תשובה ושב ורפא לו:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.