חידושי רבנו חיים הלוי/גזלה ואבדה/ט

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ גזלה ואבדה ט

פ"ט הל"א

הגוזל קרקע מחבירו וכו' אבל אם נשחתה מאלי' כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין או בעבדים כמו שביארנו. עכ"ל. ובהשגות ז"ל א"א תימה הוא זה שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזילה [ר"ל שפסק לעיל בפ"ג שגם עבדים אינן נגזלים] שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך [ר"ל וקשה דאיך פסק הכא דעבדים נגזלים] מיהו ה"מ לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזילה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלמא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשי' ביאוש הילכך בשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת. עכ"ל. ועיין במ"מ שחולק על הראב"ד וס"ל דגם בנאבדו לגמרי אמרינן ג"כ דעבדים אינן נגזלים ופטור מאחריותן, והך או בעבדים שהוזכר ברמב"ם כתב ע"ז המ"מ דהוא ט"ס עיי"ש. והנה לכאורה דברי הראב"ד תמוהים, דאיזה חילוק יש בין נאבדו לגמרי לנאבדו מקצתם ע"י הכחשה, וגם זה שהביא מיאוש דאלמא דעבדים לאו כקרקע דמי ג"כ צ"ע, והא כיון דאיתקשו להדדי צריכין להיות שוין בדיניהם בכל, ועיין בתוס' בב"ב דף מ"ד שהוכיחו מהא דמועיל יאוש בעבדים דגם בקרקע מועיל יאוש, כיון דאיתקשו להדדי, ודברי הראב"ד שמחלק ביניהם בין לענין יאוש ובין לענין חיובם בנאבדו צ"ב.

והנה בדברי הראב"ד שהבאנו הרי מבואר עוד, מה דקשה דמ"ש קנין שינוי דלא מהני בעבדים, וכדתנן בב"ק דף צ"ו גזל בהמה והזקינה עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה ר"מ אומר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך, ומבואר בסוגיא שם דפלוגתייהו היא אם עבדים נגזלים אם לא, ומ"ש קנין יאוש דמהני גם בעבדים, וכדתנן בגיטין דף ל"ז עבד שנשבה ופדאוהו וכו' אם לשום בן חורין לא ישתעבד, ומוקי לה שם בסוגיא דמיירי לאחר יאוש דקנה שבאי ועל כן מהניא הפדי' של חירות, והרי עבדים אינן נגזלים, וא"כ היה צריך להיות דלא יועיל בי' יאוש כמו דלא מהני שינוי. והנראה לומר בזה, דשאני הך קנינא דיאוש מהך קנינא דשינוי, דשינוי עיקר קנינו הוא קנין של גזילה, ומדינים האמורים בגזילה, משא"כ יאוש עיקר קנינו אינו דין קנין של גזילה, וכמבואר בב"ק דף ס"ו דקנינא דיאוש בגזילה ילפינן לי' מאבידה, ושם הוא עיקר קרא דיאוש, ואם גם ילפינן גזלה לדין יאוש אבל אין עיקרו מדין גזלה, ורק דאמרינן דגזילה היא ג"כ כאבידה לחשבה אינה ברשות בעלים שיהא נוהג בה דין יאוש. וא"כ הרי י"ל, דבעבדים דאינן נגזלים, כל זה הוא רק לענין דינים המסויימים בגזילה, ולא חיילי בהו קנינים של גזילה, וממילא דלית בהו קנין שינוי, דהוא ג"כ מדיני גזילה, משא"כ יאוש, דדינו נוהג גם באבידה, ולא מתחשב מדיני גזילה, ורק מעשה גזילה בלבד הוא דבעינן כדי שיהא נוהג בי' דין יאוש, מזה לא אימעוט עבדים, ושפיר נקנין ביאוש. עוד י"ל, דחלוק דין שינוי מדין יאוש, דבשינוי הרי השינוי מצד עצמו לא הוי קנין כלל, ולאו השינוי הוא שגורם לו לקנות את החפץ, רק מקנין גזילה הוא שקונה אותו, וכך הוא הגזה"כ דהשבה דבנשתנית ואינה כעין שגזל דמים בעלמא בעי שלומי, ועל כן בעבדים דאינן נגזלים ולית בהו קנין גזילה, ממילא לא שייך בהו שינוי כלל, משא"כ ביאוש, הרי עצם היאוש הוא דבר המועיל ומהני כמו הפקר, ועל כן שפיר מועיל זה גם בעבדים דאינן נגזלים, דהיאוש הרי מועיל שיחול בהם דין קנין שלא בתורת גזילה, ואין זה שייך כלל עוד להא דאינם נגזלים. אלא דגם לפי תירוץ זה מוכרחין אנו לומר, דאע"ג דאין עבדים נגזלים מ"מ מעשה גזילה אית בהו, דאלא"ה הרי ליכא בהו חלות דין של יאוש כלל, כיון דהרי הן ברשות בעלים, ולגבי יאוש הא בעינן או מעשה גזילה או מעשה אבידה. ולפ"ז הרי ניחא ג"כ הא דחלוקין עבדים מקרקע, דבקרקע לא מהני יאוש משום דאינה נגזלת, ובעבדים אע"ג דאינן נגזלין מ"מ יאוש מהני בהו, דבאמת הרי בקרקע לא שייך כלל לא מעשה גזילה ולא אבידה, דהרי היא עומדת ברשות בעליה כמו שהיתה, ורק אם היה בה דינא דנגזלת, והי' חל בה קנין גזילה, עי"ז הוא דהיינו מוצאין בה מעשה גזילה ואבידה ע"י קנין גזילה שבה, ועל כן לפי"מ דקי"ל דקרקע אינה נגזלת ולא חל בה קנין גזילה, א"כ זה ממילא דאין כאן מעשה גזילה ואבידה כלל, ולהכי הוא דקי"ל דכיון דקרקע אינה נגזלת על כן לא חייל בה קנין יאוש ג"כ, כיון דאין כאן גם מעשה גזילה ואבידה כלל, שבלא זה לא שייך ענין יאוש כלל, אבל עכ"פ הא מיהא דעיקר הדין הנאמר בקרקע הוא דאינה נגזלת, ולא חל בה קנין גזילה, וזה ממילא מצד הסברא, דכיון דלית בה קנין גזילה, ממילא דאין בה גם מעשה גזילה ואבידה, וא"כ בעבדים דההיקש שהוקשו לקרקעות הרי לא שייך רק על הדינים שנאמרו בקרקעות, אבל לא במה שחלוקין הן בסברא, ועל כן ממילא דלענין שאין נגזלים גופם ושיחול בהן קנין גזילה ילפינן להו מקרקעות דדינם דאינם נגזלים, משא"כ בזה דלית בהו מעשה גזילה ואבידה, דהוא מצד הסברא, בזה לא שייך כלל למילף עבדים מקרקעות, ושפיר אית בעבדים מעשה גזילה ואבידה, ולהכי מועיל בהו יאוש.

והנה ברמב"ם פ"א מהל' גזילה הל"א ז"ל כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנאמר לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה ואפילו שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו. עכ"ל. הרי דמחלק הרמב"ם, דבאיתא לגזילה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה ובליתא לגזילה לא לקי משום דהוי לאו שניתן לתשלומין, דמבואר בזה דס"ל דתרי חיובי בפ"ע נינהו, חיוב השבת עצם הגזילה, דהוא מקרא דוהשיב את הגזלה, וחיוב תשלומין משלו, דהוא כשאין הגזילה קיימת, והוא מקרא דושלם, [וכמבואר כן להדיא בספרא פ' ויקרא עיי"ש], ומקור הדברים הוא מהסוגיא דמכות דף ט"ז דפריך שם הגמ' ותו ליכא והאיכא גזל דרחמנא אמר לא תגזול והשיב את הגזלה וכו' ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו וביטלו ולא ביטלו, התם כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם, הרי להדיא דאית בגזילה גם דין חיוב תשלומין. ולפ"ז נראה לומר, דהראב"ד ס"ל, דבעבדים דאינן נגזלים, מ"מ כיון דחזינן דאית בהו דין מעשה גזילה, וכדחזינן דמועלת בהו הגזילה לחול בהו דין יאוש, ובע"כ דדין גזילה שלהם מתחלק, דגופם אינו נגזל, ומעשה גזילה מ"מ איתעביד בהו, וא"כ ממילא גם דינם וחיובם מתחלק, וכל דיני הגזילה דאיתנהו בעצם הגזילה, דהם מדין השבה, אימעוט עבדים מינייהו, ומשום דלא חייל על גופם דין גזילה, אבל חיוב תשלומין שפיר אית בהו, ומשום דעל מעשה גזילה בלחוד ג"כ מתחייב הוא בתשלומין. ועל כן כשאיתנהו לעבדים אלא דנשתנו בזה שפיר אומר לו הרי שלך לפניך, ולא בעינן בהו כאשר גזל, ואין השינוי קונה בהן, כיון דהן גופן אינן נגזלים, משא"כ כשמתו ואינם עוד בעולם שפיר חייב בתשלומין משום מעשה גזילה דאיתעביד בהו. וגם דכיון דאמרינן דהא דעבדים אינן נגזלים היינו דגופן אינו נגזל אבל מ"מ מעשה גזילה מיהא איתעביד בהו, א"כ ממילא דיש לחלק גם בחיוב תשלומין גופי' ובמעשה גזילה עצמה ולומר, דהיכא דאיתנהו לעבדים בעין אז שפיר אמרינן דהואיל וגופם אינו נגזל ע"כ ממילא לא חלה המעשה גזילה וחיובא דידה כלל, כיון דהרי הן ברשות בעליהם בכל מקום שהן, משא"כ בליתנייהו בעין אז חיילא המעשה גזילה ומתחייב ע"ז בתשלומין, וזהו דתלי הראב"ד הכא חיוב תשלומין בדין יאוש, כיון דמדין יאוש הרי חזינן דאע"ג דאין בגופם חלות דין גזילה מ"מ איתעביד בהו מעשה גזילה, וע"ז הוא דחייב בתשלומין כשאין הגזילה קיימת, וכש"נ.

והנה בפ"א מהל' גניבה הל"ט כתב הרמב"ם ז"ל העבד שגנב פטור מן הכפל ובעליו פטורין שאין אדם חייב על נזקי עבדיו אע"פ שהן ממונו מפני שיש בהם דעת ואינו יכול לשמרן שאם יכעיסנו רבו ילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין עכ"ל, והוא מתני' במס' ידים והובאה בסוגיא דריש ב"ק, אלא דקשה דשם הא מיירי לענין עבדו ואמתו אם חייב בנזקיהן, דשם הוי דינא דכל שהוא ממונו שמירתו עליו וחייב בנזקיו, וזהו דבאה המשנה להשמיענו דהואיל ועבדו ואמתו הויין בני דעה ע"כ אין שמירתן עליו, אבל למה הביא זאת הרמב"ם לגבי גנבה, דחיובה הוא רק מחמת עצמו, ואשר גם אם היו הבעלים מתחייבים בשמירת עבדם ואמתם הרי ג"כ לא שייך זאת לחיובא דגנבה וגזילה, וצ"ע למה שינה הרמב"ם משנה זו והביאה בדין גנבה. ואשר נראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דבגו"ג חיובן חלוק, דנהי דדין השבה הוא חיוב דרמיא אבעלים לבד, ולא שייך בזה כלל דין שמירתן עליך, אבל מ"מ חיוב תשלומין שבהן, כיון דהוא גם מדין מזיק, שפיר יש לחייבן גם מדין שמירתן עליך, והא דמיפטר בעבד ואמה הוא רק משום טעמא דבני דעה נינהו ואין שמירתן על הבעלים. ולפ"ז גם נזק גנבה וגזילה ג"כ איכלל בהך מתני' דידים, וזהו דקבעה הרמב"ם בדין גנבה ולא בדין נזקין כדי להשמיענו זה גופא דגם בגנבה וגזילה אית בהו דין נזקין. עכ"פ מצאנו, דגם בלא חיובא דהשבה שבא ע"י קנינא דגזילה, איכא עוד חיוב תשלומין בגזילה מה דמעשה הגזילה עצמה מחייבתו בתשלומין, וכדחזינן דמתחייב גם על גנבת ממונו מדין שמירתן עליך, דהוא רק משום מעשה הגנבה וההיזק לחוד. ולפ"ז שפיר נוכל לומר בדעת הראב"ד כמש"כ, דבעבדים נהי דאינן נגזלים, מ"מ שפיר מתחייב בתשלומין, משום דמעשה גזילה מ"מ איתעביד בעבדים וקרקע שאני משום דבלא קנין ודין גזילה בגופה לא שייך בה כלל מעשה גזילה, וזהו שכתב הראב"ד דעבדים אינן כקרקע, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף