חידושי רבנו חיים הלוי/שבועות/ח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

חידושי רבנו חיים הלויTriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
חידושי רבנו חיים הלוי
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


הלכות שבועות
פ"ח הי"ג

וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר בארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון. עכ"ל. והוא בשבועות דף ל"ז ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וכו' משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות ע"כ, והנה כבר הקשו הראשונים שם דא"כ גם במלוה ע"פ יחשב כפירת שע"ק ויפטר דהא ר' יוחנן ס"ל שעבודא דאורייתא בב"ב דף קע"ה, ועיין בתוס' שתירצו דאיירי במחל לו השעבוד או שאין לו קרקע, אכן הרמב"ם הרי סתם הדבר ולא חילק בין מחל ללא מחל, וש"מ דס"ל דבכל גווני בממון שיש עליו עדים חייב, וצ"ל דדעת הרמב"ם היא דהואיל והפקיעו חכמים השעבוד ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות ע"כ לא הויא תו שעבוד קרקעות, ומימרא דר' יוחנן מוכחת כן דנאמרה בסתמא דממון שיש עליו עדים חייב, ואכתי צע"ק דהרי בסוגיין לא נאמר מלוה שיש עלי' עדים כי אם ממון שיש עליו עדים דכייל כולהו גווני, ומצינו ממון שיש עליו עדים שגובה מנכסים משועבדין, כדאיתא בב"ב דף מ"א דהמוכר שדה בעדים גובה מנכסים משועבדים ושם הא הוי בודאי שעבוד קרקעות כיון דגובה ממשועבדים. וסתימת הסוגיא ולשון הרמב"ם הרי משמע דלא מיפטר רק בכפירת שטר וצ"ע דמ"ש.

ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת הרי בכל שעבודא תרתי איכללו בי', שעבוד הנכסים מכל שיש לו בין קרקעות ובין מטלטלין, ושעבוד הגוף דהוא עצם החוב בחיוב גברא דרמי עלי' לשלם חובו, וזהו עיקר חיובו ועיקר שעבודא, ושעבוד הנכסים ממילא הוא דקאתי. וכמבואר בב"ב דף קע"ד דשעבוד הנכסים לית בהו רק דין ערב, וכמבואר כ"ז בר"ן פ' הכותב בשם ר"ת. אשר ע"כ לענין דינא דשעבוד קרקעות, נהי דשעבוד הנכסים הוי בכלל תביעת קרקע ומשום דאיכלל בזה גם השע"ק, אבל לענין עצם החוב ושעבוד הגוף שלו בזה לא שייך כלל דין שע"ק, וגם דין גבית החוב מהנכסים הרי הוא מתחלק, דאם באנו לדון מחמת דין שעבודא דאורייתא, דהנכסים בעצמן משועבדים לגבית החוב גם בלא דין גבי' של הלוה, וכדחזינן דגובה גם מן הלקוחות, בזה ודאי דין תביעת קרקע בי', כיון דהוי זכות ושעבודא דרמיא על עצם הנכסים דאית בהו גם קרקעות, משא"כ אם נדון בדין גבי' שבנכסים הבא מחמת חיובא דלוה, שמחוייב לשלם מנכסיו, בזה לא איכפת לנו כלל אם הוא מקרקעי או מטלטלי, דמ"מ הכל הוא מחמת עיקר חובו שהרשות בידו לשלם מכל מה שירצה, ואין בו דין קרקע כלל, וא"כ לענין קרבן שבועה, נהי דכפירת שעבוד הנכסים הוי זאת כפירת קרקע, אבל הרי יש כאן גם כפירת עצם החוב וחיוב תשלומין שלו שזהו יסוד כפירתו דאין בה דין קרקע כלל, וע"ז שפיר מתחייב בקרבן שבועה, ורק בשטר הוא דחשוב כפירת שע"ק, משום דשטר יש בו דין הקנאת שעבוד, ע"כ זהו דמשוי לי' גם לעצם החוב שיהא בכלל שע"ק, וגם דהשטר מועיל דאינו נגמר כפירת וגזלת החוב כי אם בצירוף כפירת וגזלת השעבוד נכסים שבשטר, ולהכי הוא דיש בו דין כפירת קרקעות להפטר מקרבן שבועה. ולפ"ז נמצא, דגם מד"ת דגובה מנכסים משועבדין גם בלא שטר, מ"מ אין בו דין קרקע ומתחייב בקרבן שבועה מחמת כפירת עצם החוב, וממילא דגם במוכר שדה בעדים חייב בקר"ש, ורק בשטר לבד הוא דאית בי' דין כפירת שע"ק, ומיושב היטב סתימת לשון הסוגיא ולשון הרמב"ם, וכש"נ.

והנה בב"ק דף ק"ד איתא עדיין אני אומר אימתי אינו משלם חומש על גזל אביו בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו, הוא ולא אביו אביו ולא הוא הוא ואביו מנין ת"ל אשר גזל ואשר עשק והוא לא גזל ולא עשק וכו' ופריך שם בגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי', אמרי בשאין גזלה קיימת, אי בשאין גזלה קיימת אפילו קרן נמי לא משלם, לא צריכא דאיכא אחריות נכסים, וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אמרי בשעמד בדין, אי בשעמד בדין אפילו חומש נמי משלם, אר"ה ברי' דר"י לפי שאין משלמין חומש על כפירת שע"ק, וקשה לפי המסקנא דהפטור הוא בגוונא דהוי שע"ק א"כ ל"ל קרא דאשר גזל דאינו חייב על גזל אביו והא בלא"ה מיפטר משום דהוי שע"ק, וצ"ל דהקרא דאשר גזל הוא אסמכתא בעלמא, ועיין בש"מ שהביא מהסוגיא דלעיל דף ס"ז דאיתא שם מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, האי אשר גזל מיבעי למעוטי גזל אביו שאינו מוסיף חומש א"כ וכו', הרי להדיא דהויא דרשא גמורה ולא אסמכתא, וצ"ל דאצטריך קרא לנשבע אביו והודה הוא דבשעת הודאה לא איכפת לן אם הוא שע"ק או מטלטלין. אכן ברמב"ם פ"ז מהל' גזלה ז"ל בד"א כשהי' חייב לשלם מחמת עצמו אבל אם הי' חייב לשלם מחמת אביו אינו משלם חומש כיצד כגון שגזל אביו או גנב או שהי' חייב לאחרים והבן יודע וכפר הבן ונשבע ואח"כ הודה משלם הקרן בלבד שנאמר אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו עכ"ל, הרי דפסק הרמב"ם דהויא דרשא גמורה ועיקר הדין הוא דהבן אינו מחוייב חומש בשבועתו על חוב וגזל אביו, ולפ"ז הדר קשה דתיפוק לן דפטור משום דהוי שע"ק. אכן לפמש"נ הרי ניחא, דבשבועת הבן וכפירתו הלא תרתי איכללו בה, גזל הבן עצמו כיון דהנכסים הם תח"י, וגזלת האב, ודיניהם חלוק, דלענין גזל הבן עצמו הרי ליכא רק כפירת שעבוד הנכסים בלבד, דשעבוד הגוף הרי ליכא על הבן, ואין עליו שום חיוב כלל לסלק חוב אביו, ורק הנכסים המשועבדין מחמת חוב אביו הם תח"י בירושתו, דזה לא הוי רק כפירת שעבוד נכסים, וכיון דבנכסים שירש איכא גם קרקעות א"כ ממילא דדין כפירת שע"ק בהו דפטור מקרבן וחומש, משא"כ אם נבא לדון על כפירתו בשעבוד אביו, בזה שפיר איכא שעבוד הגוף ודין חובת תשלומין דאע"ג דמיית לא פקע שעבודא מיני', ויורש כרעא דאבוה הוא דחייל טענתו וכפירתו גם על שעבוד הגוף של אביו, וגם דיכול לסלקו בכל מה שירצה, ושפיר הוי זאת כפירת חוב של ממון ולא כפירת קרקע, דצריך להיות חייב עלי' קרבן וחומש, ועל זה הוא דבא הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, דמשו"ה הוא דמיפטר לגמרי מקרבן וחומש, ומיושבת היטב הסוגיא דב"ק, דלענין גזל הבן עצמו דאיירי בסוגיא שם שפיר קאמר הגמ' דהוי שע"ק כיון דאין שם רק כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד אביו דאיכא גם שעבוד הגוף ודין מטלטלין בו, א"כ שפיר הי' מתחייב אי לאו משום דינא דעל גזל שלו מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו, ואה"נ דהך דרשא דאשר גזל הויא דרשא גמורה מד"ת וכדעת הרמב"ם שהבאנו, וכש"נ. ועכ"פ נמצינו למדין מתוך הסוגיא, דאפילו במקום דאית לי' קרקע וחייל עלי' שעבודא מד"ת, מ"מ כפירת עצם החוב ושעבוד הגוף שלו חשוב כפירת מטלטלין לענין דין קר"ש, וא"כ הא ניחא הסוגיא דשבועות דהכופר בממון שיש עליו עדים חייב דאיירי בכל גווני ומשום כפירת שעבוד הגוף שבו, וכמש"כ בדעת הרמב"ם, וכש"נ.

והנה אמנם דלכאורה הסוגיא דגזל אביו אכתי צע"ק, די"ל דעל כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לא שייך למיחייבי' קר"ש, ואע"ג דשעבודא לא פקע מהאב, אבל מ"מ דין כפירת ממון לית בי' כיון דליתא להאב, וא"כ הא שוב צ"ע, קרא דאשר גזל דממעטינן מיני' גזל אביו ל"ל, דאי משום שעבוד הנכסים הא הדר דינו להיות חשוב שע"ק דבלא"ה פטור מקר"ש. אכן נראה, דהרי באמת צ"ע גם בכל שעבוד נכסים אמאי חשוב שע"ק כיון דגם המטלטלין משועבדים מד"ת למיגבא מינייהו וא"כ הא איכא גם כפירת מטלטלין, וצ"ל דלענין שעבוד הנכסים המטלטלין והמקרקעי יחד חדא נינהו ולא מישלים דין כפירתו כי אם בכפירת כל הנכסים, ולהכי הוא דחשוב שע"ק כיון דגם כפירת השעבוד קרקע מצטרף להשלים כפירת שעבוד הנכסים, וא"כ כ"ז הוא לענין דין כפירת שעבוד הנכסים, משא"כ לענין כפירת שעבוד הגוף בזה לא מצטרפי המטלטלין והקרקעות כלל יחדיו ובחדא סגי לזה שיחשב כפירת שעבוד הגוף לממון, וממילא דכפירת שעבוד הגוף חשוב לעולם כפירת מטלטלין ע"י צירוף כפירת השעבוד נכסים של המטלטלין המצטרף לו וגורמו להחשב כפירת ממון, ולפ"ז לענין דין קר"ש שפיר מיחשב כפירת שעבוד הגוף של האב שמת לכפירת ממון, כיון דמועיל לענין שעבוד וגבית המטלטלין, ושפיר הי' מתחייב בקרבן וחומש, אם לא משום הגזה"כ דאשר גזל דעל גזל אביו אינו מוסיף חומש, דמשו"ה הוא דמיפטר, ומיושב היטב וכש"נ.

והנה בפט"ז מה' אישות הכ"ה פסק הרמב"ם ז"ל היא אומרת בתולה נשאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאה ואין לה אלא מאה וכו' ואם הי' הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל שבועת התורה אין כאן שהרי כפירת שע"ק היא עכ"ל, וברמב"ם פ"י מה' שבועות הל' י"א ז"ל האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאילו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהי' לה לגבות כתובתה מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות וכו' שהמשביע עדי קרקע פטורין עכ"ל, הרי להדיא דגם הרמב"ם ס"ל דאם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע חשיבא כקרקע ופטור משבועת העדות, וא"כ צ"ע מ"ש הכא לענין חיוב שבועה דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה, ולא חילק בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, ומ"ש דין שבועת העדות מחיוב שבועה. וי"ל פשוט, לפי"מ שפסק הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הל"ה ז"ל וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע עכ"ל, הרי דרק אלמנה אינה גובה כתובתה מן המטלטלין אבל גרושה גובה גם מן המטלטלין, וע"כ שפיר פסק הכא בסתמא דנשבע שבועת התורה, כיון דאיירי הכא בשהבעל קיים, א"כ הא מדינא לעולם גובה כתובתה גם מן המטלטלין, משא"כ התם לענין שבועת העדות דאיירי בעדות מיתת הבעל דהיינו באלמנה, וא"כ הא מדינא אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, ע"כ זהו שמפרש הרמב"ם להדיא תנאה שיהא לה לגבות גם מן המטלטלין, וכגון ששעבד לה אג"ק מטלטלין לכתובתה, או כגון שתפסה מטלטלין וכמבואר בסוגיא דשבועות דף ל"ב עיי"ש. אכן אכתי צ"ע, לפ"מ שמביא המ"מ שם בשם הרשב"א שגורס בדברי הרמב"ם וכן התקינו שלא תגבה האשה כתובתה וכו', והוא כולל אף הגרושה שאינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, וא"כ הא צ"ע מ"ש. הכא דפסק בסתמא דנשבע שבועת התורה ומ"ש משבועת העדות. אכן לפמש"נ נראה דהיינו טעמא דנשבע שבועת התורה, משום דכיון דאיירי שהבעל קיים וא"כ הא איתא גם לעיקר החיוב ושעבוד הגוף, וע"כ אע"ג דאיכא תק"ח שלא תגבה כתובתה אלא מן הקרקע והי' צריך להיות משום זה דינה ככפירת קרקע, אבל כ"ז הי' שייך אם היינו באין לדון משום שעבוד הנכסים, דהוא מדין תביעת הנכסים עצמן המשועבדים, בזה הוא דהי' הדין דכיון דמשועבד לה רק קרקע א"כ הא עיקר תביעתה היא על הקרקע, משא"כ היכא דאנו באין לדון מדין תביעת עיקר החוב ממון ושעבוד הגוף שלו, א"כ לזה לא שייך כלל מה דאינה נגבית אלא מן הקרקע, דמ"מ עצם החיוב של גברא לא שייך לדין קרקע, כי אם דהוא דין חיוב ממון, וכיון דיכול לשלם לה גם ממטלטלין אם ירצה ע"כ לא שייך זאת לדין כפירת שע"ק, ושפיר ס"ל להרמב"ם דחייב שבועת התורה על תביעה זו, וגם דעיין בהפלאה בה' כתובות סי' צ"ו שכתב דשעבוד הגוף של גברא שמחוייב לפרוע חוב הכתובה באמת איתא גם במטלטלין, שמחוייב הוא עכ"פ לפרוע החוב מכל מה שיהי', וא"כ הא איכא כפירת שעבוד הגוף של כתובה דחשוב כפירת מטלטלין ולא כפירת שע"ק, ושפיר מתחייב שבועת התורה על כפירה זו לדעת הרמב"ם, משא"כ בדין שבועת העדות, דאיירי באלמנה לענין לגבות כתובתה מן היורשים, דעיקר חיובא ושעבוד הגוף הרי ליתא כלל אצל היורשים, ורק דין גבי' בלבד שחל על הנכסים מדין שעבוד נכסים, ע"כ שפיר מצרכינן שיהא לה לגבות כתובתה גם מן המטלטלין, דשעבוד הנכסים הרי כיון דאין לה לגבות אלא מן הקרקע בלבד ודאי דהוי שע"ק דלית בי' חיובא דשבועת העדות. והנה בשבועות דף ל"ב שם אמר אביי וכו' הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני', ולקמן שם בסוגיא א"ר פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב וכו' ש"מ משביע עדי קרקע חייב, דילמא דתפישא מטלטלי, ועיין בתוס' שם שכתבו דהך ש"מ משביע עדי קרקע חייב קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה, אכן עיין ברמב"ם שפסק להך דינא דעד סוטה בהל"ח ולא כתב שם שום חילוקא בין אם הי' לה לגבות גם ממטלטלין אם לא, והך דינא דעד מיתה כתב בהי"א ושם הוא שכתב הך בד"א וכו', וצ"ע טעמא בזה דהרי גם בעד טומאה שייך הך בד"א, אלא ודאי כמש"כ דבבעל עצמו לא חשיבא שע"ק, מחמת עצם חוב הכתובה ושעבוד הגוף שלו, ולהכי הוא שפסק בסתמא להך דעד סוטה דחייב בשבועת העדות כיון דבכל גווני חייב מאחר דהבעל קיים, וכמש"כ.

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף