חות יאיר/קו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה: ממנהיים מאחד מתלמידי יניק וחכים יצ"ו:
אלקפתא וריש גלותא וכו' הגאון המופלג נ"י פ"ה כמוהר"ר חיים נר"ו:
הנה אחר ד"ש מרחוק כדת כחוק הנה אני הקטן החתום בשולי היריעה אשר מנעוריו זה כבר הי' מתגעגע על רום מכ"ת כבר אפר כירה מוכן לשרתו בלב זך ובר לכן זאת הפעם עייל בלא בר ונא בחסדו אל ימנע ממני בר ואל ידחני מלו דבר כלפי בר.
ע"ד שאלתי זאת בדבר אשת פלוני הידועה לרום מכ"ת בשמה ובמעשיה דיה רגזנית קפדנית ועצרנית ולסיבה זו לא היה דעת אדם סובלתה והיתה בלי משרתת כמה שנים ובתחלת חורף הזה נלאית נשוא עול טיפול הבית שכרה בתולה משרתת. ולסיבת הכבדת עול חוץ למנהג לפי דברי המשרתת בצירוף סגירת הלחם במגדל תמיד נתקוטטו יחד הגבירה והשפחה ותברח מפניה כמשלש חדשים ויצאה והלכה לאיש ב"ב אחר לשרת אצלו בעד מזונה חנם: ובעלת הבית תפסה בגדי שבת של המשרתת ושכרה לג' חדשים הנשארים שפחה אחרת בשכר מרובה יותר ממה שפסקה על הראשונה, ילמדני רבינו אם הדין עם הגבירה כדין שוכר עליהם דגבי פועל. גם מה שמקפדת על שבירת או אבדון כלי ביתה כל דהו ותנכה לשפחה משכרה מה שאין מנהג נשים, יורנו מכ"ת אם ע"פ הדין כך הוא. פב"פ:
תשובה: האלוף המסובל רב החובל וכו' אחר ד"ש אהובי תלמידי אשר בך אתפאר מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה ולמה תשאל לשמי ובפרט בדבר הלכה כזה דזיל קרי ביה רב הוא ואם ככה עשיתי לך היית אומר כי באתי לנסותך אם תשכל לדעת מקום הספק, ועתה שאתה שואליני כמדומה שבאת להקניטני בטרחא יתירא כי לא גלית מה תבקש לדעת ובמה נסתפקת כי ידעתי שדיני שכירות פועלים גלוים וידועים לפניך לא נפלאו ולא רחוקים המה מאדם כיוצא בך והמה בספר הגלוי בטור ח"מ וש"ע סי' של"ג ומקורם מגמ' פ' האומנין.
ואם נסתפקת בביאור דברי הטור או ש"ע באיזה דבר היה לך לשואלני כאשר באמת דברי הב"י שם בש"ע ס"ד לפי משמען א"א להולמן, והסמ"ע נדחק בהם גם הש"כ נתקשה בהם, רק שאין מבוקשך ממני לפרש דבר הצ"ע רק להורות הלכה למעשה וזה מצד עצמו לא נכון לעשות כן, ואף כי כתבת שלא יבא לכלל דין כי רבים הולכים ביניהם למצא פשר דבר, מ"מ מה לי לעשות דבר שאינו הגון לכתוב דעתי בדיני ממונות בין אשה לרעותה בדרך א"כ על ספק שיתפשרו: ומה גם שנעלם ממני באיזה סניף עיקר שאלתך לכן לא באתי לפסוק הדין גם לא לברר דינים שבטור וש"ע סי' של"ג הנ"ל, אף כי באמת צריכים בירור ודעת נקייה מן הטעות לריבויי פרטי דינים המסתעפים והמתחדשים בש"ע ובסמ"ע וש"כ: רק אציע לפניך קצת פסקי דינים שאפשר שנסתפקת במעשה שהצעת לפני אכן בקיצור נמרץ, ומה שנלפע"ד לא להורות הלכה למעשה לסמוך עליו בהחלט לשפוט ממנו במעשה אחר כ"ש במעשה שהיה שם לפי דבריך:
והנה בדבר יציאת השפחה בטענת הכבדת עול: מסתמא לא נסתפקת דנחזי אנן אם מנהג בני העיר בשפחותיהם להטיל עליהם עול ההוא: ואם קצתם מטילי' על שפחותיהם כזאת וקצתם לא, אם ידוע איך ינהגו הרוב ניזל בתרייהו, ואין זה בכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב: ואם אי אפשר לברר זה נ"ל דאע"פ דבכל ספק ק"ל יד הפועל על התחתונה מ"מ במלאכה אם תתחייב לעשות אחר דק"ל דפועל יכול לחזור בו כמבואר שם ס"ג ממ"ש כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה). ורש"י פי' בחומש על פסוק זה: שטרי קודם. לכן במלאכה גופי' שטרו ית' קודם ולא יטיל בה"ב עלי' עול שאינו נהוג בבירור:
וכן בסגירת דלתי שידה תיבה שבו הלחם: אם מפורסמת האשה בזה והמשרתת מבנות העיר סברה וקבלה ואם לאו ג"כ אזלינן בתר מנהג נשים שהם ביכולת לערכה: ואם הוא נגד המנהג לא תוכל עשוהו אע"פ שתעשה כן לבניה: אם בניה סובלים שפחתה אינה מחויבת לסבול, גם בניה לא בזיזא מלשאול בכל פעם מש"כ שפחתה. ומה שבא בסוף דבריך בענין קפידת האשה על שבירת ואבדן כל כלי: ע"פ הדין הדין עמה כי דין השפחה כשומר שכר לחייב בגניבה ושבירת כלי ע"י תקלה אם לא שנשבר מחמת מלאכה או שנדע מי מבני בית שברו ובכה"ג. רק ע"צ המנהג רוב נשים אינם מקפידות על דבר קטן, וק"ל אין הולכים בממון אחר הרוב אם יש כמה נשים המקפידות, מש"כ אם לא נמצאו מקפידים רק אחת ושתים מעיר נראה דבטלה דעתן אצל כל אדם ולא נקרא מיעוטא רק מיעוטא דמיעוטא הם ציקנין מאנשי ורדינאה, ובכמה דוכתי מפלגינן בין מיעוטא למיעוטא דמעוטא, עיין ריש פרק האשה בתרא: ואם את כל זה ידעת ובריחת השפחה לדעתך פשיעה הוא רק שחקרת לדעת דין פועל שחזר בו: הלא ידעת מ"ש בת"ה שכ"ט. ומייתי לה רמ"א בסי' הנ"ל דמשרתת נקרא דבר האבוד, רק דמסיים הת"ה שצ"ע. ותמה הש"כ למה כתבו ב"י וד"מ בהחלט, עי' בש"כ דמסיים שנראה שהכל לפי הענין ולפי ראות עיני דיין, ושמה רשד"מ בתשובה קי"ט כתב שהדין עם השכיר מפני שהת"ה סיים וצ"ע.
לכן נראה אם לא היתה הגבירה מוחזקת ודאי היה הדין עם השפחה דלא מקרי דבר אבוד בגבירה זו שלא היה לה שפחה כמה שנים, והרי זה בכלל מ"ש הש"כ לפי ראות עיני דיין. מש"כ באשר הגבירה מוחזקת בבגדי השפחה, מאן מרמי להו מרשותה באשר הב"י ורמ"א פסקו כן שתוכל האשה לומר עד כה סבלתי ומעתה תשש כחי אינני יכולה לסבול שעל כן שכרתי שפחה מה שלא עשיתי לפנים.
ומהרשד"מ גופי' דכותב דהדין עם השכיר היינו משום המע"ה, משא"כ אם יש לבה"ב בידו משל שכיר: מ"מ אם השפחה שברחה רצתה להעמיד לה משרתת אחרת הגונה כיוצא בה הדין עמה כמ"ש הרמב"ם והוא בש"ע שם ס"ז. לכן אם מיהרה בה"ב לשכור אחרת והמשרתת מבררת שתוכל להעמיד לה אחרת הדין עמה ותפסיד בה"ב המותר.
וכן נ"ל עוד שאם יש לבה"ב שני משרתי' או אפילו אחד ואינו עושה מלאכתו כולי האי שנאמר שע"י זה יאבד ויקולקל שלו כי אין משתמש בו רק מעט מזעיר והוא רק לכבודו שהולך אחריו לא מקרי דבר האבוד וגם זה בכלל מ"ש בש"כ לפי הענין. וכן הדין ג"כ בשתי שפחות ובאשר כל זה פשוט וברור עדיין לא ידעתי על מה באת לשאול. האמנם אם לא היתה הגבירה מוחזקת היה מקום ספק אם מקרי דבר אבד כפשטי' דדברי ב"י ורמ"א. או כמ"ש מהרשד"מ דהדין עם השכיר. ומה גם בנדון דידן שלא היה להגבירה משרתת כמה שנים: ומלבד זה נראה לכאורה שהיה אז עוד מקום להסתפק בנדון זה דאפילו נימא אינו דבר האבוד וא"כ יד הפועל על העליונה ליתן לה לפחות מה ששכר' עמה לפי ערך עסמ"ע וש"כ: שמא היינו אם הפועל חוזר בו [עי' תשובה ק"מ] מהיות פועל לשום אדם ומטעם כי לי בני ישראל עבדים, דע"כ הפועל יכול לחזור בו כמפורש בגמרא, מש"כ אם הולך מבה"ב זה ונשכר אצל אחר שנשאר עבד לעבדים דינו כדין קבלן שידו על התחתונה ולא יפסיד בה"ב דבר: מ"מ לא נהירא לי לחלק בכך כלל רק מפני שנאמר כי לי ב"י עבדים, לא אלים קניית האדון בו כולי האי שאם יחזור בו יפסיד מה שעשה כבר: ולא תלי בצדקתו ודעתו שחוזר בו מהיות עבד לעבדים רק עבד לה', דמי יגיד לעבד זה שיטעון כך אלא ע"כ כמ"ש, וא"כ אין חילוק אפילו ישכיר עצמו אצל אחר.
עוד היה נראה ועולה על דעת הנמהר לחלק בין עבד לשפחה ולומר כי איש ישראל שחייב בכל המצות שפיר יתכן שע"י שנשכר לבה"ב רשות אחרים עליו וא"א לו לקיים מ"ע בזמנו, כמ"ש גבי אשה שחייבת בכיבוד אב רק שרשות בעלה עלי' לכן חוזר בו בחצי היום וידו על העליונה. מש"כ אשה שבלאו הכי נמי פטורה מכל מ"ע שהזמן גרמא, והלא בקניית אדון לא יוגרע עבודתה להקב"ה מצד מל"ת רק מצד מ"ע ומעטי' הם שחייבו. ולא נזכרו יוצאי מצרים רק שש מאות אלף, ובגמ' דסוטה לא חשיב מספר ערבות רק לששים ריבוא [האמנם בלה"נ קשה כי כמה אלפים ורבבות היו בני עונשים פחותים מבני כ"ף, ואפשר כי לא נתערבו רק בדיני שמים שאין עונשים בפחות מבן כ"ף. ועמ"ש בזה תשובה קס"ו. ומ"ה קשה שהיה כמה אלפים יתרי' מבני ס' ריבוא]. והטעם ג"כ מפני שלא נתחייבו נשים בכל מ"ע שהז"ג ולא דמי למצות מלך וכהנים וכה"ג ודו"ק: ועוד דבשלמא שכיר דהוא דוגמא לעבד דמצינו לגביה מוכר עצמו מכרוהו ב"ד מגניבתו, לכן הוי השכיר דדמי לי' קצת דין עבדים לעבדים דחוזר בו ואינו מפסיד שכרו מה שעשה אע"פ שלכתחילה מותר להשכיר עצמו עד ג' שנים ועד בכלל, עיין ש"כ שם ס"ק י"ז.
מש"כ משרתת דהיא דוגמא דשפחה לא מצינו בה מכירה כלל ואינה רשאה למכור עצמה, כבמכילתא הביאו הרמב"ם ריש הלכות עבדים. גם אינה נמכרת בב"ד כבמשנה פ' היה נוטל (סוטה פ"ג ח). א"כ אין לנו לומר שיפה כח המשרתת מפני דמיון לשפחה, ושנדרש לגבה כי לי בני ישראל עבדים וכו'. ועוד דמצינו בגמרא בני ישראל למעוטי נשים. ע' רפ"ב דזבחים (טו ב) ובפ"ק דעירובין מ"ב.
מ"מ נ"ל דכל זה לא יספיק לחלק חילוק שלא זכרו שום פוסק, והלא בל"ת דריבית ומשקול' נזכר יציאת מצרים, והרי בכל ל"ת הנשים חייבים, והם בכלל אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ולי בני ישראל עבדים, ובכמה דוכתי לא ממעטינן נשים מבני ישראל [עי' בעשרה מאמרות מאמר העתים סי' י"ב] כמו גבי ציצית דכשרים לעשות ציצית, עמ"ש בזה בעל מג"א ומ"ש בספרי מ"ק ערך מיעוט:
ויותר היה לנו לחלק בפועל גופי' לומר דדוקא בשיש לו כדי סיפוקו מזון ומחיה ומלבוש בלי שישכיר עצמו או שאפשר לו בקבלנות להספיק לעצמו כל זה אז עבירה עביד במה שהשכיר עצמו מלי בני ישראל עבדים, ולכן מצי לחזור בו בחצי היום ונוטל שכרו שעשה, מש"כ כשהוצרך למלא נפשו כי אין לו מזון ומחיה דאזי מותר להשכיר עצמו, וכמ"ש הרמב"ם וסמ"ג. ולדידי' לא מזהיר רחמנא עבדים ולא עבדים לעבדים, לכן אין לו זכות לחזור וליטול שכרו רק ידו על התחתונה וצ"ע.
והמנהג בכמה מקומות שהשפחה נותנת משכון לבה"ב כשמשכרת עצמה לה, ומ"מ המנהג סתם שאם בה"ב הראשון רוצה להחזיקה צריכה השניה להחזיר לה משכונה [ושמעתי שגם בשכירות בתים בקצת קהילות המנהג כן שאם ראובן דר בשכירות בבית שמעון וכלה הזמן ושכר בית אחר ואחר שכר בית זה של שמעון וחזר ראובן מדעתו ונשאר בבית שמעון בטל שכירתו ששכר בית אחר ושכירת האחר ששכר בית זה. וא"כ יפה שם יותר כח מה שישארו בשכירות הראשון מבשפחה כי אם בה"ב שכר שפחה אחרת וחזר מדעתו ליקח שפחתו הראשונה אין מנהג שתדחה שפח' שכבר נשכרה ותחזור על הפתחים משא"כ בהיפך שכבר נשכרה לאחר מצי השפחה למיהדר ביה כי שפח' מצויות יותר לבה"ב מבה"ב לשפחות וא"כ ה"ה ה"נ גבי בתים י"ל סברא זו דיותר שכיח שוכרי בתים מבתים לשוכרים.
ועוד היה נראה סברא לחלק בשניה' והוא אם יש שינוי דעת בבה"ב של השפחה שהשכירה עצמו אצל אחר שלא היה רוצה בה עוד או שבקשה להעלות בדמים או הוא ביקש לפחות ולכן נשכרה אצל אחר וחזר בה"ב ונתרצה להשפחה אז יש סברא למנהג זכר לדבר לנשתנה השער עיין ח"מ ס"ס רי"ח ה"נ מאחר שכבר היתה אצל בה"ב זה ובעת שהשכירה עצמה לא ידעה שיאות לה הבה"ב לכן גם זה ששכרה לא סמכא דעתי' מש"כ אם חזרה השפחה לדעת בה"ב ואשתני דעתה לאו כל כמינה וה"ה והסברא גבי שכירות בית כי המשכיר בה"ב והשוכר דומה לשפחה. וכל מה שכתבתי נ"מ באין מנהג ברור וידוע יש לחלק כמ"ש כי בספק חזר הדין לסיני כמ"ש הרא"ש בתשובה כבא"ה סי' קי"ח ס"ו בכל ספקי לשון תיקוני הקהל שיד התיקון על התחתונ' וד"ת על העליונה] ודאי אם המנהג פשוט מנהג עיקר הלכה ואם לאו חזר הדין לסיני.
ופעמים רבות שבאו לפני נדון בה"ב ומשרת שחזרו בהם פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבה"ב ע"י שאיחר המשרת לבא תוך הזמן יום או יומים ולפעמים היה שוגג ואונס, ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר, וצ"ל פשוט שאפי' הבה"ב פשע שאין לחייבו רק בדמי שכירות שפסק עם המשרת משא"כ דמי מזונות, שהרי מזונותיו מצויים ולא יחסר לחמו בכל גבול ישראל, וסגי שהוא הולך בטל וכמה אורחי ופרחי בוחרים בזה יותר מהיות משרת, ואע"פ דאיהו לאו בר הכי הוא מ"מ אין לחייב בה"ב ותמימים בדעת לפי הענין יבצעו ביניהם והנלפע"ד כתבתי:
יאיר חיים בכרך. ד' שבט דל"ת לפ"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |