אילת השחר/בבא מציעא/קיג/א
< עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א רש"ש אילת השחר |
ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. פירש"י דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשין. יש לעיין אם המצוה דהשבת העבוט אינה רק מצוה, או שיש להלוה זכות ממון להשתמש בשעה שצריך אותה, היינו את הכר בלילה והמחרישה ביום, והנה אם יש לו זכות ממון למה לא יירשו זה היורשין, וכמו דאמרינן בקידושין דף ט"ו כשרצה לומר דהעבד העברי אין מוריש את הענקתו ליורשיו, ופריך יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו וכו', ושם אין הביאור דבמילת שכיר יש משמעות גזה"כ שיירשו, אלא דכיון דזה מגיע לו מדין זכות ממון למה לא יירשו, ועמש"כ שם באילה"ש, אבל אם נפרש דלא נתחדש למלוה זכות ממון, אלא מצוה בעלמא רמי רחמנא על המלוה, לכן אמרינן דמצוה זו הטילה תורה על המלוה ליתן רק ללוה ולא ליורשין, אמנם לקמן דף קי"ד א' אמרינן שנלמוד דבהקדש ג"כ יחזירו את העבוט בלילה ועי"ש ברש"י, ומשני משום דכתיב צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה, ולמה ס"ד שיהא צריך להחזיר וכי שייך שהקדש יהי' מחויב לעשות מצוה, וע"כ דהדין הוא זכות ממון, וזה שייך שהלוה יהי' לו הזכות ממון גם שהקדש יחזיר לו העבוט, ולכן צריך גזה"כ שרק מי ששייך לו צדקה ולא הקדש.
ובאילה"ש ב"ב דף קע"ה א' ד"ה והעירוני הבאנו מה שהקשו דאיך גובה מן הקדש הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ורצינו לומר דגם ר' פפא דס"ל דפריעת בע"ח אינו משועבד אלא מצוה, מ"מ מיקרי שזה ממון שלא שלהם ואין מן הראוי שהקדש יהנה ממה שהוא כעין גזל, אבל כאן אם מצד הממונות הוא לגמרי של המלוה ואין זכות ממון להלוה לגבי זה שיתנו לו את המשכון בלילה, למה הקדש מחויב ליתן, וע"כ שיש להלוה זכות ממון לקבל את הכר בלילה, וא"כ צ"ע למה לא יהא מחויב ליתן ליורשי הלוה את הכר בלילה.
תוד"ה השתא. ועוד קשה במודה במקצת אמאי וכו'. ביאר במהרש"א דקשה להו רק במודה במקצת דבשבועה דרבנן דקיל לא רמי אנפשי' למידכר אבל בשבועה דמודה במקצת דזה מן התורה קשה להו דלא גרע מלא תלין, וצ"ע דהא איסור שבועה לשקר הוא תמיד אסור מן התורה וא"כ מה לי כופר הכל או מודה במקצת, והראוני דבתומים סי' פ"ט ס"ק ט' מקשה והוסיף דהא לשיטת התוס' גם שבועת המשנה משביעים בנקיטת חפץ כמו בשבועת התורה ומאי נ"מ.
תוד"ה וכי שכיר. וא"ת בעה"ב נמי אית לי' הך חזקה שאינו עובר בלא תגזול. צ"ל דאע"ג דתמיד לעשות עבירה בקום ועשה חמיר מבשב ואל תעשה, א"כ יש יותר לומר דהפועל לא יעבור בקום ועשה ליקח ממון שלא כדין משא"כ בעה"ב דאצלו יעבור בשב ואל תעשה, מ"מ חומרא זאת לא מכריעה לומר דיותר השכיר לא יגזול מהבעה"ב.
ועוד יש להעיר דהבעה"ב אולי כופר משום דאישתמוטי קא משתמיט, משא"כ השכיר דרוצה לגזול מה שלא מגיע לו.
תוד"ה מחזיר. בריש תמורה פריך לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי השבת העבוט דאמר רחמנא לא תעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה וכו'. ותיובתא לרבא דלרבא לא מהני התפיסה כלל וצריך להחזיר לבעלים לגמרי כמבואר בתוס' תמורה דף ו' ע"א, ולבסוף כתבו דסוגיא דהתם לא אתי לשמואל דהא עיקר קרא מיירי דמשכנו באיסור, והיינו דלוקח מביתו, ויש לעיין קצת דהא אם אדם אחר יוציא את החפץ חוץ לבית ועכשיו יתפוס המלוה הרי הוא יקנה את המשכון, וא"כ גם בלקח מתוך ביתו נהי דעשה איסור שלקח מהבית, מ"מ הא כשיצא מבית הלוה ודעתו להחזיק את החפץ בתור משכון הרי שוב לוקח משכון, ועכשיו הא כבר לא לוקח מהבית וכבר אינו עובר על לא תעבוט, א"כ הוא זוכה בו וחייב להחזיר הכסות לילה רק בלילה וכסות יום רק ביום, ולא דמי לשאר הדברים שם כגון מקדש אלמנה דאי לא חל בשעה שעושה עבירה דהיינו כשמקדש לא שייך שאח"כ יחול, אבל במשכון הא כל הזמן הוא יכול לזכות בהמשכון, ומה איכפת לן מה שבזמן שלקח מהבית הוא עשה עבירה ולא זכה, מ"מ אח"כ הוא ממשיך וזוכה בהמשכון.
תוד"ה ואת המחרישה ביום. וגריס ר"ת נמי זוג של מספרים וכו' והם תספורת של ירק או לגזוז בית השחיטה כדאמרינן בבכורות וכו'. היינו דמבואר דגוזזים שלא יהי' חשש חלדה בשעת השחיטה, והנה בהמה הרי אינה נקראת אוכל, משמע דלא צריך שיעסוק בהאוכל כעת אלא דסגי במה שאח"כ זה יהי' אוכל להיקרא כלי שעושין בה אוכל נפש.