חידושי הרי"מ/בבא מציעא/לה/א
וכיון דמשתבע שאינה ברשותו כו'. לכאורה קשה הא מנורה גדולה וקטנה הוי טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור אף משעורין רק בדמי קי"ל דחייב. וא"כ למה שכ' הפוסקים דעיקר טעמא דרב הונא משום דלא תחמוד בלא דמי משמע לאינשי ומורי היתירא הטילו שבועה עליו כמו שלוחין ושותפין כו'. וא"כ לכאורה כאן הא לפי דברי הלוה ששוה יותר ואינו משלם הכל א"כ אין כלל על המלוה שבועה שאינה ברשותו דאם הוא באמת ברשותו אינו משלם הכל ולא שייך מורי היתירא. וע"כ דז"א דמ"מ כיון דלדברי המלוה ששוה רק כמו שאומר יש עליו שבועה לא נפטר משבועה שאינה ברשותו. ועוד דלדברי תובע עדיין עליו החיוב שבועה שאינה ברשותו מן התורה כיון שאינו משלם כל דמי החפץ. רק דאי לאו דר"ה הי' זה רק כפירת שבועה דלדברי מלוה שרק שוה ב' אין עליו שבועה שאינה ברשותו דמשלם הכל ולא צריך לישבע מן התורה. רק משום דר"ה אם כן ממ"נ יש עליו שבועה שאינה ברשותו דלדברי לוה מן התורה ולדבריו משום דר"ה כנ"ל:
אמנם למ"ש א"כ איכא לאוקמי שתובע הלוה שהי' חפץ גדול השוה ב' ומודה חפץ קטן ששוה רק ה' דינרין דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין. רק כיון שנאבד ותובע רק דמיו חייב מלוה דהוי דמי חטין ושעורין כנ"ל:
וא"כ לא שייך כלל שבועה שאינה ברשותו דר"ה שמא עיניו נתן בה. הא אם אמת כדברי מלוה שהיא מנורה קטנה א"כ גם אם יראה החפץ ישאר שלו דהוי טענו חטין והודה לו בשעורין שפטור גם מגוף החפץ. ואי כדברי הלוה אין עליו כלל שבועה דר"ה. רק מחשש שמא אמת כדבריו ומשלם ומורי דמי יהיבנא. וא"כ אי כדבריו לא שייך עיניו נתן בה ואינו צריך כלל לישבע שאינה ברשותו משום דר"ה כנ"ל:
אך י"ל דהא בטענו חטין והודה לו בשעורין בתפס התובע מהני ולהרבה פוסקים אף שלא תפס גוף הדבר ע"ש. א"כ הכא דקאי על כשהלוה מודה במקצת שפיר פריך דצריך מלוה לישבע שאינה ברשותו גם אי כנ"ל. דשייך שאם ברשותו ויראנה לא יצטרך לוה להחזיר לו גם מה שמודה עד שיחזיר החפץ דתפוס ועומד הוא ומהני גם לזה שיוכל לתפוס יותר עד שיחזיר לו דשתפוס לא הוי כלל מחילה והודאה ע"ש:
ובמ"ש יש לישב מאי דפריך אח"כ רישא דסיפא תיובתא לרב הונא כו'. ולמה לא פריך מיד מרישא וסיפא כנ"ל. ולמ"ש א"ש דמרישא לא הוי קשה כלל די"ל כנ"ל וברישא שהמלוה כופר הכל אינו צריך כלל לישבע שאינה ברשותו דאין הלוה תפוס ושייך כנ"ל. רק מסיפא דפריך כנ"ל ומשני ר"א מי נשבע תחלה. וע"כ דלא מיירי במנורה גדולה וקטנה רק ב' חפצים ומודה באחת או כך וכך מדה וכה"ג דלא שייך טענו חטין ופריך רישא דסיפא כנ"ל. דא"א לומר דסבר שיכול לתפוס יותר משיוי המשכון אם הוא ברשותו דא"כ ל"ל טעמא דשמא יוציא כו' לזה נשבע תחלה שאינה ברשותו הא בלא זה אינו מודה מקצת כלל עד שישבע שאינה ברשותו כמ"ש הר"ן שבועות. דאם ברשותו גם המותר אינו חייב. וע"כ דאינו יכול לתפוס יותר משויו. ופריך שפיר גם מרישא דא"א לומר כנ"ל דע"כ לא מיירי בגדולה וקטנה דגם תפיסה לא מהני כנ"ל שישאר לו ולא יועיל התפיסה רק על שויו וזה רוצה לשלם גם עתה וע"כ היכא דלא שייך טענו חטין והודה לו בשעורין ופריך כנ"ל מרישא ארב הונא כנ"ל:
ולמ"ש בח"מ לישב קושית מינו מצוי לרמב"ם ז"ל גם הנ"ל מיושב ע"ש:
שם שיש עדים שנשרפה אי הכי מהיכא מייתי לה. אינו מובן מה עלה ע"ד רבה. וי"ל למ"ש הרא"ש למ"ד עד המסייע פוטר במפקיד בשטר דנקיט צריך בעדים היינו עדות המועיל כלומר עד אחד ע"ש. א"כ גם כאן י"ל שיש עד אחד שנשרפה ונקיט עדים היינו עדות המועיל לפטרו משבועה. ומ"מ לענין שמא יוציא חיישינן ורבא דחי מהיכא מייתי כו' דכיון דע"א נאמן לפטרו משבועה שאינה ברשותו נאמן גם לענין החשש שלא ניחוש שמא יוציא:
עוד י"ל להמבואר בש"ע ס' רצ"ג ביש עדים שנשרפה חפץ אחד ואינו יודע אם זה של הנפקד אינו צריך לישבע שאינה ברשותו כיון שידוע והוא טוען זה הוא והקשה ב"ח א"כ מה פריך כאן מהיכא מייתי לה הא י"ל כנ"ל ופטור משבועה שאינה ברשותו ושייך שמא יוציא ע"ש. וי"ל דהנה תמוה עוד למה נקיט נשרפה שע"כ באונס או פשיעה ואין זה דין שומר שכר דמיירי בי' המשנה דתני אבד ולמה לא אמר שיש עדים שאבד כלשון המשנה אבד המשכון. ולכך י"ל להיפוך דרבה סבר אם הי' עדים שאבד או נגנב לא היו חוששין שמא יוציא דמהיכא מייתי לה ולא ס"ל דטרח כו'. רק דהנה ישבו שם הפוסקים קושית הב"ח דדוקא כשפוטר עצמו בטענתו שיש שבועה דאורייתא פטור כה"ג דיש עדים שנאנס חפץ א'. משא"כ שבועה דר"ה כשמשלם שתקנו משום מורי היתירא גם כה"ג חייב דמ"מ שייך דמורי ע"ש:
וי"ל דלכך לא מוקי רבה ביש עדים שנגנב. דאי חפץ זה מהיכא מייתי. ואי סתם חפץ א' עדיין חייב שבועה דר"ה כיון שמשלם כנ"ל. ולכך מוקי דיש עדים שנשרף היינו חפץ א' כנ"ל. ובאמת באונס רק הוא עצמו מודה שלא זה החפץ שנשרף וזה הי' שלו והמשכון אבד כלשון המשנה. ומ"מ פטור משבועה דר"ה דלהפוסקים דאמרינן מיגו לפטורי משבועה בלא העזה א"כ נאמן שאבד מגו שהי' אומר שזה שנשרף הי' המשכון והי' פטור משבועה שאינה ברשותו דאז הי' פוטר את עצמו והשבועה דאורייתא ופטור כנ"ל. וגם עתה פטור משבועה דר"ה. ומ"מ שייך שמא יוציא כו' דהא מודה שהמשכון לא נשרף רק אבד כנ"ל. וא"ל דא"כ יהי' נאמן על הדינר במיגו זה אינו דלהוציא לא אמרינן כנ"ל:
ופריך מהיכא מייתי לה כו' היינו כיון דנאמן במיגו שאבד שוב מאמינים גם לענין החשש דאין לחוש שמא יוציא דיש ראיה שאומר אמת שאבד כיון שהי' בידו לומר זה נשרף והי' פטור ממון ומשבועה ומשני עדים שנגנב ושוב צ"ל שזה נגנב דאי סתם עדיין חייב מדר"ה ופריך סוף סוף כו' ומשני דטרח ומייתי כו':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |