חות יאיר/קז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חות יאירTriangleArrow-Left.png קז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאלה: המרומם המופלג מלמד בית הקצין המפורסם כמהרר"א כתב אלי בלומדינו מס' סנהדרין ועמדנו בדף יוד וז"ל:

חפצתי להודיע לרום מכ"ת אשר התבוננתי בהלכה של היום ונתקשיתי בתחילת ופתח דבריה לא הוי לן נהור רק העלם ברור הדבר משני פנים. האחד במ"ש רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו "רשע". ולמה ליה הקדמה זו להורות שפסול מצד הקורבה להעיד על עצמו ותיפוק ליה ממקרא המבואר יותר מ"ש אל תשת רשע עד (שמות כג א). ואם הדבר אמת הרי רשע הוא ואיך יועיל עדותו לפסול עצמו. השני במ"ש רש"י דפלגינן דיבוריה [עי' תשובה ע"ז] ולעד"נ שא"צ לזה כי פסול קרוב הוא אפילו מעיד נגד קרובו ולרע לו וע"כ אינו משום דלא מהימנינן ליה רק גזירת הכתוב הוא ואפילו עדות משה על אהרן, ובהאי ענינא גופא מוכח כך שע"כ אין אדם משים עצמו רשע והוא לרע לו, וא"כ מעתה לא צריכנא לאסבורי בדברי רבא ענין פלגינן רק בכולי מילתא מהימנינן ליה מפני דישאר בכשרותו אחר שאין בכחו לעשות עצמו רשע והוא מגזירת הכתוב אפילו דבריו בזה שעושה עצמו רשע אמתיי' הם מ"מ לא נפסל ונשאר בכשרותו כל מה שיעיד וזה דבר שכלי לע"ד:

תשובה: אהובי המרומם לא היה הדבר כדאי להשיבך רק באשר לדעתי יצא נפקותא לדינא מתוך דבריי הסותרים דברי מכ"ת, ולהורות כי נטפלתי ונתתי לבי אליהם אשיבך מילין אפס בקיצור נמרץ: ואומר כי קושייתך הראשונה אחר המחילה לא יצאה מכח שכלי כאשר חשבת רק מקרו"ם של מוח וכח המטעה כי לטעמך ולסברתך נימא איפכא ומיסתבר יותר דבמה נפשך נקיים עדותו דאם אמת הוא הרי הוא שריר וקים מצד עצמו ואם שקר הוא מהיכי תיתי נפסול עדותו. והוא דבר סותר עצמו בהחלט:

מש"כ עדותו מצד המעשה שהוא רשע ל"ק א"כ איך יעיד על עצמו די"ל דהמתחרט על מעשה רשע שעשה ולכן מתודה ומפרסם מעשיו ואפשר לקיים עידותו מצד הסברא ולומר דעתה שב מרעתו. לכן עתה ששב אינו זר ונמנע שטוב וישר וכשר הוא ונכון להאמין לו ומ"מ נשאר פסול לעדות שהרי לא ידעינן ששב ולא היה ראוי להרוג חבירו שמעיד עליו שרבעו והוא היפך דברי רבא דאמר דעידותו על חבירו קיים. מש"כ לטעם אדם קרוב אצל עצמו שאין הפסול מצד המעשה. ודאי יתכן שפיר שאינו נאמן לעדות לעצמו רשע מפני שקרוב אצל עצמו, ולכן גם בדוכתי אחריתא שלא נזכר רק אין אדם משים עצמו רשע פי' רש"י מפני שאדם קרוב שא"א לפרש באופן אחר.

וקושייתך השניה אם איתא שסברתך שרירא וקיימת היה מתורץ קושיא חזקה שנתחבטו בו התוס' וגדולי הקדמוני' במה ששטר שיש בו ריבית מפורש השטר כשר לגבות בו אפילו ממשועבדי' הלא העדים פסולים, ותירצו זה בכמה פנים דחוקים, וזכרם הב"י סי' ל"ד. ועוד עיין סי' נ"ב. ולפי הנחתך ל"ק מידי דמהימנינן להו כשאר עדים כשרים רק לגבי עצמן אינם נאמנים להעשות רשעים רק נשארים כשרים. האמנם גם זה הוא טעות מפורסם כי א"א לפרש כן בש"ס כלל, שהרי רק בגמ' דכתובות די"ח איתא בשיטתא דרבא כשאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנים ושם ר"ל לפסול השטר ואמר הטעם שאין אדם משים עצמו רשע.

ואם כדברך דאין אדם משים נפשו רשע רק נשאר בכשרותו ובחזקת שכל דבריו אמת וצדק רק דלענין להיות רשע ע"י עידותו גזירת הכתוב דאינו א"כ כלפי לאי, דלפי זה באמרם אנוסים היינו מחמת ממון ג"כ נאמין להו ויהיה השטר פסול דעכ"פ שקר חתמו אלא ע"כ נהי דמצד זה אמת דברת דגזירת הכתוב הוא דקרוב פסול להעיד ולכך א"א שיעשה עצמו רשע אפילו יאמר שעבר על כל כריתות ומיתות ב"ד מ"מ נשאר בכשרותו וכל עדותיו קיימין. מ"מ באותו עדות עצמו שבו עושה עצמו רשע א"א להאמינו לא מצד שנעשה רשע שאז כל עידותיו להבא בטלי' רק מצד שלא יתכן לומר שנעשה מעשה להרוג על פי עדותו זה שהרשיע לפי דברי עצמו, דהא דמכשרינן שאר עדיותיו היינו משום דמה שדיבר על עצמו היה כלא היה שאינו עושה עצמו רשע מצד הקורבה שלו עם עצמו כמו עדות קרוב על קרובו שבטל ומבוטל, מש"כ באותו מעשה עצמו שבדיבורו על עצמו עם אחר אם נעשה מעשה על פי דיבורו אי אפשר לומר שמה שדיבר לעשות עצמו רשע בטל שא"כ ע"כ נבטל מאמרו שאמר, לכן הוכרחנו לומר ענין פלגינן דיבורו ודוק כי זה ענין דק ושכלי.

ומ"מ ע"פ סברת פלגינן דיבוריה יש לתרץ קושית התוס' על שטר שיש בו ריבית, דע"כ השטר כשר דלא נפסלו העדים מאחר שהלואה וריבית תרי מילי, שייך שפיר טפי לומר פלגינן דיבוריהו יותר מכל מקומות שנזכר שם, ור"ל שההלואה והקנין נעשה בפניהם אבל בלי ריבית שעל ידו יעשו הם רשעים לא נאמין להם רק שקר כתבו וחתמו ונתנו ביד המלוה לבקשתו וידעו כי לא יחרוך רמיה צידו בבואו לפני ב"ד בשטרו שמפורש בו ריבית, והלוה ודאי לא יתן לו מה שלא פסק עמו. וזהו באין עדים אחרים מעידים על חתימתן מש"כ בשעדים אחרים מעידין עליהם שאזי אין העדים נאמנים לגרוע כח השטר בשום טענה אנוסים היינו קטנים היינו והשטר מצד ההלואה לולי הריבית בתקפו, לכן העדים פסולים ומחזקינן לכל הכתוב בשטר אמת. כאלו עדי קיום אכולהו מילתי' דהלואה מסהדי.

כל זה כתבתי להמרומם, ואחר שעה בחצות היום בא אלי וקלסני בתירוצי שכתבתי על קושיית התוס' בשטר שיש בו ריבית, ושתמה מאד על התוס' וכל גדולי הקדמונים שלא הרגישו בתירוצי, רק שתמה עלי במה שבאתי לסברת פלגינן דיבורייהו דסהדי, כי לו נראה דבלה"נ ע"פ סברתי אין עדי שטר פסולים דמצו למימר ידעין היינו דבבא השטר לב"ד לא יגבו למלוה הריבית, והשבתי לו דזה טעות דא"א לומר כן, לא מבעיא דאם אינן לפנינו דלא טענינן כך בעדייהו לאכשרינהו דודאי אין לנו להדורי אזכות' נגד ספר הגלוי הוא השטר שלפנינו, ולדעתי אפי' מ"ש בגמרא קוברי מת בי"ט שני דארז"ל דכשרים דאנהו סברו מצוה עבדי, ואפילו נידו אותם על כך סברו דכפרה עבדו להו אין זה רק בשהם טוענים כך, רק דלשון הגמ' לא משמע כך ומשמע דאנן אמרינן זה, מ"מ ברור לפענ"ד דבאם הם שם לא אמרינן זה רק שואלין אותן ואם לא ישיבו כך הם פסולים. מש"כ טענת הרבית הנ"ל שהם דברים שבלב ורחוקים דסתם עדים החותמים הוא כדי לאשר ולקיים דברים הנאמרים בשטר, ומאן לימא שהלוה יסרב מליתן הריבית אחר שקצב עמו, והרי יש לחוש שיצרך עוד אחר זמן מעות ולא ילוה לו עוד.

ובר מן דין אין תירוץ זה מספיק שהרי אמרינן בב"ק ד"ל ע"א גם ר"פ הריבית דשומא מילתא והוא לאו דעדים לא תשימון עליו נשך דעברי משעת הלואה אפי' לא בא השטר לידי גביה כלל (ומצאתי בתוס' שכתבו מ"ש המרומם ודחי ליה כמו שכתבתי) וכן המלוה והערב והסופר רק הלוה דאינו עובר בלאו זה יש להסתפק אם עובר בלאו דידיה משעה שקיבל קנין או בח"מ ליתן הריבית, ומלשון רש"י שם דס"ב ע"א וז"ל: אלא לאו משום שומא, הלכך מלוה וערב נמי מתחילתן חייבים משום שומא. וקשה מה קמ"ל רש"י בפי' זה דודאי לא יעלה על דעתינו דלוה עובר על לא תשימון עליו נשך, אלא ע"כ רש"י בא להורות דלוה לא מיפסל משעת הלואה, ובכה"ג מצינו בכמה מקומות שאף שרש"י ז"ל פרשן הוא מ"מ לא נמנע להודיענו בקוצר הנוגע להלכה.

ופעם אחת כתבתי להגאון כמוהרר"ג אב"ד ממיץ שנסתפקתי בזה, והשיב לי שפעם אחת במסיבה גדולה של גדולי הדור באו בויכוח על זה, ואמר הגאון כי מוכח מדברי המרדכי בפ' אחד ד"מ שעובר גם הלוה ממ"ש שם רמז תתקל"ד ואלף גבי לוי בר בינתוס ח"א לדידי אוזיף בריבתא ולא שקיל מידי דהשתא לא נוגע בעדות הוא, ומדאמרינן שם בגמ' דהלוה רשע הוא לולי דפלגינן דיבורי' אף דלא שקל מוכח דג"כ משעת שומא נפסל. והנה הטור סי' נ"ב והש"ע פסקו סתם דשטר שיש בו ריבית גובה אפי' מנכסים משועבדים, מפני דס"ל תירוץ דמיירי כשאנוסים היו מחמת נפשות לדוחק גדול. עי' תוס' ב"ק ד"ל ע"ב. וכן לחלק בין ריבית דאורייתא או דרבנן ולומר דברייתא מיירי בדרבנן, וכ"כ הרמב"ם בהדיא פ"ד מהלכות מלוה ולוה דלא שנא קצוצה או דבריהם רק ס"ל תירוץ דסברי לא תשימין על מלוה לחוד קאי וא"כ מיירי באינם לפנינו וכ"ש בשהם לפנינו ואומרים כך, ומ"מ צל"ע באם הם יודעי ספר אי שומעין להו לומר דלא ידעו דבר משנה. משא"כ בשהם לפנינו ודאי שיילינן להו ואם אינן משיבי' דשוגגין הם לא טענינן להו כמ"ש לעיל.

ובאגב לא אכחד שפתי קולמסי במה שצ"ע על ה"ה שם במ"ש בשם הרמב"ן דמפרש הברייתא הנ"ל בשאין ריבית מפורשת בשטר וכו' יע"ש. וקשיא לי דא"כ ניחוש שמא יגבה גם הריבית כמו שטר מוקדם שמזה פרשו דלא סגי בלאו הכי דעכ"פ מיירי בשרבית מפורש בשטר כמ"ש התוס' והרא"ש הביאם הב"י ר"ס נ"ב. דמ"ש שם ואין לומר הוא ממש דעת הרמב"ן ודחי ליה מקשיא זו. והנלפע"ד כתבתי.

יאיר חיים בכרך
כ"ח טב"ת לפ"ק:


מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון