חידושי רבנו חיים הלוי/פסולי המוקדשין/ג

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ פסולי המוקדשין ג

פ"ג הל"ח

כל שפיסולו בקדש הקדש מקבלו וכשם שאם עענו עלו לא ירד כך אם ירדו לא יעלו שני' שהרי פסולין הם ואם משלה בהן האור אע"פ שירדו יעלו שני' וישלים הקטרתן, קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו. עכ"ל. והוא בזבחים דף מ"ג אמר עולא קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לא כ"ש, מאי קאמר ה"ק אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פגול, מאי קמ"ל וכו' אלא דאם עלו לא ירדו תנינא הלן וכו' אם עלו לא ירדו, ואלא דאם ירדו יעלו הא נמי תנינא כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, לא צריכא שמשלה בהן האור, הא נמי אמרה עולא חדא זימנא דאמר עולא ל"ש אלא שלא משלה בהן האור אבל משלה בהן האור יעלו מהו דתימא ה"מ אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, א"ר אחאי הלכך האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה ע"כ וזהו דברי הרמב"ם. אכן קשה מהא דאיתא בכריתות דף י"ד דתנן שם יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ובגמ' שם ונתני ה' חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית פיגול, בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה, אלמה לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול לגבי מזבח דפקע פיגולי' מיני' והוה לי' נותר וכדאמר עולא קומץ פיגול שהעלה לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו והו"ל נותר באבר אחד קמיירי בשני אברים לא קמיירי ונותר ופיגול. בחד אבר לא משכחת לה, הרי דהך דינא דעולא לתרתי נאמר, בין לענין שאם ירדו יעלו ובין לענין דלית בי' איסור פיגול באכילתו, ותרווייהו חד דינא להו, דכיון דפקע פיגולו' ע"כ לא מיחייב על אכילתו ואם ירדו יעלו, והרי לקמן בפי"ח הכ"א פסק הרמב"ם ז"ל ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, הרי דלא פקע איסורן כ"א במשילת האור ברובן, ומ"ש הכא דפסק בסתמא דבמשילת האור לבד אם ירדו יעלו ולא בעינן משילת האור ברובו, וצ"ע, וכבר עמד ע"ז המל"מ בפ"ג שם.

ואשר יראה לומר בזה, דהנה לקמן דף פ"ה ע"ב איפלגי תרי לישני בגמ' בעצמות שמשלה בהן האור אם ירדו מה דינן אם יעלו אם לא, והנה בעצמות הרי פשיטא דליכא בהו שום פסול, ומ"מ אמרינן דאם ירדו יעלו, והתם הרי לא שייך לומר כלל דפקע מהם דינא שאינן בכלל בשר הנקרב ומ"מ אמרינן דיעלו ובע"כ דזה הוי' דין בפ"ע דמשמשלה בהן האור נעשו לחמו של מזבח ודינן שיעלו ליקרב, ולפ"ז צריך ביאור בהך דינא דכל הפסולים שמשלה בהן האור אם ירדו יעלו, אם הטעם הוא משום דפקע פסולן מהן וע"כ יעלו אבל בלא"ה לא יעלו, או דנימא דאפילו אם לא פקע פסולן מהן ג"כ הוי הדין דאם ירדו יעלו משום דנעשו לחמו של מזבח. ובאמת שפשטות דברי הגמ' דאמרינן דאם משלה בהן האור אם ירדו יעלו בין על כל הפסולין ובין על עצמות מוכח להדיא דהטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, דהרי הנך תרתי חד דינא הויין וחד טעמא להו, ובעצמות הרי לא שייך טעמא דפקע פסולן מהן, ובע"כ דעיקר הטעם הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וכן גם בהנך פסולים הא איכא ג"כ הך פסולא דנשפך דמה אליבא דר"ש ופסולא דקבלו פסולין וזרקו את דמו, ובהנך פסולין הרי ליכא שום פסולא בגופן ואיזה דין שיחול על האימורים, ורק דפסולן הוא משום דחסר בהו זריקה המכשרתן לכך, ובזה הרי פשיטא דע"י שמשלה בהן האור לא יחול עלייהו הך דינא דהכשר זריקה, ומ"מ הוי הדין דאם ירדו יעלו, ובע"כ דעיקר הטעם הוי משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי לכאורה פשוט דהוא הדין והוא הטעם לכל הפסולין הא דאם משלה בהן האור יעלו הוא משום דנעשו לחמו של מזבח, וא"כ הרי קשה סוגית הגמ' שהבאנו דתלי לה להך דינא דאם ירדו יעלו בדינא דפקע פיגולו ממנו, וצ"ע. אם לא שנימא דפסולא דפיגול שאני דבי' הוי דינא דלא מהני לחמו של מזבח, וע"כ אם ירד לא יעלה אף שמשלה בו האור, אם לא משום דפקע פיגולו ממנו, אשר זה נראה דחוק טובא. וע"כ נראה מוכרח, דבאמת כל שנעשה לחמו של מזבח לא איכפת לן אם פקע פיגולו אם לא, כ"א דבכל גוונא גם אם ירד יעלה, והא דתלי לה הגמ' הך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, היינו בעיקר דינם לענין להעשות לחמו של מזבח, ומשום דהא דבמשילת האור נעשה לחמו של מזבח עיקרו בהרצאה תליא מילתא, דכל משילת האור שיש בה דין הקטרה והרצאה עושה לחמו של מזבח, ואלא"ה אינו נעשה לחמו של מזבח כלל, ולהכי הוא דהוי דין הפקעת פיגול לענין איסור אכילה ודינא דאם ירדו יעלו חד מילתא וחד דינא, משום דתרווייהו תליין בהדדי, דאם הקטרה זו דין הקטרה והרצאה בה ממילא דפקע פיגולו לענין איסור אכילה וממילא ג"כ דנעשה לחמו של מזבח דאם ירד יעלה, ואם אין בה דין הרצאה לענין הפקעת פיגול ממילא דלא נעשה לחמו של מזבח כלל.

עוד י"ל, דגם עיקר דין הקטרה דנעשה לחמו של מזבח ג"כ לא תליא כלל בדין הפקעת פיגול, ומשום דלענין לחמו של מזבח אם אך עצם מעשה של משילת האור דין הקטרה בה סגי בזה למיחל עלי' דין לחמו של מזבח, ולענין להפקיע מידי פיגול בעינן דוקא הקטרה המרצה, וכעיקר הילפותא דעולא דאם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול, דקאי על דין ההרצאה שבפיגול דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול, והא דתלי לה הגמ' להך דינא דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, הוא משום דהך דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי לא נאמר רק בהקטרה המרצית, ומשום דדין זה נאמר על הקטרה המיוחדת בקומץ שמרצה את כל הקרבן, ע"ז הוא דנאמרה הילכתא זו דקומץ כמאן דמחבר דמי, משא"כ בהקטרה שאינה מרצה, בזה קומץ שוה לשאר מוקטרין דלא הויין כמאן דמחבר, וע"כ זהו דתלי לה הגמ' להך דאם ירדו יעלו בדין הפקעת פיגול, כיון דבאמת הא לא שייך כלל בקומץ דין משילת האור, כיון דמיפרת ואין זה המוקטר מחובר להמותר, ורק משום דינא דקומץ כמאן דמחבר דמי הוא דחייל בי' דין משילת האור בכולו, ולזה בעינן דוקא הקטרה המפקעת מידי פיגול, שיש בה דין הרצאה ומרצית בעיקר הקרבן. וכדפריך הגמ' והא אמרה עולא חדא זימנא לאו אדין הפקעת פיגול הוא דפריך זאת, דהא התם הא איירינן בדין לחמו של מזבח דלא צריכינן בי' כלל לדין הפקעת פיגול, ואך דלפ"מ דמסיק הגמ' דכל דינא דעולא האמור בקומץ עיקרו נאמר לענין אם ירד יעלה, ע"ז הוא דפריך הגמ' דהא אמרה עולא חדא זימנא דמשמשלה בהן האור אם ירדו יעלו גם לכתחלה משום טעמא דנעשה לחמו של מזבח, וע"ז הוא דמשני דאי מהתם הוה אמינא דוקא אבר דמחבר אבל קומץ דמיפרת אימא לא קמ"ל, והוא כמו שכתבנו, דלענין הקטרה המועילה רק לאשוויי לחמו של מזבח אין הקומץ כמאן דמחבר, קמ"ל דפקע פיגולו והויא הקטרה המרצית, וממילא דגם בקומץ יעלה לכתחלה, דשפיר חשיבא משילת האור, לאשוויי' כולי' לחמו של מזבח.

ולפ"ז הרי מיושבת היטב דעת הרמב"ם שפסק דלענין אם ירדו יעלו סגי במשילת האור לבד ולענין הפקעת הפיגול לענין איסור אכילה בעינן דוקא שתמשול האור ברובו, כיון דשני דינים נפרדים הם, דהך דאם ירדו יעלו תלוי בדין לחמו של מזבח, ובזה סגי במשילת האור לבד, משא"כ לענין היתר אכילתו סובר הרמב"ם דהקטרת כולו הוא שמפקיעו מידי איסורו, וע"כ בעינן דוקא משלה האור ברובו, דרובו ככולו, והא דתלי לה הגמ' זב"ז הרי נתבאר דהוא רק לענין עיקר מעשה ההקטרה אם חשיבא הקטרה והרצאה או לא, אבל לאחר שנעשה בהן מעשה הקטרה נידון כל אחד כדינו, דלענין לחמו של מזבח סגי במשילת האור במקצתו, ולענין היתר אכילתו בעינן דוקא רובו שהוא ככולו, ואע"ג דלפ"ז הא נמצא דהדין דיעלו הוא כשהם עוד בפיגולם לא איכפת לן בזה, וכש"נ דכל שנעשו לחמו של מזבח בכל גווני יעלו אף כשהם בפיגולם.

והנה בתוס' שם הקשו על הא דקאמר הגמ' האי קומץ פיגול דפלגי' מחית אארעא ופלגא אסקי' אמערכה ומשלה בו האור מסיקנא לי' לכולי' לכתחלה משום דקומץ כמאן דמחבר דמי, והקשו ע"ז מהא דבכריתות אמרינן דבעינן דוקא שיהא רובא אמזבח וגם זה תלוי באם הלכו באברים אחר הרוב, וא"כ מאי מועיל הא דקומץ כמאן דמחבר דמי, אבל אכתי הא ליתא רובא אמזבח. ולפמש"כ נראה לומר, דהא דמבואר בכריתות דצריכינן דוקא שיהא כולו או רובו על המזבח, הוא רק לענין הפקעת פיגולו לענין היתרו באכילה, דהיתרו הוא משום טעמא דרובו ככולו, ומשום דלא ניתר רק בהקטרת כולו, וא"כ הא בעינן שיחול על כולו דין עצם מעשה ההקטרה ושיהא דינו כהוקטר כולו, וע"כ ודאי דלא חלה עלי' דין הקטרה כי אם כשהוא על המזבח, משא"כ לענין דינא דאם ירד יעלה, דסגי במשלה האור במקצתו אע"ג דלא הוקטר כולו, ולא צריכינן בי' רק חלות דין לחמו של מזבח הבא ע"י הקטרת מקצתו המחובר בי', ע"כ לא איכפת לן כלל אם הוא בראשו של מזבח או מנח אארעא, ורק דכל שעצם ההקטרה נעשית בראשו של מזבח ממילא חל על כל המחובר בי' דין לחמו של מזבח, ושפיר מהני טעמא דקומץ כמאן דמחבר דמי דיעלה אף דפלגי' מחית אארעא.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף