חידושי הרי"מ/בבא מציעא/קיג/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא קיג א

המקבל שדה מחבירו - פרק תשיעי דף קי"ג ע"א

לא ימשכנו אלא בב"ד. וי"ל ג' פרושים או כמ"ש סמ"ע דיש בזה לאו דלא תבוא אל ביתו כו' כמו כן כשנוטלו מידו גם בשוק. אולם הלאו גם לשמואל קאי רק אמלוה. אלא בשליח ב"ד יש רק עשה דבחוץ תעמוד והאיש כו'. ולכך מנתח בשוק כו'. ומדויק במשנה ולא יכנס כו' שנאמר בחוץ תעמוד ולא מייתי הלאו משום דמיירי בשליח ב"ד כנ"ל. ע"ש בסמ"ע ודרישה ופרישה. אך דוחק מה דדחי בש"ס הנ"מ כו' אי מהא לא ארי' בבע"ח נתוחי כו' שלא יכנס כו' דהפי' לסמ"ע ע"כ דנתוחי היינו שלא יכנס לביתו לא גזרה כמ"ש תוס' רק דזה בלאו כמו לביתו כו' א"כ למה אמר במשנה שנאמר בחוץ תעמוד והול"ל שנאמר לא תבא כו'. ועדיין מוכח כשמואל דקאי על שליח ב"ד. ועכ"פ מוכח שאינו דיוק כנ"ל. ועוד למה משני אבגד אלמנה מרחים בבע"ח ולעבור ב' לאוין הו"ל בשליח ב"ד לעבור בלאו דבאחרים רק עשה כנ"ל. ועוד דא"א להכחיש דלא תבא אל ביתו אין במשמע בשוק ליקח בידו רק דסמ"ע כתב דה"ה או כ"ש מידו ע"ש. וא"כ הא אין עונשין ומזהירין מן הדין ועוד איך כ"ש הא עשה דבחוץ תעמוד יוכיח דשליח ב"ד אסור לביתו ובשוק מידו מותר. וע"כ דחמור לבא לביתו מנ"ל להוסיף בבע"ח על משמעות לא תבא כנ"ל:

ותוס' פירשו דלא תבא כפשטיה ביתו דוקא וניתוח דבע"ח מדרבנן גזרה אטו ביתו. אולם תמוה באמת למה לא הזכיר הלאו דלא תבא רק העשה אי דלא כשמואל וקאי אבע"ח. וי"ל דיש להסתפק ברשות דלוה נותן לו המשכון בביתו אם עובר על לא תבא כו'. וי"ל דתליא בהא אי דלא כשמואל ושליח ב"ד יכול לכנס ע"כ אזהרה דלא לעביד דינא לנפשיה בביתו א"כ כשלוה מצוה או נותן מדעת הוי כשליח ב"ד ולא עבר. אך אי כשמואל דשליח ב"ד ג"כ עבר גם ברשות אסור כנ"ל. ועכ"פ עשה דבחוץ תעמוד ודאי עבר כשנכנס לביתו גם ברצון לוה. דהא עלה כתב ואיש כו' יוציא כו' העבוט החוצה מפורש דגם שנותן בעצמו מ"מ דוקא בחוץ. וא"כ מיושב המשנה ממ"נ לשמואל קאי ולא יכנס בין שליח ב"ד ובין בע"ח מדעת משום עשה דבחוץ כו'. ואי דלא כשמואל מ"מ קאי אמלוה ומדעת הלוה דלא יכנס משום עשה דבחוץ. ואפשר ג"כ דמקרא דבחוץ כו' גלי דלאו דלא תבא גם מדעת לוה כמו העשה כנ"ל. אולם רמ"ה הובא בטור וב"י דמדעת לוה אינו עובר ומדמי למשכנו בשעת הלואה ע"ש. ובאמת בגמרא משמע דדוקא בשעת הלואה דאל"ה הו"ל לחלק רק בין מדעת דבשעת הלואה ממילא מדעת. והיה נראה דתליא בפלוגתא דר"א ורבינא לעיל ל"ה אגביה איהו בחוביה חד אמר דהוי זביני מעליא וחד אמר משום כסיפא ושומא הדרא כיון דיכול לגבות נותן מעצמו אבל לא חשיב ברצון ע"ש. כן משכנו שלא בב"ד כיון דיכולין ליקח לגוביינא נותן מעצמו למשכון. ולא דמי לשעת הלואה כנ"ל. וי"ל דרמ"ה פסיק כמ"ד שם דזביני מעליא כו'. ויש לישב בזה ק' תוספות והפוסקים דאמר חבל תחבול אין לי אלא ברשות שלא ברשות מנין ת"ל חבול תחבול כו'. והא לשמואל לא משכחת חבלה ברשות דחבלה בביתו ע"ש. ולהנ"ל י"ל דחבל א"ל אלא ברשות היינו ברשות שהלוה נותן מדעת בביתו שיכנס ואף דחבלה משמע בע"כ הוא משום דמ"ד זביני מעלי' הוא רק משום למה נתן מדעת שאין פסידא ע"ש. משא"כ כאן אי נימא דשלא ברשות א"צ להשיב עבוט שוב גם ברשות לא חשיב מדעת דירא שאם יקחנו מעצמו לא יצטרך להשיב ונותן לו כדי שיחייב בהשבה ושוב קרי חבלה גם שנותן ומ"מ רק בזה אמרה תורה החיוב השבה דמ"מ ברשות לקח משא"כ בע"כ תלמוד לומר חבל תחבול גם שלא ברשות חייב בהשבה ושוב כיון שאין חילוק חשיב מדעת ורצון כשנותנו לו ובאמת אינו עובר כנ"ל. ומדויק גבי השב תשיב אמר ברשות ב"ד וגם חבל תחבול אמר רק ברשות ע"ש ל"א ע"ב:

עוד י"ל דלשמואל משכחת ברשות שכר שכיר וערב שמשכנו ואח"כ זקף במלוה. ואפשר דמ"מ חשיב משכנו שלא בשעת הלואה כיון שתפסו שלא מדעת על השכירות אף שבשעת זקיפה היה ממושכן כנ"ל וחייב בהשבה כנ"ל:

שם היה לו ב' כלים. פירש"י והיה חובו כנגד שתיהם. לכאורה למה גם שחוב נגד א' ג"כ יוכל כדי שיהיה בטוח ביום ובלילה ואף דלא ימשכנו יתר על חובו. הא לא חשיב יותר שכשיש לו זה אין לו הב'. ולגירסת רש"י מחזיר דמשמע דלוקח שניהם ומחזיר אתי שפיר דאין לוקח שניהם כלל בחוב נגד א' רק לגירסת מניח י"ל כנ"ל. ומ"מ נראה דרש"י סבר כיון דקנה משכון והשבה מטעם צדקה בשלו דאם אינו קונה צדקה מנין ועדיין כברשותו והפקידו ללוה חשיב שפיר משכנו יותר על חובו דיש לו אף שמחזיר כנ"ל. ונראה דרש"י ס"ל שאין במשכון דין סודר וא"צ להניח דאין מצות השבה רק כשכבר נטלו והוא שלו חייב משום לך כו' צדקה משא"כ להניח דעדיין אין חיוב ולכך רשאי ליקח שניהם ביום ולהחזיר מיד המחרישה וכבר קנאו שלא תשמט שביעית כו' ואז חייב בהשבה. ואף למאן דאמר במוכר ביובל ק"ו מכורה כבר יוצאת כו' א"ד שלא תמכר וכן בנערה לא דמי דשם מפקיע הזכות בע"כ שייך ק"ו שאין מתחיל מכורה. מה שאין כן בזה דישראל מוכרו דלית ביה תהיה צדקה לא מחייב בהשבה וכן משכנו בשעת הלואה דלא קני לא מחייב א"כ החיוב השבה רק כשקנאו אבל כשאינו נוטלו ולא קנאו אין מצוה להניח דגם השבה אין עליו בלא קנאו כנ"ל. ולכך רק מחזיר כנ"ל:

לכאורה למה נקיט בב' כלים ולהנ"ל קמ"ל דנוטל שניהם ומחזיר א' כנ"ל. ולגירסת מניח קמ"ל דצריך להניח. אך גם בחוב נגד א' הול"ל דמניח כו'. וי"ל דדייק ותני נוטל א' ומחזיר א' לרש"י דא"צ להחזיר הכר עד שיתן לו המחרישה בלילה דנוטל מקודם דרשאי לתפוס הכר על המחרישה שמעכב מליטול שכבר שלו ובעד פקדון יכול לתפוס הכר ואין צריך להחזיר:

וי"ל דמש"ה כתב רש"י דחוב נגד שתיהם דבנגד א' אינו יכול לטול המחרישה עד שיחזיר הכר דכל שאינו מחזיר אין חיוב עליו ליתן המחרישה כנ"ל. וי"ל בזה דלרש"י דמיירי ברשות נשאר ק' תוספת מנ"ל ריש תמורה למפרך ארבא דאי עביד לא מהני והרי משכון לא תבא כו' ותנן מחזיר הכר כו'. והא בהיתר מיירי ואי ידע ברייתא מה פריך ע"ש. ולהנ"ל י"ל דהא פרק שבועות הדיינין אמר דתנאי פליגי בדר"י אי קני משכון שלא בשעת הלואה. וא"כ י"ל דידע הברייתא א"ל אלא ברשות כו' ומרבי שלא ברשות. רק ס"ל וש"ס כיון דאי עביד לא מהני ניהו דרבי קרא שיחזיקו עד הלילה כו' מ"מ לא קני יותר ממה דרבי קרא ואין השבה בתורת שלו רק להחזיק כר ביום כו' וכשמחזיר הוא דבעלים וממילא לא חשיב קנין כלל דאפילו קנין פירות קי"ל דלא כקנין הגוף מכ"ש שכל הקנין פירות ג"כ דבעלים ולרבנן דרבי שמעון בן גמליאל לעולם לא יוכל למכרו לגוביינא א"כ כיון דיליף מהשב תשיב דשוה ברשות לשלא ברשות ממילא דלא כרבי יצחק דכמו לרבא בשלא ברשות לא קני כנ"ל דאי עביד לא מהני כן ברשות ההשבה בתורת דבעלים ולא קני. ופריך שפיר והא תנן מחזיר כו' דלרבנן לעולם כן א"כ למה נוטל קודם הא לא קני ואינו יכול לתפוס בעד המחרישה כנ"ל דאינו שלו כנ"ל. ועוד דלמה נוטל הא כיון שהוא בתורת הפקעות זכותו כר בלילה שייך הק"ו כיובל מכורה כבר יוצאת כו' ואינו יכול ליקח כלל כר בלילה כו' וצריך להניח מיד שלא ליטלו כלל כמ"ש לעיל ולמה תני מחזיר ועוד לרבנן למה ממשכנין. הא כיון דלא חשיב קנין כלל יהיה שביעית משמטו ולעולם כן נשאר קושית הש"ס למה ממשכנין כיון דמחזיר כנ"ל ופריך שפיר ומשני שאני דאמר קרא השב תשיב ופשטיה דקרא משכנו ברשות רק דמרבינן שלא ברשות א"כ אדרבא גלי קרא דשלא ברשות דינו כברשות דקני מדר"י והשבה בתורת צדקה גם שלא ברשות כן דקני לגמרי כנ"ל. ואתי שפיר:

עוד י"ל מה דתני בב' כלים. דהא מבואר לעיל ק"ד דחשיב אצל לוה בחזרה כפקדון ושאלה. ונראה לר"ן הובא ס' ע"ב דשואל ספר פטור מאונסין כיון דמשאיל עביד מצוה הוי כשוכר. כן בהשבת עבוט דמצוה עביד בשאלה זו והוי כשוכר. וא"כ לתוספות דמדר"י הוי מלוה רק שומר שכר א"כ הוי כשמור לי ואשמור לך דחשיב בבעלים ויפטר הלוה גם בפשיעה כיון שנטל א' מלוה מקודם ואח"כ מחזיר א"כ נגד מלוה אינו בבעלים דלא היה עמו בשעת שאלה ונגד לוה הוי בבעלים. וס"ד שא"צ להחזיר דחייבתו תורה רק מדין צדקה כשאינו מפסיד לא כשיפטור גם בפשיעה. וקמ"ל דמ"מ חייב להחזיר כנ"ל עיין לעיל ק"ד דכשאינו מחזיר לזמן מרובה אינו כותב לו כל קביל כו' ע"ש. וגם אי דלא כר"ן וחשיב שואל פטור בבעלים. ויש להסתפק כיון דמלוה חייב באחריות מטעם קנין ופרעון חובו. אולם גם לוקח לזמן כתבו תוס' צ"ו ע"ב דשומר חנם הוי וא"כ חשיב חיוב שמירה על גוף החפץ שביד לוה לפדותו ויש לדחות ע"ש ב"ק גבי שתפוס בע"ח לגבות כו':

שם תוס' ד"ה מחזיר בתמורה פריך לרבא כו' מנ"ל דמיירי באיסור ואי אברייתא אם כן מה פריך ואי לשמואל ע"כ באיסור משתעי קרא כו'. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות גזלה פסק דנכנס לביתו ומשכנו דין גזלן יש לו אף שחייב לו. ונראה דהפי' במשנה לא ימשכנו אלא בב"ד. דהא זה שיוכל לתפוס משכונו הוא רק משום דקני ליה כדמשמע פשטיה דש"ס אם אינו קונה צדקה מנין שהיה מחויב להחזיר. ומה שתופס מהני רק משום עביד איניש דינא לנפשיה ע"ש ב"ק וכל מה ששליח ב"ד היה יכול לעשות ע"ש כ"ח ובנ"י. וא"כ לביתו דאמרה תורה לא תבא וגם שליח ב"ד לא כשמואל א"כ אינו דין וכדאמר שם ביכול להציל כו'. וממילא לא מהני תפיסתו כלל ע"כ דלוה והוי גזלן כנ"ל. ולא קשה השגת ראב"ד ז"ל. אך אמנם ניהו דלא מהני בין בעצמו ובין שליח ב"ד כיון שלזה אינו שליח ב"ד בביתו. מכל מקום כיון שכבר לקחו שוב א"צ להחזיר דשוב הוי רק מנתח נתוחי כיון שכבר בידו יכול לתפסו עכשיו לחובו שכבר אינו בביתו כנ"ל. ושייך שוב עביד דינא לנפשיה דשליח ב"ד היה מנתחו כנ"ל. אולם צריך שיתכוין לקנין מחדש לתפוס כשכבר בידו דמשיכה ראשונה ע"י תפיסתו לא הועיל כנ"ל. ובידע דאל"ה הוי כעודר כו' וסבור שלו כנ"ל. וא"כ יש לפרש הברייתא לשמואל שפיר וא"צ להפך ואף דלא משכחת חבלה ברשות. מ"מ הפי' א"ל אלא משכנו ברשות ב"ד היינו דיש לו רשות לנתח ומ"מ עבר ונכנס לביתו דנקרא חבלה ועשה אסור רק דמ"מ אח"כ כשכבר לקחו נתכוין לתפסו עתה למשכון וזה כבר שוב ברשות כנ"ל. אז חייב בהשבה. אבל משכנו שלא ברשות היינו שלא חזר וזכה רק מה שמשכן בשעת לקיחה מביתו שזה רק שלא ברשות ב"ד שיהיה חיוב השבה ומרבה מהשב תשיב כנ"ל:

וא"כ מיושב דהא בל"ז לכאורה קשה אמאי תליא באי עביד מהני או לא זה שייך אם היה קנין רק באסור תליא בפלוגתא הנ"ל אבל זה שתפסו בע"ב ואין רשות ממילא לא קני עכ"פ לאו דינא הוא ואינו מצד האסור רק שאינו דין וממילא גם לאביי לא מהני אך הא קשה עוד ניהו דלרבא לא מהני מ"מ כיון שכבר בידו מהני תפיסתו עכשיו דאין כאן אסור בתפיסה זו כנ"ל. אולם לא קשה דנראה שגם אם נכנס לבית לתפסו שיזכה בו בחוץ ג"כ עבר לא תבא כו' לעבוט עבוטו שהפי' גם לעבוט אח"כ כיון שע"י הכניסה ולקיחה יעביטנו אח"כ כנ"ל. דאל"כ היה יכול תמיד לכנס ושיתכוין שלא לזכות רק מחוץ וע"כ כנ"ל. וא"כ פריך שפיר דלרבא לא מהני שאח"כ יתפוס אחר שבידו דגם בזה יעבור הלאו דלא תבא לעבוט כו'. ושפיר זה רק מצד אי עביד לא מהני דעתה שבידו שייך עביד דינא כו' דשליח ב"ד רשאי רק מצד האיסור לא מהני משא"כ לאביי מהני כנ"ל:

וא"כ מיושב קושית תוס' דפריך לרבא דידע ברייתא ולשמואל ע"כ הפי' כנ"ל דברשות היינו אף שעבר רק דאחר שבידו חוזר ומתכוין לתפסו למשכון דדינא הוא. ופריך הא לרבא אי עביד לא מהני וא"כ גם זה לא מהני כיון דע"י הכנסה תופס עתה ועדיין שלא ברשות ולא משכחת כלל ברשות כנ"ל לשמואל. וא"כ כיון דע"כ חבול תחבול רק שלא ברשות דלמא דוקא שלא ברשות ומנ"ל בכסות לילה ברשות דהיינו שלקחו בחוץ ניתוח דחייב בהשבה ופריך שפיר והא תנן מחזיר את הכר כו'. ומשני שאני הכא דאמר קרא השב תשיב ומדוייק דלא מייתי חבל תחבול דיותר באסור ע"ש ולהנ"ל אתי שפיר דמשני מדכתיב בכסות יום השב תשיב דשם שפיר א"ל אלא ברשות דקאי על שליח ב"ד בחוץ כו' ושלא ברשות אתרבי מתשיב וגלי קרא דאי עביד מהני. ושוב גם בחבלה בכסות לילה אמרינן שפיר א"ל אלא ברשות כנ"ל אף שעבר וע"י הכניסה תופסו עכשיו מ"מ כיון דאי עביד מהני מועיל תפיסה דשייך עביד דינא כשליח ב"ד כנ"ל. ומרבי גם שלא ברשות דרק תפיסה ראשונה ג"כ מהני וקנאו רק מחויב בהשבה וכהראב"ד ז"ל אף דלאו דינא מכל מקום מרבי כנ"ל ומיושב ב"ה:

שם שליח ב"ד מנתח כו' אבל משכוני לא. והקשה גי"ת דאיך דריש חבל תחבול כו' הא גם אם מהפך כמ"ש רש"י הא לא משכחת חבלה ברשות. ועיין מ"ש לעיל. וי"ל לר"ת והרא"ש דלגוביינא שרי רק במשכון להיות בטוח ע"ש. א"כ בנכנס ומשכנו לגוביינא ואח"כ נמלך ליקח למשכון להיות בטוח מותר דכבר בחוץ ואף דבנכנס ליטול משכון שיקנהו בחוץ עובר דהא נכנס כדי לעבוט כנ"ל. משא"כ זה שבא לביתו לא לעבוט רק לפירעון דשרי דאף דנעשה למפרע כדי לעבוט מ"מ הוי דבר שאינו מתכוין דשרי דכשבא לביתו לא מתכוין לאיסור ואינו פ"ר דשרי גם בשאר איסורין. וי"ל שפיר אין לי אלא ברשות כנ"ל מנין שלא ברשות שנכנס מיד למשכן ומכל מקום קרי חבלה דע"כ לקחו מביתו. אך אי מסדרין אא"ל כן דלגוביינא היה צריך להניח לגמרי הכסות וע"כ רק בתורת משכון וממ"נ הוי שלא ברשות כנ"ל. וי"ל דס"ל אין מסדרין. ומיושב בזה לשון הברייתא דפליג אשמואל לקמן אבל שליח ב"ד נכנס לביתו וממשכן כו' ונותן מטה כו' כדרך שמסדרין כו' ע"ש ולמה דין משכון עם דין סידור שהוא לגוביינא דחלוקין בהיפוך לר"ת ורא"ש ע"ש. ולהנ"ל אתי שפיר דתליא בהא דנקיט דשליח ב"ד מותר כו' ומוכח כיון דמסדרין א"כ ע"כ דשליח ב"ד מותר לכנוס כו' דאל"כ לא משכחת ברשות והא קרא ע"כ גם ברשות דחבל תחבול:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף