חידושי הרי"מ/בבא מציעא/צח/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא צח א

דף צ"ח ע"א

כדרבא דאמר רבא כו' כתבו תוספ' דהיינו מ"ד כר' אבא מסתבר' כו'. ולמה לא אמר כר' אבא כו'. וי"ל דהא תוספות הקשו נימא מתוך משום הגלגול והוכיחו הפוסקים דלא אמרינן בגלגול מתוך עיין שם. ולקמן ק' ב' עבדים זכה בגדול כו' מוכח דאמרינן מתוך עיין שם דמשום זוקקין ובנימוקי יוסף שם. ויש לומר פשוט למה שכתב נימוקי יוסף ומהרש"ל הובא בש"ך ס' רצ"א באיני יודע אם נאנסה דלא מחייב משום מתוך רק משום איני יודע אם פרעתיך עיין שם שחולקין על ת"ה. ותמוה למה. ונראה דס"ל דבשבועת שומרין לא אמרינן מתוך. דדוקא בשאר שבועות שבאין על ידי טענת ברי אמרה תורה שיש אומדנא וכל שאינו מברר על ידי שבועה חייב. מה שאין כן ש"ש שעל הספק ואמר הש"ס להדיא לעיל ל"ה ע"ב במאי קני בשבועה כו' דל אנת כו' ודחי מי סברת כו' משעת מיתה הוא דקני ושבועה להפיס דעתו של בעל הבית עיין שם דמוכח מזה שאינו כשאר שבועה דכל שלא נשבע חייב דאם כן היה שייך דל כו' רק יש חיוב שבועה וכשאינו יכול לישבע פטור כנ"ל. ואם כן ממילא פשוט דהגלגול לא עדיף מעיקר וכיון דהעיקר שבועה אין חיוב ממון כשאינו יכול לישבע גם הגלגול כן ושפיר כאן בגלגול על ש"ש לא אמרינן כלל מתוך כשאינו יודע מה שאין כן לקמן בזוקקין דהגלגול על שבועת מודה מקצת זכה בגדול דאמרינן מתוך כמו בעיקר. ולכך מייתי הכא כדרבא דאמר על קרא דשבועת ה' כו' ולא בין היורשים כו' דנ' ידענא כו'. והא קרא בשומר שכר כתיב וקיימא לן כרחב"י דלא בעי הודאה מקצת ולמה לא אמר רבא כפשטי' דקרא דאבוהן א"י א"י שנגנבה כו' היה חייב משום מתוך ויורש פטור וע"כ כנ"ל דלא אמרינן בש"ש מתוך והוצרך לפרש במודה מקצת. ולכך גם כאן ע"כ לא משום גלגול דש"ש רק משכחת לה רישא בב' כו' כנ"ל:

ובזה מיושבים דברי ר"י במישרים הובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק נ"א שפסק נ' ג' דאין אומרין בגלגול מתוך. וסוף חזקת הבתים גבי ב' עבדים פסק דמוכח דאמרינן בגלגול מתוך עיין שם. ולמ"ש אתי שפיר דבמודה מקצת וטענת ברי אמרינן מתוך לא בגלגול דשבועת שומרין כנ"ל:

ונראה דתוספות לטעמייהו שכתבו לעיל ל"ה ע"ב ד"ה תחזיר כו' דטעמא דר"י באמת משום דל שבועתך ופליגי בסברת המקשן והמתרץ עיין שם. אם כן לר"י אמרינן גם בש"ש מתוך ככל השבועות וכיון דקיימא לן כר"י אמרינן שפיר מתוך ולכך הקשו שפיר גם בגלגול. אבל הרבה פוסקים שם דלאו טעמא דר"י משום הכי עיין שם וכן לישנא דגמרא משמע מי סברת כו' דזה פשוט לכולי עלמא. לכך לא אמרינן מתוך בש"ש גם לר"י כנ"ל. וגם לתוספות יש לומר דבעי לאוקמי מתני' גם כרבנן דר"י כנ"ל:

ועוד נראה גם לתוספות דלסומכוס ודאי י"ל דבשלמא בשאר שבועות שאין דררא דממונא כמ"ש וע"א ע"כ חיוב השבועה שעל ידי זה יהיה נאמן ופטור ממילא ע"כ אומדנא דהתורה דכל שלא נשבע בחזקת שחייב ואמרינן מתוך. אבל ש"ש דנאנסה וכהאי גוונא דיש דררא דממונא ואם כן בלא השבועה היה הדין חולקין והיכא דאיכא ש"ד מודה סומכוס דחשיב בירור אם כן יש לנו לומר דהאמינתו תורה בשבועה שיפטר לגמרי גם מהמחצה שהיו חולקין כנ"ל. ואם כן כשאינו יכול לישבע רק הדין חולקין כנ"ל אבל לא שישלם הכל. ושפיר דוקא מודה מקצת כנ"ל כדרבא כנ"ל:

שם רישא בב' וסיפא בג' כו' תמוה למה לי ריבוי הפרות הא גם בסיפא בב' סגי כדתני והשניה נגנבה ותובע שאולה מתה וחייב שתיהן והלה אומר שכורה מתה והשאולה נגנבה והוי מודה מקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והוא קושית הראשונים ז"ל. ובפשיטות נראה דאם כן השבועה באה על ידי הודאות שנגנבה ולא הזכיר במשנה כלל טענת תובע על השכורה והיה לו להזכיר שעל ידי זה בא החיוב. ונראה דזה הפירוש בקושיית הש"ס זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע מה שטענו כו' ומה שהודה לא טענו. דתמוה דהוי ליה למיפרך כופר הכל הוא עיין שם. ולהנ"ל נראה דהא טענו חטין והודה לו בשעורין אף שהלה אומר אחר כך גם שעורין מ"מ באינו כמערים פטור דקדמה הודאה לתביעה כמ"ש בגמרא ובש"ע. ולכך פריך כיון דתני רק זה אומר שאולה מתה כו' אם כן לא תבעו השכורה כלל אם כן ממה נפשך אי כדתני שהלה אינו משיב כלל רק שכורה מתה ושאולה קיימת אין כאן מודה מקצת כלל דהילך ואי דטעין נגנבה על השניה גם כן אם כן מה שהודה לא טענו וקדמה הודאה לתביעה והיה להזכיר במשנה שתבעו גם שניהם דללשון המשנה אין כאן שבועה ומשני עי"ג כנ"ל. וכן כאן מהאי טעמא לא ניחא להש"ס לאוקמי כנ"ל דעיקר חסר. ובג' וד' פרות מיושב יותר דכולהו שאולי נכללו במה דטוען שאולה מתה היינו כל הג' שאולות וממילא השכורה קיימת והלה משיב על א' איני יודע אם שאולה כו' והו"ל מתוך כנ"ל:

עוד נראה ראיה מזה להפוסקים דעיקר ש"ש רק שאינו ברשותו ושלא פשע ושליחות יד רק גלגול. ואם כן אי אפשר לאוקמי כנ"ל. דברי וברי אי אפשר לאוקמי כנ"ל דמה קא משמע לן דמודה מקצת חייב שבועה וע"כ בגלגול כמו שכתבו תוספות לקמן ק' דקמ"ל שמגלגלין בספק כו'. ואם כן להנ"ל אין כאן עיקר שבועה כלל שטוען ברי דשאולה מתה ושכורה נגנבה. דבשלמא בגווני דאמר בגמרא דג' שאולות מתו והך דקיימא שכורה שפיר משכחת דטוען ברי דהקיימת היא השכורה ממילא תובע כל הג' ושייך על ידי גלגול דמ"מ חייב לישבע על הג' דאינם ברשותו דאינו יודע כלל דאפשר הם ברשותו ותני שפיר דחייב בגלגול כנ"ל. מה שאין כן בהנ"ל דטוען ברי על שתיהן דשאולה מתה ושכורה נגנבה אם כן יודע ומודה שאינם ברשותו וליכא עיקר ולא גלגול כנ"ל. ויש לדחות:

שם תוספות דיבור המתחיל משכחת לה כו' פי' ד' שיטות ולכולם תמיהות הרבה. על דברי רש"י בבא קמא ק"ז לר' חייא בר יוסף דערוב פרשיות כו' כי הוא זה אמלוה כו' כדרבה כו' פקדון מעיז כו' דהילכך אפילו כפר בכוליה חייב עיין שם. והא כמה משניות דכופר הכל פטור בפקדון. כמו שכתבו תוספות. וגם רמי בר חמא ניהו דסבר אין עירוב פרשיות והוא זה אפקדון אבל למה פליג עוד דלא סגי בהודאה ונאנסה ושאר הקושיות עיין שם. גם שבועות מ"ה ש"ש כו' מיגו דהחזרתי כו' מבואר דנאנסה לחוד חייב ע"ש:

והיה נראה לפרש. דהנה מה שכתב רש"י ז"ל כאן דרמי בר חמא מדאמר צריכין כפירה כו' לא היו דברים מעולם או החזרתי כו' אבל זה אני חייב וזה איני יודע או נגנב ונאבד בשומר חנם לא משמע ליה כי הוא זה עיין שם. ותמוה מה זה החילוק בין החזרתי או נגנב כיון דפטור למה לא יחשב כפירה ולמה לא משמע ליה. ונראה לע"ד הפי' דצריך להיות הכפירה על טענת ברי של התובע והיינו שכופר שלא כטענתו והיינו לא היו דברים מעולם או החזרתי אבל לא נגנב כו' שאינו יודע ואין זה כפירה על טענתו. וכן מה שטוען איני יודע אין הלה יודע אם זה יודע או לא ואין זה כפירה ושפיר משמע ליה כי הוא זה כן דהא שבועות ל"ט ע"ב קיימא לן כרב דכפירת טענה ב' כסף וכי יתן כו' שתובע ב' כסף לבד מה שמודה וזה כופר טענתו דב' כסף דבשלמא לשמואל קאי קרא אכל הטענה אף דאינו יודע מה זה משיב שייך כי הוא זה שמקצת חייב ומקצת פטור אף דאין הלה יודע אבל לרב משתעי קרא רק על הטענה אחר הודאתו של זה על מה שזה כופר כדאמר התם בהדיא כסף מעיקרא לכפירה הוא דאתי. אם כן ע"כ בברי משתעי שאחר שמשיבו ומ"מ טוען התובע שחייב לו ב' כסף עדיין מה שכופר לו. ובמה שאינו יודע לא שייך שטוען שמגיע לו אחר תשובתו של זה. ואתי שפיר דלא משמע ליה לרמי בר חמא רק בכפירה כנ"ל:

והנה זה פשוט גם כן לע"ד מה שכתב רש"י ז"ל שם בבא קמא לר' חייא בר יוסף משום דבפקדון מעיז וליכא חזקה משום הכי יהיה כופר הכל חייב. דלכאורה אין לזה טעם דמ"מ כיון דלא מצינו שחייבתו תורה שבועה למה יתחייב הא לא היה כלל קושי' דרבה דכופר הכל יהיה חייב כדפירש"י ז"ל בעצמו ריש בבא מציעא וכתובות עיין שם. וודאי דליכא למילף מסברא כופר הכל ממודה מקצת שאין דררא דממונא כלל וכן משומר שכר דנאנסה דהיה ודאי בידו ואמרינן שעדיין בידו דאפילו בתנאי קיימא לן כשתלוי במעשה דמחוייב לברר שנעשה המעשה ואף להוציא מוקמינן אחזקה. מה שאין כן לא היו דברים מעולם והחזרתי דעומד להחזיר מהיכי תיתי שיתחייב שבועה כנ"ל. לכן נראה לע"ד למה שכתב הש"ך ז"ל ס' ע"ב ס"ק קט"ו להלכה דש"ש דוקא כשהתובע טוען שמא אבל בטוען ברי שפשע או שעדיין אצלך פטור דלא חייבה תורה ש"ש רק כשאין הלה יודע שלא יהיה כל אחד טוען אבד חפצך עיין שם. והאחרונים חולקים עליו עיין שם. ונראה דזה כוונת רש"י ז"ל לר' חייא בר יוסף דערוב פרשיות כו' היינו דאי אפשר לפרש כי הוא זה אפקדון [דלמה לי מודה במקצת בפקדון אבל לש"ך הנ"ל] אם כן ניהו דחייבה תורה. ש"ש באין יודע בשמא כנ"ל. אבל בברי לא דאין אדם מעיז אם כן שפיר איכא לאוקמי כי הוא זה בפקדון וטוען נגנב רק שהלה טוען ברי שלא נגנב וצריך כפירה והודאה ככל מ"מ. על זה אמר הגמרא דדוקא במלוה כו' אבל פקדון מעיז ומעיז אם כן ממילא דלא כש"ך כיון דעל נגנב חייבה תורה שבועה רק משום דתובע טוען ברי יפטור זה משבועה המוטל עליו משום חזקה דאין אדם מעיז והא בפקדון מעיז ואינו מגרע כלל על ידי שטוען ברי וחייב אפילו כפר הכל כמו בטענת שמא. והיינו כפר הכל בטענת נגנבה אבל לא היו דברים מעולם או החזרתי ודאי פטור כופר הכל דמהיכי תיתי שיהיה חייב אף דליכא חזקה כנ"ל. ומ"מ אי אפשר לאוקמי קרא דכהאי גוונא בשאר כפירה דהודאה דלא הוזכר בקרא רק שטוען נגנבה ועלה כתיב כי הוא זה. ובמודה בעין הילך הוא ובנאבד וחייב דמיו היינו מלוה ושפיר עירוב פרשיות דקאי אמלוה ושאר מ"מ וממילא גם פקדון בטענת לא היו דברים מעולם והחזרתי ממון דמי דהיינו מלוה כנ"ל. וטעמא דר' חייא בר יוסף דהא בקרא כתיב בשומר חנם וגונב כו' אם לא ימצא ונקרב בעל הבית כו' לשבועה אם לא שלח ידו כו' ואחר כך כתיב על כל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים כו' משמע דחיוב שומר שכר על טענת נגנבה לחוד וכן בשומר שכר לא כתיב כלל כי הוא זה וכתיב שבועת ה' כו' ויליף הגזירה שוה נתינה דרמי בר חמא להיפוך שומר חנם משומר שכר. או מפשטא דקרא כנ"ל ואף בטענת שמא ובלי הודאה אם כן ע"כ כי הוא זה דכתיב בתר הכי אא"ל דקאי אדלעיל ובטוען תובע ברי שלא נגנב ושיצטרך הודאה משום אין אדם מעיז דהא בפקדון מעיז וע"כ עירוב פרשיות כנ"ל. ולא קשה כל הקושיות על רש"י ז"ל:

ור"ח בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה ופליגי דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כו' עיין שם. הוא סבר דגם בפקדון אינו מעיז ואם כן מצי סבר שפיר דנאנסה או נגנבה לחוד בשומר חנם חייב ש"ש בטוען שמא כדברי הש"ך ז"ל. ורק בברי לא משום חזקה אין אדם מעיז. וקאי קרא דכי הוא זה שפיר אטענת נגנב ובטוען ברי שקרוי כפירה כמו לרמי בר חמא ובעי הודאה וכפירה היינו נגנבה. וקרא דונקרב בעל הבית שפיר כ' מקודם על טענת נגנבה לחוד בטענת שמא דחייב שבועת שומרין כמו בשומר שכר דכתיב רק שבועת ה' כו' בלא כי הוא זה רק קרא דבתריה בש"ח על כל דבר פשע כו' אשר יאמר כי הוא זה הוא בכפירה והודאה בטענת ברי כנ"ל. ועלה כתיב ישלם שנים ולכך סבר דאינו חייב כפל רק על אותה שבועה דמודה במקצת ועל טענת ברי דעלה כ' לא על קרא קמא דשבועת שומרין בשמא ע"ז לא חייבתו תורה כפל. ומיושב שפיר דאמר גמרא מאי טעמא דכ' כי הוא זה מאי קושיא מאי טעמא הא אדרבא לרבי חייא בר יוסף צ"ל עירוב פרשיות וודאי דפשטי' במודה מקצת. ולמ"ש אתי שפיר דפריך מ"ט כיון דמודה דש"ש בנגנבה לחוד בשמא אם כן מ"ט פטור מכפל ומשני דכתיב כי הוא זה היינו דזה שבועה אחרת בברי ולענין חיוב כפל דכתיב אחריו וקאי רק על שבועה דכי הוא זה דמיירי בברי. ואמר אח"כ דפליגי ארבי חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות דלדידיה אין ערוב כלל דגם כי הוא זה מיירי בפקדון בטענת נגנבה כו' רק בברי ואמר דטעמא דרבי חייא בר יוסף משום דרבה כמש"כ דפקדון מעיז וע"כ לא כנ"ל. משא"כ רבי חייא בר אבא:

ומיושב שפיר דבכל הש"ס חיוב שבועת שומרין בנאנסה לחוד. וכן לע"ד מבואר בפירש"י חומש בקרא דכי הוא זה דמפרש שמודה מקצת והשאר נגנב ע"ש. ותמהו רא"מ וגור אריה דדלא כמאן. ודלא כפי' בגמרא ע"ש. ולמ"ש מיושב שפיר כרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דקי"ל כוותיה כנ"ל. ובטוען נגנבה רק דהלה טעין ברי כנ"ל. וכן פריך שפיר בשבועות שומר שכר היכא משכחת דיהיה נאמן מגו דלא היו דברים מעולם ע"ש כנ"ל. או אפשר דס"ל לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דבשומר חנם דכתיב ביה כי הוא זה לא מחייב שבועה רק בכפירה והודאה. אבל שומר שכר ושואל שפיר חייבין דשם כתיב רק שבועת ה' כו' ולא ס"ל היקישא דרב"ח ק"ד ע"ב נתינה נתינה משומר חנם. ומיושב דאמר שומר חנם כו' ומיושב מה דפירש"י אפירכא דשבועת שומרין היכא משכחת בשומר שכר ע"ש ורש"י דייק לה מלשון הגמרא כי אמר נאנסה ע"ש. אבל תמוה באמת למה נקיט שומר חנם ולא אכל השומרין. ולהנ"ל אתי שפיר דהפירכא לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דרק בשאר שומרין חייב שבועה בנאנסה לחוד מה שאין כן שומר חנם בעי כפירה והודאה וליכא מיגו. אולם יותר נראה כפי' ראשון הנ"ל דמפרש"י על שנויא דרבי חייא בר אבא הנ"ל מפרש כי הוא זה היינו מודה מקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב ע"ש משמע דכונתו לפרש על הכפל וכן לשון הש"ס אינו חייב בטוען טענת גנב בפקדון משמע דאכפל קאי כנ"ל. אבל שבועה גם בשומר חנם סגי בנאנסה לחוד בטענת שמא כנ"ל. ובברי בעי באמת כפירה והודאה אבל סגי בכפירה דנגנבה כנ"ל. מה שאין כן לרבי חייא בר יוסף בברי חייב. בנגנבה לחוד כמו בשמא כנ"ל ומיושב. ורמי בר חמא ס"ל דבעי כפירה במקצת בכל ד' שומרין. היינו כדיליף לה דשומר חנם כתיב ביה כי הוא כו' ושומר שכר יליף נתינה כו'. והיה אפשר לפרש גם ברב"ח דבשמא מודה דחייב שומר שכר בנאנסה לחוד רק בברי בעי כפירה והודאה. אולם מהכא מוכח דלא כהנ"ל. רק ברב"ח כיון דתני דכל ד' שומרין צריכין כו' ע"כ הפי' דאין שום חיוב שבועה אצלם רק בכפירה והודאה וסבר דעל טענת שמא לא חשיב כפירה כמ"ש רש"י ז"ל וכמ"ש. וע"כ רק אי בטוען ברי שלא נגנב בזה גם שמשיב נגנב או נאנס חשיב כפירה ועם הודאה חייב. או בטוען שמא שוב לא מיחייב ש"ש רק ביש כפירה והודאה חוץ אותה שטוען נגנב. בזה השבועה על נגנב. או דבאמת רק ע"י גלגול או דחייבה תורה עיקר שבועה גם על טענת שמא כשיש מלבדה כפירה על טענת ברי והודאה כנ"ל וכמ"ש לעיל. ולא קשה מה שהקשו לרמי בר חמא ל"ל ש"ש הא חייב ע"י גלגול דלא קשה מידי דבאמת לא נכתב רק דין מודה במקצת כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

ושם בשבועות אף דאמר ליה רבא לרמי בר חמא ש"ש דכתב רחמנא כו' מכל מקום י"ל דהקשה לו לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ועוד די"ל לרמי בר חמא רק לרב דכסף אכפירה הוא דכתיב אמרינן דנגנבה לאו כפירה אבל לשמואל דטענה ב' כסף וקאי קרא דחייב בהודאה לחוד שפיר בנאנסה לחוד חייב ופריך שם אשמואל דתרוייהו אמרי התם כנ"ל. אבל עכ"פ גם לרמי בר חמא סגי בהודאה וכפירה דנגנבה כשטוען הלה ברי שלא נגנב כנ"ל. וכן שאר מודה במקצת בפקדון בלי נאנסה כנ"ל:

עוד נראה טעם לשיטת תוספות דלרמי בר חמא בעי כפירה והודאה וגם נאנסה עיין שם דתמוה למה שני ממלוה דסגי בכפירה והודאה וכן כמה משניות דמ"מ חייב שבועה בפקדון עיין שם. וי"ל דהא מסקינן ריש פרק המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי וכן כל השומרין שמודים בחיוב קני הפרה למפרע דנעשה כל מפקיד ומשאיל בשעה שמפקיד לכשתגנב ותרצה ותשלם קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבה עיין שם. וכבר כתבתי שם דמשמע מרש"י ותוספות דהוי מתנה על תנאי לא מכר בעד המעות רק שנותן במתנה רק על תנאי זה כשישלם. וא"ל דאם כן כשמשלם הי' למפרע קנויה לו ושלא נגנב ונאבד ולמה ישלם זה אינו דאם לא ישלם לא נתקיים המתנה וחייב וכן כזה כתב הרא"ש סוכה פרק לולב הגזול במתנה על מנת להחזיר ע"ש. וממילא מחויב. אבל עכ"פ כיון שמחויב שוב קני למפרע ואינו חייב כנ"ל. ואם כן לענין מודה מקצת פירש"י בקדושין [דף ס"ה ע"ב] דהודאת בעל דין כמאה עדים דילפינן מדכתיב כי הוא זה הרי סמכה תורה על הודאתו כו' עיין שם היינו דילפינן דמטעם נאמנות לא מטעם מחייב בדבר שאינו חייב דזה לא חשיב הודאה לחייב שבועה דמתנה הוא כנ"ל. ואם כן בכל פקדון דמודה במקצת ע"כ פשעתי וכהאי גוונא דאל"ה הילך הוא רק פשע. וא"כ כיון דמודה פשעתי או שומר שכר נגנבה קני למפרע החפץ במתנה משעת פקדון או סמוך לגניבה ואינו חייב כלל ע"י הודאה זו דשלו נאבד רק דחייב לשלם כדי שיהיה קיום התנאי כנ"ל. אבל כיון שמקיים שוב אין חיוב כלל ואינו הודאה לחייב שבועה כלל כנ"ל. דהא באמירה פשעתי לחוד קני כפילא אף שלא אמר הריני משלם כמבואר בפוסקים דלא כהב"ח ע"ש. וגם אם נפרש קנוי' מעכשיו לא במתנה רק בתורת מכר על תנאי מ"מ נראה דאין זה הודאה לחייב שבועה דכשמודה שפשע וקני למפרע בתורת מכר מ"מ הי' שלו ופטור על הפשיעה. רק דשוב כיון דקני למפרע נתחייב דמי המכירה וזה מתחייב אחר ההודאה לא החיוב של ההודאה מצד שפשע דע"ז נפטר אז מיד שהודה ונתקיים התנאי. וזה החיוב חדש שאחר קיום התנאי בתורת דמי המקח לא הודה ולא תבעו כלל ואינו מחייב שבועה. ובאמת צ"ע למה יחשב הודאה במקצת כנ"ל:

וי"ל דהא מיבעיא התם שילם מחצה שאל ב' פרות ושילם אחת מהן כו' דלא מקני ליה כו' ואם כן כיון שמודה רק מקצת הוי שילם מחצה דלא קני כנ"ל. אך זה אינו נהי דלדברי התובע כן אבל לפי טענת הנפקד דאינו חייב יותר שילם הכל ואין כאן הודאה דקני כנ"ל. והוי כפירת שבועה ועדיין אין חיוב שבועה מחמת הודאתו כנ"ל. אמנם כשטוען נאנסה על א' לפטור שוב גם לפי הודאתו שפשע במקצת הוי רק שילם א' דהב' אומר שנאבד בענין שפטור וגם לפי טענתו לא קני ושוב הוי הודאה לחייבו משום מודה במקצת כנ"ל. ואתי שפיר דבעי דוקא נאנסה בהדי כפירה והודאה כנ"ל. ואף דקאי בתיקו שלם א' מהן מ"מ כאן דיגרע ע"י זה שיפטור משבועה כנ"ל. דודאי לא אקני ע"ד כן כמו שבחא דמגופא. מה שאין כן בכפירה לחוד דאי באמת להד"ם שלם הכל כנ"ל:

אמנם לר' פפא דאמר שואל עד שישלם י"ל דבשואל לא שייך זה דבאמירה לא קני וחשיב הודאה. אך איכא ב' לישני וי"ל דרמי בר חמא סבר גם בשואל כנ"ל דקני באמירה כו'. אמנם לרב. הונא דאמר משביעין אותו שאינו ברשותו אף שמשלם מדרבנן ופי' הרא"ש ז"ל דלא אקני ליה כל שלא נשבע שאינו ברשותו עיין שם. ואם כן שפיר סגי בכפירה והודאה לחוד. דהא ע"י ההודאה לחוד לא קני כלל למפרע ושפיר הוי ההודאה המחייבו שבועה. דאף דאחר שישבע שאינו ברשותו יהיה קונה מ"מ כיון דבשעת הודאה חייב לא מיפטר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר הכל דמן התורה דאינו צריך לישבע שאינו ברשותו כשמשלם שפיר תני רמי בר חמא דד"ש צריכין כפירה והודאה וגם נאנסה כנ"ל. אבל אחר שתקנו שבועה שאינו ברשותו כנ"ל ממילא חייב בכפירה והודאה לחוד. וכן למאן דאמר הילך חייב גם כן סגי בכפירה והודאה לחוד דלא שייך טעם הנ"ל. ואתי שפיר המשניות דמחייבו שבועה דאורייתא במודה במקצת לחוד בלי נאנסה במנורה כו' ומלוה על המשכון דבהדיא מוקי זה נשבע שאינו ברשותו וזה נשבע כו' ולא מיירי במאמינו. וממילא חייב גם לרמי בר חמא בהודאה לחוד. ומיושב קושית תוספות שם דלא מוקי גם רישא במאמינו דלרמי בר חמא ע"כ מיירי באית עליו שבועה שאינו ברשותו כנ"ל. וכאן במתניתין דטוען ברי שאולה מתה ואם כן אין עליו שבועה שאינו ברשותו. שוב שפיר צריך נאנסה עם כפירה והודאה כנ"ל וע"כ מוקי לרמי בר חמא בד' פרות. ופרק כל הנשבעין דפריך לרמי בר חמא שבועת שומרין היכא משכחת לה ג"כ מיושב דמה"ת דלא מחייב בכפירה והודאה רק עם נאנסה כנ"ל שוב ליהמן נאנסה מגו דלא היו דברים מעולם ולא הי' חייב כלל דהיה שלם הכל כנ"ל עיין שם:

עוד י"ל למה שכתבו תוספות שם בבא קמא דהא דאינו נאמן לרמי בר חמא על הכפירה מגו דנאנסה גם זו שכופר והי' פטור משבועה ותירץ דהאי דכפירה קמן וטוען דשלו עיין שם. ואם כן י"ל דמהאי טעמא גופיה פטור דלא שייך אשתמוטי דכהאי גוונא אמר דכופר בפקדון פסול דהא אסהידו ביה דנקיט ליה עיין שם בש"ס. וכיון דקמן וכופר נאמן משום אין אדם מעיז כמו שכתבו תוספות פרק קמא בדרבה הפי' דלא אמרינן גם על מקצת אין אדם מעיז משום אישתמוטי עיין שם מה שאין כן הנ"ל. וגם שייך מגו דחשיד כנ"ל. רק דסבר דנאנסה לחוד לא מחייב שבועה על טענת ספק דאינו טוען שיהיה מקום לחשדו. מה שאין כן כשיש הודאה וכפירה יועיל הכפירה שיהיה חייב שבועה על נאנסה דעכ"פ טוען ברי שחשיד ונהי דעל הכפירה הי' החזקה או מגו דחשיד וממה נפשך אבל שוב חייב שבועה על האי דטעין נאנסה וע"י גלגול על הכפירה אף דיש חזקה אין אדם מעיז מגו דחשיד כנ"ל. וא"כ למה שכתבו תוס' ריש מס' ג' ע"ב דמדרבנן לא אמרינן מגו דחשיד דראו דחמיר להו ואף שדחו שם מ"מ הרבה כתבו כן ע"ש בש"ס דדחייתם שם אינו מובן דכיון דחמיר להו שייך שפיר מתוך דהא גוף השבועה מן התורה רק שלא הי' תועלת ממ"נ וכשיש תועלת חייב עיין שם. ואם כן מן התורה שפיר בעי רמי בר חמא נאנסה עם כפירה והודאה מה שאין כן מדרבנן דלא אמרינן מגו דחשיד חייב מן התורה בכפירה והודאה לחוד. אך משום חזקה אין אדם מעיז יהיה פטור. אך בלא זה י"ל כיון דמדרבנן גם לרמי בר חמא חייב שבועה בנאנסה לחוד שוב חייב בכפירה והודאה לחוד אף בליכא קמן דאינו נאמן במגו לפטור משבועת התורה כשיהיה חייב גם אז מדרבנן כנ"ל:

עוד נראה די"ל דגם רמי בר חמא מודה דשבועה שאינו ברשותו חייב בלי כפירה והודאה כפשטיה דקרא אם לא שלח ידו היינו שגוזל לגמרי. דעל זה יש חיוב גם מספק דמסתמא לא נעשה מעשה שנוי ועדיין בידו כמו בתנאי כנ"ל רק שבועה שלא פשעתי וכהאי גוונא ע"ז סובר דגם ע"י גלגול אינו יכול להשביע מספק כיון שאין רגלים לדבר כלל שיפשע או ש"י. רק במודה מקצת דחשבה תורה תמיד לראיה שמגיע הכל עד שישבע. צריך גם כן הודאה וכפירה אז הרגלים לדבר על הכל וצריך לישבע על נגנבה בלי פשיעה או נאנסה ג"כ כנ"ל. וזה שאמר רמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה והודאה היינו לישבע שומר חנם שנגנב ושומר שכר שנאנסה שזה החילוק בין השומרין מה שאין כן שבועה שאינו ברשותו זה שוה בכל השומרין. וגם רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר שפיר דשומר חנם אינו חייב כפל בטענת גנב עד שיכפור מקצת ויודה כו'. היינו דוקא בהנ"ל דחיוב השבועה עליו שנגנב חייב כפל מה שאין כן בלא כפירה והודאה דהשבועה עליו רק שאינו ברשותו וע"ז אין חיוב כפל כמו בטענת אבידה ואונס כיון דאין החיוב שבועה רק בכלל שאינו ברשותו. ומדויק לשונו בטענת גנב כו' עד שיכפור כו'. ורבי חייא בר יוסף פליג דבפקדון דמעיז אין חילוק בין מודה מקצת לכופר הכל וממילא אי אפשר לומר כנ"ל. דגם מודה מקצת אין יותר רגלים לדבר בפקדון מכופר הכל כנ"ל. ורמי בר חמא סבר גם כן כרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כנ"ל:

וא"כ מהאי טעמא גופיה י"ל דלא חשיב ליה נאנסה לכפירה דהא חיוב שבועה עליו שאינו ברשותו ומי יימר דמשתבע כמו דחשיב בהודאה ושבועת העדות רק גורם לממון כן כפירה לא חשיב כשיצטרך שבועה. דבשלמא כל מודה מקצת וכופר מקצת חייב שבועה דאם לא נחייבו הוי כפירה גמורה ומשום הכי חייביה רחמנא אבל כאן בטענת נאנסה ונגנב דבלא ההודאה חיוב שבועה שאינו ברשותו מצד עצמו שוב לא מחייב מצד כפירה שבועת מודה מקצת דעדיין אינו כפירה כל שלא נשבע שאינו ברשותו ויצאה הודאה בפטור ולא מחייב גם אחר שנשבע שאינו ברשותו שישבע גם כן שנגנב כנ"ל. ולכך צריך לבד זה כפירה והודאה דהוי כפירה גמורה ואף דע"י גלגול הי' חיוב שבועה על הכפירה ושוב גם הכפירה לא חשיב כפירה מטעם הנ"ל מי יימר כו' זה אינו כיון דרק משום גלגול ולא אמרינן ביה מתוך אינו מגרע שלא יחשב ממון:

ועוד די"ל באמת גם על הכפירה פטור משום מודה במקצת מטעם הנ"ל דלא חשיב כפירה כיון דאף בלי שבועת מודה מקצת יש עליו חיוב שבועה בגלגול משבועה שאינו ברשותו. רק דמכל מקום חייבו תורה כשיש כפירה והודאה ברי שוב חייב על נאנסה בגלגול על שבועה שאינו ברשותו כיון דעכ"פ טוען ברי שרצה לגוזלו והא דלא סגי בכפירה ונאנסה די"ל שזה תובעו בכוונה יותר כדי לחייבו שבועה מה שאין כן כשיש הודאה מקצת וכפירה דחשיב תמיד רגלים לדבר רק שיפטר בשומר דלא חשיב כפירה גמורה משום מי יימר דמשתבע שוב כיון דעכ"פ רגלים לדבר חייב בגלגול על נאנסה כנ"ל. ואם כן שפיר להיפוך רק בטוען נגנב או נאנס צריך כפירה והודאה לחוד חייב שבועה. וכן פריך שפיר בשבועת שומר שכר היכא משכחת לה היינו על שבועה שאינו ברשותו שבכל השומרין גם לרמי בר חמא בלי כפירה והודאה כנ"ל. והכא משום דטוען ברי שאולה מתה ואין שבועה שאינו ברשותו כלל צריך לאוקמי בד' פרות כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' דרב"ח לית ליה דרבא בנ' ידענא ונ' א"י ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא לסומכוס דחולקין לא חשיב כפירה מה שטוען איני יודע כיון דגם לדבריו שא"י הדין דמוטל בספק וחולקין כיון דאין שבועה דאורייתא וגם על מחצה ב' דנימא אם היה טוען ברי היה חייב שבועה דנימא מתוך הא אם היה חייב שבועה לא היה נוטל מחצה הא כיון דאיכא שבועה דאורייתא מודה סומכוס ואם כן עכשיו אין כאן כפירה עכ"פ על מחצה ואיך נימא דעל חצי הב' דחשיב כפירה יתחייב משום מתוך שאם היה טוען ברי על חצי הב' הי' חייב שבועה הא אז הי' רק צריך שבועה על מחצה ומחצה ב' היו חולקין והי' משלם רק ג' רביע ולמה ישלם הכל כיון דעל מחצה לא שייך מתוך שאינו כפירה כנ"ל. ולרבי חייא בר יוסף דרק הודאה המחייבת שפיר כמו שכתב רש"י מה שאין כן לרמי בר חמא דצריך כפירה דוקא כנ"ל. גם בלא הנ"ל י"ל דלא חשיב כפירה גמורה לסומכוס בדררא דממונא כיון דהדין חולקין אם כן במה שאומר איני יודע מודה מקצת הודאה לא כפירה מה שאין כן לרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה במה שאומר איני יודע שפיר הוי כפירה כיון דפטור לגמרי על פי דין ושפיר שייך מתוך גם לרמי בר חמא. וכמו שכתב רמב"ן וכמה פוסקים בש"ע סי' ע"ב באיני יודע כמה נפחת המשכון ועל כל פנים שוה פרוטה דחשיב דבר שבמדה ומשקל כו' כיון דאי אפשר לחייבו יותר משוה פרוטה ע"פ הודאתו חייב כפל משום מתוך ע"ש:

וכ"ש להפוסקים דמחויב מקצת מתוך טענתו לא מחייב כיון שאינו על פי הודאתו רק על פי דין כו' כן לרמי בר חמא דבעי כפירה צריך שיהיה הכפירה מיד על פי טענתו לא מה שאומר איני יודע דצריך לדון עליו וחולקין ונעשה מחצה ב' כפירה ע"י הדין כנ"ל:

שם ז"א שאולה כו' מה שטענו לא הודה ומה שהודה לא טענו כו' ותמוה מאד דהוי לי למימר כופר הכל הוא עיין שם. וכבר כתבנו מה שי"ל. עוד נראה לעניית דעתי דלכאורה בתוך זמן שאילתה לאו הילך הוא דברשותיה דשואל ושוכר קאי ולא דמי לקיימא באגם דרק משום כל היכא כו' ברשותיה דמריה כו' מה שאין כן שואל ושוכר. ואם כן אתי שפיר כפשטיה דתובעו בעד השאולה שמתה והשכורה והלה מודה זו השאולה תוך הזמן והוי מודה מקצת:

ולש"ך ז"ל סי' ע"ג ס"ק ז' דאם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב נ' ואחר עשרה ימים נשבע עתה היסת ואחר עשרה ימים שבועה דאורייתא ע"ש. וא"כ משמע דחשיב עכשיו כופר הכל רק חשיבא ההודאה כשמגיע הזמן. וא"כ בהנ"ל עכשיו אינו מודה כלל שלא הגיע הזמן ועל אחר שיגיע הזמן שוב הילך הוא דאז ברשותיה דמריה קאי כנ"ל. אבל למ"ש ט"ז שם דחשיב מיד מודה במקצת דמ"מ חייב אף דלא הגיע זמנו עיין שם. אם כן שפיר כאן הוי מ"מ מיד דמ"מ חייב לו השאולה על אחר זמן ומכל מקום לאו הילך הוא דעתה בשעת הודאה ברשותיה קאי ואינו צריך להחזיר רק חיוב יש עליו כנ"ל. ואף דנקטו שם שתובע היום סוף הזמן היינו כמו שכתב הש"ך ס"ק ח' דאי לאו הכי אומרים לו המתן שמא יודה כו'. מה שאין כן כאן דכשימתין לא יהיה עליו שבועה דאורייתא דיהיה הילך כנ"ל. וגם לש"ך ז"ל צ"ל דסבירא ליה כט"ז דחשיב הודאה מיד דמודה דאינו צריך תביעה חדשה רק מחייבין אותו שבועה דאורייתא אחר י' על ההודאה שהודה תוך הזמן עיין שם דאי לאו הכי הי' חשיב יצאה בפטור וע"כ דחשיב הודאה מיד. רק מכל מקום י"ל דחשיב הודאה רק על אחר הזמן. ואינו מוכרח:

וי"ל דמכל מקום כיון שזה תובע גם כן על אחר שיגיע הזמן והוא מודה לו כל תביעתו על זו הפרה שיהיה אז ברשותיה דמריה שפיר חשיב הילך דההודאה על תביעתו הילך הוא. ודוקא אם הי' תובעו כי עתה סוף הזמן שייך כנ"ל דהודאתו עכשיו על התביעה לאו הילך מה שאין כשגם תביעתו כנ"ל:

אמנם למאי דמבואר בש"ע שם סי' י' כשהלוה מבזבז וכהאי גוונא שלא יוכל לגבות כשיגיע זמנו יכול לגבות תוך הזמן עיין שם. ונראה דגם בשכירות כן הדין כשהשכיר פרה וכהאי גוונא לזמן ולא יוכל לגבות השכירות כשיגיע הזמן יכול לתבעו שיחזיר לו הפרה תוך זמן השכירות דלא השכירו רק על דרך שישלם השכירות וכמו בהלואה הנ"ל. ועכ"פ כשהיא בפשיעת השוכר מה שלא יוכל להוציא דמי השכירות כנ"ל. ואם כן כאן שזה טוען ברי שאולה מתה והשכורה קיימת ואף שהוא תוך זמן מכל מקום כיון שזה כופר שהשכורה מתה והשאולה היא הקיימת אם כן לא ישלם לו שכירות כלל מהקיימת מה שיעבוד עמה. ואם כן לדברי התובע שזו השכורה שוב יכול לתבעו שיחזירה מיד כיון שלא יוכל להוציא שכירות כלל ע"י כפירתו וע"ד כן לא השכירה ואם כן ממילא הוי כתבעו מיד שניהם לשלם בעד שאולה שמתה ולהחזיר לו השכורה והלה מודה שזו השאולה וממילא אינו צריך להחזירה רק אחר הזמן וחשיב שפיר מודה במקצת כדין הט"ז שם ולאו הילך הוא כנ"ל וחייב מיד שבועה דאורייתא:

אמנם כיון דקיימא לן בטענו חטין והודה לו בשעורין אף שתובעו אחר כך גם שעורין פטור דקדמה הודאה לתביעה עיין שם. ואם כן בהנ"ל לפי תביעתו מגיע לו להחזיר השכורה אחר זמן לא עתה רק כפי שמשיב וכופר דשכורה מתה וזו השאולה ויפטור משכירות נעשה ע"י זה תביעת השכורה עכשיו והוי קדמה הודאה לתביעה ופטור משבועה דאורייתא כנ"ל. ואם כן פריך שפיר מה שטענו היינו על אחר זמן חשיב הילך ומה שהודה היינו מה שאחר ההודאה נעשה חיוב להחזיר מיד אם שכורה זה לא טענו כנ"ל:

עוד י"ל דהא קשה גם כן אטו לא ידע דין גלגול ולקמן פריך וכי זוקקין אתי לאשמועינן עיין שם. וי"ל דהא לא חייבה תורה שבועה נאנסה בשומר שכר רק כשנפטר בשבועתו אבל לא כשעדיין חייב. ואם כן לדברי התובע דשאולה מתה אין על השוכר כלל שבועה דכדרכה מתה כיון דטעין ברי שגם אי מתה חייב ולא יפטור כלל בשבועתו. אם כן נהי דלדברי השוכר דשכורה מתה חייב שבועה מכל מקום התובע אומר שפטור משבועה ולא דמי לשאר גלגול דעל כל פנים חיוב שבועה עליו וגוררת שבועה מה שאין כן כאן לפי טענתו אין עליו עיקר שבועה שנאנסה שיהיה שייך גלגול דשכורה מתה כיון דאי שאולה אין חיוב שבועה. ופריך שפיר מה שטענו היינו ממון לא הודה ומה שהודה שחייב שבועה לא טענו דלפי טענתו פטור משבועה כנ"ל:

ולכאורה י"ל דבאמת רק שבועה שאינו ברשותו על כל פנים צריך דגם אי שאולה מתה וחייב לשלם מ"מ חייב שבועה שאינו ברשותו דרב הונא שמא עיניו נתן בה. דהא מיירי רק שמכיר זו שקיימת דשכורה היא וממילא אי מתה היתה השאולה כמ"ש לעיל וכיון דצריך לישבע שאינו ברשותו שייך בגלגול כנ"ל. והי' מיושב תמיהת תוספות בברי ושמא דבלא זה מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום גלגול דהא אין כאן רק שבועה דרבנן דרב הונא ובדרבנן לא אמרינן מתוך כנ"ל. אולם לשון הגמרא אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה לא משמע שאינו ברשותו לחוד כנ"ל. רק דמשני דגם כהאי גוונא שייך גלגול ושייך עיקר שבועה דנאנסה כיון שהוא תובע ממון דשאולה מתה ולדבריך על כל פנים צריך אתה לישבע דמתה או תשלם או תשבע. ולא חשיב כלל הודאה מה שאמר שאולה שאין חיוב שבועה כיון דיכול להיות שהיה השאולה ושפשע וממילא כיון שאינו רוצה לשלם ע"י כפירה דשכורה. שוב יש עליך שבועה דמתה כדרכה. והיינו דקמ"ל בשנוי' דמשני דאמר ליה אשתבע לי איזו מיהת דכדרכה מתה שהוא אריכות לשון ולמ"ש מדויק כנ"ל וא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף