חידושי הר"ן/עבודה זרה/סז/ב

חידושי הר"ן עבודה זרה סז ב

דף ס"ז ע"ב

לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו לפגם הוא. פי' כגון שידוע שנתבשל בה איסור באותו יום. הא אינו ידוע מדאו' שרי דסתם כליהם של עכו"ם אינן בני יומן כמו שנתבאר בראיות ברורות בפ' אין מעמידין. אבל מדרבנן הוא שאסור לבשל בהן לכתחי' ואם בישל בהן מותר וכדאמרי' בשילהי פרקין וכולן שבישל בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן תני חדא מותר. ואוקימנא לה בסוף פרקין כמ"ד נו"ט לפגם מותר. ולא תימא דכי אמרי' דמדרבנן אסור לבשל לכתחי' הני מילי משום חשש קדירה בת יומא. הא כל שידוע שאינה בת יומא שרי אפי' לכתחי' דליתא אלא אפי' דודאי אינה בת יומא אסור לבשל בה לכתחי' אפי' מדרבנן. וראי' לדבר מדאמרי' בפ' כל הבשר [ד' קי"א] דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי דמלח בה בישרא ותברה. ואי ס"ד דקדירה שאינה בת יומא שרי לבשולי בה לכתחי' למה לי' לתברה לשהייה עד למחר ולשתמש בה אלא ש"מ דמדרבנן אסור לבשל בה לכתחי'. כך שמעתיה לזו בשם הרמב"ן ז"ל:

שם אמר עולא מחלוקת כשהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר. קשה לי דודאי לסברי' דעולא מאן דאסר לאו מגעולי עכו"ם גמר. דאי הוה גמר מנייהו אפי' בפגם מעיקרא הו"ל למיסר דגיעולי עכו"ם פגומין הן בתבשיל מעיקרו. א"ו לעולא כולהו סבירא להו דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. וכיון שכן בשהשביח ולבסוף פגם במאי פליגי דכל הך שקלא וטריא דאמרי' עד השתא מ"ט דר"מ. מ"ט דר"ש אליבא דעולא ליתה כלל וכדכתיבנא. ותו קשיא לי למסקנא דסוגין דאמרי' אליבא דר' יוחנן דבפוגם מעיקרא מחלוקת אבל בשהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. אמאי מודה מאן דאמר נו"ט לפגם מותר דליתסר בשהשביח ולבסוף פגם. דודאי מ"ד מותר מנבילה גמר וס"ל דלאו בסרוחה מעיקרא בלחוד התירה התורה אלא אף במשובחת ולבסוף איפגמה וכיון שכן אפי' בשהשביח ולבסוף פגם הו"ל למישרי' כיון דמנבילה גמר. ונ"ל דאליבא דעולא היינו טעמיהו דר"מ ור"ש דתרויהו ס"ל דנבלה שהתירה התורה אפי' בשאינה סרוחה מעיקרא ומינה גמר ר"ש דמה נבילה אעפ"י שחל עלי' איסור כשהיתה משובחת כשנפסלה מלאכול לגר שריא. אף תערובת זה של היתר ואיסור אע"פ שחל עליו איסור כשהוא מושבח. כשנפגם לבסוף שרי. ואע"ג דלא דמי האי פגם לפגם דנבילה דהתם אינו ראוי כלל והכא ראוי' אע"פ שנפגם כבר כתבנו למעלה דכיון שאין ממשו של איסור כאן אלא טעמו. כל שאותו טעם פוגם אותו ההיתר קצת. ראוי להתירו כנבילה שאינה ראוי' לגר כלל. שהרי אינו נהנה מן האיסור. ור"מ ס"ל דדוקא בפגום מעיקרא הוא שראוי להשוות פגם זה ואע"פ שאינו פגם גמור כנבילה שאינה ראוי' לגר שהיא פגומה לגמרי. לפי שבפגום מעיקרא מעולם לא הושבח תבשיל זה מחמת טעם האיסור אדרבה נפגם ממנו ואיכא למישרי' אע"פ שהיא נאכל כנבילה שאינה ראוי' לגר [דמ"מ אינו] נהנה מן האיסור אבל כל שהשביח ולבסוף פגם. כיון שבשעה שהשביח נאסר תבשיל זה הוה לי' כנבילה וכיון שחל עליו אסור א"א להתירו עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה שאע"פ שאיסור זה מחמת טעם הוא בא ואלו הי' פגום מעיקרא אע"פ שהי' ראוי לאדם לאכול הי' מותר לפי שאינו נהנה מן האיסור. כל שמושבח מתחילתו נעשה תבשיל זה כנבילה. דומיא דמאי דאמרי' במס' חולין (ד' ק"ח] חתיכה עצמה נעשית נבילה ואסור עד שיפסל מלאכול לאדם אע"פ שמחמת טעם הוא בא. סופו כתחילתו לא אמרי' אלא אמרי' כל שאינו נפסל מלאכול לאדם נהנה הוא מתבשיל זה שנעשה איסור מתחילתו. אבל בפגום מעיקרו ד"ה מותר דאיכא לדמויי לנבילה כדכתיבנא. היינו טעמא דעולא אבל ר' יוחנן דאמר בפגום מעקרו מחלוקת אבל בהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. ס"ל דר"מ ור"ש בהא פליגי ר"מ גמר מגיעולי עכו"ם דאע"ג דפוגם מעיקרא אסר רחמנא הילכך ע"כ דר"מ נבילה דשרא רחמנא בסרוחה מעיקרא שלא חל עלי' איסור מעולם. ולפיכך אסרה תורה גיעולי עכו"ם לפי שכבר חזר איסור באותו בלע קודם שהיה בלוע בדופני הכלי שאילו התירו תורה נבילה שאינה סרוחה מעיקרא לא היה אפשר שיהיו גיעולי עכו"ם אסורין ואע"פ שאין נפסלין מלאכול לאדם לפי ששוין הן עם נבילה שהשביחה ולבסוף פגמה וכמו שכתבנו. היינו טעמא דר"מ דאסר אפילו בפגום מעיקרו. אבל ר"ש ס"ל דכשהתירה תורה נבילה אפי' בשהשביח ולבסוף פגמה התירתה אע"פ שחל עלי' איסור כשהיתה משובחת. הלכך ע"כ איסור שנתן טעם בהיתר ופגום מעיקרא שרי ששוה הוא עם נבילה שאינה ראוי' לגר אע"פ שהוא נאכל לאדם כיון שלא חל איסור על תבשיל זה מעולם אע"פ שחל על דבר זה איסור קודם שנתערב בהיתר. דמ"מ אינו נהנה מן האיסור. אבל בשהשביח ולבסוף פגם. בשעה שהשביח כל תבשיל זה נעשה כנבילה ושוב אין לו היתר עד שיפסל לגמרי מלאכול לאדם וכטעמי' דר"מ אליבא דעולא כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף