חידושי הר"ן/עבודה זרה/עב/א

חידושי הר"ן עבודה זרה עב א

דף ע"ב ע"א

מיתיבי הלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה בעכו"ם קונה אמאי יחזיר וא"ת ואלא מאי מעות קונות ולא משיכה א"ה היכי קתני סיפא אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח אפי' לא משך נמי כיון שקיבל מעות יוליך הנאה לים המלח דמעות קונות ולא משיכה. י"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד משך בסיפא לאו דוקא אלא איידי דתנא רישא משך תנא סיפא נמי משך וה"נ אמרי' בפ"ב דבכורות (די"ג:):

שם. ההוא גברא דא"ל לחברי' אי מזבנינא לי' להאי ארעא לדידך מזביננא לה במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא] ואסקי' דכל היכא דלאו זוזי אנסוהו קנה קמא. וכתב רבי' האי גאון ז"ל בס' המקח דדוקא כגון שקני מן המוכר וא"ל הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה והקרקע עומד ביד הלוקח. אי הו' כה"ג קני לי' ואי לא לא קני ליה. וכן כ' הרב אלפסי ז"ל בסוף פ' בית כור וקיי"ל כל הני שמעתתא נינהו כדאמר להו מעכשיו וקני מידו. וכן עיקר שלפי דרך זה הרי הוא כמוכרה על תנאי. אבל אם לא תאמר כן קנין דברים בעלמא הוא ואפ"ה אסקי' דאי משכח מאה ועשרים לא קנה קמא דזוזי אנסוהו. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא דמדמי לה לאונסא משום דכי היכי דאונסא מבטל תנאה דאמרי' אונסא לא אסיק אדעתיה עד דמקבל עלי' בפי' כל אונסא דמתיליד. ה"נ האי דזבנה במאה לא אסיק אדעתי' דהוה מצי לאזבונה במאה ועשרים ומשו"ה לא קנה קמא דהו"ל כמאן דאמר לי' אי מזבנינא לה במאה זוזי לדידך מזבנינא לה. וכיון דלאונסא מדמינן לה. אי א"ל בפירוש אי מזבנינא לה לעולם אפי' בכמה לדידך מזבנינא לה. קנה קמא דהו"ל כמאן דקביל עלי' כל אונסא דמתיליד בה. וכתב הראב"ד ז"ל שכיון שהראשון קנה משעת תנאי ראשון וכמו שכתבתי למעלה ואין מקחו מתבטל אלא בטענת אונס. ה"מ היכא שנמלך בראשון ולא רצה ליתן לו אלא מאה. הא אילו רצה לתת מאה ועשרים או שלא נמלך בו כלל אלא שהלך ומכרה לשני קנה קמא. דכל כמה דלא ממליך בראשון לאו אנוס הוא והרמב"ן ז"ל חולק בדבר שמכיון שהוא מוצא עבירה יותר ממה שהתנה עם הראשון נתבטל ממכרו ואינו חוזר ונעור אע"פ שחוזר הראשון ונותן בה כל אותן דמים שנותן השני:

שם אמר ר"ה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חבור ליין נסך מסתברא דר"ה דאמר נצוק חבור ליין נסך אף בנצוק שאין סופו לירד קאמר דנצוק דמתני' דתני דאינה חבור לטומאה ולטהרה בנצוק שאין סופו לירד הוא. ודכוותה אמר ר"ה דאפילו נצוק כה"ג חבור ליין נסך וראי' לדבר דמתני' בנצוק שאין סופו לירד היא דהא בריש פרק המביא (גיטין ד' ט"ז) אוקימנא לה להאי מתני כר' יהודה ור' יהודה ס"ל דבכל שסופה לירד אמרי' גוד אחית והוה חבור דאמרי' גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזה אחר זה דאם רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרי' גוד אחית כדאי' התם וכיון דהך מתני' דתני הנצוק אינו חבור לטומאה ולטהרה אוקימנא לה התם כר"י ע"כ בשאין סופו לירד הוא ועלה קאמר רב הונא דכה"ג הוי חבור ליין נסך אלמא דר"ה בנצוק שאין סופו לירד קאמר. ומאן דפליג עלי' ס"ל דאפי' נצוק שסופה לירד ל"ה חבור כדפליגי רבנן עלי' דר"י התם ואמרי דאפי' רגליו של ראשון נוגעות במים השני טמא דלא אמרי' גוד אחית וא"נ אפילו לר"י דס"ל דהאי דקאמר ר"י גוד אחית קל הוא שהקלו חכמים במקוה אבל שאר מילי ל"ה חבור. והכי מוכח בפ' המביא תניין וראי' לדבר דמאן דס"ל נצוק אינו חבור אפי' בנצוק שסופו לירד קאמר מדאמרי' בסוגיין ת"ש המערה מחבית לבור קלוח היורד משפת חבית אסור ש"מ נצוק חבור והא קלוח זה ודאי סופו לירד ואפ"ה אמרי' ש"מ נצוק חבור מכלל דלמ"ד אינו חבור אפי' בכה"ג קאמר נמצא דלמ"ד נצוק חבור אפי' בשאין סופו לירד הוי חבור ולמ"ד אינ' חבור אפי' בשסופו לירד לא הוי חבור:

ולענין פסק הלכה כתב ר"ח ז"ל דאע"ג דלא מסתייע ר"ה מהני מתניאתא קיי"ל כותי' דליכא מאן דפליג עלי', דרב נחמן לא פליג עלי' אלא א"ל מנא לך לך האי סברא דילמא אית בידי' מתני' ואגמרה מני' אבל לא חלק עליו אלו דברי הרב ז"ל. וכן נראה דעת הרב אלפסי וכן פסק הר"מ במז"ל בפי"ב מה' מאכלות אסורות ואע"ג דאמרי' בדרי חייא נצוק תבעי לך. לא דחי' מימריה דר"ה משום ספיקא דר' חייא דמאי דאבעיא להו לקמאי הדר פשטוה בתראי. ורב חסדא נמי משמע דכר"ה ס"ל מדאמר להו להנהו סבוותא כי מזבינהו חמרא לעכו"ם קטיפי קטופו א"נ נפיצו נפוצו. הילכך קיי"ל כר"ה דנצוק חבור ואפי' בשאין סופו לירד דר"ה אפי' בכה"ג קאמר וכמ"ש למעלה. אבל מקצת מרבותי' הצרפתים ז"ל או' דאפי' לר"ה גופי' לא פשיטא לי' דנצוק חבור דמעיקרא הוה בעי למידק הכי מרישא דהך מתני' דהנצוק והקטפרס ואקשי' ר"נ מסיפא וסלקא שמעתין דמהאי ליכא למשמע מינה. הילכך לר"ה גופי' מספקא לי' כי היכי דמספקא לי' לדתני ר' חייא. וראי' לדבר דלר"ה גופי' מספק' מדקאמרי בפ' ר' ישמעאל (ד' נ"ו) אהא דאמר ר"ה התם ל"ש אלא שהחזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופא במאי מתסדא בנצוק ש"מ נצוק חבור הוא ודחינן כדאמר ר' חייא שפחסתו צליחתו ה"נ שפחסתו בירי ואם אי' דפשיטא לן לר"ה הו"ל למימר מידי הוא טעמא אלא לר"ה הא אמר ר"ה נצוק חבור. אלא ש"מ דלר"ה גופי' לא פשיטא לי', ומדרב חסדא נמי דאמר להו להנהו סבוותא קטיפו קטופו ליכא לאתויי ראי' דכיון דלר"ה מספק"ל רב חסדא נמי מזהר עלה לכתחי' כי היכי דלא לעייל נפשי' בספיקי' דרבי' אלא שיש לדחות ולומר דלר"ה ודאי פשיטא לי' כדמשמע הכא לכאורה בסוגיין. והא דאמרי' בפ' ר' ישמעאל ש"מ נצוק חבור ודחינן לה ולא אמרי' מידי הוא טעמא אלא לרב הונא ר"ה ודאי נצוק חבור ס"ל. לאו ראי' היא דדילמא התם הכי דייק ש"מ מהא דס"ל לר"ה דנצוק חבור ליין נסך וא"ה מאי קמ"ל הא אמרה חדא זמנא ומשו"ה דחינן בשפחסתו בורו והא קמ"ל דאפי' למ"ד נצוק אינו חבור בשפחסתו מודה. ועל זה הדרך מתקיימים דברי הראשונים ז"ל. אלא שקשה לדבריהם הא דאמרי' בסמוך דמר זוטרא ורבה בר ר"ה שרו למשתי (בקנושקניז) [בקנישקנין] ואיכא דאמרי דרבה בר ר"ה גופי' עבד עובדא בנפשי', וכיון שהנצוק אסור היאך אפשר דבקנישקניז שרי דודאי חבורו של כלי זה לא גרע מחבורו של נצוק. ואע"פ שהראב"ד ז"ל כתב בתשו' דכי אמרי נצוק חבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל האי קנישקניז מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו"ם ומשום הכי ל"ה חבור. אינו מספיק אצלי שכבר הכרחנו למעלה דלר"ה דאמר נצוק חבור אפי' בנצוק שאין סופו לירד קאמר. הלכך משמע דהך שריותא דקנישקניז פליגא אדר"ה וכן נמי ההוא עובדא דההיא חביתא דאשתקל לברזא דבסו"פ ר' ישמעאל דמסקי' דכל דאתי בברזא אסיר ואידך שרי. משמע דפליגא אדר"ה. סוף דבר שאין לאיסור של נצוק הכרע גמור מן הסוגיות ורפוי מרפיא בידן. והרב בעל המאור ז"ל כ' שדעתו נוטה להתירו בדיעבד דהא קיי"ל דטהרות עדיפי מיין נסך ואמרי' דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כ"ש שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור הוא ולהתירו בדיעבד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף