חידושי הרי"מ/בבא מציעא/צח/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא צח ב

דף צ"ח ע"ב

בעי רבי אבא בר ממל שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים מהו מי אמרינן כו' לחודא קיימא כו' או דילמא כו' שייכא דהא מחייב בגניבה ואבידה כו'. פירש"י קודם שהחזיר חזר ושכרה כו'. ואינו מובן טעם הספק גם הא דלא בעי גם להיפוך שאלה שלא בבעלים ושכרה בבעלים. ומה שכתבו תוספות דגזירת הכתוב אינו מובן מנא לן. וגם קושית תוספות דמשמע דשכירות ושכירות לכ"ע לא מפקיע ולעיל פשוט ליה להיפוך:

והנה נראה דהא בשאלה לזמן דליש פ' זמנו ל' יום ולפסק הש"ע מתי שירצה. מכל מקום מבואר מלשון הפוסקים והש"ס דכל שלא תובעו יכול לעשות מלאכה עמה ד"כ רק שיכול לתבעו כו'. וממילא דהוי שואל כנ"ל ובשאלה לזמן קצוב משמע דאחר זמן אינו רשאי לעשות עמה אף דלא תבעו. וכן מוכח מדאמר בש"ס דאחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר משום דנהנה כו' עיין שם. והא היתר תשמיש פליגי רק אי הוי שואל או שומר שכר ואם כן אם הי' לו רשות להשתמש הי' על כל פנים ש"ש בלא טעם הנ"ל. וע"כ כיון דכלה הוי אחר זמן פקדון וכשעושה עמה הוי שולח יד. ואם כן הפשוט נראה כאן דלא נקיט שאלה לזמן רק סתם דמיירי בסתם שאלה והיה בעליו עמו. ולכך כשאחר כך שכרה הספק הוא כיון דבשאלה תחלה קני הפרה שכל זמן שלא יתבענו להחזיר תהיה שאולה בידו ובמה שהשכירה י"ל דעדיין לא תבעה להחזיר לו רק שרוצה שישלם לו לא בחנם ואף אם היתה באגם בשעת שכירות זה מכל מקום הוי קני ליה בקנין הא' דשאלה דעדיין לא חזר בו לתבעו. וממילא הוי בבעלים אף דקיימא בחצירו. או דילמא דזה עצמו חשיב תביעה דמה שרוצה שתהיה רק בתורת שכירות הוא תביעה שכלתה השאלה דעל דעת כן היה הסתם שאלה עד שיתבענה. ואינו רוצה בשאלה עוד וכשלא ירצה ליתן שכירות רוצה שיחזיר לו. ואם היה באגם לא היה קונה בתורת שכירות שהוא קנין חדש דשאולה פקע. וממילא לא הוי בבעלים ומיושב דנקיט הבעיא הכא דקאי אלעיל דקרי שאולה ושכורה ב' מינים כטענו חטין והודה לו בשעורין ושייך ספק הנ"ל. ואם כן י"ל אדרבא בשכרה ושכרה או שאלה ושאלה כדאמר בכתובות ב' שטרי מתנות או ב' כתובות ביטל ב' את הראשון דאם לא כן למה ליה ובאוסיף דיקלא וכהאי גוונא לא ביטל עיין שם אם כן בשכרה סתם כל יום בכך וכך דגם כן כל שאינו תובע לא כלה הזמן וכן שאלה סתם כנ"ל וחזר ושאלה וכהאי גוונא ודאי ביטל ב' את הא' דאי לאו הכי למה שכרה עוד או שאל וע"כ שאינו רוצה שכירות א' שהיה בבעלים מכאן ואילך רק שכירות חדש שלא בבעלים. והאיבעיא רק בשאלה ושכרה דהוי כאוסיף כנ"ל. וי"ל דאינו ביטול ותביעה רק שישאר ושיתן לו שכירות. ולכך אם השכירות ב' בפחות או יותר י"ל דגם כן בשאל ושכר כנ"ל. ולכך בבעל ודאי הוי שכירות חדש. וגם לא שייך כנ"ל דמרחיב הזמן כנ"ל. אבל בכלה זמן השאלה דכבר פקדון בידו צריך משיכה חדשה ונראה דלא מהני בתורת הרחבת זמן כיון דכלה וברשותיה דמפקיד רק דוקא קיימא בחצירו וממילא הוי שלא בבעלים גם בשכרה ושכרה כיון דהוי קנין חדש מחמת משיכה זו דקיימא בחצירו כמו שכתב רש"י ז"ל וקצת מוכח דאי בכבר כלה זמן שאלה רק לא החזירה אם כן כבר אינו אלא שומר שכר כמפורש בגמרא והוי זה עצמו כשאלה ונעשה שומר שכר ולמה לא בעי בלא שכרה כלל רק אחר שכלה זמן כנ"ל. וע"כ דעל זה אין ספק דמה שהוא שומר שכר אינו אלא משום שהיה שואל ונהנה וזה רק מחמת משיכה ראשונה והוי בבעלים. וא"כ שוב קשה גם בשכרה אחר כך מה בעי הא כבר היה רק שומר שכר כשכלה זמן והי' בבעלים אם כן במה ששכרה אין שום חדש לא מוסיף ולא גורע והוי כשכרה ושכרה דלא מספקא לתוספות. וע"כ דבלא כלה כנ"ל:

והנה נראה בשומר שטוען שהיה בבעלים דאינו נאמן לפטור את עצמו. דאם לא כן מאי משני דאפקיד בשטר הא עדיין ליהמן במיגו דהיה בעליו עמו בשעה שנעשה שומר או שואל. ולהירושלמי דפטור אף משבועת שאינו ברשותו בבעלים אם כן טוען שאין עליו חיוב ש"ש כלל והוי כפירת שבועה דפטור. ודוחק לומר דמפורש בשטר שלא היה בבעלים. ועוד ריש המפקיד דאמר שואל לא מקני כפילא דבמאי הוי ל"ל מתה מחמת מלאכה לא שכיח והא גם בשואל מצי פטר שהי' בבעלים ומשמע דלא מהימן והטעם נראה כיון דהתורה חייבה כל שומר כדינו. וזה פטור מבחוץ שלא כדינו הוי כמחלת לי וכטוען אמרת על מנת לפטור. או יש לי בידך כנגדו דאינו נאמן בלי מיגו דמסתמא נותן לשומר שיהיה חייב באחריות כדינו כנ"ל. ואם כן לכאורה גם בסתם כמו דבמנה לו מעות לרוב הפוסקים דלא אמרינן במתנה רק הלואה דמתנה אין הדרך עיין שם. ואם כן גם כאן דמסופקין בשכירות השניה סתם אם היה כוונתו לשכירות חדש ואינו בבעלים או להרחיב זמן והוי בבעלים ממילא ראוי לומר דמסתמא לא פטרו מאחריות כדינו כמו שאינו נאמן במפורש שהי' בבעלים כן בסתם כמו בנתן מעות סתם או דור עמי אכול עמי בסתם למה שאינו נאמן מתנה כנ"ל:

אמנם לא דמי דהא חזינן דשאלה בבעלים וכיון דעד עתה הי' בבעלים לא שייך טעם הנ"ל דלא עבידי אינשי לפטור ולמחול. ושפיר בעי הש"ס. וממילא להיפך שאלה שלא בבעלים ואח"כ שכר בבעלים סתם שפיר י"ל מסתמא לא מחיל והרחיב רק הזמן לא שכירות חדשה ושיהיה פטור משום בעלים דשייך טעם הנ"ל כמו שאינו נאמן כנ"ל:

דמי עבד גדול כו' פירש"י תמוה כמו שכתבו תוספות מה ענין מוכר ולוקח. והא מפורש במשנה גדול לקחתי כו'. גם בין לרש"י בין לתוספות תמוה מה קמשמע לן כיון שהוא רק דמי גם מה לו להזכיר עבד כלל:

ונראה לעניית דעתי לרש"י הפי' אינו שנתן לו דמים בתורת שליחות רק כמו ספסורא דפרק המפקיד דזבין מהאי וזבין להאי ולשון רש"י שתקנהו לי הוא ת' בפתח שיקנהו לו אחר כך. ולדידן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו גם אחר כך י"ל דאמר ליה לכשתקנה אותו יהיה קנויה לי כנ"ל וטוען דמי עבד גדול נתתי לך שתקנהו לי כשתקנה ולא קנית כמו שכתב רש"י. והלה אומר דמי עבד קטן וקנה קטן אם כן כל שלא חזר בו הלוקח לדברי המוכר עדיין הקטן שלו. ופרק השולח בגטין דאמר חזו דאתאי דחי ש"ס לקיומי תנאי' מכוון ולא חשיב חזרה מה שסובר דמקיים אף שרוצה שלא יהיה גט עיין שם. וממילא סלקא דעתך דבזה שטוען דמי עבד גדול אינו חזרה על הקטן אם האמת כדברי מוכר שדמי קטן נתן לו לקנות וקנאו. וממילא הוי הודאתו הודאת עבד. ואם כן אף שחוזר בו אחר כך שרוצה דמיו. י"ל דחשיב יצאה הודאה מפיו בפטור דאז היה הודאת עבד דכל שלא חזר המקח קיים דמהאי טעמא שמיט כו' לא מפקינן כנ"ל:

וכן להפוסקים דמחויב קצת מתוך טענתו לא חשיב מ"מ אף בטועה כאומר הבטחת לי נ' דסובר שכופר הכל עיין שם. אם כן נראה דהוא הדין בהנ"ל דסבור אינו יכול לחזור בו ולדבריו מודה בעבד רק כשחוזר נעשה מחויב מתוך טענתו דמים ופטור כנ"ל. וקמשמע לן כיון דמיד התביעה דמים וגם הודאה הוא שכשיחזור בו. ישלם דמים שנתן לו חשיב חיוב שבועה בשעת הודאה כנ"ל:

ולפי' תוספות שחוזר בו כל שלא כתב שטר או שהתנה שיוכל לחזור. י"ל גם כן כנ"ל דאז לא חזר בו עדיין וסלקא דעתך דחשיב מודה בעבד ואף שחוזר אחר כך כבר פטור וקמשמע לן כנ"ל. או דהוי חזרה מה שטוען גדול ולא לקחתי קטן על כל פנים אינו רוצה ליקח הקטן. ולא דמי להאי דגטין דקיום תנאי מילתא אחריתי כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף