חידושי רבנו חיים הלוי/רוצח/ט

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ רוצח ט

יד

פ"ט הי"ד

באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו ואמרו לו לא לא ראית הרי הן כשני עדיות המכחישות זא"ז ועורפין. עכ"ל. והוא בסוטה דף מ"ז עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפין, אלא דבפשיטות צ"ל דהוא משום דבטל עדות הראשון לגבי השנים שמכחישין אותו וע"כ עורפין בודאי, וכמבואר כן להדיא ביבמות דף קי"ז ע"ב דבכה"ג אין דבריו של אחד במקום שנים, [ועיין בתוס' שם ד"ה ל"צ שכתבו דבאמת הוי תרי ותרי, וצ"ע], וקשה על הרמב"ם שכתב דהוי כשתי עדיות המכחישות זא"ז, דמשמע דחשוב ספיקא, וצ"ע. אם לא שנפרש דברי הרמב"ם, דזהו גופא באמת כוונת הרמב"ם, ור"ל דחזר דינו כב' עדיות המכחישות זא"ז, וממילא דאין דבריו של אחד במקום שנים, וצע"ק בלשון הרמב"ם שסתם הדברים.

והנה בפי"ב מה' גירושין הי"ח כתב הרמב"ם ז"ל שע"א נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות, וכן כתב בפ"א מה' סוטה הט"ז ז"ל שע"א בטומאת סוטה כשנים, וכ"כ בפ"ט מה' רוצח הי"ג ז"ל אבל אם אמר אחד אני ראיתי את ההורג ה"ז נאמן כשנים לענין זה, הרי מבואר בדברי הרמב"ם דדוקא בטומאת סוטה ועגלה ערופה ועדות אשה הוא דהוי כשנים ולא בשאר איסורין, והוא כדעת הריטב"א הובא בנ"י יבמות פ' האשה רבה ז"ל נראין דברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינוהו לזה כשנים, אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשי' הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל, אלא דבדברי הריטב"א הרי מבואר דכל הך טעמא דמחלקינן בין דבר הצריך עדים כמו דבר שבערוה לשאר איסורין, הוא משום דכל עיקר הדין דה"ה כשנים הוא מפני דחזינן דהאמינתו התורה כשנים, ועל כן לא שייך זה בשאר איסורין. אכן לדעת הרמב"ם בעצמו שפסק בפ"ט מה' רוצח הי"ד דבנשים ועבד ושפחה לא אמרינן דה"ה כשנים, ומ"מ הא חזינן דנאמנים, א"כ הרי מוכח דאפילו היכא דלא הויין כשנים ג"כ נאמנים, ואיך נוכל לומר דהעד הכשר הוי כשנים הואיל והאמינתו התורה כבי תרי, כיון דחזינן דלא בעינן בזה נאמנות כבי תרי, ואפילו הני דלא הויין כתרי כגון אשה ועבד ושפחה ג"כ נאמנים. והפשוט בזה, דהר"י והרמב"ם חלוקין ביסוד הך דינא, דהר"י דסובר דהא דהוי כשנים הוא משום דהאמינתו התורה גם בדבר שצריך עדים, א"כ ס"ל דהויא גזה"כ באלימותא דהאי סהדא, דהתורה אלמה לעדותו שתהא נחשבת כעדות שנים, וע"כ אליבי' כל הנך דנאמנים בע"כ דעדותן אלימא, כיון דנאמנים בדבר שצריך שני עדים, וממילא דבכולהו הוי דינא דאין השני יכול להכחישו משום דאין דבריו של אחד במקום שנים, והרמב"ם ס"ל דהא דנאמנים לא הוי משום עדיפותא דידהו שהתורה האמינתן יותר, אלא דהויא גזה"כ דבנטמאה וראיתי ההורג ומת בעלה יהא ע"א נאמן, אבל אה"נ דעדותן לא שניא משארי עדיות דע"א, וע"כ ס"ל דאע"ג דלא הויין כשנים כמו באשה ועבד ג"כ נאמנים. וא"כ הא צריך ביאור בטעמו של הרמב"ם שסובר דהא דהוי כשנים ואין אחר יכול להכחישו הוא רק בהנך תלתא בסוטה ועגלה ערופה ועדות אשה, ומ"ש הני משאר דוכתי, כיון דגם בהני לא האלימה תורה עדותו של זה. וצ"ל בזה, דהנה באמת בכל הנך תלתא דוכתי דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הרי הראשון שאומר מת או ראיתי את ההורג או נטמאה מעיד בדבר שנאמן, דהאמינה תורה ע"א לכך, והע"א שבא אח"כ ואומר לא מת או לא ראית את ההורג או לא נטמאה הרי מעיד בדבר שאינו נאמן, דהרי הא דמעיד שלא מת או שלא נטמאה הוי דבר שבערוה דאינו פחות משנים, ואם איכא גזה"כ להאמין העד שאמר נטמאה, וכן תק"ח להאמין את העד שאמר מת בעלה, אבל על עדות שלא נטמאה ולא מת נשאר בדין דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכן בדין ראיית ההורג הרי כתב הרמב"ם בפ"ה מה' עדות ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף, הרי להדיא דעדות זו של עגלה ערופה הויא גזה"כ שע"א נאמן בה, ובלא"ה הוי זה מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הא לא נאמר הך גזה"כ אלא באומר ראיתי את ההורג, אבל זה שאומר לא ראית לא מצאנו בו שהאמינתו תורה, ונשאר כדינו דאין ע"א נאמן בזה, ואין עדות לא ראית קיימת משום דלא הוי רק ע"א. והכי מוכח מהא דס"ל לעולא דגם בבאו בב"א אמרינן ע"ז שאומר ראיתי דה"ה כשנים, וקשה בבאו בב"א מאי אלימותי' דהאי מהאי, אלא ודאי דזה שאומר לא ראית מעיד בדבר שאינו נאמן, ועל כן אמרינן על האומר ראיתי שנאמן דה"ה כשנים. ולפ"ז צ"ע, דלמה לנו כלל להך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים, ותיפוק לן דבלא"ה אין השני נאמן משום דלא הוי רק ע"א, וממילא דנשאר הראשון בעדותו. ובע"כ צ"ל, דהוא משום דנהי דאינו נאמן לומר לא נטמאת ולא ראית את ההורג, אבל מ"מ עדותו לא בטלה, ויש כאן עדות ע"א שאומר לא נטמאה ולא ראית את ההורג ולא מת בעלה, ועל כן נהי דהראשון שאמר נטמאה וראיתי את ההורג ומת בעלה הוא נאמן, אבל מ"מ הא טפי מע"א לא הוי, וא"כ כיון דאיכא עדות של ע"א המכחישו, ולא מצינו שהאלימה אותן תורה לענין הכחשה שיהא זה נאמן מזה, א"כ ממילא דהויא עדות מוכחשת, והוי ספק השקול, וכאשר באמת הדין כן לר"ח בסוטה דף מ"ז בבאו שניהם כאחד דהשני יכול להכחישו, והיינו משום דלענין הכחשה שניהם שוין, משום דזה עדותו דין ע"א עליו וזה עדותו דין ע"א עליו, וע"ז בא הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לומר דאינו מתכחש מחבירו, וממילא דעדותו נשארת, לכל מ"ד כדאית לי' בסוטה דף מ"ז, למ"ד דאפילו באו בב"א אמרינן דאין דבריו של השני כלום ולעולם אינו מתכחש מחבירו, ולמאן דמחלק בין באו בב"א לבאו בזאח"ז, הוי הך דינא בזאח"ז, דכיון שנתקיימה עדותו שוב אינו מתכחש מחבירו. ולפ"ז הא נמצא, דכל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, הוא רק לענין זה דאינו מתכחש מחבירו, אבל לא דעדות חבירו בטלה, אלא דחבירו בלא"ה לא מהימן בעדותו, משום דלא הוי רק ע"א, ועל כן פוסק הרמב"ם דזהו דוקא בהנך תלתא דוכתי דאין ע"א נאמן בהם, משא"כ בשאר איסורין דע"א נאמן בהם, על כן אמרינן, דנהי דאינו מתכחש, אבל מ"מ חבירו ג"כ דין ע"א עליו, וא"כ הא חבירו ג"כ נאמן, דע"א נאמן באיסורין, וממילא דלא עדיף האי מחבירו, כיון דאין חבירו צריך שיהא הראשון מוכחש, ורק דגם עדות חבירו קיימת, וע"ז הא לא מהני כלל הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לענין שיהא חבירו מוכחש.

ולפי המבואר הא נמצא, דכל הך דינא דה"ה כשנים לא מהני רק לענין שלא יהא הוא מתכחש מחבירו, אבל היכא דגם השני נאמן בזה לא מהני כלל הך דינא דה"ה כשנים לבטל עדותו של השני. ולפ"ז הא מיושב היטב פסק הרמב"ם דבבאו עדים אח"כ ה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, וכבר הקשינו ע"ז מהא דביבמות מבואר דהוי אחד במקום שנים, דהנה הא קי"ל בסנהדרין דף ל' דהודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה מצטרפין, ואע"ג דעל כל הלואה בפ"ע ליכא רק חד סהדא, מ"מ מועלת עדות שניהם להוציא ממון, וכן הוא בכ"מ דבעינן עדים, זולת בנפשות דילפינן מקרא במכות דף ו' דאין עדות מיוחדת מועלת, וצ"ע מה דין עדות זו לענין הכחשה לגבי חד, וי"ל דשפיר הויא הכחשה, כיון דעל כל דבר בפ"ע הרי באמת ליכא רק חד סהדא, א"כ הא יכול ע"א להכחישו, ושקולה עדותן לענין הכחשה כע"א, אלא דהא מיהא מועלת עדות שניהם להצטרף ולהיות חשיבי שני עדים היכא דליכא עדות המכחישתן. ולפ"ז זהו דנקט הרמב"ם ואח"כ באו שנים ואמרו לא ראית, דאיירי בכל גווני אפילו במיוחדת, דאז לענין הכחשה דינן כחד, דאינן מועילין להכחיש את הראשון שאומר ראיתי, אבל עכ"פ הרי הן ג"כ אינן מתכחשים, וכמש"נ בדעת הרמב"ם דגם השני אינו מתכחש בעדותו, אלא דעדותו בלא"ה לא מהניא, משום דאין ע"א נאמן לומר לא ראית, וכיון דע"ז הא שוב מהניא עדות שניהם המיוחדת שיהיו נחשבין כשנים לענין עדותן שלא ראה את ההורג, א"כ הא איכא עדות הקיימת שלא ראה את ההורג, וחוזר דינם להיות כפלגא ופלגא, ואשר ע"כ להכי הוא שכתב הרמב"ם בסתמא דה"ה כשתי עדיות המכחישות זא"ז, משום דבהך שני עדים שכתב הרמב"ם הא איכלל בזה גם עדות מיוחדת ג"כ, ובכה"ג הרי הא דעורפין הוא רק מטעמא דהויין פלגא ופלגא, כיון דבעיקר דינם הויין כשתי עדיות המכחישות זא"ז, ומיושבין היטב דברי הרמב"ם, וכמש"כ.

טו

פ"ט הט"ו

בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולים אומרים לו לא ראית אין עורפין, שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחיש את כולם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד. עכ"ל. וצריך להבין, כיון דהכשר והפסולים הם כפלגא ופלגא א"כ מ"ש רישא בע"א אומר ראיתי דאין עורפין ומ"ש סיפא בפסולים אומרים ראינו דעורפין, כיון דשניהם שוין, ועיין בפ"א מהל' סוטה הי"ח שכתב הרמב"ם ז"ל בא ע"א כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד העד אומר נטמאת והנשים או הפסולים אומרים לא נטמאת ה"ז שותה שע"א ופסולים רבים כמחצה על מחצה הם עכ"ל, הרי דהפסולים מכחישים את העד הכשר בבאו בב"א ושותה, ומ"ש הכא דלא מחלק כלל בין באו בב"א לבזה אחר זה ובכל גווני פסק דהפסולים אינם מכחישים את הע"א ואין עורפין, וצ"ע. וי"ל דהכא שאני, דכל עדותו של האומר לא ראית אינו כלל בעצם המעשה, אלא להכחיש את העד שאומר ראיתי, וא"כ הא נמצא דהויין לעולם בזה אחר זה, דזה שאומר ראיתי מוקדם להאומרים לא ראית, וע"כ חזר דינו כמו שכתב הרמב"ם לעיל, דבכשרים בזאח"ז אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין עורפין, ובפסולים ליתא להך דינא דה"ה כשנים ועורפין, משא"כ בסוטה, דהעד שאומר נטמאה והעד שאומר לא נטמאה שניהם עדותם בגוף המעשה, והויין שתי עדיות נפרדות, וא"כ משכחת לה שהעידו בב"א. ואע"ג דהרמב"ם מחלק לעיל בע"א אומר ראיתי וע"א אומר לא ראית בין בב"א לבזאח"ז, הרי דגם בעגלה ערופה איתא להך דינא דבב"א, היינו משום דהתם איירי בשניהם כשרים, דיש בהם דין קבלת עדות בב"ד, דבזה שייך דין בב"א בכל גווני, אף דעדות השניה היא רק להכחיש הראשונה ואינה עדות בפ"ע, מ"מ כל שקבלת עדותן היא בב"א שפיר חייל בה דין בב"א, וגם דיש בהן דין תוכ"ד על קבלת עדותן, ושפיר מקרי בב"א, משא"כ בפסולי עדות, דלית בהו דין קבלת עדות, ורק דין נאמנות בלבד, ע"כ לעולם המכחיש את האומר ראיתי הוי בזאח"ז, ולא שייך בי' גם דין תכ"ד, כיון דהויין אמירות נפרדות, ומכש"כ בפסולים לגבי עד כשר, דהויין תרי גווני הגדות, א"כ ממילא דהמכחיש לגבי הראשון חשוב לעולם בזאח"ז. וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעד כשר אומר ראיתי אין עורפין, משום טעמא דה"ה כשנים, כיון דדינו לעולם כבזאח"ז, משא"כ בפסולים שאומרים ראינו עורפין, כיון דלית בהו הך דינא דה"ה כשנים, והרי עד כשר מכחישן.

והנה חלוק סוטה מעגלה ערופה, דבסוטה הא דאין משקין אותה כשיש עדים שזינתה אינו משום שהעדים גורמים שלא תשתה, דהעדים אינם מוסיפים כלום בדין סוטה והשקאתה, אלא דעיקר הך דינא הוא, דלא נאמרה השקאה רק בספק זינתה ולא בודאי זינתה, [ואע"ג דביש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה, וכמבואר בסוטה דף ו', וילפינן זאת מקרא דועד אין בה, אבל הרי גם שם הוא משום דכיון דאיכא עדים במה"י הויא ג"כ ודאי זינתה, דעיקר הך קרא דועד אין בה הוא בא להשמיענו דביש עדים הויא ודאי זינתה], משא"כ בעגלה ערופה, הא אין כאן ספק לפנינו כלל, ורק דהויא גזה"כ לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין, והויא הגזה"כ דעצם הידיעה גופה גורמת שלא תערף. והנה הרי נראה, דחלוק ע"א כשר מפסולים בדין נאמנותן, דבפסולים דנאמנים הרי אינם בתורת עדות, ורק מדין נאמנות בעלמא, משא"כ בע"א כשר הא דנאמן מלבד דלא גרע מפסולים דנאמנים ג"כ הרי עוד אית בי' עדיפותא דנאמן גם בתורת עדות. ולפ"ז הא נמצא, דכל ע"א כשר ופסולים רבים המכחישין זא"ז, איכא צד ידיעה ע"י דברי הכשר דחשיבא ידיעה, והיא הידיעה שיש בעד כשר לבד, ע"י תורת עדות, דבזה דברי הכשר קיימי בלא שום הכחשה. אשר ע"כ זהו שחלק הרמב"ם בין סוטה לעגלה ערופה, דגבי סוטה דעצם הידיעה לא מועילה כלל, והעיקר תלוי רק בעצם המעשה, אם היא חשובה ודאי זינתה אם לא, ועל כן אע"ג דהפסולין בתורת עדות לא מהימני כלל, אבל מ"מ מאחר דבעיקר המעשה הם כפלגא ופלגא לגבי העד הכשר, והויא ספק זינתה, ממילא הרי היא בת השקאה, משא"כ בעגלה ערופה, דעצם הידיעה היא שגורמת הפטור, א"כ צריכין אנו לדון על עצם הידיעה אם יש בה דין ידיעה באיזה צד שיהיה, וא"כ נהי דעצם הדבר אם יש כאן ידיעה הוי ספיקא, אבל מ"מ מאחר דאם נדון בהלכות עדות אית בה דין ידיעה בלא הכחשה, ממילא מועיל זה גופא לפטור מעגלה ערופה. ועל כן זהו שפסק הרמב"ם דהיכא דהפסולים אומרים ראינו והע"א הכשר אומר לא ראיתם דעורפין, כיון דחשובין כפלגא ופלגא והויא עדות מוכחשת, משא"כ היכא דהעד הכשר אומר ראיתי והפסולים אומרים לא ראית פסק דאין עורפין ומשום דיש כאן צד ידיעה ע"י תורת עדות של הכשר דלית בזה הכחשה, ולא דמי לסוטה, וכש"נ.

אלא דעדיין צ"ע, דהרי באמת עדות סוטה ועגלה ערופה הא הויא באמת מדברים הצריכים שני עדים, ועל עדות שלא נטמאת ולא ראית את ההורג הא באמת הוי דינא דצריך שני עדים, ואך דעל עדות שנטמאת וראיתי ההורג הויא גזה"כ להאמין בזה גם ע"א, וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' עדות הל"ב ז"ל בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף עכ"ל, הרי דבסוטה וע"ע גזה"כ היא להאמין את העד שאומר נטמאת או ראיתי את ההורג, אבל בלא"ה עצם הדבר הוא מדברים הצריכים שני עדים, וא"כ הרי י"ל, דהגזה"כ היא רק שיהא נאמן, אבל מ"מ הויא נאמנותו רק כפסולים, דהויא רק בתורת נאמנות בעלמא, אבל תורת עדות לית בי' בנאמנותו, ונסתרים כל דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם. אכן עיין ברמב"ם בפ"ט מהל' רוצח שם שפסק דהך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים לא אמרינן רק בעד כשר ולא בפסולים, ואם נימא דגם בע"א כשר נאמנותו היא שלא בתורת עדות, ורק מדין נאמנות בעלמא, א"כ הא ליכא נ"מ בין כשר לפסול, ומ"ש דבכשר אמרינן דה"ה כשנים ובפסול לא אמרינן, כיון דדין נאמנותן שוה, אלא ודאי דהגזה"כ של סוטה וע"ע דנאמן בהו ע"א מועיל שבכשר תהני זאת גם בתורת עדות, וע"כ זהו דס"ל להרמב"ם דהדין דה"ה כשנים לא חייל רק על דין נאמנות שבתורת עדות ולא על דין נאמנות בעלמא, וע"כ לא שייך הדין דה"ה כשנים בפסולים, כיון דנאמנותן אינה בתורת עדות. וכן מהא דאיתא בשבועות דף ל"ב דעד סוטה שכפר עדותו חייב בקרבן שבועת העדות, ואם נימא דנאמנותו היא כשאר פסולים אבל לא בתורת עדות, א"כ פשיטא דאינו בדין קרבן שבועת העדות, דעדות בעינן ולא נאמנות בעלמא. וכן מהא דפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דע"א בטומאה שהוזם משלם כתובתה, ודין הזמה הרי פשיטא דאינו רק בעדות ולא בשאר נאמנות, ובע"כ דהעד הכשר נאמן בסוטה וע"ע גם בתורת עדות, ודין עד עלי' לענין זה, דבזה הרי סוטה וע"ע שוין. ולפי"ז שפיר מיושבים דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם, וכש"נ.

■ פ"ט הט"ו

אבל אם אמר ע"א ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולין אומרים לו לא ראית אין עורפין, שתי נשים או שני פסולין אומרים ראינו ההורג וע"א מכחישם ואומר לא ראיתם עורפים שאפילו מאה נשים או מאה פסולים וע"א מכחיש את כולן הרי אלו כאיש אחד ועד אחד. עכ"ל. ובהשגות ז"ל שלא אמרו אלא בדאתא ע"א כשר מעיקרא אבל אתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות ואפילו בעד אחד מכחישן. עכ"ל. וצ"ע דברי הראב"ד שמחלק דבבא עד כשר לבסוף לא מיחשב כפלגא ופלגא, והרי בסוגיין לא מצינו החילוק שבין בא מתחילה לבא בסוף אלא לענין דינא דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, דבזה הדבר תלוי אם כבר נתקבלה עדותו אם לא, אבל לענין הך דינא דעד כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין, דדין זה הוא בעצם עדותן, דשקולין הן, וא"כ איזו נ"מ יש בין בא מתחלה לבא בסוף. ונ"ל בדעת הראב"ד, משום דהרי דברי הרמב"ם שמחלק דאם הע"א הכשר אומר ראיתי ההורג והפסולין אומרים לא ראית אין עורפין ואם הפסולין אומרים ראינו והכשר אומר לא ראיתם עורפין, ואע"ג דכפלגא ופלגא דמיין, בע"כ הוא משום דקאי בבאו זה אחר זה, וכפי שיטתו שפסק לעיל בהי"ד דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים רק בעד כשר ולא בפסולין, ובפסולין גם בבאו זאח"ז דינם כבאו בב"א דעורפין, אשר להכי מחלק הרמב"ם הכא, דבע"א כשר אומר שראה ההורג אז אמרינן על עדותו דה"ה כשנים, ואין הפסולין רבים יכולין להכחישו, כיון דכפלגא ופלגא דמיין, משא"כ בפסולין אומרים שראו ההורג, דלית בהו דינא דהרי הם כשנים, ע"כ ממילא שפיר מועיל הע"א שבא אח"כ להכחישם ועורפין כדין באו בב"א, וא"כ הראב"ד לטעמי' דס"ל לעיל דגם בפסולין אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, זהו שהשיג גם הכא, שלא אמרו דהרי הם כפלגא ופלגא אלא בדאתא ע"א כשר מעיקרא, ר"ל דבאו בב"א, אבל באתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות, ר"ל משום דאמרינן על עדות הפסולין שבאו מתחלה דהרי הם כשנים ואין דבריו של העד כשר שבא אח"כ כלום. אלא דלפ"ז הרי צ"ע למה תלה זאת הראב"ד ברוב דעות, כיון דעיקר טעמא הוא משום דהן נחשבין כשנים, א"כ הרי חד פסול ותרי פסולין שוין, והרוב דעות לא מעלה ולא מוריד כלל, וצ"ע. וי"ל עפי"מ שכתב המ"מ בפי"ב מהל' גירושין הכ"א, דהא דע"א כשר ופסולין כפלגא ופלגא דמיין, ובבאו הפסולין מתחלה אמרינן על עדותם דהרי הן כשנים ואין הע"א שבא אח"כ יכול להכחישם, היינו רק בשני פסולין, אבל בלא בא מתחלה רק חד פסול מועיל הע"א להכחישו אף שבא לבסוף, משום דעד כשר אלים עדותו טפי מאשה ופסול, ולא הוי כפלגא ופלגא לגבי אשה ופסול אחד, ולפ"ז י"ל דזהו דתלי לה הראב"ד ברוב דעות, כיון דע"י חשיבותא דרוב דעות הוא דדיינינן בהו הא דהרי הם כשנים לגבי עד כשר, וכש"נ. אלא דאכתי צ"ע, דהראב"ד הרי השיג גם על הך בבא דרישא שפסק הרמב"ם דבע"א אומר ראיתי ההורג והפסולין מכחישים אותו ואומרים לא ראית אין עורפין, והשיג ע"ז הראב"ד שם דבכה"ג עורפין עיי"ש, וטעמו הוא משום דכיון דכפלגא ופלגא דמיין א"כ הרי ממילא דעורפין, הרי להדיא דהראב"ד מפרש לה דקאי בבאו בב"א, דאי בזאח"ז הרי אמרינן על עדות הכשר שבא מתחלה דה"ה כשנים ואין דבריהם של הפסולין שבאו אח"כ כלום, כיון דחשיבי כפלגא ופלגא, ובודאי דאין עורפין. ולפ"ז הרי הדר צ"ע דברי הראב"ד, דמאי נפקותא איכא בין אם בא הע"א כשר מעיקרא או לבסוף, כיון דסוף סוף הא איירי בבאו בב"א, וצ"ע. וצ"ל דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם דקיימי בין בבאו בב"א ובין בבאו בזאח"ז, וע"כ זהו שהשיג בתרתי. אבל זה נראה דחוק.

והנה עיקר הך דינא דמאה נשים וע"א כפלגא ופלגא דמיין לכאורה צ"ע, לפי"מ דמבואר בירושלמי סוטה שם דכל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, הרי דכשר ופסול תרווייהו שקולין כהדדי ושוין בנאמנותן, וא"כ מ"ש דע"א ופסולין רבים הויין כפלגא ופלגא ולא אזלינן בהו בתר רוב דעות, והא מכיון דליכא עדיפותא בעדות הכשר מבעדות הפסול, א"כ הרי ממילא דבפסולין רבים צריך להיות בהו דינא דהולכין אחר רוב דעות, וצ"ע. ובאמת דגם מסוגיין גופה צ"ע, דמאחר דמאה נשים וע"א כפלגא ופלגא דמיין, א"כ הא חזינן דגם פסולין מועילין בפני עד כשר, וא"כ מ"ש דלא אזלינן בתר רוב דעות דידהו לגבי העד הכשר, כיון דבעיקר דין הכחשה גם פסולין מועילין בפני עד כשר. ואשר יראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות הל"ה ז"ל בא ע"א והעיד שזנתה אחר קינוי וסתירה ונמצא אותו העד זומם משלם כתובתה עכ"ל, הרי דנאמנות הע"א בטומאה דין תורת עדות בה, ולא רק דין נאמנות בעלמא, דהרי הא פשיטא דחיובא דהזמה ליכא רק בעדות ולא בשאר נאמנות, וכן נראה מבואר מהא דאיתא בשבועות דף ל"ב דעד מיתה ועד טומאה שכפרו עדותן חייבין בקרבן שבועת העדות, ודין שבועת העדות הרי ג"כ ודאי דליתא רק בעדות ולא בשאר נאמנות, ובע"כ דהעד הכשר נאמן בסוטה ומיתה ועגלה ערופה גם בתורת עדות, ושאני מפסולין דנאמנותן בעדות מיתה וטומאה ועגלה ערופה היא רק דין נאמנות בעלמא, אבל דין תורת עדות לית בהו, משא"כ עד כשר אית בי' דין תורת עדות ג"כ בנאמנותו.

ולפ"ז נראה בהא דמבואר בירושלמי שהבאנו דהאשה מכחשת את האיש, והיינו משום דכיון דהכא גם פסולין נאמנים ע"כ כשר ופסול שוין, אכן הרי העד כשר נאמנותו בתורת עדות והפסול רק בתורת נאמנות בעלמא, ובע"כ צ"ל דלא איכפת לן כלל בזה, דמ"מ כיון דתרווייהו מיהא נאמנים, ע"כ ממילא הויין כפלגא ופלגא בהכחשה, ועדות ונאמנות שוין הכא, אמנם נראה, דכ"ז הוא בעיקר המעשה, בזה הוא דאמרינן דכיון דהכא גם פסולים מהימני ע"כ ממילא דכשר ופסול שוין בעיקר נאמנותם בבירור המעשה, אבל אם באנו לדון על שתי העדיות עצמן, בזה לא שייך למיחשבינהו שקולות ולהשוותם זה לגבי זה, כיון דבעיקר דין הגדתם ונאמנותם הם חלוקין זמ"ז, דזה בתורת עדות וזה בתורת נאמנות, וכל אחד בפ"ע נידון כדיני'. אשר ע"כ ממילא דע"א לגבי פסולים דינו חלוק, דאם באנו לדון לאשוויי ספיקא ע"י הכחשת הפסולין, דבזה הרי לא צריכינן כלל למיחשבינהו חד לגבי חברי', ורק דדיינינן עדותו של כל אחד בעיקר המעשה, וממילא נעשה ספיקא, ע"כ שפיר מועילין גם פסולין לגבי עד כשר לאשוויי ספיקא, כיון דגם הם יש להם נאמנות בעיקר המעשה, משא"כ לענין שיהיו הפסולין מהימני בתורת רוב דעות להכחישו בודאי, שיהא הוא מתכחש ומתבטל על ידם, שבזה הרי צריכינן שיחול דין הכחשה של הפסולים על עצם עדותו של העד כשר, בזה אמרינן דמאחר דדין עדות בי' ע"כ אינו מתכחש רק ע"י עדות דכוותי', ולא ע"י פסולים דלית בהו דין עדות, דעצם מילתייהו של עדות ונאמנות לאו שקולות נינהו, ואין עדות מתבטלת בפני נאמנות. ובאמת דבעיקר דין ע"א צריך להיות דינו חלוק כן, דנראה דאף במקום שהאמינה תורה ע"א, מ"מ כל זה הוא רק לענין נאמנותו, אבל לענין להכחיש את חבירו, או גם את הפסול שכנגדו, בזה שוב הדרינן לדינא דעל פי שנים עדים יקום דבר, אכן הוא בעצמו בנאמנותו כיון דהאמינתו תורה ודין עדות בי' שוב הרי היא ככל עדיות דעלמא שאינה מתבטלת רק עפ"י שנים עדים, אשר על כן שפיר הוי הכא דינא דע"א כשר ופסול חשיבי כפלגא ופלגא, ואין אחד מתבטל מחמת חבירו, ומ"מ לגבי רוב פסולים ג"כ הוי כפלגא ופלגא, ומשום דכל לענין ביטול דברי העד כשר הרי היא בכלל עדות שאינה מתבטלת ע"י פסולים. וללישנא קמא בסוטה שם דעשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, היינו משום דס"ל דנהי דדין תורת עדות בי' בהע"א הכשר, אבל מ"מ נאמנותו לאו בדין עדות תליא, וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הט"ו ז"ל אפילו אשה וכו' ואפילו קרוב נאמן לעדות סוטה להעיד עלי' שזינתה וכו' הואיל וכו' והתורה האמינה ע"א בטומאה הרי כולן כשרים וכו' עכ"ל, הרי דהא דפסולים נאמנים בעדות טומאה ילפינן זאת מנאמנותא דעד כשר, ובע"כ דגם נאמנותא דעד כשר לאו בדין עדות שבו תליא מילתא, וע"כ דינו בזה כנאמנות הפסולין, דמהני כנגדו רוב דעות. ובזה הל"ב חולק וס"ל דכיון דהוי מיהא עד כשר ממילא אית בנאמנותו דין עדות גם לענין זה דאינו מתבטל ע"י פסולין, והוי לעולם כפו"פ, וכש"נ.

ולפ"ז הרי ניחא דעת הראב"ד שמחלק דבאתא העד כשר מעיקרא הוי כפלגא ופלגא לגבי מאה נשים ובאתא לבסוף הולכין אחר רוב דעות, דהנה בהנך הכחשות דסוטה ועגלה ערופה שזה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת זה אומר ראיתי את ההורג וזה אומר לא ראית, הרי הך עדות שלא נטמאה ולא ראית את ההורג אינם מחדשים כלום בעצם המעשה ע"י הגדתן, דהרי הא דאומר לא נטמאת פירושו הוא שלא ראו שנטמאה, וגם אם יאמר בפירוש שלא נטמאת הרי אין אנו באין לדון ע"י עדותו להתירה בלא השקאה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכל עיקר פעולת הגדתן היא אך להכחיש את האומר נטמאה ואת האומר ראיתי את ההורג, שתהני לה השקאה, ורק זו העדות שנטמאה וזה שאומר ראיתי את ההורג הם הוא שהאאינתן תורה, והם המחדשים בעדותן ומונעים השקאת הסוטה והבאת העגלה ערופה, וא"כ הא נמצא דהיכא דאיכא הכחשה בעדותן עיקר דין חלות ההכחשה היא רק על עדות שנטמאה וראיתי ההורג. ולפ"ז נראה דס"ל להראב"ד, דהא דע"א כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין, היינו רק דהע"א אינו מתכחש ומתבטל ע"י הרוב דעות של הפסולין, דזהו עיקר דינו דכיון דתורת עדות בי' ע"כ לא מועיל לגבי' רוב דעות של נאמנות לבטלו, משא"כ לענין שיחול דין הכחשה מהע"א על הפסולין הרבים, ע"ז הדר דינא דהולכין אחר רוב דעות, ואין הע"א מועיל אף לאשוויי ספיקא, ומשום דכיון דכל אלימותא דע"א היא רק לענין שלא יתבטל, אבל לענין לבטל דברי שכנגדו לית בי' שום אלימותא אף אם שכנגדו הוא אשה ופסול, א"כ ממילא דהיכא דחלות ההכחשה היא על דברי הפסולין אז נשארין הפסולין גם בדין רוב שלהם אם הם רוב דעות, והם בפ"ע חשיבי כודאי מחמת דין רוב שלהן, וזהו שחילק דדוקא בדאתא ע"א כשר מעיקרא דאז הגדתו היא שנטמאה ושראה ההורג והפסולין באין להכחישו הויין כפלגא ופלגא, משא"כ בבא עד כשר לבסוף, והוא בא להכחיש את הפסולים רבים שאומרים נטמאה וראינו ההורג, בזה אזלינן בתר רוב דעות למיחשבינהו כודאי שלא תחול עליהן דין הכחשה, ואין עורפין, וכש"נ. ובזה הוא שחולק הרמב"ם וס"ל, דכיון דעד כשר מיהא אינו מתכחש ע"י רוב פסולים, א"כ גם בשהגדתו היא שלא נטמאה ושלא ראו את ההורג, אע"ג דהגדתו באה להכחיש את הרוב פסולין שאומרים נטמאה וראינו ההורג, מ"מ הויא זאת גם עדות בעיקר המעשה שמעיד שלא נטמאה ולא ראו את ההורג, ועדות זו שבעיקר המעשה דין עדות עלה, ואית בה דינא דאינה מתבטלת ע"י פסולים, א"כ ממילא דנשאר הדבר בספיקא, וחייל עי"ז גם חלות דין הכחשה על הרוב פסולים למהוי כפלגא ופלגא, ולהכי הוא שפסק דגם בדאתא עד כשר לבסוף ואומר לא ראיתם עורפין. ולפ"ז מתישבים דברי הראב"ד גם אם נפרש דהרמב"ם קאי גם בבאו בב"א, וכדברי השגת הראב"ד שלמעלה. ועיין בדברינו לעיל בדברי הרמב"ם גם שם נתבאר דהרמב"ם קאי גם על באו בב"א, ומיושב היטב, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף