חידושי רבנו חיים הלוי/כלים/יד

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ כלים יד

פי"ד ה"ח וה"ט

כלי שהיתה הטומאה בתוכו והכניס הכלי לאויר כלי חרס ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס אע"פ שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס ה"ז טהור שנאמר אל תוכו לא אל תוך תוכו, וכן אם הי' כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלין ומשקין ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס וכו' הרי אלו טהורין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו וכו', היתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין אינן מצילין, אלא אם הי' השרץ לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטהור נטמא, ואם היו אוכלין או משקין לתוכן ושלשלן לאויר כ"ח הטמא נטמאו, וכמה יהי' בנקב אם הי' בכלי שטף במוציא זיתים, ואם הי' בכ"ח העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה, והעשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אם הי' בכלי שטף וכו' זה ההפרש לא נמצא בשום מקום לענין צמיד פתיל, וההפרש שביניהם לענין קבולי טומאה הוא דבכ"ח אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון וכו' אבל לענין הצלה מאויר הטומאה כולן שוין כלומר למה שהוא מיוחד אזלינן, ומשנה שלמה היא פ"ח עיין ותמצא. עכ"ל.

והנה מה שציין שהיא משנה שלמה בפ"ח דכלים, י"ל שהוא מהא דתנן שם היתה שלמה וכן הקופה וכן החמת השרץ בתוכה התנור טהור השרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה, הרי דתנן סתמא ולא חילקה בין כ"ח לכ"ש, וגם כי סתם קופה וחמת הם של עור, דהויין בכלל כ"ש, וש"מ דלענין הצלה גם בכ"ש אזלינן בתר המיוחד, וכדתנן דהעשוי למשקין שיעורו כמשקין, כן נראה פירוש דברי הראב"ד. ולדעת הרמב"ם צ"ל דס"ל דמיירי בקופה וחמת של חרס, דבכ"ש הא הוי שיעור נקיבתו בזיתים, ובע"כ צ"ל דהמשנה קיימא בשל חרס. ויסוד הדבר מבואר בספרא שמיני פרשה ז' הלכה ח' ט' ת"ל כל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבתוך תוכו יכול אעפ"י שניקבה ת"ל כל אשר בתוכו יטמא, וכמה הוא שיעורו של נקב בכ"ח בכונס משקה ובכ"ש במוציא זיתים, הרי להדיא דגם לענין הצלה לא אזלינן בכ"ש בתר המיוחד, ושיעורו בזיתים, ובע"כ דהמשנה מיירי בכ"ח דוקא. ובאמת שצ"ע לדעת הראב"ד דסובר דלענין הצלה גם בכ"ש אזלינן בתר המיוחד, והלא בהספרא שהבאנו הא מבואר להדיא דגם לענין הצלה כ"ש שיעורו בזיתים.

ואשר יראה לומר בדעת הראב"ד, דהנה עצם החילוק שמחלק הראב"ד בין קבלת טומאה להצלת צמ"פ, משום דלענין קבלת טומאה אמרינן דכיון דיכול לתקנו אינו פורש ממנו ולא פקע שם כלי מיני', משא"כ לענין דין הצלה דצ"פ אזלינן רק בתר תשמיש המיוחד לו, לכאורה צ"ע, דהרי גם לגבי הצלה הכל תלוי בתר דין כלי, וכדתנן בפ"ה דפרה דאין מצילין בצ"פ אלא כלים ואין מצילין מיד כ"ח אלא כלים, וא"כ הרי צ"פ שוה לקבלת טומאה שדינו תלוי בתורת כלי, ומדוע לא נחלק גם לענין צ"פ בין כ"ש לכ"ח. אכן נראה הטעם בזה, עפי"מ דאיתא בשבת דף צ"ה חמש מדות בכ"ח וכו' ולענין צ"פ עד שיפחת רובו, או כמוציא רמון, וכבר הקשו בתוס' שם מהא דתנן בפ"ט דכלים דמשניקבו בכדי תשמישן שוב אינן מצילין, ותירצו בשם הר"ת דהנך שיעורין דבכדי תשמישן הם לענין זה שצריך מירוח טיט וסתימה כתורת צ"פ, ובפחות מכדי תשמישן א"צ סתימה כלל, משא"כ הסוגיא דשבת מיירי לענין להפקיע מיני' כל תורת הצלה, שלא תהני גם סתימה ומירוח, ובזה הוי שיעורא ברובו או כמוציא רמון. והטעם בזה פשוט, משום דתרי דינים איתנהו בהצלה דצ"פ, חדא דבעינן דוקא שיהא בו תורת כלי, וכדדרשינן בזבחים דף ג' דאוכלין שגבלן בטיט אינן מצילין, ובעינן דוקא כלי, ועוד הלא בעינן שיהא צ"פ על פתחו, להציל מכניסת הטומאה, ולזה הוא שבאו שני השיעורים, דלענין דין כלי של צ"פ שיעורו ברובו או כמוציא רמון, ולענין שיעורא דפתח הכל הולך בתר תשמישו, דבהכי הוא דהוי שיעור כניסת טומאה ולא פחות מזה, כדדרשינן מקרא דפתוח דדרך פתח נכנסת ולא דרך נקב. האומנם דמשנתינו בפ"ח דכלים קיימא לענין תוך תוכו, בדין הצלתה מאויר כ"ח, דשם לא שייך כלל דין הבאת טומאה, ואין טומאת אויר כ"ח יוצאת לכלי השני אף דרך פתח, מ"מ נראה דהכא שאני, דכיון שהוא בתוך כלי החיצון, וניקב בכדי תשמישו שהוא שיעור פתח, דלית בי' דין הצלה, א"כ ממילא דגם תוך כלי הפנימי הוי בכלל תוכו של חיצון דרך אותו פתח ולא הוי תוך תוכו כלל, ושפיר מתישבא שיטת ר"ת כמש"כ. ועיין ברמב"ם בפכ"ב מהל' טו"מ ובראב"ד שם דקיימי ג"כ בשיטת ר"ת.

אשר על כן נראה, דזהו טעמא דהראב"ד שסובר דלענין צ"פ גם בכ"ש אזלינן בתר מה שהוא מיוחד לו, משום דס"ל דהא דחלוק כ"ש מכ"ח הוא רק בדין תורת כלי, ובזה הוא' דאמרינן דכ"ש כיון דיכול לתקנו לא פקע עדיין שם כלי מיני', משא"כ הכא לענין צ"פ, דלא איירינן כלל בדין תורת כלי שלו, דהא ע"ז שיעורו ברובו או כמוציא רמון גם בכ"ח, והכא הרי פסק הרמב"ם דבכ"ח שיעורו בכדי תשמישו ובכ"ש כמוציא זיתים, אלא ודאי דאיירינן הכא לענין שיעורא דפתח, וכמו שסיים הרמב"ם דמהניא סתימה, בזה סובר הראב"ד דכ"ש שוה לכ"ח, דבכדי תשמישו המיוחד לו חשוב פתח, ולא שייך ע"ז כלל הא דיכול לתקנו, ואינו מציל אלא א"כ סתמו כדין צ"פ, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דגם בלא סתימה בכ"ש מציל עד כמוציא זיתים.

והנה שם ברמב"ם סתם נקב כ"ח בזפת אם הי' השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו, אבל אם הי' בכלי זה אוכלין או משקין ושלשלו לאויר התנור הטמא הרי הן טהורין שהרי הנקב סתום, ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כ"ח עכ"ל, וצ"ע אם הפירוש בדברי הרמב"ם הוא, דאין סתימת הזפת מועלת כלל לענין דין הצלה דתוך תוכו, אלא דבעינן דוקא שיהא הכלי עצמו שלם, ורק לענין הצלה דצ"פ הוא דמועיל סתימת זפת, והצלתו על הטהרות שבתוכו היא רק מדין הצלת צ"פ ולא בתורת תוך תוכו, וזהו שכתב שאין הצמיד מציל על הטומאה כמו שביארנו, דקאי על מה שפסק בפ"כ מהל' טו"מ דצ"פ אינו מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, וה"נ הכא דהצלתו היא בתורת צ"פ, או דנימא דבדין הצלת תוך תוכו גופי' הדין מתחלק, דצמיד מועיל לתורת תוך תוכו רק על הטהרות ולא על הטומאה, וכדין הצלת צ"פ כן גם דין הצלת תוך תוכו דצמיד מועיל גבה רק על הטהרות ולא על הטומאה, דעל כל הצלת צמיד הוא דנאמר הדין דאינו מועיל רק על הטהרות בלבד, בין על דין תוך תוכו ובין על דין צ"פ. ונראה דזה נלמד מהא דאיתא בתוספתא הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור השרץ בתוכן התנור טהור, שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, ניקבו ועשאן בטיט שרץ בתוכן תנור טמא שאין צ"פ לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, חבית שהיא משוקעת בתנור וכו' ניקבה ועשאה בטיט שרץ בתוכה התנור טמא שאין צ"פ לטומאה שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טהורין, ואם עשאה בזפת התנור טהור שהזפת חיבור לה ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן ע"כ, הרי דהתוספתא נקטה תרי גווני, סל וקופה וחמת, או חבית, והיינו דסל וקופה וחמת הם כ"ש וחבית היא כ"ח, וכסיום התוספתא דרק בחבית הוא שהזפת חיבור ולא בשאר כל הכלים, והיינו משום דקיימא על סל וקופה וחמת שהם כ"ש, ועכ"פ הא תניא בהו דכשניקבו ועשאן בטיט שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין, ובע"כ דהצלתן היא מדין תוך תוכו, דהא כ"ש אינן מצילין בצ"פ אף מטומאת אויר כ"ח, כדאיתא בספרא שמיני פ"ט יעו"ש, וא"כ הרי מבואר להדיא דגם בתוך תוכו איתא להך דינא דהצמיד מציל על הטהרות ולא על הטומאה. האומנם די"ל, דהכא שאני דכיון דניקבו א"כ הא נטהרו מקבלת טומאה ובכה"ג גם כ"ש מצילין בצ"פ, וכדתנן בפ"י דכלים דכלי עץ הטהורים מצילין בצ"פ, וא"כ הרי שוב י"ל דהא דניקבו ועשאן בטיט אוכלין שבתוכן טהורין הוא מדין צ"פ, ואה"נ דהצלת תוך תוכו ליתא בכלים נקובים. אכן א"א לומר כן, דהרי תרי שיעורי נינהו, דשיעור נקב האמור לענין דין פתח שצריך סתימה הא הוי לדעת הרמב"ם בכ"ש כמוציא זיתים ולדעת הראב"ד בכדי תשמישן, ואילו לענין קבלת טומאה הא תנן בפי"ז דכלים כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, והתוספתא דניקבו ועשאן בטיט סתמא תניא דאוכלין שבתוכן טהורין, דאיכלל בזה גם בגוונא דהכלים הם עוד בני קבולי טומאה דלית בהו הצלת צ"פ, ובע"כ דהצלתן היא רק מדין תוך תוכו. ולא עוד אלא דלדעת הראב"ד בע"כ מיירי בניקבו פחות מכדי טהרתן, דהנה בסוגיא דשבת שם א"ר אסי שמעתי כ"ח שיעורו כמוציא רמון, א"ל רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צ"פ, והא רבא הוא דאמר מוקף צ"פ עד שיפחות רובו ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי, ופירש"י דברברבי ברובו ובזוטרי סגי בכמוציא רמון להבטל מכלי, וכן פסק גם הרמב"ם בפכ"ב מהל' טו"מ ה"ג עיי"ש, אכן בתוס' שם פירשו בשם הר"י דברברבי כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב, וכן פי' גם הראב"ד בהל' טו"מ שם, ולפ"ז הרי הא דתניא דנקבו ועשאן בטיט אוכלין שבתוכן טהורין, לדעת הראב"ד והתוס' בע"כ דמיירי בנקבו פחות מכמוציא רמון, מדמהניא בהו סתימת טיט, וא"כ הרי בכ"ש עדיין בני קבולי טומאה נינהו, ובע"כ דהצלתן היא מתורת תוך תוכו, דדין צ"פ הא ליכא בכ"ש, ונמצינו למדין מזה דהדין דצמיד מועיל להציל על הטהרות איתי' גם בהצלת תוך תוכו, וכש"נ. אכן בתוספתא שלנו הגירסא בהך דסל וקופה וחמת שניקבו ועשאן בטיט שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טמאין, ורק בחבית הוא דתניא שם דאוכלין שבתוכה טהורין, ולפמש"נ נראה דה"ט דגירסא זו, משום דכל שניקבו ועשאן בטיט פקע מינייהו דין תוך תוכו לגמרי, דאין סתימה וצמיד מועיל לאשוויי תוך תוכו, וגם דכיון דאינו מציל על הטומאה א"כ ממילא דחשוב תוכו, ולא תוך תוכו, וכל דין הצלה של ניקבו ועשאן בטיט הוא רק מתורת צ"פ, וע"כ זהו דתניא בתוספתא דרק בחבית שהיא של חרס הוא דאוכלין שבתוכה טהורין, משא"כ בסל וקופה וחמת שהן כ"ש אוכלין שבתוכן טמאין, דהרי אין כ"ש מצילין בצ"פ מאויר כ"ח, וכמבואר בהספרא שהבאנו. והמבואר מזה, דבניקבו וסתמן אם מצילין על הטהרות מתורת תוך תוכו, הרי זה תלוי בשתי הגירסות שבתוספתא, דלפי הגירסא שלנו דאוכלין שבתוכן טמאין בע"כ דפקע מינייהו דין תוך תוכו גם לענין הצלה על הטהרות, ולפי הגירסא דאוכלין שבתוכן טהורין שפיר מהניא הסתימה להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, וכש"נ.

ונראה דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד בהל"י שם שכתב הרמב"ם ז"ל ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כ"ח עכ"ל, וכתב ע"ז הראב"ד דכ"ז אינו אלא בסתמו בטיט, אבל אם סתמו בזפת התנור טהור שהזפת חיבור לה וכסתום דמי ופיה למעלה והוי תוך תוכו אבל שאר הכלים אין הזפת חיבור להן והתנור טמא דכנקובים דמי וכ"ש אם סתמן בטיט שאינו חיבור והכי איתא בתוספתא עכ"ל, והנה בעיקר הדין דסתימת זפת בחבית של חרס אם מועיל להציל גם בפני הטומאה או שאינו מציל רק על הטהרות, הרי בע"כ דתרי גירסות הוו בתוספתא, וגירסת הרמב"ם דרק אוכלין שבתוכה טהורין אבל התנור טמא, וגירסת הראב"ד דגם התנור טהור, וכאשר כ"ז מבואר בפנים דבריהם, אלא דהראב"ד הרי הוסיף להוכיח מסיום דברי התוספתא דבשאר הכלים אין הזפת חיבור, דלדעת הרמב"ם הרי בע"כ הפירוש דלהכי גם על הטהרות אינו מציל, וע"ז הוא שהקשה הראב"ד דמי גרע זפת ממירוח טיט שמבואר בכ"מ שמועיל להציל על הטהרות בצ"פ, ומזה הוא שהוכיח הראב"ד, דבע"כ דאיירינן לענין שיהא חיבור להעשות כלי, ולהציל גם על הטומאה, מדין תוך תוכו, וזהו שקשה לדעת הרמב"ם. ואפילו אם נאמר דדעת הרמב"ם היא דזפת גרע שאינו מתחבר כלל ובטל מיני' גם דין תורת סתימה וצמיד, אכתי קשה מה דכייל הרמב"ם דאם סתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל, והרי דין זה לא מצאנו רק בזפת לחוד, ולא הזכיר הרמב"ם כלל איזו סתימה מצלת ואיזו סתימה אינה מצלת. אכן לפמש"כ הרי ניחא, דטעמא דהרמב"ם הוא, דכל שניקב וסתמו שוב פקע מיני' דין תוך תוכו וכל הצלתו היא רק מתורת צ"פ, וממילא דליתא להצלה זו רק בכ"ח ולא בשאר כלים, ושפיר כייל הרמב"ם דלא מהניא בהו שום סתימה, ולעולם אינן מצילין מאויר כ"ח, והראב"ד שפסק דסתימת זפת מועלת גם בשאר הכלים להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, ובע"כ דס"ל דסתימה מועלת להציל על הטהרות גם מדין תוך תוכו, וע"כ שפיר איתא להצלה זו גם בשאר כלים שאינן כ"ח. ונראה דאפילו אם נימא דברישא דתוספתא גבי סל וקופה וחמת שניקבו ועשאן בטיט, הגירסא דאוכלין שבתוכה טהורין היא לכו"ע, מ"מ זה שכתבנו בדעת הרמב"ם נראה נכון, ונוקמינהו בסל וקופה של חרס או שאר כלים טהורים, וכאשר לדעת הרמב"ם כן גם בהך דקופה וחמת שבמשנתינו פ"ט שם דמיירי בשל חרס, מדנקטה בהו שיעורא דכדי תשמישן, שהוא זה רק בכ"ח לדעת הרמב"ם, ושפיר נוכל לפרש התוספתא ג"כ דמיירי בכ"ח, אבל אה"נ דבכ"ש לא מהניא סתימה וכש"נ. והכי מוכח מדהשמיט הרמב"ם כל הך בבא דסתם בטיט דמועיל להציל על הטהרות, אלא ודאי דמיירי רק בכ"ח, וממילא דנכלל זאת גם בהך דכ"ח שסתמו בזפת שמציל על הטהרות שבתוכו, דטיט וזפת שוין הן לענין דין סתימה ומירוח, ובכ"ש הרי סיים הרמב"ם דלא מהניא סתימה כלל להצלה, משא"כ לדעת הראב"ד דסתם סל וקופה הם כ"ש, וכדהוכיח ממשנתינו דקופה וחמת דגם כ"ש שיעורן בכדי תשמישן, ע"כ ס"ל דסתימה מועלת גם לענין הצלת תוך תוכו שישנה גם בכ"ש, וכגירסתו בהתוספתא בהך דסל וקופה וחמת דאוכלין שבתוכן טהורין, דהוא זה בכ"ש, וכש"נ.

והנה סיום דברי התוספתא ושאר כל הכלים שעשאן בזפת אין הזפת חיבור להן, צ"ע לדעת הרמב"ם דטעמא דאין מצילין הוא משום דאין כ"ש מצילין בצ"פ, ולא בדין חיבור הוא דתליא מלתא. אכן הרי נעלם מאתנו גירסת הרמב"ם בתוספתא זו, ולפי המוכרח דגורס בהתוספתא דכ"ח מציל על הטהרות לבד וכ"ש גם על הטהרות אינו מציל, א"כ מתישב היטב הטעם שהזפת אינו חיבור, דר"ל דהואיל ואינו חיבור להחשב כלי שלם, משו"ה הוא דפקע מיני' תורת תוך תוכו, וממילא דחלוק בזה כ"ש מכ"ח, וצ"ע.

והנה בהא דקאמרה הגמרא בשבת דף צ"ה דלענין צ"פ הוי כלי עד שיפחות רובו או כמוציא רמון, צ"ע אם זה השיעור הוי גם לענין תוך תוכו, וצ"פ ותוך תוכו שוין נינהו בזה, או דנימא דהך שיעורא דעד רובו או כמוציא רמון לא נאמר רק לענין צ"פ, ותוך תוכו אית לי' שיעורא בפ"ע. והנה לפמש"נ בדעת הרמב"ם דסתימה לא מועלת כלל לענין תוך תוכו, א"כ הרי ליכא נפקותא כלל בדין כלי של תוך תוכו, כיון דעל כל האופנים כל שניקב בכדי שיחשב פתח שוב אינו מציל בתוך תוכו אף ע"י סתימה, וא"כ הרי ממילא דכל שיעורא דתוך תוכו הוא כדי שיעור פתחו. אכן לדעת הראב"ד שסובר דלענין תוך תוכו ג"כ מהניא סתימה, א"כ אכתי צ"ע איך הוא שיעור כלי שלו, ועד כמה הוא חשוב עוד כלי ומהניא לי' סתימה ומירוח, ומאימתי פקע מיני' דין כלי ודין הצלת תוך תוכו שלא תהניא לי' גם סתימה ומירוח. אשר לפ"ז הרי יש לישב דעת הראב"ד שסובר דלענין הצלה גם כ"ש שיעורו כדי תשמישו ושוה לכ"ח, וכבר הקשינו ע"ז מהא דמבואר בספרא דבכ"ש שיעורו כמוציא זיתים, ורק בכ"ח הוא דהוי שיעורו בכדי תשמישו, ולפמש"נ י"ל דהראב"ד מפרש דהספרא איירי לענין דין כלי של תוך תוכו, ולענין דין הצלת תוך תוכו שע"י סתימה, ובזה הוא דחלוק כ"ש מכ"ח, דאף דניקב בכדי תשמישו מ"מ לא פקע שם כלי מיני' עד כמוציא זיתים, והראב"ד בהשגות איירי על ענין שיעור פתח של תוך תוכו, ולענין דין הצלתו בלא סתימה ומירוח, דבהכי הוא דקיימי שם דברי הרמב"ם, וע"כ זהו שהשיג דלענין שיעור פתח כ"ש שוה לכ"ח דאזלינן רק בתר תשמיש המיוחד לו, וע"ז הוא שהביא ממשנתינו מסל וקופה דהויין כ"ש ושיעורן הוי בכדי תשמישן, ושם מיירי ג"כ בלא סתימה, והיינו משום דלענין שיעור פתח כ"ש וכ"ח שוין דשיעורן כדי תשמישן.

ולפ"ז הרמב"ם לטעמי' דס"ל דלענין תוך תוכו לא מהניא סתימה כלל, א"כ הרי השיעור דכמוציא זיתים האמור בספרא לענין תוך תוכו בע"כ איירי לענין דין הצלתו בלא סתימה, ולענין דין שיעור פתחו הוא דנאמר זאת, ולהכי הוא שפסק הרמב"ם דלעולם כ"ש חלוק מכ"ח ומציל עד שינקב כמוציא זיתים, וכדברי הספרא שהבאנו.

אלא דצ"ע, דאם נפרש להספרא דאיירי לענין שלא תועיל סתימה, ובהספרא הא תניא דבכ"ח ככונס משקה, וא"כ הא מבואר לפ"ז דכ"ח משניקב ככונס משקה אינו מציל עוד בתוך תוכו גם ע"י סתימה, וא"כ הא נמצא דלא מצינו כ"ח שתועיל לו סתימה לדין תוך תוכו, כיון דשיעור פתח שלו ושיעור ביטול תורת כלי שלו הכל שיעור אחד הוא ככונס משקה, א"כ הא לא מצינו לעולם סתימה בכ"ח שתועיל לדין תוך תוכו, ובתוספתא הא תניא להדיא דגם בחבית של חרס מהניא סתימה להציל, והוא זה מדין תוך תוכו לדעת הראב"ד, וצ"ע. אם לא שנימא, דגם לדעת הראב"ד הך סיפא דחבית שמצלת ע"י סתימה הוא מדין צ"פ, כיון דהיא כ"ח, ורק רישא דתוספתא הך דסל וקופה וחמת שהם כ"ש הוא דמוכרח דהצלתן היא מדין תוך תוכו, דהא כ"ש אינן מצילין בצ"פ, ובהו שפיר מצינו סתימה לדעת הראב"ד משניקב בכדי פתחו עד כמוציא זיתים, וצ"ע בזה. ועוד קשה על דברינו דהספרא קאי לענין שלא תועיל לו גם סתימה, דא"כ איך תניא דאם היו נקובין בכ"ח ככונס משקה אין מצילין, והרי בכ"ח צריך להיות דינן דמצילין מדין צ"פ, דהוי שיעורא עד רובו או כמוציא רמון. וצ"ל דאה"נ דמדין צ"פ מציל, אלא דהספרא איירי הכא לענין דין תוך תוכו, וע"ז הוא דקאמר דשיעורו בכ"ח ככונס משקה, ומשכחת גוונא דלית בי' הצלה דצ"פ גם בכ"ח, וצריכינן לדין תוך תוכו, כגון בכלי טמא דקי"ל דאינו מציל בצ"פ, אכן לענין דין תוך תוכו, דאינו כלל מדין הצלה בפני הטומאה, אלא דעיקר דינו הוא דמה שבתוך הכלי הפנימי לא הוי בכלל תוכו של החיצון, והוא דין חילוק תוכות, בזה ליכא נפקותא אם הוא כלי טהור או טמא, ובכל גווני מציל. וכן הוא מוכרח מהא דחזינן דשרץ בתוך כ"ח והכניס הכ"ח לאויר התנור הטהור דהתנור טהור, וכמבואר בתוספתא ובספרא שם, והרי כיון דהטומאה בתוך הכ"ח א"כ הא נטמא הכ"ח מאוירו, ומ"מ מציל שלא יתטמא התנור, וזה להדיא דגם כלי טמא מציל בתוך תוכו. וכן הם הדברים מבוארים בתוס' זבחים דף ג' עיי"ש. ולפ"ז הרי מצינו גוונא דצריכינן דוקא להצלת תוך תוכו גם בכ"ח, וא"כ הרי מיושבים היטב דברי הספרא דתניא דכל שניקב בכ"ח ככונס משקה ובכ"ש כמוציא זיתים אינן מצילין, דאיירי לענין עצם דין כלי של תוך תוכו, ושהוא זה לענין שלא יצילו גם ע"י סתימה, ואע"ג דבכ"ח הרי מצילין בתורת צ"פ, אבל מ"מ תורת דין תוך תוכו פקע מינייהו, ואה"נ דלענין שיעור פתח י"ל דגם כ"ש שיעורן בכדי תשמישן וכדעת הראב"ד, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף