חידושי רבנו חיים הלוי/מעילה/ב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מעילה ב

הלכות מעילה
פ"ב הל"ה

וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא. עכ"ל. עיין בכ"מ שהקשה ע"ז דהרי קדשי בדק הבית ג"כ מועלין בהן וא"כ מאי איכפת לן במאי דהויא קדשי בדה"ב עיי"ש.

ונראה לומר, דהנה במנחות דף נ"א דרשינן מחטאת היא דדוקא קודם שריפה מועלין בה ולא לאחר שריפה, והנה התוס' שם הקשו דלמה לן הך מיעוטא דהיא תיפוק לן דקי"ל בכל הקדשים דלאחר שנעשו אפר אין מועלין בהן, ותירצו דטעם דהתם משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו אבל הכא אכתי לא איתעביד, ר"ל משום דעיקרה להזאה קיימא. והנה בפרה אדומה הרי קי"ל דחטאת קריי' רחמנא, ולכאורה נראה דנהי דעדיין עומדת לאחר שריפה להזאה, דזהו עיקר הדין של פרה אדומה שיהא האפר שלה מטהר, אבל מ"מ הך דינא דחטאת קריי' רחמנא הרי לא שייך אלא במעשה ההקרבה, אבל לאחר שנעשית בכל מצותי' תו ליכא בה דינא דחטאת, אלא דאפר שלה יש לו דין טהרה דהוא מילתא באנפי נפשי' ואין זה נוגע כלל לדין חטאת שלה, ולפ"ז צ"ע במה שכתבו התוס' דהכא לא חשיבא נעשית מצותה כיון דעומדת עוד להזאה, והרי מ"מ הך דינא דחטאת כבר פקע מינה, וא"כ הרי שוב לאו בת מעילה היא. אכן נראה דכ"ז הוא אם באנו לדון בה דין קדושת הגוף, אז בודאי הוי דינא דכיון דכלו מעשיה ודין מעשה חטאת שבה שוב לית בה דין קדושה כלל, אע"ג מאחר דעיקר קדושת פרה הויא קדושת דמים, א"כ אע"ג דבטל דין חטאת מינה, מ"מ קדושת דמים שבה לא פקעה, וזהו שכתבו התוס' דכיון דקיימא להזאה לא מיחשב עדיין נעשית מצותה, ר"ל וצריכה להיות בקדושת דמים שלה, ושפיר הויא בת מעילה, אי לאו משום הקרא דחטאת היא, דילפינן מיני' דכשנעשית אפר פקע גם דין קדושת דמים שלה. ולפ"ד זהו ביאור דברי הרמב"ם שכתב אע"פ שהיא כקדשי בדה"ב, ר"ל וא"כ הרי הי' צריך להיות בה מעילה גם לאחר שנעשית אפר, וע"ז מסיק שהרי נאמר בה חטאת היא, ר"ל דרק בזמן שחטאת היא היא דקדושה בקדושת דמים, אבל לאחר שריפה דפקע מינה הדין דחטאת היא, אז ממילא פקע מינה גם קדושת דמים שבה, ואין מועלין בה עוד, וכסוגית הגמ' דמנחות, וכמש"נ.

והנה באמת נראה, דלא שייך דין נעשית מצותו רק בקדשי מזבח, או גם בקדושת דמים של מזבח, דעיקר קדושתן למצותן, משא"כ בקדשי בדק הבית, דנעשה ע"י ההקדש קנין גבוה בעצם הדבר המוקדש, ולא איכפת לן כלל אם חזי למצותו אם לא, וא"כ הרי לא שייך בו לומר שוב נעשית מצותו, כיון דאין קדושתו תלוי' במצותו. וקדשים שמתו יוכיחו, דמבואר במעילה דף ט"ו דרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה אבל קדשי בדה"ב אף לאחר שמתו אית בהו מעילה, משום דלא יהא אלא דאקדיש אשפה לבדה"ב דמועלין בה, ועיין בתוס' שם שהקשו דמאי דמיון הוא קדשים שמתו לאשפה הא אשפה ראוי' לפדות אבל קדשים שמתו לא חזיין לפדי' כיון דאינם בני העמדה והערכה, ותירצו דאתיא כמ"ד קדשי בדה"ב א"צ העמדה והערכה, אכן צ"ע על הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' ערכין דגם קדשי בדה"ב צריכין העמדה והערכה, ומ"מ פסק בפ"ג מהל' מעילה דקדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, ומשמע דקדשי בדה"ב אית בהו מעילה אף לאחר שמתו, וצריך טעם למה, אלא ודאי משום דרק קדשי מזבח שקדושתן למצותן להכי כשמתו ולא חזיין תו למצותן פקע מינייהו דין קדשי ד' ולית בהו מעילה, משא"כ קדשי בדה"ב, דהן של הקדש בקנינם, א"כ לא שייך בהו כלל דין מתו, ולא איכפת לן כלל מה דלא חזיין תו למצותן, כיון דעכ"פ הרי הן קנין גבוה, שפיר מועלין בהן. אשר לפ"ז, גם לענין הך דינא דנעשית מצותן, נראה דהיינו רק בקדשי מזבח, דקדושתן היא למצותן, וע"כ כשנעשית מצותן פקעה קדושתן, משא"כ בקדשי בדה"ב, דאין הקדשן תלוי במצותן, לא שייך בהו כלל דין נעשית מצותן, כמו דלא שייך בהו דין מתו. האומנם דהך דינא דנעשה מצותו והך דינא דקדשים שמתו שני דינים נפרדים הם, דבקדשים שמתו הלא רק מעילה הוא דלית בהו, הא מיקדש קדשי, משא"כ בנעשה מצותן, דעיקר קדושתן פקעה מינייהו עי"ז. אכן נראה, דמ"מ חד טעמא להו, דמדחזינן דלא חייל בקדשי בדה"ב דין מתו, מטעמא שכתבנו שקדושתן אינה למצותן, א"כ ממילא דהוא הדין דלא שייך בהו דין נעשית מצותן ג"כ, כיון דקדושתן אינה שייכה כלל למצותן, וכש"נ. אשר לפ"ז הרי מתישבא קושית התוס' שהקשו דלמה לן מיעוטא דחטאת היא, ותיפוק לן דבלא"ה אין מעילה באפרה, דהרי כבר נעשית מצותה, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דפרה קדשי בדק הבית היא, א"כ הרי לא שייך בה כלל הך דינא דנעשית מצותו, וגם בלאו הך טעמא דקיימא להזאה, ג"כ צריכינן למיעוטא דחטאת היא להוציאה מידי מעילה, דכל קדשי בדה"ב מועלין בה לעולם אף שאינה ראוי' לכלום. ומובן היטב גם דברי הרמב"ם, כיון דתרי דיני בקדושתה, שם חטאת שהוא עיקר דינא דפרה אדומה, ושם קדושת בדה"ב, ומשום דין בדה"ב הלא הי' צריך להיות בה מעילה לעולם, ואך דהגזה"כ דחטאת היא הוא דבא לאורויי דגם קדושת בה"ב שבה תלוי' בדין חטאת, ולהכי הוא דפקע מינה דין מעילה כשנעשית אפר, וזהו שהוסיף הרמב"ם טעמא שהרי נאמר בה חטאת היא, ודברי הרמב"ם הן עצמן הסוגיא דמנחות, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף