אילת השחר/בבא מציעא/לה/א
ואם איתא לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכא מצי מפיק לה. הנה יש כאן שתי תביעות, דהמלוה תובע את הלוה מחמת חובו, והלוה תובע מחמת החפץ שנתן לו, וכיון שתובעו חפץ ששוה ג' דינרים ואומר שנאבד ממנו רק חפץ ששוה ב' דינרים, למה לא יהי' מחויב לכו"ע לישבע שבועה שאינה ברשותו כיון דבזה שטוען נאבדה רוצה לפטור עצמו מעוד זוז שע"ז אינו משלם, דהא כל החידוש דר' הונא הוא דאע"ג דמשלם מ"מ נשבע שמא חמד את החפץ, אבל היכא דטוען ועי"ז נפטר מממון הא גם בלי ר' הונא חייב לישבע, וכאן הא ע"י טענתו שנאבדה הוא רוצה להפטר מעוד זוז, א"כ יתחייב לישבע שאינה ברשותו גם בלי חידוש דר' הונא. וע"כ צריך לומר דכאן פוטר עצמו מהזוז השלישי לא בטענת שומרין דהא פוטר עצמו מחמת דלא הי' שוה רק ב' וכאומר להד"מ על זוז השלישי וכה"ג לא מצינו שום שבועה [רק שבועת היסת].
אמנם לכאורה צע"ק למה לא יתחייב המלוה שבועה כמודה במקצת, דהא לגבי טענת ותביעת המשכון, הוי המלוה מודה במקצת, ובשלמא למ"ד הילך פטור א"ש דכאן הא בשתי דינרים שמודה נפטר חובו והוי כהילך, אבל למ"ד הילך חייב למה לא יהא חייב שבועת מודה במקצת, ואולי יש לומר כיון דגם הזוז השלישי אינו יכול לתבוע לשלם לו אלא לנכות מחובו, וכיון דכל שבועות התורה הוא רק כשנשבע ואינו משלם וזה לא נקרא נשבע ולא משלם, ואין דין שבועת מודה במקצת כה"ג.
שיש עדים שנשרפה וכו' שנגנבה. יש לעיין לאלה דס"ל דעד המסייע פוטר משבועה למה צריך דוקא שני עדים, והרא"ש לעיל פ"ק סי' ג' הביא מכמה מקומות דאמרינן עדים וכתב דלא דקדק התנא לשנות ע"א אבל ה"ה דמהני ע"א, אמנם לקמן בהא דפריך מיגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי כמה הי' שוה, הק' בתוס' הרא"ש דלישני כגון שיש שני עדים שנגנבו וכאן הזכיר בפירוש שנים, ולמה צריך דוקא שנים.
והנה בכו"ח דרעק"א סי' ג' הסתפק אם עד המסייע מהני כמו שנשבע או כמו שאין מחויב שבועה כלל, ונפק"מ לענין גלגול, דאי הוי כמו שנשבע יש עדיין לגלגל עליו שבועה, משא"כ אי פוטרו לגמרי מחיוב שבועה. ולהצד דהוי כמו שנשבע הוצרך הרא"ש דוקא לומר שני עדים, דע"א לא יועיל לפוטרו משבועת גלגול כמה הי' שוה, אבל הא הגרעק"א עצמו בחו"מ סי' צ"ד סעיף ה' הכריע דכה"ג אין חיוב שבועה כלל כמו שציין הרה"ג המגיה בכו"ח שם, ולפי"ז ע"כ צ"ל דהזכיר שני עדים כדי שיקשה גם לאלה דסברי דע"א אינו פוטר משבועה.
לישתבע נמי אגלגול שבועה כמה הי' שוה. הנה שבועה זו דאינה ברשותו באופן דמיירי כאן דשילם הא אינו תביעת ממון אלא תביעת גוף החפץ, וע"כ דדין כפירת ממון עליה ושבועתו הוא שבועת כפירת ממון, דאל"ה הא משבועה דאינה של ממון וכי יגלגלו ממנה לשבועת ממון דכמה הי' שוה, ועי' בריטב"א בשטמ"ק לקמן דף מ"ח [ועי' שם מש"כ] דמבואר דגם כשרוצה לשלם וכופר החפץ הוי כפירת ממון לענין קרבן שבועת הפקדון, והא דאינו מחויב מדין תורה אע"ג דבטענתו שנגנבה כופר כפירת החפץ שזהו ממון, כתב בקצוה"ח סי' ע"ג ס"ק ב' מחמת דחיוב שבועה מה"ת הוא היכא דאם לא ישבע ישלם, משא"כ כאן דגם אם לא ישבע לא נוכל לעשות לו כלום מדין תורה ושבועה כזאת אין בתורה. (מהדו"ק)
ומ"ש לוה דמהימן לי' למלוה ומ"ש מלוה דלא מהימן לו ללוה. לכאורה הא המלוה טוען בברי שהמחיר הי' סלע, ונהי דהלוה חושב שהמלוה אינו יודע מ"מ המלוה הא טוען דיודע ודאי דהי' סלע ואיך יאמין להלוה דהי' שוה שתים, משא"כ לוה שפיר מאמין להמלוה במה שאומר שאינו ברשותו דהא אינו יודע שזה לא נכון, אלא דביאור הדברים הוא דקושית הגמ' דכיון דהתנא מיירי באופן דמאמינים זה לזה, א"כ לא שייך לצייר דהמלוה יטעון אחרת מהלוה דהא הלוה קים לי' בגוה כמה זה שוה.
תוד"ה תהא במאמינו. יש לעיין אם אע"ג דבלבו מאמינו מותר לו לדרוש שבועה כיון דאין בזה שום הפסד דאם זה אמת מה עושה לו רע בזה שדורש ממנו שבועה, ולא דמי להא דריש פ' שבועת הדיינין דף ל"ט דנענש המשביע, דהתם משביעו בטענת שקר אבל כאן אע"ג דמאמינו מ"מ אין זה כ"כ ברור, וגם דלנו אין נראה כשבועה לבטלה דהא אין אנו יודעים אם אומר אמת ואין כאן גנאי לב"ד ואין כאן משום שבועה לבטלה, או דבכ"ז גורם לו שיצטרך להשבע בזמן שמאמינו דאולי אסור דגורם שבועה לבטלה, ולכאורה ממש"כ התוס' דלא בעי לתרץ בסיפא דרישא דאיירי כשמאמינו משום דלא ירצה להאמינו, משמע דאפילו דבלבו מאמינו לא ירצה להאמינו משמע קצת דמותר, אלא דאפשר דלא רצה להעמיד כה"ג משום דמסתמא לא עבדי אינשי כה"ג לומר דמאמינו אע"ג דזה שלא כהוגן, ולקמן דף צ"ז א' תוד"ה ביום מבואר דאפי' כשיודע שמתה כדרכה עושה עצמו כאינו יודע כדי שיוכל לגלגל ששכורה מתה, ואם כה"ג דיודע אסור להשביעו נמצא דגם שבועת הגלגול אינה עפ"י דין, ונצטרך לומר דמ"מ אנחנו נחייב אותו שבועה וצע"ק. (מהדו"ק)
כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים. ופסק בשו"ע סי' רצ"א סעיף ז' דאם אומר דרוצה לחפש אין ממתינין ומחייבין אותו לשלם מיד, וכתב הגר"א דזיל שלים משמע מיד. ויש לעיין דהא תמיד נותנין ב"ד זמן ל' יום לפרוע וע"כ דזה רק כשרוצה להשיג כסף אבל לטענות אחרות לא ממתינים כלום, וצ"ע דהא בתוס' בב"ק דף מ"ו ע"ב הקשו על הא דנזקקין לתובע תחילה ואם הנתבע אומר שיביא עדים לתבוע את התובע אין נזקקין, והקשו דממנ"פ אי מבקש שיביא עדים תוך ל' יום למה לא נמתין עד שיביא עדים ואם רוצה יותר פשיטא דלא נמתין לו, הרי דס"ל דכמו דנותנין זמן לחפש כסף ה"נ לכל הטענות, דאל"ה מאי קשה להו, דהא רק לחפש כסף נותנין זמן אבל לא להביא עדים, וצ"ע מ"ש הכא דלא נותנין לו זמן ב"ד לבקש את הדבר.
שם. כל לא ידענא פשיעותא היא. כתב הריטב"א דמה דאמר בלשון כל לא ידענא בא לרבות אפילו שאומר שיודע שהניחם במקום המשתמר אלא דאינו זוכר מקומם דאפ"ה חשיב פשיעותא, כי הי' לו להניחם במקום שיוכל ליתנם לו כשיתבעם ממנו, אבל במאירי לקמן דף מ"ב הביא דיש שכתבו דבאומר שזוכר שהניחם במקום המשתמר לא הוי פשיעה.
וצ"ע דהא להצד דבהניחם במקום המשתמר לא הוי פשיעה אע"פ שאינו זוכר היכן הניחם, א"כ גם בספק אם הניחם במקום המשתמר ג"כ לא הוי פשיעה אלא ספק פשיעה, ולא מחויב לשלם רק אם בספק פשיעה בשומרים אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ואם ספק פשיעה פטור א"כ בלי שיאמר בלשון כל ג"כ נדע דאין נפק"מ אם יודע שהניחם במקום המשתמר מאם לא יודע אם הניחם במקום המשתמר, או די"ל דכל שלא זוכר על שימת לב מיוחד זה הי' פשיעה ודאי.
והנה צ"ל דאע"פ דכעת אינו פושע והפשיעה היא כשהניחם והא אז חשב שודאי יזכור, משמע דמחויב להניחם במקום שבהכרח יוכל לראותם. וצ"ע דבנמוק"י ב"ק דף כ"ג ע"ב כתב דהי' לו אבן בחיקו ושכח לא מקרי פושע מתחילתו, דהא אפשר ליזהר, ומה ששכח אח"כ הוי אנוס, וה"נ רוצה לומר דמי שלא התפלל מנחה שחשב שיש עוד זמן ולבסוף שכח הוי אנוס ומתפלל תשלומין, ולבסוף מסתפק דבתפילה יש לחוש יותר, ועכ"פ לשאר דברים לא מקרי פשע ולמה כאן אמרינן דהוא פושע בזה שלא חשש שמא ישכח.
ובתוס' בגיטין דף ל"ה ע"א כתבו דבאופן שהניחה הדינר במקום ששכחה ונתנה לעני מקרי פשיעה דהו"ל לאסוקי אדעתא שתבוא לידי שבועה ולכן נענשה ואינה פטורה מדין האדם בשבועה פרט לאנוס. משמע דלענין שומר יש יותר להחשיב פשיעה מאשר לגבי מזיק או שאר דברים.
וצע"ק ברשב"א ב"ק דף כ"ח ע"ב דמשמע מדבריו דנתקל אף אי הוי פושע מ"מ אינו פושע לגבי שומר חינם, אלא דיתכן שיש ט"ס ברשב"א שם וצריך לגרוס אלא דהוי פושע לגבי שומר חינם, וצ"ע.
והנה כשתבע הכיפי והגבוהו האפדנא הרי דהתייאשו הבעלים שימצא הכיפי, וא"כ אם יאוש על דבר שנמצא ברשות השומר, אע"פ שזה כאילו ברשותו בכ"ז מהני היאוש, וכמו שדייקו מהתוס' לעיל דף כ"ו דס"ל דלא כהרמב"ן דלא מהני יאוש ברשות, א"כ הא דאינו זוכה השומר כשמוצא את הכיפי, כיון דבעל הכיפי מתייאש, ע"כ צ"ל משום דבאיסורא אתי לידי' דשומר.
אבל צ"ע לשיטת הרשב"ם בב"ב דף פ"ה דרשות הנפקד היכן שנמצא החפץ שחייב בשמירתו הוא קנוי להמפקיד, א"כ לא אתי כלל לידו דשומר באיסורא דהו"ל כאילו לא נכנס לרשות הנפקד החפץ כל זמן שהוא בבית השומר, דזה כרשות המפקיד, וכשמצאו הו"ל כמצאו אחר יאוש ולמה לא יוכל לזכות בו כמציאה לאחר יאוש.
ולפימש"כ לעיל דף ל"ד בד"ה סמוך לגניבתה דכשנפסק השמירה הפסיק להיות חצר של המפקיד, אולי כששילם השומר עבור הכיפי הפסיק להיות לו דין שומר והוי שפיר באיסורא אתי לידי'. ולפי הקצוה"ח סי' קפ"ט שהבאנו שם צ"ל דהוי כהתנה שאם ישלם יפסיק להיות לו דין שומר וממילא הוי כחצר הנפקד והוי כאחת, דכשישלם יפסיק להיות רשותו, ונמצא דביחד עם מה שגבה נעשה חצירו של הנפקד, וזה ג"כ מקרי באיסורא אתי לידי'.
והלכתא שומא הדר לעולם. ועי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן והריטב"א דאם קנו מיני' דלוה דלא ליסלקי' למלוה תו לא הדרא, דאפילו בדינא דבר מצרא אי קנו מיני' מהני דלא ליסלקי' וכ"ש הכא דאיכא למימר דמגופה של קרקע קנו מידו וכאילו מכרו לו מעכשיו באותם דמים, וכעי"ז הביא בנימוק"י, וצ"ע למה צריך דוקא קנין דהא באגבי' בחובו אם לא טעם דמשום כיסופא היו כולם מודים דשוב לא הדרה, וכאן דודאי אין ביד ב"ד כח לכופו שיקבל קנין שלא יסלקו את המלוה והלוה הסכים ברצונו הרי מחל על זכותו, ובודאי שוב לא יוכל לפדות במחילה גרידא אפילו בלי שהקנין מועיל.
שם. והלכתא שומא הדר לעולם. יש לעיין אם זה דוקא כשפורע כל מה שהי' חייב, אבל אינו יכול כל פעם לשלם קצת ויחזור אליו חלק מהקרקע שגבה לפי חשבון. או דאם משלם כשיעור שדה המבואר בב"ב דף י"א תחזור אליו אע"פ שלא משלם כל החוב, והראוני בשער משפט סי' ק"ג ס"ק ז' דכך הדין אף בפודה חצי, ובאמרי בינה הל' גביית חוב סי' ז' דעתו שרק אם מסלקו מכל החוב עי"ש.
רש"י ד"ה לוקח הוי. דין לוקח נתנו לו חכמים וכו'. דאי הו"ל רק דין יורש הי' הבעל צריך להחזיר, והיינו דס"ל דבירושה דממילא יכול הלוה להכריחו שיחזיר לו קרקעו, ומה דאמרינן אורתה דאינו הדר ללוה היינו בחילק נכסיו וכמש"כ הרא"ש להדיא לחלק [והתוס' ס"ל דגם ירושה דממילא לא הדר], אבל אי הוי לוקח אע"ג דלא נעשה כלום להקנותו בתור לקיחה מ"מ לא מהדר, והסברא לזה נראה דהנה מבואר בדברינו בהא דפליגי בב"ק דף קי"א ע"ב אי רשות יורש כרשות לוקח דמי או לא, דסברת מ"ד לאו כרשות לוקח דמי הוא משום דשינוי רשות הוא דהי' שינוי בהחפץ שעבר לרשות אחר אבל לא כשהרשות עצמו נשתנה דלא הי' שינוי בהחפץ אלא בהרשות, וה"נ יש לפרש דבאורתה דנעשה ע"י שחילק נכסיו הוי נתינה בהדבר, משא"כ ירושה דממילא אז החפץ נשאר כשהי' ואז הו"ל כמו מורישו וצריך להחזיר, משא"כ דין לוקח שנתנו לו חכמים דבהכרח יש דין שינוי בהחפץ דהא דנשאר רשות של המוריש שייך רק בירושה, אבל לוקח בהכרח הא נהי' רשות אחר ואז כבר לא מהדר. והראוני דברשב"א כתב החילוק דבהוריש הרי השתדל היורש שהמוריש יורישנו משא"כ ירושה דממילא, ולפי"ז עדיין לא מבואר למה בעל אי לוקח הוי דינו אחרת דמ"מ הא הבעל לא טרח להשיג את השדה.
תוד"ה זבנה. וי"ל דהראשון מן הדין נמי אין מחזיר וכו' אלא משום ועשית הישר וטוב מהדר ולכך שני לא מהדר. ועדיין צ"ב דסוף סוף הא אין להמוכר למכור יותר ממה שיש לו. אלא דביאור דבריהם דהנה יש לומר דמשום זה יש זכות להלוה בהקרקע לפדותה, או דבשביל זה יש לו דין על הגברא דהיינו המלוה להחזירה. ואם הי' עי"ז התקנה זכות להלוה בהקרקע לפדותה אז אין יכול ראשון להפקיע זכותו של הלוה ע"י מכירתה, אבל אם זה רק דין על המלוה אז רק המלוה מחויב מצד דינו אבל על הקונה אין חיוב זה, וזה מה שהוכיחו מדלא מהדר הפירות הרי מזה דגם אחרי התקנה אין זכות להלוה אלא מחמת דרמי חיוב על המלוה להחזיר.
אלא דלפי"ז הי' צריך להיות דלא תועיל להיות הקרקע של הלוה רק ע"י שב"ד יכריחוהו לומר רוצה אני למוכרה, דאילו הי' זכות להלוה בהקרקע לא הי' צריך לזה, אבל כיון דאין להלוה זכות רק חיובא רמי אמלוה, א"כ צריך לכופו להמלוה לומר רוצה אני למכרה בחזרה להלוה דבל"ז עדיין אינו קנוי להלוה.
אמנם בנימוק"י לעיל דף ט"ז ע"ב מבואר דגם בהחזרת שטר חלטאתא קונה הלוה את הקרקע דלכתחילה הגבוהו על דעת כן הלכך בחזרת השטר סגי. וצע"ק דא"כ יש להלוה זכות בהקרקע, דאם רק יש לו להכריח המלוה איך זוכה בחזרת השטר ואיך בטל הגבייה שנעשית בזה קרקע של המלוה, ואם יש לו זכות בהקרקע למה לא נימא מה מכר ראשון לשני ויוכל ליקחנה גם כשזה אצל הלוקח, וע"כ צ"ל דמ"מ יש לו זכות בקרקע רק לגבי המלוה עצמו ולא לגבי מאן דאתי מיני'.
והיינו משום דגם מהמלוה מה דיכול להוציא הקרקע ע"י נתינת מעות משום דיש בזה משום ועשית הישר והטוב, וא"כ להקונה אין דין אחר מלהמלוה, דלו יצויר שיהי' משום הישר והטוב איה"נ דהי' צריך להחזיר, אבל כיון דלגביו זה לא הישר והטוב אינו צריך להחזיר הקרקע וצ"ע.
תוד"ה לוקח הוי. דאי יורש הוי מהדרינן לי' שהבן פודה קרקע של אביו. יש לעיין אם כונתם מה שמצינו להמקדיש שדה אחוזה דהבן פודה, הא התם רק הבן פודה ובעיא בערכין דף כ"ה אם הבעל פודה, ואם כונתם להמוכר שדה אחוזה דהקרוב קרוב קודם לפדות כמבואר בקידושין דף כ"א, הא התם אינו קנוי להלוקח לצמיתות אלא לפי מספר השנים וכשפודה מנכה השנים שאכל פירות לפי חשבון של מחיר שעל כמה שנים שקנה, וגם שם אף למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אינו ברור אם הבעל אחרי מותה יוכל לפדות, דהתם הא תלוי כל זמן שהוא קרוב ואחרי מיתת אשתו כבר אינו קרוב, וא"כ למה אמרינן דאם להבעל יש דין יורש יוכל לפדות הקרקע שמעיקר הדין היא של הלוקח לגמרי ורק מצד ישר והטוב יש לו כח לפדות ומנלן דיש בזה ישר וטוב לתת להיורש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |