חידושי הרי"מ/בבא מציעא/סו/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא סו ב

דף ס"ו ע"ב

דוקא שתי כו' קפיד בדמי כו' משמע דגם למסקנא כיון שרואין שאינו מקפיד ומרוצה שיקנה מהני דדי לו רק דילמא לפרוכי כו'. וקשה מה מועיל כיון שלא קנה בשעת קנין דהא אסמכתא. ואף אם הרצוי הי' קנין היה חשיב מחילה בטעות דלא מהני דסבר שכבר קנאו וכ"ש דאין זה קנין. וצ"ל דהוכיח סופו על תחלתו שלא היה אסמכתא כלל מתחלה. והא קי"ל סוף פרק ב' דחולין דספיקא הוי אי אמרינן הוכיח סופו כו'. והיה אפשר לומר כיון דבידו לגמרי לאו אסמכתא בלא גזום כדמחלק לקמן ע"ד רק להשיג מעות לפרוע אינו בידו כ"כ. אבל עכ"פ להשתדל על מעות בידו וכיון דשתי שכרא כו'. א"כ לענין זה כשלא ירצה להשתדל כלל לפרוע שבידו לגמרי לא היה אסמכתא כלל וקני על תנאי זה. אך זה אינו דגם שם איתא דפשע ולא זבין ליה שלא טרח כלל. אם כן זה בידו ומה משני לאו בידו הא עכ"פ על זה כשלא יטרח כלל לקנות שבידו לאו אסמכתא. וע"כ צ"ל כיון דהתנה כשלא יקח יין דנכלל בזה גם שיטרח ולא ימכרו לו שוב הוי גזום במה דלא בידי' ולא מתחייב כלל אף במה שבידי'. ואין לומר דאם לא ירצו למכור יהיה אונס וקיימא לן יש אונס בשאר דברים. ואם כן אינו כלל בכלל החיוב. זה אינו דעדיף מיפסקא מברא דשכיח ואיבעי לי' לאתנויי. וכן מה שלא ימכרו לו ושפיר בכלל ולא מחייב כלל. ואף דרי"ף ז"ל פסק פרק המקבל באומר אם אוביר כו' אשלם אלפא זוזי עכ"פ חייב לשלם במיטב דלא גזים עיין שם. וכן בהנ"ל י"ל דוקא שם דגם בלא התנה כלל משלם במיטבא דדורשין כיון שהתקינו כן אף סתם כן לכך שוב גם שאמר אלפא רק התוספות אסמכתא לא מה שהיה חייב גם שלא התנה. אבל גבי יין דבלי תנאי לא היה מחויב כלל. שוב כשנתחייב על מה שאינו בידו והוי אסמכתא שוב אינו חייב גם שפשע כנ"ל. ואם כן גם כאן אף דשתי שכרא ואינו מטריח גם כן לא קני מצד התנאי כיון דאינו בידו שלא ישיג מעות לא מהני כלל אף דשתי כו'. והיה אפשר לומר דבלא גזום רק בשויו אלא דכל דאי אסמכתא כדמסיק בזה מהני עכ"פ על מה שבידו דהא כוונתו היה באמת לקנין רק מ"מ חשיב אסמכתא על מה שאינו בידו אמרינן דעל מה שבידו מהני ודוחק. ועוד דביתר משוי' מא"ל. וצ"ל דאמרינן בזה הוכיח סופו כו' כמו עייל ונפיק אזוזי כו' דהוכיח אך שם לאוקמי בחזקת מרא קמא לא להוציא. ועוד דסתם א"ל דצריך לזוזי לא מזבין כו':

והיה נראה דהטעם דכל דאי אסמכתא היא אף דלא גזים. משום שהרצוי שעל הספק קנין אז לא חשיב רצוי על ודאי קנין. ולכך כיון דיכול לחזור בו קודם שחל במקנה לאחר ל' ומ"מ בלא חזר כשבא ל' חל הקנין דסתמא בדיעה ראשונה עומד כל שלא ידענו דהדר ביה ולכך חל בסתם. ודוקא כשחוזר כנ"ל. מה שאין כן כל דאי דמיד מתחלה אף שנתרצה על הספק מ"מ אחר כך שחל בודאי אין ראיה מדעתו הראשונה שאינו חוזר בו כיון שמעולם לא נאמן ריצוי על ודאי קנין. ולכך בסתם לא חל הקנין אחר ג' שנים שלא פרע וכהאי גוונא. וצריך גילוי דעת להיפוך דמרוצה כמו שתי כו' או לא קפיד כו'. ושוב ממילא מהני קנין הראשון דחל כל שאינו חוזר. רק כיון שאינו בסתם בחזקת שרוצה אינו חל אז כמו דצריך להיות במקום הראוי לקנין אז דחל כנ"ל:

שם הדרא כו' פירי כו' הכא הלואה התם זבינא כו' פירש"י דמיחזי כרבית וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית אלא דרך מכר כמרבה בפירות כו'. ותמוה כמ"ש תוס'. וי"ל דניהו דאין יוצא בדיינים מ"מ למ"ש הרא"ש והרבה פוסקים דהא דאמר לקמן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דוקא בממושכן שייך זה דחשיב להוציא משא"כ בלא משכון מנכה לו מחובו ע"ש. וא"כ למ"ש לעיל דהא מלוה לא קני במכר ואיך יקנה אחר ג' שנים בלא מעכשיו הא אז מלוה הוא וע"כ דהיה התנאי בהלואה שאם לא יפרע תוך ג' שנים יהיה מיד המעות לא בהלואה רק לשם מכר על לאחר ג' שנים דשפיר קני אף נתאכלו כנ"ל. וא"כ כיון דלר"נ גם בשעת מ"מ אסמכתא דאין תלי' הא בהא דעכ"פ התנאי בהלואה כשלא יפרע מיד בתורת מכר. ואיך שהדין הוא אי קני או לא לא שייך להתנאי. וא"כ כיון שלא פרע ולא היה הלואה לא היה משכון כלל וכיון דאסמכתא לא קני והוי רבית מה שאוכל אחר הג' שנים שפיר מנכה לו מחובו דלא הוי אפוקי כיון שלא היה משכון כלל למפרע וא"כ שפיר הדרי פירי כשבא לפדותו גם אח"כ מנכה פירות שאכל ומסלקינן ליה. וא"כ י"ל דאף אכל טפי משיעור זוזי ג"כ מוציאין די"ל דרש"י סבר ג"כ כתוס' דמחילה בטעות לא הוי מחילה רק היכא דאלו ידע הי' מוחל. רק דגם כאן שייך דלמא אי הוי ידע הי' מניחו לאכול בשביל המתנת מעות החוב שלא ידחוק אותו לפרוע אף שהוא אסור בפרט להפוסקים דאבק רבית עובר רק המלוה המקבל. ובפרט למאי דקי"ל באכילת אסור דרבנן שא"י לא חשיב אסור א"כ לא חשיב טעות דכיון שא"י ומצד עצמו היה מניחו לאכול כנ"ל. אך להנ"ל כיון דעד שיעור זוזי מזבנין וסלקינן ליה וא"כ שוב מה שאכל טפי צריך להחזיר משום מחילה בטעות דאלו הוי ידע שכבר נפטר מחובו ודאי דלא היה מניחו לאכול יותר וממילא הדרי פירי הכל כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' לעיל דאף דלא תמכור אלא לי בדמים הללו הוי רבית ואיך במשנה אם לא כו' תהי' שלי מותר. ותירצו דכיון שיכול למכור הקרקע ולפרע לו מותר ע"ש. ולכאורה זה שפיר עד ג' שנים אבל אח"כ הא אינו יכול למכור. אך אז כבר נגמר המקח ואין כאן הלואה. אולם כיון דהוי אסמכתא ולא קני גם אחר ג' שנים. וא"כ אם היה באופן שאינו יכול למכור ולסלקו ודאי דהיה רבית קצוצה רק מ"מ משכנתא דלא חשיב אבק רבית משום דהוי כמכר כמ"ש תוס' נעיל כיון דמתחלתן מתנה שלא יסלקו. אבל אם היה באפשר שניהם שלא יהיה מכר ומ"מ א"י לסלקו היה רבית גמור. וא"כ בהנ"ל באופן זה שהוא מחילה בטעות דסובר שקנה אחר ג' שנים ואינו יכול למוכרו ולפדותו ובאמת אינו מכר דלא קני והמעות הלואה גם אחר הג' שנים, א"כ באופן זה אם היה יודע והיה כן הי' רבית קצוצה רק כשיודע יכול למכור ולפרעו. אבל בשאינו יודע איך נאמר דמחילה בטעות הוי מחילה הא אותה המחילה כמו שהיא בטעות דסבור שקני הוי רבית גמור כיון שבאמת הלואה ואינו יכול למכור דסבור שקני כנ"ל. ומיושב דלכאורה אינו שייכות למחילה בטעות כלל והנ"ל א"ש. בפשיטות י"ל דרש"י סבר דכל רבית בהלואה אף דרבנן כרבית קצוצה דמיא כמו שסוברים תוס' לדברי רש"י ז"ל ובמשכנתא בלי נכותא כתבו תוס' בעצמם לעיל ס"ד לס"ת דלא מחלק בין כרם לבית ובבתי ע"ח שאמר להדיא רבית גמורה וכ' הטעם כדאמר בתורת זבינא אתי עלה ע"ש. וא"כ גם לרש"י דמחלק בין כרם לבית לענין דאורייתא וכן לענין דרבנן ע"ש בתוס' דאף דצד א' מה"ת היינו דבאופן שיהי' הלואה יהי' ודאי רבית אבל כרם דצד א' וגם באותו צד דהלואה ספק אם יהי' אינו רבית קצוצה. ורש"י כ' ג"כ לעיל ס"ב בתורת זבינא דכל זמן שלא פרע לו כו' הכרם מכור לו עד זמן שפסקו כו' שיכול לפדותה ע"ש וכ' וה"ה כו' מרבה בפירות א"כ רש"י מדמי להדיא משכנתא בלי נכותא לבתורת מכר דהא לכאורה בשלמא בנכותא שייך מכר בעד הנכוי אבל בלא נכותא וצריך לפרוע כל מעות הלואה מה מכר הוא הא אינו נותן כלום בעד הפירות רק המתנת המעות. וכן פירש"י לקמן באתרא דלא מסלקי כו' שנים קצובות הכל מודים דכל אותן שנים כמכר ע"ש לקמן כ"ז דמותר. ובמה נקרא מכר. וע"כ הפי' שמוכר לגמרי בעד מעות שינתן רק תנאי שיחזיר וימכרנה לו בעד סך הזה שנותן לו כמ"ש לעיל ולכך דקבע זמן שלא יוכל לפדות רק אח"כ הוי מכר גמור ע"ת ומותר לרש"י. ובלי זמן כיון שהתנאי בכל עת שירצה צריך לחזור ולמכור לו הוי כהלואה אבל מ"מ חשיב מכר דקי"ל מתנה ע"מ להחזיר אף מיד להחזיר ג"כ חשיב קנין כנ"ל רק דאסרוהו כמו הלואה. וא"כ שפיר משכנתא בלי נכותא הוי רבית דדרך מקח ולכך אין מוציאין. ובנכותא דאינו מכר בעד המעות שוב הוי מכר הפירות בעד הניכוי כנ"ל. משא"כ אי הוי אסמכתא בלי מעכשיו דאינו מכר כלל מוציאין לרש"י ז"ל:

עוד י"ל דרש"י סבר ג"כ דמחילה בטעות דהוי מחילה משום דאי ידע ג"כ היה מוחל כמ"ש תוס'. ורק דנימא הכא ג"כ דהיה מוחל בשביל הרוחת הזמן כמ"ש אך הא אין זה הרוחת זמן כלל אלו ידע כיון שיכול לתבעו מתי שירצה אלו ידעו דאסמכתא לא קני. לא חשיב מרוח כלל. וע"כ דנימא כיון שבאמת עבר זמן א"כ אלו ידעו תחלה יהיה זה מרויח לו זמן כזה היה זה נותן לו הפירות שעד זמן שהיה מרויח לו. לכך יהיה מחילה והא זה היה רבית קצוצה ממש כשמתנה בעד הרוחת זמן כמ"ש הפוסקים ומה"ט לא הוי מחילה כנ"ל:

שם התם זביני. הנה י"ל דהא אינו מובן דמיון הש"ס דגבי מוכר דבר שלא בא לעולם חשיב מחילה שמכר כל הפירות בעד כו"כ וא"כ אחר שבא לעולם שמיט ואכיל מקצת אף שהמוכר חוזר מ"מ על מקצת שאכל המקח קיים ומחזיר חצי מעות אף דאייקר פירי. אבל כאן דהתנה שכשלא יתן עד ג' שנים תהיה הקרקע שלו בעד חובו ואז אי הוי קני הי' נפטר מהחוב וקרקע דמלוה היה אבל כיון דאסמכתא לא קני וזה נותן כל מעות הלואה ופקדה הקרקע למה לא ישלם הפירות הא למחול הפירות והחוב ישאר עלי' מעולם לא נתרצה כלל ליתן לו הפירות בחנם כנ"ל:

וצ"ל דקושית הש"ס מהמותר על דמי הלואה דמשמע הדרי פירי אף דאכל יותר מההלואה ולכך דייק הדרא ארעא והדרי פירי דאף שמחזיר הקרקע בחנם משלם פירות מותר שאכל. וע"ז פריך דיחשב מחילה בטעות דדמי למוכר דבר שלא בא לעולם דעכ"פ נתרצה שהקרקע תהיה שלו דכשיהיה נפטר מחובו תהיה הקרקע והפירות דמלוה א"כ אף שחוזר והדרא ארעא בחנם מ"מ המותר שאכל לא יתחייב דקודם שחזר בו הוי מחילה על המותר כנ"ל כשיהיה נפטר מחובו ודמי לפירות כנ"ל. וא"כ י"ל דזו כונת התוס' התם זביני היינו דמכר הפי' ומה שאכל נשאר קיים בעד דמי המקח לפי חשבון כולם. הכא הלואה ומה שהתנה שתהי' שלו היה רק בשביל מעות ההלואה וא"כ כל שלא אכל כנגד החוב ודאי דחייב דלא נתרצה מעולם למחול כנ"ל כל שיהיה החוב עליו רק אחר שאכל יותר שכבר נפטר. וזה ודאי מחילה במעות אינו מחילה כאלו פרע לו וזה אכל אח"כ דלא חשיב מחילה דסבור שחייב ואינו חייב וכמו באונאה דאנן סהדי אלו ידע לא מחיל כנ"ל. ובפשיטות צ"ל דגם זה חשיב מחילה דעכ"פ נתרצה שיאכל הפירות אחר ג' שנים בלי שישלם בעדם כיון שהיה סבור שקנה ואף דהיה סבור שכבר נפטר מחובו מכל מקום הוי רק בטעות. ולכך באמת לפי' התוס' דהא דמהני מחילה בטעות רק משום דאי הוי ידע היה ג"כ מרוצה כדי דליקו בהימנותיה ע"ש. סוברים באמת החילוק כנ"ל דהתם זביני שייך ליקו בהימנותיה שישאר המכירה כמו שמכר ומהני על מה שאכל. הכא הלואה ולא התנה מעולם ליתן לו הפירות בחנם. זו לע"ד כונת ר"ת דהלוה הקנה בתורת מכר והמכר אינו כלום נמצא דהוי מחילה בטעות כו'. היינו בתורת מכר בעד החוב וזה בטל דהחוב עדיין עלי' כיון דלא קני. דאין הפי' בדבריהם משום דאלו ידע לא היה נותן משום אסור רבית. דלא הוזכר זה בדברי ר"ת בפי' הטעם. רק הדין כו' שאם נתנו בתורת רבית לא היה מוציאין ע"ש. ומשמע דבלאו טעמא דרבית ניחא ליה החלוק בין הלואה לזביני. והיינו כנ"ל:

תוס' הנ"ל לכך אית ל"ל דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר דאין לו לחזור כ"ה דליקו בהימנותיה. לכאורה במוכר דבר שלא בא לעולם לא מצינו כלל שלא יהיה רשאי לחזור דליקו בהמנותיה הא אדרבא בש"ס לעיל מחלק בין מה שאירש דלא ס"ד משא"כ מכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה לא שייך ליקו בהמנותיה ע"ש והיינו דשם הטעה אותו דידע שאינו שלו ומכר שייך שיקחנה דליקו. אבל קנין שאינו מועיל מנ"ל דשייך דליקו. אך לעיל ט"ו משמע כן דאמר על מה שאירש דלא סמכא דעתא ע"ש משמע בעבידא דאתי כפירות דקל סמכא דעתיה ושייך דליקו כו' רק כשאינו עושה מעשה בשבילו כגון אורתה אין הוכחה ע"ש. אבל מ"מ ראוי דליקו. והיה נראה דתליא במחלוקת הפוסקים בטור וש"ע ס' רי"ב מה שיוציא האילן יהיה הקדש שיש פ' דחשיב אמירה לגבוה להקדישו. והרא"ש ושאר פוסקים דדוקא כשאמר אקדישנו או אתינא כו' אבל כיון שאומר יהיה הקדש ואינו מועיל אינו מחויב להקדישו דלא אמר שיקדיש ע"ש. אם כן לא שייך דליקו כו' אך מחוסר אמנה עכ"פ הוי דקי"ל גם בדברים כר"י ומכל מקום י"ל דשם אינו מניחו לגמור הקנין שפסק עמו. משא"כ כשגמר הקנין ואינו מועיל דהא במעות דקאי במי שפרע. ואף לר"ל דמעות לא קני מה"ת רק משום מעשה ומ"מ דבר שלא בא לעולם לא. ע"ש בש"ע ס' ר"ד. דלבעה"מ והפוסקים דבנתיקר ותרי תרעי אין מחוסר אמנה. א"כ לר"ת שמיט ואכיל מפקינן. וגם למאי דקי"ל כרב לקמן דפרדיסא אסור וכ' תוס' לעיל ס"ד מה שעזי חולבת כו' דמקדים קדים שהפירות ישנם כלל אסור וא"כ מוכר פירות דקל שאינם כלל ודרך להוזיל אסור ולא שייך מחוסר אמנה כמבואר בש"ע דליכא מי שפרע כשאסור וכ"ש מחוסר אמנה. ולמה אמר סתם שמיט כו' לא מפקינן. וצ"ל כיון דנקיט לישנא דיכול לחזור מיירי שאין אסור דלא אוזיל גבי'. והיה נ"מ לדינא:

אך י"ל כיון שא"י והוא אסור דרבנן אם היה מרוצה שייך אלו ידע כמ"ש לעיל ואינו נראה. ועוד דקשה הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא מהני דאלו הוי ידע היה מיאש ובש"ס מדמי שם פ' א"מ שליחות ומחילה ע"ש. ולמה יועיל כאן מחילה בטעות משום אלו הוי ידע היה מוחל. וי"ל או כמ"ש הש"ך בדבר שאינו מקפיד דאלו ידע לגמרי היה ג"כ נותן משא"כ ביאוש אלו ידע היכן הוא לא היה מיאש רק ידיעה במקצת שנאבד ע"ש א"כ גם כאן כנ"ל כאינו מקפיד. וא"כ באסור שוב הוי כיאוש שלא מדעת דאלו ידע הכל שאסור לא היה מוחל. או דהטעם משום מצוה כדאמר בכלך אצל יפות דוקא תרומה משום מצוה ניחא לי' ע"ש כן שלא יהא מחוסר אמנה. וא"כ ג"כ באסור לא שייך אך טעמים הנ"ל ליתא דגם בתרומה דמצוה דוקא מרוצה לבסוף דאומר כלך כו' אמרינן איגלאי למפרע משא"כ במוחה לבסוף וכמ"ש תוס' כ"ב ד"ה אם. וכאן הא חוזר בו בסוף. גם טעם ש"ך מוכח דגמ' שם כל הנ"ל דמייתי אף דאלו ידע הכל לא מהני. וצ"ל החילוק דשם עתה שא"י שנאבד לא מיאוש כלל רק אלו ידע כו' וזה לא מהני. משא"כ כאן דגם עכשיו מוחל שיודע שזה אוכל הפירות שהיה שלו ומרוצה. רק דטעות בריצוי שסובר שקנאם וא"י לחזור. ולכך כל שאין טעות ברור דאפשר אלו ידע היה ג"כ מרוצה אין מבטלין המחילה:

אמנם עדיין קשה דהא קי"ל העודר בנכסי גר וסבור שהן שלו לא קני דאין זה כונה לקנות וממילא גם הקנאה אין זה דסובר שהוא שלו מכבר א"כ ריצוי זה אינו מחילה כלל כיון דסבור שכבר שלו. וא"כ אפי' היה ודאי דאלו ידע היה מוחל היה יאוש שלא מדעת דלא מהני כיון דאין כאן מחילה עכשיו כלל:

והיה אפשר לפרש דלא תלינן כלל בטעות כמו שכתבו תוספות לעיל דיבור המתחיל אי קפיד כו' משום דידע דאסמכתא לא קני כו' אף שעשה מקודם הפסיקה דאסמכתא מ"מ מסתמא נודע לו. או ידע מיד ומ"מ הסמיכו כנ"ל. וכן מוכר דבר שלא בא לעולם אין מוכרח שטעה דאף שידע מכר ויקיים דיבורו. דמסתמא לא תלינן בטעות בדין. רק כיון דלא עבדי אינשי דיהבי מתנה כו'. דמהאי טעמא בסתם להרבה פוסקים אינו במתנה כנ"ל לכך יש סברא יותר לתלות בטעות כיון שהיה פסיקה קודם כן. ואם כן אמר שפיר התם זביני תלינן שידע ומ"מ אינו מתנה רק מכר ואף דיכול לחזור ואינו חוזר הוא משום דליקו בהימנותי' שאינו ראוי לחזור כנ"ל. ועל זה הניחו לאכול ואם כן אף דמהני חזרתו על מה דלא שמיט. אבל על מנת שאכל לא מהני מה שאין כן הכא הלואה. ואי ידע והניחו צריך להיות מחילה ומתנה שעדיין חייב לו כיון שחוזר. וגם דל"ש דליקו דאסור תלינן בטעות. אך משמע מתוס' דדוקא לבטל המחילה אמרינן שמא ידע דאסמכתא לא קני:

עוד יש לומר להפוסקים דאומר לחבירו אכול עמי חייב לשלם דסתמא לאו מתנה וכן דור בחצרי וב' דעות בש"ע ואם כן שייך סברת תוס' דלעיל דאין הוכחה כלל שמחל דילמא ידע דאסמכתא לא קני והניח לאכול ובאמת יצטרך לשלם לו כאומר אכול פירות כו'. וכן מוכר פירות דידע דלא קני ויצטרך הוא לשלם כמו ששוים כנ"ל. ולא הוי כלל מחילה אף בטעות. דהא תוס' ד"ה הנ"ל כתבו דכשי"ל שיודע דלא קני מבטל הוכחה דמחילה כנ"ל. אך י"ל דהא ק"ל כתובות פרק א"נ כסבורין של אביהן הן משלמין דמי בשר בזול עיין שם. דכסבור ששלו ואכלו משלם שליש פחות משויו דאלו ידע שאינו שלו היה מקמץ עיין שם. וא"כ כאן ניהו דהוא ידע דלא קני לוקח אבל עכ"פ הוא יודע דלוקח סבור שקנה דעשה קנין זה ואם כן גם אם כוונתו שמניחו לאכול כדי שישלם מ"מ ישלם בזול פחות שליש דסבור ששלו כנ"ל. ואם כן שוב לא היה לו למוכר להניחו לאכול סתם. דבשלמא בשאר אומר אכול כיון דסתמא ע"ד לשלם אם כן גם האוכל יודע וחייב הכל כשוי' ושוב לא היה זה צריך לפרש. מה שאין כן כאן דעל כל פנים יודע שלוקח סבור דשלו וישלם פחות ושוב לא היה לו להניחו סתם. וע"כ דבאמת מחל רק בטעות ושייך כנ"ל דמהני. אולם בהלואה כמו דקי"ל לעיל ס"ד דאף דדר בחצר של חבירו שלא מדעתו פטור דבזה נהנה וזה לא חסר פטור הלוהו ודר חייב. וממילא כמו כן זה לא נהנה וזה חסר אף אי פטור מכל מקום בהלוהו חייב. ועיין ברא"ש דנשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך שוים. וממילא כאן שפיר הניחו לאכול דאף דסבור דשלו ואכלו דמשלם רק בזול דלא חשיב נהנה דהיה מקמץ אף שזה חסר כל שוים. מ"מ בהלואה ואכל דסבור דשלו יהיה חייב לשלם הכל כמו בדר כו' בזה נהנה כו' דחייב משום שלא יהיה כמו ריבית. ואם כן שפיר אף אלו ידע והניחו לאכול אינו מחילה רק ע"ד לשלם ויהיה חייב הכל. ושפיר אמר הכא הלואה כו'. כן י"ל דרך פלפול. אמנם לשון ר"ת ז"ל לא משמע שנתלה דבאמת יודע. רק אלו היה יודע היה מרוצה ואינו טעות. וקשה כנ"ל דהא עודר כו' לא חשיב קנין כלל:

ונראה עיקר דחלוק בין מה שצריך קנין בגוף הדבר וכסבור ששלו לא חשיב כוונה לקנות. וכן במקנה גם כן לא חשיב הקנאה כיון דסבור ששלו ואינו מקנה לו כלל אבל במחילה דאין צריך קנין אלא סילוק שפיר חשיב מסולק במה שמרוצה מה שזה אוכל הפירות ואין לו תביעה עליו וכמו שכתב הגהת אשרי דהוי יאוש וקנאו זה עיין שם דחולק על ר"ת. אבל לע"ד שגם ר"ת ז"ל סובר הסברא כנ"ל. דכמו דיאוש יליף משמלה כו' דאין לו תובעים כו' ביאוש כיון שמסולק שאינו תובע. כן בהנ"ל דעכ"פ אין לו תובעין אף דאינו חשיב הקנאה דסבור דשלו כנ"ל. ואם כן כמו דק"ל דיאוש כדי לא קני ומכל מקום אם אכלו אחר יאוש פטור. והיינו דבמה שאין לו תובעין לא קנאו זה רק כל זמן שאין תובעין פטור אבל כשיש תובעין חייב ושפיר כשתבעו חייב דלא קני וכמו דבר שאין מקפיד דבידו להקפיד עליו. אבל מאכיל אחר יאוש פטור דבשעה שאכלו אינו מתחייב כלל דאז אין לו תובעין. ושוב מה יתחייב אחר כך וכמתנות כהונה דאכלו פטור. ולכך חשיב שפיר מחילה במה שאכלו ברשות אחר שבאו לעולם דאז היה זה מסולק ומתייאש וניהו דלא קנאו ויכול לחזור ולתבוע מ"מ מה שאכל אז פטור כנ"ל. רק דר"ת ז"ל סבר דמ"מ בטעות אינו מועיל דבשלמא יאוש דגזלה ואבדה. אינו טעות דהיה ראוי להתייאש אז. מה שאין כן בזה אלו ידע הדין לא היה עומד להתייאש כלל אז דיכול להוציא ממנו שאינו גזלן והוי בטעות דאינו מועיל. ועל זה שפיר כ' ר"ת דלא חשיב טעות דדילמא אלו הוי ידע היה גם כן מוחל. ואם כן אדרבה להיפוך כמו דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן אלו ידע כיון דהשתא לא מייאש. רק בדבר שודאי עומד כמו כן כאן דעכשיו הוי מחילה וסלוק רק דיבטל משום טעות דאלו הוי ידע שוב צריך ברור דאלו הוי ידע לא היה מסתלק שיהיה ודאי דאם לאו הכי הוי כמו יאוש שלא מדעת כיון. דעכשיו מחיל כנ"ל. ובודאי טעות כדלא שייך ניחא ליה בזה לר"ת לא הוי אף מחילה וסילוק דאינו מועיל כיון דטעות ברור וחייב לשלם כנ"ל. וא"כ יהיה דוקא שמיט ואכיל אבל שמיט לחוד והן בעין צריך היה להחזיר:

אולם הנימוקי יוסף כתב דר"ת ור"י פסקו מכאן במכר שטר חוב בלי כתיבה ומסירה וגבה הלוקח אין צריך להחזיר אף דחוזר בו אחר כך משום שמיט ואכיל כנ"ל. ומשמע דגם שהן בעין שמיט לחוד גם כן הוי מחילה כנ"ל. וי"ל גם כן כדבר שאינו מקפיד דכשכבר זכה בו ולקחו כל שלא הקפיד ודאי דלא מהני כשמקפיד אחר כך מה שאין כן קודם שזכה יבא להקפיד ולא יזכה מי לקחו אחר כך כנ"ל. אמנם מוכרח טעם זה דא"ל כן עדיין קשה דבשלמא אכלו דנתחייבו על שעה שמפסידו. וכיון שאינו מפסיד אז וברשותו עשה פטור. וכאומר קרע כסות בלא א"ל בתורת שמירה דאף שלא א"ל על מנת לפטור פטור. וכן גם אמר קרע כסות זה וטעה וסבור שאינו שלו והוא שלו מ"מ פטור הלה שקרעו על פי ציויו כיון שבאמת שלו ולא איכפת ליה בטעותו ולא נתחייב. וכן בהנ"ל כמו שצוה לאכלו ואף דהיה שסבור שאינו שלו מ"מ כיון דבאמת שלו פטור על מה שהפסידו בציויו כנ"ל. אבל כשבעין בשלמא אי מחילה מהני בדבר שלא בא לעולם היה שפיר זה ב' דברים שמוכר השטר חוב בלי כתיבה ומסירה דזה לא מהני שיקנה שיוכל לגבות החוב ומצי הדר. ביה. אבל זה שנכלל בהמכירה שיגבה החוב ויהיה שלו מה שיגבה זה מחילה ואין צריך כתיבה ומסירה רק מחילה שלא יצטרך לשלם לו ואף שבטעות מהני כנ"ל. וכן מוכר פירות כו' ניהו דלא קני שלא יוכל לחזור בו מ"מ לענין שכשיטלם לא יתחייב להחזיר לו זה רק מחילה ומהני דבר שלא בא לעולם ואף בטעות מהני. אבל למה שכתב הר"ן בת' ופ' בש"ע דלא מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם שמוחל על חיוב שיתחייב ע"ש. ואם כן בתורת מחילה לא מהני גם כן שהחוב שיגבה לא יצטרך להחזיר לו מחילה זו קודם שמתחייב הוי דבר שלא בא לעולם. וכן פירות דקל אותו שכשיקחו ויהיה חייב להחזיר לו ומוחל שלא יצטרך הוי דבר שלא בא לעולם. וכיון דגם אחר שבא לעולם יכול לחזור בו מהני חזרתו אף דשמיט. דבשלמא אכיל אינו מתחייב כלל כיון דברשות וכמו קרע כנ"ל. מה שאין כן בעין דבר שלו דעדיין החיוב להחזיר. ורק משום מחילה וזה לא מהני. ובשלמא להג"א גם זה מהני כיאוש אף שבטעות מה שאין כן לר"ת כנ"ל. וגבי מכירת שטר חוב. נראה דהטעם דהוי כפוטר להלוה כשיתן לזה שלקח השטר חוב כיון שנכלל במכירה שישלם לו הלוה. וממילא כשפרע על ידי המכירה בציוי המוכר והמלוה שפיר נפטר מחובו דנגדו הוי מחילה בדבר שבא לעולם דכבר מחוייב. וכאומר תן לפלוני ותפטר מחובי וכל שלא חזר בו הוי ברשות כנ"ל. וממילא כיון דמעות הפרעון של לוה היא ונתנו ללוקח ממילא קנאו ואינו מתחיל חיוב כלל עליו להחזיר המעות למוכר והוי כאכיל כנ"ל. אבל בפירות דקל יש לומר שפיר כפשטא דש"ס דוקא אכיל. דבעין לא קני אותם והחיוב עדיין להחזירם לו כיון שחוזר בו אף דשמיט היה ברשות מ"מ לא קנאם והמחילה היה קודם החיוב כנ"ל. דגם כן יכול לחזור כיון שהיה דבר שלא בא לעולם כנ"ל. וי"ל לר"ת דשמיט לחוד לא מהני. דאם לא כן למה נקיט שמיט ואכיל כנ"ל. הוי ליה למימר רבותא שמיט לחוד כנ"ל. אך אם היה סברת ר"ת כנ"ל. גם אז היה בטעות הרצוי גם כן לא היה מחוייב כיון דאינו מתחייב במה שהפסיד ברשותו לא איכפת ליה בטעותו. מ"מ מה שנהנה מחוייב כמו תחב לו חבירו כו' כתובות פרק א"נ. ואם כן י"ל דגם שהן בעין מהני כיאוש באבידה דבהיתירא, אתי לידיה דאם לא היה מקפיד וזכה בו לא מהני קפידא שלו אחר כך כנ"ל. כן כיון דשמיט ולקחן קודם חזרה שהיה מסולק וכלא מקפיד זכה ולא מהני חזרה אח"כ. רק כשהוא בטעות לא מהני כמו שכתבתי לעיל דלא דמי ליאוש שכאן היאוש בטעות דלא היה עומד להתייאש כנ"ל:

ולכך בזביני דאינו טעות. ברור מהני. וא"ל איך יזכה משום דשמיט הא גם היה הפקר הוי עודר בנכסי גר וסבור ששלו דלא קנה. וכאן סבור דשלו דקנאו במחובר בקנין כסף או שטר אי קני דבר שלא בא לעולם וכל שכן במתני' דסבור שגם הקרקע שלו. מ"מ זה אינו דדוקא עודר קנין חזקה וכהאי גוונא אבל מטלטלין שמכניסם לרשותו חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ומהני שמיט כנ"ל. אך להפוסקים דמכר לא חשיב זכות אם כן בפירות דקל אין חצר זוכה. אך כיון דכבר קנה וגילה דעתו שרוצה חשיב זכות. ועוד דעדיין יוכל לחזור בכור בשלשים כו' כל שלא משך הכל ויהיה הברירה בידו ולכ"ע זכות:

ומיושב בזה תמיהת הג"א על ר"ת שכתב דרבא היה סבר טעם ר"נ דמחילה בטעות הוי מחילה. וכיון דרבא פירש כן למה נאמר פירוש אחר עיין שם. ולמ"ש יש לומר דרבא לטעמיה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ואמר התם כ"ב ע"ב דלדידיה אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה איגלאי דגם מעיקרא הוי ניחא ליה. כיון דעומד לכך ולכך עיין שם. א"כ גם להיפוך כן במוכר דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא חוזר בו ולא ניחא ליה דליקו בהימנותיה איגלאי דגם מעיקרא לא הוי ניחא ליה והי' מחילה בטעות לגמרי ומ"מ מהני ופריך ליה שפיר לר"נ ומשני דלרבא כנ"ל ע"כ הי' חלוק דר"נ דהכא הלואה משום ריבית וגם בזה רבא לטעמי' דסבר לקמן אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה דגם באבק ריבית לא חשיב אביקי אם כן שפיר בהלואה בתורת ריבית הדרי פירי היינו כנגד החוב להיות הדרא ארעא בחנם. וגם אמותר יש לומר כמו שכתבתי לעיל שתולין שבתורת ריבית כל שממתין חובו. מה שאין כן כשפקע חובו אינו עומד למחילה כלל גם בתורת ריבית והוי כדבר שיש בו סימן דמודה רבא דלא הוי יאוש ע"ש. ועל זה השיבו ר"נ איילונית דמחילה בטעות הוי מחילה אי נימא דאיגלאי מדהשתא לא ניחא ליה למפרע כו' גם שם כשחוזרת נימא כן. ועל זה אמר הש"ס ולא היא לא אונאה תיובתי' ולא איילונית ריעותא דבאמת אין טעמו של ר"נ דבטעות הוי מחילה דק"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובאבק רבית סילוקו בלא זוזי אפוקי היא. רק אונאה לא ידע דלמחול. וכן כל מחילה בטעות לא מהני דאלו ידע לא היה מוחל ואיילונית לא סייעתא דניחא לה כו' ואלו ידעה היתה גם כן מוחלת שוב אף דעכשיו לא ניחא לה לא אמרינן מדהשתא לא ניחא כו' דק"ל יאוש שלא מדעת כאביי ולא אמרינן מדהשתא כו'. וממילא זה הטעם בפירות דקל גם כן דמהני שמיט ואכיל משום דאלו ידע היה ניחא ליה כדי דלוקי בהימנותיה. ואף דעכשיו חוזר בו לא אמרינן איגלאי. וא"כ מסיק הש"ס ממש חילוק זה של ר"ת כנ"ל ואתי שפיר. וכנראה מנימוקי יוסף לר"ת ז"ל הפירוש הוא דבדבר שלא בא לעולם שייך לוקי בהימנותי' דהמכירה היה ברצון רק גזירת הכתוב שאין מועיל קנין בדבר שלא בא לעולם אמרינן שלא נשתנה רצונו כל שלא חזר בו ואלו הוי ידע היה גם כן מרוצה אז. מה שאין כן הכא הלוואה היינו דעיקרו הלואה והיה קנין הקרקע אסמכתא רק להבטיחו פירעון ההלוואה אם כן מעולם לא היה ברצונו למכור דזה הטעם דאסמכתא לא קני. ממילא לא שייך לוקי בהימנותיה לקיים המכר. דהא לא נתרצה כלל. ולשון ר"ת בתוס' שלפנינו לע"ד לא משמע כן שכ' הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קני' ע"ש. ועיקר חסר ולמה כ' דלא הקנה אלא בתורת מכר אדרבה היה לו לומר שלא רצה להקנות בתורת מכר רק לאסמכתא. ולפי' שכתבתי לעיל מדוייק דלא נתן בתורת מחילה מעולם רק מכר בעד החוב וכיון דמכר אינו כלום ועדיין חייב הוי מחילה בטעות דלא מהני כנ"ל. ויש נ"מ בין פי' הנ"ל לדינא:

ומ"מ אפשר לר"ת דהוי ספק הך דאלו ידע ולכך דוקא שמיט ואכיל אינו יכול להוציא. מה שאין כן בעין מוקמינן על חזקת מרא קמא בספק קנין אף במטלטלין וכ"ש בעין מתניתין דהספק על הקרקע והדרי ממילא הדרי פירי אף דאכלן כמו שכתבו תוספות פרק חזקת בבא בתרא דכיון דהדרי ארעא כו':

אך אם כן לא היה גמ' צ"ל הכא הלואה דאף שהי' דומה לפירות מ"מ כאן הספק על הקרקע והדרא ממילא צריך לשלם. מה שאין כן בפירות דהספק על התשלומין אם כן מוכח דלא מטעם ספק אתי עלה כנ"ל אלא מטעם ודאי דכל שאין טעות ברור דאפשר אלו ידע היה גם כן מרוצה שפיר נשאר המחילה קיימת ואמרינן אין ספק טעות מוציא מידי ודאי המחילה. ומהני נגד חזקת מרא קמא כיון דחשיב תפיסה ברשות עכ"פ אם כן שמיט לחוד י"ל גם כן דמהני. ומ"מ אינו מוכרח דבש"ס ריש פרק הגוזל ב'. באחר יאוש אף דלא קני מ"מ בא אחר ואכלן פטור וכשבעין צריך להחזיר. ומשמע התם דמדמי מעות רבית שאצל היורשים כו' דחשיב כיאוש כיון שנתנו מדעת אף דחשיב מחילה בטעות כמו שכתבו תוספות שם מ"מ חשיב ליה הש"ס כגזל אחר יאוש והוא ממש הסברא שכתבו לעיל. ומ"מ כשבעין חייב רק אכלן פטור עיין שם. וי"ל גם מחילה בטעות גבי פירות גם כן כן באכיל פטור כנ"ל כלשון הש"ס דבאמת בכל דבר שמצוה לעשות בציויו הוי כעושה בשליחותו וכשמפסידו בציוי ודאי דפטור. ומ"מ כל שבעין יכול לחזור בו דאין רצוי קנין כנ"ל:

בנמוקי יוסף הוכיח דאקני אף דמשתעבד לא עדיף מדבר שלא בא לעולם לר"מ דיכול לחזור קודם שבא לעולם. ולע"ד אינו מובן דבשלמא דמקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ הוי כלאחר ל' דאז חל כשבא לעולם ומצי הדר ביה דאתי דיבור כו'. מה שאין כן לדידן דדבר שלא בא לעולם אי"ל אם כן ע"כ שיעבוד דמהני משום דגופו משתעבד חל מיד וממילא הוי כמעכשיו דאינו יכול לחזור בו דאם הי' יכול לחזור ולא חל עד דקני ממילא לא היה חל כלל כשאר דבר שלא בא לעולם. וצ"ל דסובר דהיה תקנת חכמים בשיעבוד שיועיל דבר שלא בא לעולם וממילא לא העדיפו מ"ל ר"מ דחל אח"כ:

גם י"ל דהא אף דאקני רק שיעבוד אינו עליו כשמכרם. והיינו דנכסי ערבין כו' שעליהם הלוה וסמכא דעתי' מה שאין כן דאקני בערב לאחר מתן מעות כנ"ל. וא"כ בפירש דאקני שסומך ע"ז ערבין בי' גם שקונה אחר כך דעל ספק זה סמך כשיקנה שיהיה משועבד כנ"ל. וממילא לא מהני תורת הלוה דמ"מ כשקונה נשתעבדו בע"כ דע"ד כן הלוה. ומ"מ לוה ולוה שפיר מספקא להש"ס כנ"ל:

שם אונאה וקשה נהי דמחילה בטעות מהני מ"מ לא תונו כ' וצריך לתקן הלאו בהשבה. והא רבית דיהיב מתנה גמורה וחייבה תורה בהשבה. וצ"ל דניליף משם דלא הוי מחילה מדחייב רחמנא. אך דוחק כיון דמחילה זו ע"י שהונהו חייבתו תורה. וצ"ל דהא לא כתיב להדיא השבה באונאה. וע"כ מסברא בגזל ואם כן אי הוי מחילה אדרבא ילקה על הלאו ולא יקוים העשה בהשבה כמחזיר אבידה בהמתין עד שנתיאש דמתנה הוא דיהיב כיון שכבר קנאה וכן באונאה אם היה משום מחילה כנ"ל. אך רבא לטעמיה הא סבר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואדרבא ברבית בעי קרא דוחי אחיך שנתק' תורה מגזל להעמידו בעשה ע"ש ריש תמורה. ואם כן באונאה דליכא קרא אי עביד לא מהני. וי"ל דשם ברבית גם לוה עובר שייך אי עביד לא מהני דמה שמקנה אינו כלום. מה שאין כן אונאה דהמתאנה אין איסור ומהני מחילתו. ואף דעבד המאנה אסור מ"מ מחילה א"צ קנין ויפטר ופריך שפיר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף