חידושי הרי"מ/בבא קמא/ז/א
גמ' רמי ליה אביי כו' מיטב כו' כאן מדעתו כאן בע"כ. ופירש"י דלא אטרחיה לב"ד ע"ש. ותמוה היכן מצינו חילוק בין משלם מעצמו לכשב"ד מגבין. וי"ל למאי דקי"ל אין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ ואם הוזקקו גומרין גם לפחות מש"פ ע"ש ב"מ וא"כ י"ל כיון דשמין שיהי' שוה הזבורית ממילא אין חילוק השיוי שוה ממון בין עדית לסובין. וכשמשלם מדעתו שוב אין ב"ד נזקקין משא"כ בע"כ ונזקקין ב"ד לגוף הגבי' ששוה ממון שוב גומרין לגבות מיטב אף שאין בו שוה כו'. אך ז"א דמשמע שוב שאין חיוב עליו כלל כשמשלם מדעתו ליתן מיטב ולמה יחייבו ב"ד יותר. וי"ל למ"ש רמב"ן סוף ב"ב דמ"ד שיעבודא ל"ד יליף ג"כ מדמנעה תורה לשליח ב"ד לכנוס כו' ופריעת בע"ח מצוה מקרא דיוציא כו' העבוט. וכ' שם אח"כ על ק' תוס' דעולא דרכו כו' פחות שבכלים והא מיטב הוא כו' ושמעתי כיון כו' ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה כו' שהתורה חסה עליו אף אנו נא' שדינו בזבורית ע"ש. וא"כ י"ל גם לדידן דשיעבודא דאוריי' מ"מ קי"ל דנכסוה ערבין. וא"כ כשמשלם מדעתו אין נכסיו משועבדים בתורת ערבות. שפיר מצי יהיב זבורית דכיון דמקיים מצות פריעת בע"ח. ובזה נתנה לו תורה רשות ליתן הפחות כנ"ל. כמו אי שיעבודא ל"ד כנ"ל. משא"כ כשאינו רוצה וגובין בע"כ הוא מטעם שיעבוד ערבין שוב לדידן דש"ד גובין מיטב כמו שיש לו חלק בנכסים והתורה ציותה לברר חלק הטוב כנ"ל:
או י"ל למ"ש הרא"ש וש"ע לקמן דגם בע"ח מצי אמר הב עידית בציר פורתא כשרוצה ליתן כיוקרא דלקמי' דלא הקילה תורה רק כשרוצה להחזיק לעצמו אבל כשרוצה ליתנו רק כיוקרא כו' שוב צריך ליתן כדהשתא ע"ש. וא"כ אם רוצה לשלם ונותן זבורית שפיר שייך שרוצה להחזיק שאר נכסיו העידית לעצמו וסגי אפי' סובין. משא"כ בע"כ כשאינו רוצה ליתן כלל גם זבורית אין לו שום הוכחה שרוצה העידית לעצמו רק שא"ר לשלם כלל כנ"ל שוב גובין עידית. כמו ברוצה למכור כולן דגבי מעידית כן באינו רוצה ליתן כלום כנ"ל. ודוקא כשמברר בעצמו דרואין שחפץ בשאר נכסיו להחזיק לעצמו כדאמר ב"מ פרק א"נ וב"ב פ' ח"ה קפיד בערא כו' האי בעינא כו':
או י"ל כפירש"י ז"ל והיינו דהא כל צד אבות איתקיש בג"ש דתחת נתינה. ומינייהו ד' שומרין. וקי"ל ריש המפקיד דשומרין נעשה כאומר כשתגנב ותרצה ותשלמני קנוי' לך מעכשיו בלא אטרחיה לב"ד שמו דעתו של אדם כשלא יטריחו וישלם בחנם מרוצה להיות לו משעת פקדון. וא"כ כיון דבע"ח דינו בזבורית מה"ת ממילא בשומרין שנאבד אף בפשיעה סגי כשמשלם סובין זבורית כיון דנעשה כנ"ל ונקנה למפרע לא הוי מזיק כלל דשלו נאבד והי' רק בע"ח בעד החפץ שקנה וסגי בזבורית. וזה דוקא כשמשלם מעצמו ולא אטרחיה לב"ד כמפורש בש"ס שם משא"כ כשאינו רוצה לשלם וגובין בב"ד דלא הקנה למפרע גבי מטעם מזיק ומשלם מיטב. וכיון שכן הדין בד' שומרין ממילא כיון דאיתקשו כולהו כאבות לענין מיטב. ולקולא ולחומרא קי"ל דלקולא מקשינן שוב ממילא בכל הנזקין כן החילוק בין משלם מדעתו ולא אטרחי' לב"ד סגי בסובין כנ"ל. ובין אטרחיה לב"ד דוקא מיטב כנ"ל:
תוס' ד"ה ישלם מדעתו כו' וא"ת כו'. איני מבין קושיתם ז"ל נהי דמשמע גם בע"כ היינו שהוא חיוב גמור שכופין אותו לשלם אבל מ"מ משמע גם מדעתו היינו שהתורה חייבתו לשלם מיטב גם שמשלם מרצונו. ואי הוי כ' ישולם הי' הפי' כשאין משלם רק שמגיע התשלומין לניזק שלא ע"י המזיק והיינו ע"פ ב"ד משא"כ ישלם כנ"ל. ואפשר קשיא להו לשון הגמ' מדעתו משמע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |