חובת התלמידים/שלשה מאמרים/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חובת התלמידים TriangleArrow-Left.png שלשה מאמרים TriangleArrow-Left.png ב

מאמר ב'

תורה, תפלה ושירה לד'

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה
א.

דוד המלך צוה את שלמה בנו לאמור, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה וכו' (דברי הימים א' כ"ח), גם מעט הידיעה מידיעת ד' ית' אשר יוכל האיש לזכות לה, לא בחקירות ולא בשכלו האנושי בכלל, רק ע"י העבודה שעובדים אותו ית' יזכה לה. אף התורה שאנו לומדים בידיעת המצות בפשטותן, גם בידיעות יותר עילאות והחסידות, שכל כונתנו לדעת אותו ית' המסתתר בה, כמו שאמר הזוה"ק כהאי ברא שמחפש בגנזי דמלכא, ידועות הן רק מפני שהן עבודה, שכן צונו אלהינו שנעבדהו בעשותנו את המצות באברי גופנו, ונעבדהו גם במוחנו ודעתנו בלמוד התורה ופשטי המצות.

והנה כבר דברנו במאמר הקודם שאין ידיעת המוח בתורה ועבודה שכל כשאר שכליים ח"ו, רק השתלשלות והמשכת הנשמה במוחו היא. אבל שם דברנו בעיקר מפעולה העילאה מן ההשתלשלות ממרום, איך האור מתצמצם ומשתלשל ממרום ביחידה חי' וכו'. ועתה רצוננו לדבר יותר מהפעולה אשר באדם, מה נעשה בו, איך הוא ממשיך את האור ואיך הוא מתקשר בו ומגלה אותו. כי אף שדברנו שנפש הקדושה שבישראל נמשכת להכבד, אף לכל גופו וגם גוף הישראל מובדל בקדושת חיותו מן האינו ישראל, מכל מקום רואים שכאשר מתגשם האיש הישראל, נעלמת חית קדושתו ממנו ונשאר רק כאדם לבדו, וגם אם אינו מתגשם כ"כ והישראלות נמצאה בו, לא כ"א שוה בדבר, הצדיקים הגדולים כל גופם הי' קודש גם חושיהם גם חיותם, גם בעיני הבשר ראו אורות נשמות ומלאכים וגם באזניהם שמעו קול ד' ממרום, והאנשים שאינם צדיקים כמוהם, הישראלות שבהם מעטה, והבחי' אדם שבהם יתרה עליהם, ואף שגם בהם חיות כל גופם מנפש הישראלית היא, ואף נפש הבהמיות שלהם שהיא נפש המחי' אותם ג"כ לא כבכל מדבר הוא, רק תחתית הנשמה ורוח הישראלית שלו היא, מ"מ הבחי' אדם שבו נראה יותר מפני שסוף כל סוף בני אדם אנחנו ובעוה"ז אנו נמצאים. והרי זה דומה לשושנה שריחה ערב, אף שריחה אינו חלוק מן כל עצמה וחיותה, ולא נוכל להוציאה מכלל הצומח ולומר, שיש בה ב' דברים, חיות הצמיחה לבד וגם ריח ערב לבד, כי רק דבר אחד, חיות זו שריחה ערב נמצא בה, וצמח היא בצמחים רק שצמיחתו אשר בה ריחה ערב. כעין זה היא בחינת ישראל, גם חיות גופו קודש היא ומ"מ בן אדם הוא, וכמו שטבע גופו לא נשתנה מטבע גופי שאר בני אדם וגם הוא כמוהם אוכל שותה וכו', רק שאכילתו שתיתו וכל מהותו יותר זך הוא, כמו כן לא נוכל לומר גם בשכלו של הישראל שהוא מנשמתו שאינו תלוי במאורעות הגוף, ואם יחלש מוחו ח"ו גם אז בנשמתו יבין וילמד, כיון שסוף כל סוף נשמתו על גופו שוכנת ותלוי' בו, ובחולשת המוח אף שלנשמתו לא יאונה כל רע, מכל מקום התקשרות מוחו בנשמתו נתקלקלה, וזאת היא הבחי' אדם אשר באיש הישראלי. לכן אם רוצים אנו להעלות את האדם הישראלי ולקדשו, לא די לנו מה שדברנו בענין ההשתלשלות הישראלית העילאה לבד, רק צריכים לדבר גם בפעילות האדם אשר בו ובאופני השגתו, למען ידע איך לקחת את רסן הממשלה גם עליהם ולהפעילם בפעולות קדושות וידריכם ויכריחם לקבל את האורות של נפש רוח נשמה חי' יחידה אצילות בריאה יצירה עשי' אשר משתלשלות אל קרבו.

את הדברים היותר עילאים שאין חושי הגוף משיגם ולא מודיעים את האדם, יש מהם שמשיג בשכלו. אבל כד תדקדק בדבר תראה, ששכל האדם בתור אדם לא משיג שום דבר רוחני ולא יראהו, רק משער אותם. ולא רוחנים שלמעלה מן העולם לבד רק גם הרוחנים שנתלבשו בעולם הזה לא יראה אף לא ידע מה המה רק משער אותם, אף הכחות אשר בעולם לא יוכל רק לשער את מציאותם, איך להשתמש בהם ולא יותר.

כי האם ידע האדם מהו כח האלקטרי, אף שמשמש עמו כרצונו. כח הוא אשר ברא ד' ששיער האדם ומצאו שישנו ולא יותר. ומכש"כ בענין הנפשות אף שבעולם, שכ"א יודע שישנה נפש הצומחת שצמצם ועשה ד' והיא מתגלה באלפי מיני הצמח בעולם, וכל מין ברבבות אין מספר אישי צמחים, ונפש החי במיני החי' ובהמה צפור כל כנף וכו', והאם רואה האיש ויודע בשכלו מה היא נפש זו או זו, אף שיודע בעליל שישנן, בראותו שמן אז ברא ד' את העולם, רק בסיגים ומינים אלו בראם ונמצאים בעולם, וכל איש פרטי מהם שומר את מינו שיתקיים בעולם, ואף הרמש וכל שרץ בסוף הקיץ קודם שימות מטיל את ביציו במקום משומר בארץ או בסדק איזה ענף, למען יתקיים בחורף ובקיץ הבא, וכאשר ממנו אף גרגיר אבק לא ישאר, שוב רמשים ושרצים חדשים יברא מהם. לא ידע ולא יתבונן הרמש והשרץ מכל אשר עושה, אבל נפש מין השרץ והרמש אשר ברא ד' ואשר מתגלה במינים ואישים אלו, היא העושה על ידיהם והדוחה אותם למעשיהם בלי ידיעתם. והאם רואה אדם או יודע מהי הנפש הזאת, רק משער הוא את מציאותה, בראותו את כל המעשים האלה, ואם את הכחות והנפשות אשר בעולם לא תוכשר דעתו להשיג ולראות, איך ידע בדברים רוחנים היותר עליונים ולמעלה מן העולם. וכמה טפשאי הני אינשי, הרוצים בשכלם לחקור ולדעת דברים רוחנים, רק בדעות כוזבות אף אפיקורסות ואל השאול תחתית ח"ו יפול ולא יותר. אבל ישנה עוד ידיעה באדם יותר עילאה מעט, הבאה לו בהרגשה בהתרוממות ומעט התגלות נפשו.

הנה אנו בנמיכיותינו ובדורנו הנמוך, אין לנו רשות לדבר אף לחשוב בעניני הנבואה, אשר למעלה הרבה הרבה מהשגתנו, אבל הלא כבר דברנו שפשט הגמרא ישראל בני נביאים הן, שעצמותנו וחיות הקדושה אשר בנו ניצוץ נביאיות היא, ובניצוץ הנביאיות הזה הרשות לנו לדבר. הגמרא אומרת חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א), ובתיקוני זוהר הק' (תיקון ל') איתא שמדרגת יניקת החכם למעלה ממדרגת יניקת הנביא היא, וזהו רק בענין מדרגת היניקה במרום, בהצדיקים אשר לפנים, שהחכמה שלהם נשתלשלה מספירת החכמה הבינה והדעת, מאצילות בריאה שבמרום, אבל אנחנו שיכול להיות שאף החכמה אשר בנו מבחי' העשי' וספירה התחתונה מלכות של מרום היא, כמו שדברנו במאמר הא', במשל שמשפך צלוחית הקטנה צד הרחב שבו שממעל לה, צד הקצר של משפך הגדול של נוד היא, א"א לנו לדעת בשכלנו וחכמת מוחנו גם מה שמשיגים אנו בעצמנו לפעמים ברוח הלב והתרוממות הנפש שלנו.

כלומר, הצדיקים אשר מלפנים, שקדושתם ואורם ששרה עליהם ובהם, הי' הרבה קדושה והרבה אור, עד שחלק האדם והאנכיות שלהם נתמעט אף נתבטל, לכן גם דעתם לא דעת אנכיות של האדם הי', רק השראה ממרום חכמה של בחי' נבואה, כמו שנראה שם בגמרא, שמביאה ראי' על שגם אחר החורבן לא נטלה הנבואה מן החכמים, מזה דאמר גברא רבא מילתא ומתאמר משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי', או ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותי', שנראה שלא על חכמה פשוטה של שכל אנושי, רק על חכמה שהיא מין נבואה אמרו, שהנבואה לא בטלה מהם ועדיף מנביא[א], והיו משיגים בדעתם דברים עליונים ע"י השראת יחידה חי' ונשמה שלהם, וגם דברי השכל שלהם קדושים, וחכמה שברוח הקודש הם, וכשלומדים אנו את דברי קדשם, ובפרט בהענינים שלמעלה מעוה"ז, לא בדברי שכל אנו הוגים ולא דברי חכמה אנושית אנו לומדים ורוצים לדעת בהם את דברים הרוחנים, רק בחכמה הנבואית שלהם, וברוח הקודש ועבודת הקודש שלהם אנו הוגים ועובדים. אבל לא די מה שדבריהם לבד חכמה נבואית היא וממרום ידברו, כי תלוי הדבר גם בנו, איזה כח אנו מפעילים ומשקיעים בעבודה ובלמוד דברים הרוחנים, ועלינו ודעתנו בכלל נאמר הראשונים חרשו וזרעו ואנו אין לנו פה לאכל (שקלים י"ג ב') כי כיון שהאור נתמעט בנו וצד האדם עם האנוכיות יתר בנו, קשה לנו בכלל להבין בהשכל שלנו דברים רוחנים, כי כשאנו מעיינים אז עם האנכיות שלנו מעיינים לאמור, אני מעיין, היינו האני והאנכי הגופני, ושוב שכל אנושי הוא, לכן מבין יותר את האנושית ואת הלבוש שבדברי קדשם. ויכול להיות איש שאף דברי קבלה לומד כל ימיו, ומ"מ יודע הוא רק את עמידת העולמות והספירות זה לזה, למשל שחסד קודם גבורה, ותפארת מכריעה בין חסד וגבורה וכדומה, מפני שסדר עמידתם גם שכל האנושי יכול להשיג, ואם ירצה לדעת מה הוא העולם זה וזה, וספירה זו וזו, ימשיל לעצמו במשל מעולם הזה שחושיו ושכלו תופסים, ומסיים, כעין זה הוא במרום ברוחניות, אבל מהו, הכעין זה, ומהו הנמשל לא ידע ולא ירגיש. ולמה"ד לסומא שלא ראה המאורות מימיו והמשיל לעצמו את מראה השמש, שעגול ככדור וחם כפי תנור פתוח, וכעין זה באופן יותר טוב ויותר יפה היא השמש. והאם זאת ידיעה היא אם אין לו עינים ר"ל במה לראות. ואף שדרך החסידות של תלמידי הבעש"ט ז"ל היא להמשיך דברים עליונים אל נפש רוח נשמה חי' ויחידה של האדם, ולהבינו בו ובהם דברים עליונים, כמו שנדבר אי"ה מזה עוד בסוף מאמר זה, גם בזה רק את החיצונית ואת המשל ולא את הנמשל יבין אם רק בשכלו לבד יהגה. מה שאין כן בשעה שהנפש והרוח מתעוררים לפעמים בו, מתרוממים ומתגלים מעט, ובערך זה האנכיות וצד האדם מתבטל בו, אז אפשר לו להרגיש מעט בהרגשה בלתי אנכיות אנושית. ומן התעוררות הנפש והרוח והתגלותם מופיע גם לדעתו שידע מעט גם את פנימית דברי קדשם ועניני הרוחניות לא בהשגה זו וזו כמו שיודע בפלפולי שכל אנושי שלו, או בראי' זו וסברא זו, כי באופני ידיעה כזו יכול לדעת רק את הלבוש ושכל אנושי, אך בהרגשה ובידיעה בלתי אנושית יודע הוא מעט גם מהו מבעד לשכל האנושי ולפנים מן הלבוש. גם על זיהרת עולם זה וספירה זו זעיר שם זעיר שם מציץ, והבן.

ובכלל כן הוא אף בכל עניני עבודה, יותר יקל להאיש לעורר את עצמו כשיתחיל לעורר את הנפש והרוח, מאשר יתחיל לעורר את נשמתו בדברי שכל. אנו אומרים בדיוק בשכל, שבו קשה לעורר עצמו ולא בדמיון ומחשבה[ב], כי הדמיון ומחשבה עולה לפעמים מן הרוח והנפש, מהמדות ורצוניות אף חושיות, ובהם לא יקשה כ"כ להתעורר כמו בשכלו וחכמתו שע"פ רוב, חוץ מהצדיקים הגדולים שנפשם ונשמתם גלויות תמיד ועומדות הכן להתקרב ולהתדבק בד' ומתעוררים מכל דבר שהוא, אצל כל אדם אף כשיעיין בדברים עליונים אף בקבלה וחסידות ורואה בשכלו את גדלות ד' ורב ההשתלשלות עד עולם העשי', והוא ית' נמצא בהם ומרומם עליהם, מתלבש בהם ומובדל מהם, אז בשעה זו שמעיין בשכלו ופועל בחכמתו להוסיף חכמה אף שמתפעל מ"מ קשה שיתעורר אפילו באהבה ויראה בהתגלות לבו כמי שעומד לפני המלך, ורק אח"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל עוד שמוסיף להוריד אותה להדעת שהיא התקשרות הבינה בהמדות יכול יותר להתעורר באהבה ויראה, וגם אז לא דבר קל הוא לאיש פשוט להתעורר בחכמתו בינתו ודעתו ביראה ואהבה בלתי אנושית התגלות והתלהבות של נפש גלוי' ומרוממה, אם אינו מוסיף להתעורר אחר זה גם בעניני הרוח והנפש בפועל כתפלה שהיא עבודה שבלב וכדומה.

ענין הזה שקל יותר להאדם להתעורר ברוחו ונפשו מאשר בחכמתו, מובן מעט בזה שדברנו לעיל בהקונטרס פרק י' שיוצא משם, שהמדות נבדלות בזה מן החכמה והכח, שהחכמה והכח מתעוררות באיש גם מעצמם, והמדות רק ע"י זולתו. זאת אומרת, שהחכמה האנושית באיש עומדת יותר תחת רשות האנכיות שלו מאשר המדות, וכן רואים שלפעמים האיש מתעורר באהבה יראה ורחמנות אף נגד רצונו, שלא רצה מעצמו לאהב ולרחם ורק בריות זולתו עוררוהו ולא נכריחהו כן בחכמתו, שירצה לעיין בתורה וחכמה אם אינו רוצה מעצמו. וכיון שהחכמה יותר משועבדת לצד האדם ולהאנכיות שלו, לכן קשה יותר שתתגלה בה ההשראה, ואף שיש בה המשכת הנשמה ממרום, יותר צד האדם המושל עלי' ומכסה אותה ניכר בה, והרוח והנפש כיון שאינם כל כך תחת אנכיות האדם, יותר קל שיתעוררו בהשראה. והלא ראי' ברורה לנו ממעשה דהלל שאמר, ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן למחר וכו', ולא אמר שישאלו אותם ויאמרו להם ע"י הבחי' בני נביאים שבהם, מפני שגם הם בדעתם לא ידעו, כי בעשייתם ורוחם קל יותר שיתלבש רוח בני הנביאים מאשר בידיעתם וחכמתם.

ב.

וכיון שרוצים אנו לדבר עתה מעט בעניני התעוררות הרוח והנפש לא בשכל, לא נוכל לבאר את דברינו בשכל וסברא כ"כ, רק לקחת דברים מן העובדות. כי האם יכולים לבאר עובדא זו למשל בשכל, יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפררות וקטנות בלא קשר אחד קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגבי' את נפשו ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמ"ע ושמח"ת ורוקד הרבה בכל כחו ורפא לו. אילו לא הי' רוקד הי' נשאר בחולשת נפשו גם אף אחר ההקפות כמקדם, וכשרקד אף אם לא הי' לו כל כך מוחין דגדלות ורק כונה אחת פשוטה היתה לו, לאמור הנה התורה של ד' שאנו שופכים את דמינו עלי' תמיד, אשמח וארקד באלהי שלי ובתורת נפשי וחיי, ואז כבר הרגיש בעצמו שכמו שמנערין את הבגד מן החול והאבק, שהחול והאבק נופל והבגד מתגהץ, כן גם הוא, החולניות ברקידותיו נפלה, ונפשו נזדככה ועלה, ופנימיותו ומחשבותיו וכו' כעצם השמים נטהרו. ומה פעלה בזה פעולת הגוף ברקידותיו גם על נפשו גם על מחשבותיו, לא דבר שכל הוא וא"א לבארו בסברא רק עובדא הוא שפעולות הגופניות מעוררות את נפש האדם, מחזקים ומעט מגלים אותה.

או האם יכול מי להבין ולהשכיל מה זאת, שלפעמים כשרוצה האיש להתפלל בהתעוררות הלב והנפש ולא יכול כי אטומים הם, ומתחיל להתפלל בקול, כמו שאיתא בסה"ק מזה, לא להגביה קולו בתפלתו לבד, רק כמי שרוצה לגול בחוזק את האבן ממקור לבו ונפשו, ומכוון את הדברים אשר הוא מדבר בתפלתו כמו שהם בעצם לא את פירושם בלבד, היינו כשאומר הודו לד' קראו בשמו לא פירוש כל מלה ותרגומה לבד הוא מכוון, רק כאילו עומד הוא עתה נגד כל העולם פנים מול פנים ובקול קורא הוא להם ומכריז הודו לד', האם ישנים אתם, קראו בשמו וכו'. ואילו הי' מכוון את הדברים הללו בלבו בלבד או אמרם בלחש לא הי' מועיל לו, וכשקראם בקול הקיץ את נפשו מעט, עוררה והלהיבה לתפלה טובה. ומה יפה כחו של הקול לעורר את נפשו יותר מכח חכמתו שלא עורר אותה, כל הדברים הללו של הנפש והרוח למטה ולמעלה מן שכל האנושי הם. למטה מפני שהם מרוח והנפש, והשכל מהנשמה היא, ולמעלה, מפני שכח בהם לגלות מעט את הנפש יותר מכח חכמתו.

כך הוא הדבר, אנו במצבנו ובדורנו, לא מבעיא שבשכלנו שכל אנושי א"א לנו לחקור ולדעת מהות שום דבר רוחני, אלא אף לעורר את עצמנו ולגלות מעט מפנימיות נפשנו מחוץ למכסה גופנו, יכולים בדברים האוחזים את הרוח ואת הנפש יותר מאשר בדברי עיון. אין כונתנו שבעבודת הגוף ובעשיתו לבדו את המצות גם בלא מחשבה וכונה, יכול הוא כבר לעורר את נפשו ולגלותה, רק כשעבודתו היא עם מחשבה. כי גם בשתי עובדות הנ"ל, אם הי' מרקד לבד לא הי' עושה ולא כלום, רק כשגם חשב במחשבה חזקה מן ד' ותורתו כנ"ל ובה שמח ורקד עורר את רוחו ונפשו, וכן בתפלתו, בצעקה לבדה לא הי' מתעורר רק כשגם דאג מקודם על אוטם לבו והתרחקותו מד', וחשב במחשבה חזקה איך הוא עומד עתה לפני ד', אז תפלתו בקול עוררהו. א"א להעשי' שתפעול בלא המחשבה, ולהמחשבה בלא עשיות המתאימות לה, אבל רק המחשבה החזקה יכולה לעזור להעשי' בעת העבודה והתפלה ולא העיון בשכל, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. ועיין באגרת השלוחה בסידור הרב זצ"ל שבפרטית כונות התפלה אף מי שיודע לכוון ג"כ לא כל אחד יכוון אותן. בשעת התפלה יכון רק את תמצית הענינים, ואת פרטיהם ילמוד בשעות הלימוד, חוץ מכונת ק"ש שצריך לכוון ע"ש, כי המחשבה הרחבה שיחשב בחוזק מד' ית' ושהוא מלא כל הארץ כבודו עם פה"מ העיקר בזה. וכבר דברנו לעיל איך שהמחשבה ג"כ מן הרוח ונפש היא, ואחת היא עם עשיותיו ובהן הנפש והרוח מתגלים, ולא הם בלבד רק גם הנשמה מתעוררת ע"י. ולמה לנו להתחכך בזה הרבה והלא רואים בפרדס שער י' פ"א (הנ"ל בהשיח) איך גם החוש יכול לעורר את האיש עד נשמתו וכו', כי אומר הוא בקדשו שראית הנפש על גוון לבן או שחור מעוררת את הרוח והרוח את הנשמה וכו'. וזהו מטעם הנ"ל מפני שבחי' הישראלית מתצמצמת גם לבחי' האדם שבו, ובהתעורר חלק האדם גם חלקי נפשו רוחו נשמתו וכו' מתעוררים. לכן בכל דברי הנפש והרוח צריכים לדעת את הכלל הזה, האיש מדורנו ובפרט איש המתחיל בהעבודה כשרוצה לגלות את נפשו ורוחו, אז בחלק האדם שבו יתבונן ובו יאחז לעורר, כמו במשל השושנה הנ"ל עם ריחה הערב, כי האם מי שרוצה להבין את תוכנה לא יצטרך לעסוק בחלק הצמח שבו, ורק אז יוכל להגיע ולהבין גם את תוכן ריחה הערב.

לא שאומרים בזה שיכול האדם להתקדש ולהתעורר אף אם לא ישעבד את חכמתו ובינתו בקדושה ובתורה, הס מלהזכיר, רק שכשבא להתעורר אז איש הפשוט לא יוכל להתעורר עם העיון, אנו אומרים, אבל בכלל אדרבה מוכרח הוא להיות שקוע כלו בתורה ובקדושה. וככל שירבה להעביד את עצמו, לא חלקים ממנו בלבד רק בכלו, בגופו ונפשו בעשיותו, במדות שברוחו ובמחשבתו, ובדעתו בשכל ועיון ישקיע א"ע בתורה וקדושה, תרב רוחניות ספירות ועולמות העליונים להתגלות בו, מתחילה ביראה ואהבה סתמית כמי שעומד לפני המלך, כמו שדברנו לעיל בהקונטרס ואחר כך ביראה ואהבה גם בהתלהבות, כי כיון שנתרבה אור קדושת ד' עליו אז אף שאיהו לא חזי מזלי' חזי שעומד הוא יותר קרוב לד', ומתלהב ברוח בוער באהבה וביראה ומתבייש מלפני עיני ד' המביטות בו וחודרות בכל גופו ונפשו, ויש פעמים שמשתוקק לד' כ"כ, עד שמרגיש בפועל כאב הלב מגודל תשוקתו לד' עתה. וישנם זמנים שכל כך מוסיף רוח בני הנביאים לשרות עליו עד שגם ניצוץ מתפארת עליון מופיע עליו ונשמתו מצצת בזוהר יופי העליון ובהארה מן ההדור נאה זיו העולם. בדעתו לא ידע מה אצלו, רק מרגיש הוא התרגשות נפשו פנימה, התבטלות ועונג, ערבות ושמחה הבאה אליו ממרום ומושכתו למרום, עד שמוכרח הוא לאמור שירות ותשבחות לו יתברך. א"א לבאר את הדבר בשכל מפני שאינו דבר שכל כמו שאמרנו, אבל בקצת משל נאחז, הילד כשמתעוררת אהבתו לאביו ביתר שאת ואי אפשר לו להכיל בקרבו אהבה רבה כזו רץ אליו ונושקו, ועוד לא נתקררה דעתו ומתרפק עליו ואומר אבי יקר, אבי מתוק, אבי חכם וכו'. לא שבא עתה לספר את גדלות אביו לזולתו, ולמה זה מייקר את אביו ומדמהו לטעם נופת המתוק. התלהבות נפשו שהתעוררה בו מאהבת וקרבת רוחו של אביו עד בלתי נשוא, מוכרח הוא עתה להוריק, ומוריקה במחשבות ודבורים טובים שיודעת נפשו מהם, כמתיקת הנופת ודומיהם.

וזה החילוק בין השבחים שאסור להוסיף על אלו שאמרם משה רבנו ואנכה"ג תקנינהו בתפלה, ובין השירות ותשבחות שמוסיפים בנשמת באנעים זמירות, שיר היחוד וכדומה. לספר רק את גדלות ד' אסור לנו להוסיף, כמו שמדויק בדברי ר' חנינא (ברכות ל"ג ב') שאמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך, כי הכיר בו שרק את שבחי ד' הוא בא לספר ואסור. אבל השבחים והשירות ששרים מגודל התלהבות ותשוקת נפשנו אליו, מוסיפים ואומרים. ובראשית אנעים זמירות אנו מקדימים אנעים זמירות וכו' כי אליך נפשי תערוג, נפשי חמדה וכו' הומה לבי אל דודיך, ע"כ (בשביל זה) אדבר בך נכבדות וכו', לא לתאר ולסיים את שבחי ד' באנו, רק לגלות את הניצוץ שהתלהב בנו, ולא סיפור לבד הוא שמספרים עתה, ולא את התוכן לבד שיש במשמעות הדבורים והתיבות אנו מספרים נשמה יתירה חופף על דבורים הללו, לספר את המעשה הי' די בשתים ושלש תיבות, אבל כדי להוציא את רוח עליון אשר למעלה מן התיבות והדיבורים מוכרחים להוסיף דבורים. המספר משבחי ד' וגדלותו, דומה למי שמספר שיש אור גדול שמאיר במקום פלוני רחוק, והאומר שירה משבחי וגדלות ד' דומה, למי שמביא את הנר מהתם להכא, ראי' יתירה של בחי' בני נביאים שבנו התעוררה בו, ובשירתו וברוחו מגלה הוא קצת ממנה. ועל הפסוק (שמואל א' י' י') והנה חבל נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם, מתרגם התרגום ושרת עלוהי רוח נביאה מן קדם ד' ושבח ביניהון, רוח בני הנביאים התעורר בו ועמו הסתכל וראה ניצוץ מן ההדור נאה ונפשו סוערת מן הראי' עד בלתי נשוא ומדברה ומוציאה בדבורים אלו, ובשבחים ותוארים אלו. לא שזהו כל ענין הנבואה, רק כנ"ל מן רוח של בני הנביאים שבכל ישראל אנו מדברים עתה.

יש שהאיש ישראל מתעורר לומר שירה בלי שום סיבה וטעם, רק מפני שנתלהבה נפשו עתה, כמו שמתלהבת גם לשאר עניני העבודות, ובפרט בשבתות וימים טובים שקדושה יתירה שורה עליו והוא גם בשמחה, שהיא אחת תנאי השירה. ויש שאומר אחר הנס שחוץ מה שחייב להודות, נפשו בעצמה דוחה אותו להלל ולשבח לד', לא בעבור הנס בלבד כמו שמודים גם לאדון בו"ד על נדבתו, רק כיון שע"י הנס נתקשר יותר באמונה ואהבה ושמחה לד', הרוח והנשמה יתירה שנתוסף עליו ומתנוצץ מעט בהארת יופי והדר עליון, מוכרח הוא לגלות עתה בדברי שבח לד'. וכמו שאומר המדרש רבה (שמות כ"ג) על שירת הים, ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, לא מעשה בלבד סיפרו בזה ח"ו, רק רוח הקודש הוצרכו לזה שיוכלו לומר שירה. עוד זאת, הישועה שד' מושיע את ישראל, ג"כ השפעת אור וקדושה היא ונשתלשלה בו בכל כליו וצרכיו אף הגופנים, עד שגם רצונו וצרכיו בעניני פרנסה וכדומה נתמלאו, כמו שדברנו שקדושת הישראלית גם לבחי' אדם שבו משתלשלת, וכמו שאיתא בקדושת לוי, שהישועה הבאה ממרום בחי' יולי היא בלא צורה, ובעוה"ז מתלבשת בצורתה כפי צרכותיו, וכיון שבישועתו אור ממרום נתוסף לו, שירה לד' מפעמת בקרבו.

הנביאים והצדיקים אשר מלפנים, שראיתם אשר ראו באור יקרת ד' והדר גאונו היתה ראי' מפורשת, מפני שאור רב הי' שורה עליהם והתגלות רבה נתגלה להם, יכלו לאמור שירה חדשה ולבאר בהן ברוח הקודש שחופף על דבריהם, את אשר ראו, ושבחו את הדר גאונו והללו את תפארת יקר גדלותו, זה אלי ואנוהו, מי שרואה איזה מדרגה של קדושה בראי' ברורה עד שיכול לאמור זה, ויודע מה הוא רואה אז ואנוהו, יכול לפארהו ולשבחהו בשירה חדשה. לא כן אנחנו בדורנו הנמוך שראיתנו כל כך מעטה, שהיא רק הרגשה והתלהבות תשוקה ועונג, שא"א לנו לבאר ולומר כזה וכזה ראיתי, ובפרט בחו"ל שגם קדושת א"י הגורמת תוספת ראי' ושירה חסרה לנו, אי אפשר לנו לומר שירה חדשה מהשירות אשר לפנים, שירות של רוה"ק ונבואה, ורק בדברי שירות קדושינו הראשונים אנו יכולים לשיר לפניו ית', ובדברי שירתם המלאים כל מראות אלהים אשר יחזה איש הישראלי, אנו מעוררים את ראית נפשנו ראית בני הנביאים, ובהם ראיתנו וניצוץ בני הנביאים שבנו מתגלה ומתלבש, ואם כי הדיבורים והתיבות אין אנו מחדשים באמרנו השירה, מ"מ חדשות אנו נותנים בהם, אור נשמה וראי' חדשה שהרגישה נפשנו בהתלהבותה נותנים בה. משל לאיש קצר הראי' שעומד מרחוק ורואה ואינו יודע להבחין מהו רואה, דבר לבן וסביבו ירוק ושחור וכו', ובא אליו איש בראי' חזקה ואומר לו, זה הלבן הלא ארמון המלך הוא והירוק אשר סביבו גנת ביתן המלך, ואז גם בעל קצר הראי' מחפז ואומר כן כן, עתה כבר רואה אני מה יפה הארמון והגן, והשחור סביבם זהו המון שרי המלך, וכמדומני שמביניהם גם הוד מלכותו מתנוצץ, ומתלהב ומתפעל מן תפארת המלכות ומפחד מן גאונו. וזהו רק אם קצר הראי' עכ"פ מעט הוא רואה רק שאינו יכול להבחין ולומר כזה וכזה ראיתי, אבל אם מאומה לא יראה או את עיניו לגמרי יסגיר, מה יועילו לו דברי בעל חזק הראי'.

רק מי שאומר שירה באופן זה שירתו שירה לד' הוא, ואם לאו רק מספר הוא דברים שאמר הנביא לפני אלפי שנים, שכבר יודעים כלם מהם.

ג.

ואף חג הפסח שבו עיקר השירה, בליל פסח שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ פ' בא) שהקב"ה עם כל הפמליא דילי', באים לשמוע את שירת ישראל בשבחי ד' בליל זה, וכן ימים האחרונים של פסח בשירת הים, ומכל מקום אם גם את נפשו ורוחו לא יעורר בשירה שמחה וניצוץ בני הנביאים שבו, לא ידע מהו ליל פסח ומה המצוה כ"כ לספר ביצי"מ ולהרבות בו כל כך, כשדי בשתים ושלש תיבות, ומה היא האכילה אשר באמצע וההגדה מלפני' והגדה מאחרי', ולמה עוד מקדימים את הלל למעריב כשאומרים אותו על הסדר.

אבל איש הישראלי, שגם בכל השנה יש לו זמנים שנפשו מתעוררת מתעלה ומסתכלת, והוא את מאורעות נפשו מרגיש אבל בשכלו לא ידע מה הרגיש, ואחר ששב מן עלייתו ונח מן התלהבותו, לא ישיג בדעתו מהו מהות המראה אשר ראה ירא והתענג כ"כ ממנו, כי יכולה ורגילה נפשו להתעלות ולהעלות גם אותו למעלה ממצבו ולהביט למעלה ממכסה העולם.

אז בהתקרב ימי הפסח, ימים שאינם בסוד ימות עולם הזה, בהתקרב ימים שהם של אורה של שמחה ושירת גן עדן, כנשמה במרום גם נפשו עתה אל הג"ע שואפת ואל הפסח משתוקקת. יום ויום הוא מתקרב, גופו כבר מכין בפועל את צרכי וכשרות החג ונפשו כבר מתחממת כנגד אורו המופיע מרחוק, וכבר הגיע אל בדיקת חמץ דריכה הראשונה על מפתן החג. קדושינו ז"ל אמרו שחג הפסח הוא בחי' אהבה, ואיש בלב אטום ישב ויחקור למצא טעם וסברא למה דוקא אהבה, אבל הוא אינו צריך לחקור ולבקש רמזים, בעליל מרגיש הוא בלבו את כל מצוות הפסח זהירותיו ודקדוקיו, לא בלבד כמלך שגוזר על עבדיו, רק גם כאב החובק את בנו הקטן, ומתוך חביבות ומתוך דברי אהבה ושידול אומר לו עשה נא זאת וזאת, והבן בכל כחו רץ, עושה ומביט על אביו ואין דעתו מתקררת בעשיותיו מן אהבה ויראת הכבוד, ומוסיף בעצמו דברים במצות אביו, שמח עושה ומוסיף אהבה. בכל הכנות הפסח הוסיף חומרות ודקדוקי דינים, מהרגשת נפשו את אהבת אבי' שבשמים ואת עיני החמלה המביטות עליו ועל כל מעשיו. גם במקום שמכניסין גם במקום שאין מכניסין בו חמץ, בכלם הוא בודק ומחפש, רוצה הוא לכנוס גם כלו לחורים ולסדקים, קופץ הוא על התנור, מכניע ודוחק עצמו אל תחת המטה, כי הלב עורג ודעתו אינה מתקררת. ומעתה כמעט קשה לו כבר לדבר דברים שאינם מעניני הפסח, להכין על הפסח, להגעיל הכלים, לקנות מה על פסח וכו', זהו כל דבוריו ומחשבותיו ובכלו כבר שקוע הוא בהפסח, ומוסיף עתה ללמוד דיני פסח, עניניו, רמזיו, רמזי הסדר וכו' וממהר לשכב ולקום לשרוף החמץ ועל כלם לאפיות המצות מצוה. יש לו כבר מצה בביתו אף של שמורה, אבל בזמן שביהמ"ק הי' קיים ובפלטרין המלך דרנו באנו בשעה זו אל היכל קדשו והקרבנו לו קרבן, את הוד קדושת אבינו מלכנו עין בעין ראינו, ויחד עם חבצלת השרון כנסת ישראל במרום שירה שרנו, והלל אל מלך הכבוד זמרנו. ועתה הכל נלקח מאתנו אבל אבינו מאז גם עתה לנו, את אהבתו ואת יראתו, מן האש ומן החרב הצלנו ובלבנו טמננו ואת ההלל כמו מלפנים, גם עתה לפניו נשיר, לא אבלות ולא עצבות מתעורר עתה, רק געגועים אל ראית הוד קדושתו ואל משכן כבודו מאז מתעוררים בנו, הנפש מתגברת ואת כל המחיצות שוברת, הבדל המקום לא יעצרוה, ומרחק הזמן לא יפריעהו אין גשם ולא גבול לה, ויחד עם יוצאי מצרים מלפנים ועם מקריבי הפסח במקדש, אנו עובדים עתה את עבודת קדושנו, גופנו את המצות אופה ונשמתנו עורגת כוספת ואת ההלל שרה.

כן היא הדבר, רק מי שגם בכל השנה מתעורר ונפשו קמה ועולה מעט, מרגיש את הפסח מהו. אבל בכל השנה יש זמנים שלבו של האיש נופל בקרבו, במה אני ישראל, ואף ששומר אני את התורה, אבל מי יערבני שתורתי מתקבלת במרום, ומי יבטיחני שאני עכ"פ מקטני הקטנים של אותו ישראל, שהתנה הקב"ה עמנו והייתם לי סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש. הן מרגיש אני לפעמים התעוררות ואור של קדושה, אבל האם בטוח אני כבר בזה, האם לבלעם להבדיל לא נתגלו נבואיות יותר גדולות לעת הצורך, ומי יודע איזה צורך הוא בשעה שמעוררים אותי ממרום. אפשר ח"ו עומד אני בשעה זו לשקוע לגמרי בטיט היון, ולבלתי ידח ממנו נדח בא מלאך ויאחזני בציצת ראשי ומעלני, ונפשי מרגשת אז מעט מאור העליון. ואם כבלעם לעבירות ח"ו איני נופל אח"כ, אבל מ"מ הלא נופל אני ואור נפשי היתירה נעדר ממני, ובמה יודע איפה שכלן גם ירידותי עבודה הן, מיני עליות וירידות קטנות וגדלות העובד הן, ולא ח"ו להיפך שגם עליותי רק מיני הצלה הן, הצלה מלהשקיע ח"ו לגמרי.

זהו רק בכל השנה, אבל בימי הפסח יודע הוא כבר בקרבו כי ישראל הוא. לא די לו הלל אחד שאמר ובשירה אחת לא שקטה נפשו הסוערת, הימים ימי קדם הם, הגן עדן ירד לו לעוה"ז והוא יושב בו, וכלו נהפך לאיש אחר עכ"פ לעקבי איש ישראל האמיתי הגיע לא זהו המוח ולא זהו הלב של כל השנה, ליל פסח כבר בא והוא נעשה להר בוער, האש מתפרץ וא"א לו להתאפק עד הסדר, ומוכרח תיכף במעריב לאמר הלל. וכמה חזק הוא הגוף שעומד על עמדו בשעה שהלב והנשמה כל כך מרקדים ומפזזים, הומים ורועשים בשירה לד'. וכשמסיים את ההלל ואומר נוכח ד', כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר, כמעט נמס לבו בקרבו, רבש"ע זהו באמת הטוב האמיתי הטוב שבכל העולמות העליונים והתחתונים להודות לך ולזמר לשמך, ויושב על הסדר, מקדש ואומר ההגדה ועורך השלחן, הסעודה אשר מעין סעודת עוה"ב. גם אברי הגוף עוזבים כבר את גופניותיהם והחושים את חושיותיהם וכלם משתחוים ומתבטלים לד' שכ"כ התקרב אלינו עתה, אף השלחן הנרות והכתלים כלנו יחד נעשים חטיבה אחת וכלנו כורעים, בוכים, שמחים ומהללים להודו ותפארתו ית', מעין עוה"ב נעשה בהם, יעלוז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער, כלם נשמות טהורות וכלם יחד עובדים ומשבחים להוד קדושתו אשר נתגלה לעיניהם. וכמה גדול האיש ישראל, שממשיך הלילה הזה לכל השנה ותמיד שקוע הוא בטהרה, קדושה, וצחצוח עליון כזה.

ואף אז בפסח, שהזמן גורם להסתכלות בהוד עליון יותר מבכל השנה, מ"מ קשה לו להאדם לבאר אחר הפסח מה ראתה נפשו, ומה הרגיש גם בגופו, לכל היותר יכול הוא רק להבחין בין התעוררות נפשו התלהבותה והרגשתה בראש השנה ויוה"כ לבין התעוררותה והתלהבותה והרגשתה בליל הפסח, שאז בר"ה ויוה"כ גם האור גם השמחה כלם ביראה אימה ופחד היו, ובפסח גם היראה באהבה היא. בר"ה ויוה"כ צורת כל ההרגשות והתלהביות הנפש היתה יראה, ובפסח הוד ויקר מלכותא עילאה. ויותר מזה קשה לו כבר לבאר, מפני שמעטה היא ראייתו, לכן קשה שיאמר שירה חדשה ויבאר ברוח הקודש את אשר ראתה נפשו במרום ורק דברי שירות קדושינו הוא מפאר ומשבח, ובהם את ראייתו ראיית בני הנביאים הוא נותן. הן לפעמים אומר חידוש חדש בתורה ומבאר בו את גדלות ד' ואת קדושתו, וגם בכל השנה אומר איזה שכל חדש איך צריכים לעבדו ית' והדרכים איך להתקרב אליו, והוא גם כן מניצוץ שירה חדשה אשר בקרבו, כי אי אפשר לו להוציא בשירה את גדלות ד' שהציצה נפשו ומעורר ניצוץ הזה את מוחו ולבו לבאר בשכל איך להתקרב אליו. אבל נעלם הוא הניצוץ ומתחת לשכלו הוא מסתתר, וניצוץ שירה חדשה הוא הבאת האור וראית בני הנביאים לעולם הזה ולגלותה במקום הזה כנ"ל, וזהו קשה לדורנו ובחו"ל.

ד.

היוצא מדברינו אלה, שכמו שהוא ית' לא ישיגוהו משיגי הגוף, כן גם כל ניצוץ מן קדושת אורו ית', אף הנמשך ונתצמצם לנו ובקרבנו, אי אפשר להשיג בשכלנו שכל אנושי, כי רק לשער שיש כאן קדושה ודבר רוחני מוכשר השכל ולא לראותו ולדעת את מהותו. רק בהתעורר נפשנו והבחי' בני הנביאים שבנו, עמה, יכולים אנו להסתכל לפעמים מעט בניצוץ אור עליון. וצריכים אנו להכשיר את עצמנו שיוכל רוח הקודש הזה של בחי' בני הנביאים ליכנס ולשרות בקרבנו, ואת כל עצמנו צריכים לשעבד לעבודתו ולטהר בקדושתו, הגוף בהרחקה מעבירות ואבקי', ובקיום המצוות בפועל, הלב בעבודת המדות וקול התורה ותפלה, והמוח במחשבות קדושות ועיון התורה. וזהו דע את אלהי אביך ועבדהו, רק על ידי עבודה תדעהו אותה ידיעה המעטת הנמשכת לך כנזכר לעיל.

אבל זה החילוק בין עבודה לשמוש, וכמעט בכל מקום עבודת האדם לד' לא שימוש רק עבודה נקראת, כי עבודה היא הפעולה המוציאה חלק מכח העובד ומיגעה אותו, ושימוש הוא רק שמשמש ועושה דברים אלו בלא עבודה ואינו נותן את כחו לו, ובזה לבד אי אפשר לדעת את ד'. כי במאמר הא' דברנו במשל המשפך, איך שכל אשר ישיג איש הישראלי מענינים הרוחנים, רק את הנפש רוח נשמה חי' ויחידה שלו הוא משיג, ולפי זה הי' נראה שצימצומו של הנפש רוח נשמה חי' ויחידה של הישראל רק לו הוא, רק לעצמו נוגע ואליו בלבד מתייחס. וכיון שבעזרת השם הגענו בדברינו עד כה, רוצים אנו לכנוס יותר בענין הנזכר לעיל ולבאר בעזרת ד' יותר מעט, איך שהאיש ישראל לא איש פרטי הוא, רק נשמת ויסוד העולם הוא, ולא של עולם הזה בלבד רק אף נשמת ויסוד כל העולמות העליונים והתחתונים, כי כליו וצמצומי נפשו של הישראל לא לעצמו בלבד, רק גם בכלל את התגלות ד' פועלים ובלעדיהם לא הי' ההשגה אפשרית, מפני העדר ההתגלות.

ונקדים את דברי הפרדס הקדוש (שער י' פ"ב) שמקשה על סדר הימין ושמאל שאנו מציירים למעלה, כמו שאומרים בפתח אלי', חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא וכו', ואין אומרים להיפך חסד בשמאל של מעלה וגבורה בימין, כי כן הדרך באיש הבא נגד חבירו, ימין של זה שמאל חבירו הוא ושמאלו ימינו, כמו בהכריעות שמשתחוים נגד שמאלנו, שהיא ימין של מעלה. ומתרץ על זה איזה תרוצים. ובתוך תרוציו הקדושים אומר בזה הלשון, ולפי האמת למעלה למעלה וכו' אין ימין ושמאל, והכל אחדות עצם אחד יחיד ומיוחד יחוד אמיתי בהחלט וכו'. ועוד, האדם הוא דמות צורה עליונה בכל אבריו והוא צל עליון שנתגשם דמות בבואה עליונה שנדחית בעולם הזה וצל ימינו הוא נגד ימין שורשו, אם כן האדם ימינו יהי' נגד ימין העליון ושמאלו נגד שמאלם ע"ש. לא באנו עתה לבאר את תרוצו ז"ל בין הכריעות לבין הספירות, רק להבין את דבריו הקדושים שאומר בתרוץ אחד, שלמעלה אין ימין ושמאל והכל אחדות וכו', ודברים אלו גם לכל התרוצים וגם לכל הענינים כנים ואמיתים הם, והם יסוד כל אמונתנו. ובתרוץ האחר אומר שהאדם הוא צל עליון, דמות צורה עליונה בכל אבריו וצל ימינו נגד ימין שורשו וכו', אם כן יש ימין ושמאל למעלה ונראה כסתרי דבריו הקדושים אלו את אלו ח"ו, ונוכל להבין מעט זאת לפי דרך הבעש"ט ותלמידיו הקדושים זצ"ל.

כי הנה במאמר הב' אות ג' דברנו במשל מן האדם וה' חושיו ראי' שמיעה וכו', ועתה נרחיב בזה מעט את הדיבור, כי אף שכל החושים וכחות האדם מן הנפש הם, מכל מקום לא נאמר שיש כ"כ הרבה נפשות בו, נפש הרואה לבדה ונפש השומעת לבדה וכו', רק שאחדות פשוטה היא הנפש, לפי ערך כלי הגוף הפרטיות, וכל כחות הפרטים של הגוף כלולים בה בהעלם ובפשטות, וכשהכלי הפרטית בהכשרה פרטית מפרשת ממנה כח ומגלה אותו, לפי כלי הפרטי הזאת כח וחוש פרטי כזה מתגלה על ידה, העינים בכשרונותיהן מגלות מן חלק הנפש ראי', האזנים בכשרונותיהן הפרטיות את השמיעה וכו', וכידוע ההמשכה וההלבשה עם הפעולה נעשית, ואם יסתים מי את עיניו לזמן רב יאבד את ראיתו, שמפני שלא פעל ולא המשיך כח מנפשו לעיניו זמן רב כל התקשרות וכח ההמשכה מהנפש להכלים נפסק, ולא החושים וכחות הגופנים של האדם השוים גם בבהמה וחי' כראי' שמיעה טעם ומשוש בלבד, מתגלים על ידי כלים גופנים, רק גם כחות נשמתו אשר באחדות נפשו ונשמתו כלולים, על ידי כלים ופעולותיהן בדברים גופנים שונים מתגלים. למשל החכמה מתגלה על ידי מוחו, וכדי שתתגלה חכמתו הפשוטה מנפשו הפשוטה לחכמות ושכלים פרטים, להבין שכל של הגמרא מענין נזיקין, ושכל של קדושים, וסוד העיבור, וחשבון הגמטריאות וכו' מוכרח הוא לעבוד ולפעול בהם. ואם לא יפעל, אז אף שיש בו הכשרה לחכמה לא ישכיל מאומה אח"כ אף אם ירצה. ואם יתגדל ילד ביער, רחוק מישוב אנשים ובשום חכמה לא יפעל, אז גם חכמה פשוטה אנושית לא יבין. לא שאין שכל להנפש אדרבא עיקר השכל והחכמה בה, רק שנעלמה היא בה בפשטותה וצריכים להעביד ולהפעיל את המוח, שיוציא את חלקי החכמה ממנה בצורות פרטיות ולדברי חכמה פרטיות, והילד המתגדל ביער חכמתו נשארה נעלמה ופשוטה בו מפני שלא נתגלו כחותי' ממנה בצורות שונות לחכמה זו וזו. ורק זהו החילוק בין הכחות וחושי הגוף המתגלים מהנפש, לבין הכחות היותר רוחנים המתגלים ממנה כהשכל וכו', העין למשל תמיד דברים נראים לפני' ופעולתה תמיד מצוי', לכן אין מכירים כ"כ שרק בפעולתה חלק מהנפש נמשך ונתגלה, ורק אם יסתים עיניו לזמן יראה שתעדר אח"כ ראיתו, והשכל כיון שאין דברי חכמה מצויים לפניו תמיד, רואים שגם מתחילה רק כשעובד ופועל בדברי חכמה, ממשיך מחכמה הפשוטה שבנפשו לדברי חכמות פרטיות.

ובכל דברי הנפש כן הוא, אבל כל אחד מבין שלא כל אבר באדם, או בשאר בעל חי וכן בצומח כלי לעצמה היא, רק חלקים מכלי אחת הם. הצומח למשל, שרצה ד' שנפש הצומח תתגלה בו, עשה את כל חלקיו, השורש, העץ, הענפים וכו' מתאימים ומכוונים לתכלית אחד, שמבין כלם יתגלה צומח אחד בנפש צומחת, וכן החי אף שכל אבר ממנו מגלה כח לעצמו, מ"מ רק חלקים הם אבריו מכלי האחת, שמבין כלם נפש החי' מתגלית. ודרגות דרגות בדבר, וכל אחד לפי יתרת התגלות נפשו כן התבטלות אבריו להתגלות האחת, יתירה בו. הדומם שחיות מעט מתגלה בו, אז אין כל כך התבטלות לאחדות אחת נראה בו, והאבן שנחלקה לחצאין לא נראה בכל אחת מחצאי' חוסר, אבן היא לעצמה כמקודם, רק שמדת כמותו נתקטנה. אבל הצומח בכ"א רואין כבר שהוא אבר מדבר אחד שלם, והעלה הענף וכו' כשיקצרו חסרים הם כבר, מפני שחיות יתירה מתגלה בהצומח והתבטלות אבריו יתירה להחיות שמתגלה ע"י כלם. ואם בהצומח עוד יש תקנה לנטוע את הענף ושוב עץ שלם יצמח ממנו, בהחי אין שום תקנה לזה ואבר אחד ממנו ישאר חסר על תמיד, מפני שחיות יותר הרבה מתגלה בו והתבטלות אבריו לנפש הזאת יתירה בו. והתגלות האחת היא תכלית הפרטי של כל דבר ודבר[ג], והאדם תכליתו היא שיהי' אדם בדעת וברצון וכו', רק זהו מותר האדם מן הבהמה, שתכליתו זהו תכלית האדם בידו ובבחירתו הוא לגלותו, אם אינו מגלהו, אז דומה הוא לבהמה שמכל אבריו וכליו רק בעל חי נתגלה, ואם יעבוד בדברי חכמת התורה ועבודת ד', אז מגלה הוא מנפשו גם את נפש הישראלית והיא תכליתו. ולא עוד אלא שגם כלי גופו המגלים רק את נפש החיונה שלו שנקראת נפש הבהמי, והמקדימים לגלותה קודם שגילה את עיקר תכליתו נפש הישראלית, ג"כ מבטלות ומכניעות עצמן, מתאימות ומכוונות לתכלית זה, שמבין כלם נפש הישראלית תתגלה. וכמו בכל דבר, כן גם בו מדת התבטלות והכנעת אבריו לפי ערך התגלות תכליתו הישראלי היא, אם רק מעט ממנו גילה, אז אברי גופו לא נכנעו והם לעצמם רק נפש הבהמית מגלים, אף שגם חלק הישראלות גילה, ואם מרבה לגלות את תכליתו אשר בבחירתו תלה, מכניעים גם אברי גופו את עצמו ומבין כלם הישראלות מתגלה, עד ששמיעתו ראיתו אכילתו וכו' זכות, לא כבהמה ולא כאדם הדומה לבהמה, וגם כל גופו מזדכך עד שחכמת אדם תאיר פניו, שגם בשרו עצמותיו ועורו משתנים לטובה.

היוצא לנו מכל זה, שהנפש פשוטה היא והכלים מגלים אותה, וכלם בטלים ומכוונים לתכלית אחד לנפשו לגלותה, ובאיש הישראל המגלה את תכליתו שהיא נפשו הישראלית, כל אבריו וכליו המגלים אף את כחו ונפשו החיונה גם כן לתכלית זו מכוונים, מפני שכמו בכל דבר, נפשו לא באבר אחד רק דרך כל החלקים והאברים מתגלים לכן כלם מתבטלים ומכוונים לגלותה, כן גם בו לא באבר אחד רק דרך כל אבריו וכחותיו נפש הישראלית מתגלה, על ידי התורה ומצות שמקיים בכלם וכלם אמצעים לתכלית אחד שנפשו הישראלית תתגלה ע"י.

ואם בנפש האדם שאינה פשוטה ואחדות כ"כ, כי בין כך פרטית היא כבר וגם נתצמצמה כבר דרך כל העולמות ספירות יחידה חי' נשמה רוח ונפש עד הגוף, וכמו שדברנו לעיל במאמר הא' במשל המשפך, שאף החי' ויחידה אשר ממעל לו נקראות בשמו חי' יחידה של ראובן ושמעון מפני שכבר נתצמצמה בשבילו ומ"מ אינה מתגלה רק על ידי כלי גופו, ועל ידי הדברי תורה והמצות פרטיות שעושה בגופו ומוחו, איך יתגלה אור ד' הפשוט בתכלית הפשיטות עד שאין לנו שום השגה בפשיטותו, אשר אפילו לכנותו ית' בשם פשוט ואחדות לא נוכל, מפני שלמעלה היא גם מכל מיני פשטות ואחדות, שיש ביכולת שום נברא לקרות לתאר ולשבח כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. ועל זה אמר ד' לפי מעשי אני נקרא (מדרש רבה שמות ג'). אותו יתברך אין משיגים ואינו מתגלה, רק אור הקו הנמשך מאורו לעולמות, ונצוצות מן הארת כבודו ית' הנמשכים בכלים של עולם האצילות בריאה יצירה עשי' וגם בעולם העשי' בכלים מכלים שונים ובגופים שונים מגופי העולם, אור הזה קוראים בשם משמות הקדושים. לפי מעשי אני נקרא, אם חסד מגלה ע"י העולמות קוראים בשם אל, ואם גבורה אלהים וכו', וכמו שאומרים בפתח אלי', וכל ספירין כל חד אית לי' שם ידיע וכו' ואנת לית לך שם ידיע, דאנת הוא ממלא כל שמהן וכו'.

אבל זאת צריכים לדעת, שאין המשל מהתגלות נפש האדם דומה לגמרי להנמשל דהתגלות אור העליון, ובהרבה דברים אינו דומה ובפרט באילו, שהאדם עכ"פ הנפש רוח ונשמה נתפשטות בגופו ומוקפות ממנו, והוא ית' אינו נתפש בהם ולא ח"ו מוקף מן העולמות, כי הוא ית' למעלה ומרומם הרבה מן העולמות ורק הארה מאורו מאיר בהעולמות[ד], וגם בזה אין המשל דומה להנמשל, כי האדם כליו ואברי גופו עוד הקדימו לנשמתו להתגלות בעוה"ז והכרחים הם לו, ואצלו ית' גם הכלים הרוחנים בעולמות העליונים, גם של עוה"ז, את כלם הוא ברצונו יתברך בראם.

וכיון שאחזנו במשל מן האדם להבין מעט את הענינים האלה, וכמו שאיתא רמז בספרים הקדושים מהפסוק מבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט) שמן האדם יכול האיש להבין, איזה רמז דרמז לפי ערכו באורות הקדושה דמרום, לכן צריכים להתבונן בזה גם הלאה. הנה במעשיו יתברך אשר בעולם הזה רק כחו נתגלה, כמו במשל האדם בכלי גופו, חושיו ופעולותיו, כחי הנפש המחי' אותו מתגלה, ועצם נשמתו הישראלית, דעתו של קדושה שחושב מעניני קדושה ועניני אלהות, רצונו ותשוקתו לתורה ועבודת ד' שהם עצמות נשמתו הישראלית, על ידי עשייתו המצות ועניני התורה במחשבה דיבור ומעשה מתגלים, והם כלים לה. ולזה רמזה התורה מתחילת בריאת העולם, בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראים ראשית, כי על ידי העולם רק כחו ית' נתגלה, ועל ידי הישראל נתגלה גם הארת קדושתו ית', כי הוגה הוא ומקיים את התורה ומחשבות קדושות והארות ממרום באות בקרבו, שכל אחת מן המחשבות ורצוניות העולות במוח ולב האיש הישראלי התגלות קדושה ממרום היא. ואם באנו לדבר בלשון המשל, נוכל לומר שבענין התגלות ד' שנתגלה בכלים של העולמות, אז העולם מגלה את הבחי' נפש של אור ד' המתגלה בעולם הזה[ה], והאיש ישראל את הרוח ונשמה, והיא התגלות מן הארת עצמותו כביכול ומקדושתו והוא תכלית של ההתגלות, כנ"ל שרק נשמת כל דבר היא תכליתו לכן בראשית בשביל ישראל העוסקים בתורה, וישראל עלו במחשבה (מדרש רבה בראשית א'), מפני שהכונה והתכלית של כל הבריאה וההתגלות, הישראל הוא, שעל ידו נשמת הארת ד' שבאה לידי התגלות, מתגלה. ואל תשאלנו הא גם על העולם אומר הפסוק, כלם בחכמה עשית, ואומר מונה מספר לכוכבים וכו', גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר, משמע שמתגלה גם בו כחו ית' וגם חכמתו ותבונתו. אבל הלא כבר דברנו לעיל שיש הבדל בין מי שמספר מן אור גדול שנמצא במקום אחר, לבין מי שמביא את האור לכאן, בהעולם ניצוץ רק מכחו נגלה, וכל אחד הרואה את העולם רואה הארת כחו ית', אבל חכמתו ית' העולם רק מספר, כי עולם הנראה אך כגשם הוא, רק שמעיד שבמרום חכמת יוצרה ובוראה נמצאה, ובחכמתו את העולם ברא, ובאיש ישראל בשעה שחושב מחשבות קדושות ורוצה רצוניות של קדושה ממש בו במוחו ולבו וכו' חכמת ד' וקדושתו נמצא.

ואם בצומח וחי, שחיות שניהם לא כ"כ הרבה ומכל מקום כל עצמם ואבריהם מכוונים לגלות את תכליתם. ואם באדם שכלי גופו וחושיו עוד הקדימו להתגלות בו מן נשמתו כנ"ל, מכל מקום כאשר מגלה את תכליתו את נשמתו הישראלית, גם הם מכוונים א"ע להתגלות נשמתו ומבטלים אלי', נוכל לשער איך העולם ומלואו מגלים כח ד' כביכול, שברצונו יתברך בכוונה לתכלית התגלות הנשמה של כל הבריאה ושל כל ההתגלות בראם, איך הם מתבטלים ומכוונים א"ע לתכלית הזה לההתגלות שבישראל, ובאיש כזה שמתגלה בו פנימיות אור עליון שלפנים מן הגשם, בחי' בני נביאים, כל גופו מתבטל ומתהפך להיות קודש. ולא גופו בלבד רק גם כל העולם מכוון עצמו לקדושתו, עד שעל כל העולם רק אורות וקדושה רואה הוא, ולעתיד שכל ישראל יתקדשו, גם כל עמי הארץ על העולם רק אור ד' יראו, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, שאתה תתקדש, ואז גם בעולם, ומלאה הארץ דעה את ד'. גם הארץ וגם מלואה כלם יתאימו עצמם להיות אמצעים לגלות עצם קדושת הנשמה של כל ההתגלות, כי הלא כלים הם לגלות את כחו הגדול, ואם באיש דעתו ותכליתו המתגבר ונראה בו, משנה גם את בשרו ואור פניו עד שגם בהם תאיר חכמתו כמשה"כ חכמת אדם תאיר פניו, לא כל שכן שעל העולם קדושת ד' תאיר באור הרב שיתגלה לעתיד ע"י ישראל.

וכיון שאמרו קדושינו ז"ל שגם תכלית עולמות העליונים, הוא הישראל בעבודתו אשר בבחירתו, א"כ ההתגלות שנעשה מן העולם ועד העולם, העליונים והתחתונים לפי דיוקן וצורת ישראל מתגלה, כיון שהישראל הכלי הוא אשר בו התכלית ונשמת כל ההתגלות מתגלה. כמו בהמשל שנפש האדם פשוטה, וכיון שהתגלותה על ידי כלי הגוף, לכן לפי צורות הכלים כחות אלו מתגלים, החוש המתגלה בעינים הוא ראי', ובהאזנים נבדל ממנו בכח השמיעה, אף שנפש כלם רק כח פשוט הוא, ועל אחת כמה וכמה בפשטות של מרום שאין פשטות ויחידות כמוהו, ואת כל הכלים גם העולם המגלים את כחו הוא יתברך ברא לתכלית זה שאורו וקדושתו יתגלה בישראל בלבו מוחו וכו', שצורת כל ההתגלות לפי דיוקן וצורת ישראל הוא.

ומעתה דברי הפרדס הקדוש פשוטים לנו גם לפי שכלנו הקטן שאומר, ולפי האמת למעלה למעלה וכו' אין ימין ושמאל והכל אחדות אחד יחיד ומיוחד יחוד אמיתי בהחלט וכו', ואח"כ אומר בקדשו ועוד האדם הוא דמות וצורה עליונה, בכל אבריו, והוא צל עליון וכו' וצל ימינו הוא נגד ימין שורשו וכו' ימינו נגד ימין העליון וכו'. לא סתירה היא ח"ו אדרבה הכל ענין אחד, למעלה אחדות פשוטה ואין ימין ושמאל, אבל כיון שהאדם הוא הכלי המגלה את אור עליון אז לפי הכלי צורה כזו מתגלה, וכשיש בו ימין ושמאל גם במרום אור של ימין ושמאל מגלה, שם ברוחניות, ובו בגשמיות. ואם תשאלנו, הלא האדם אחרון ביצירה הוא ואיך נתגלו בעולמות העליונים ימין ושמאל ספירת חסד בימין וגבורה בשמאל קודם שנברא האדם, לא מחכמה שאלת זאת, כי אנו מדברים מהתכלית שעלה במחשבתו ית', שיברא אדם כזה הי' התכלית במחשבת הבורא כשעלה ברצונו לברוא את העולם. וכבר אמרו קדושינו ז"ל על בגלל אבות שעשו רצונך, שכביכול האבות וכל ישראל העובדים אותו עוררו את רצונו ית' לבריאת העולמות, כי לפניו יתברך, עבר, הוה ועתיד שוים, וקודם בריאת העולמות כבר ראה את עבודתם. ולמה לא נבין בזה מעט מן המעט גם את דברי הנביא שאומר, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א'). לא את אשר ראה יחזקאל הנביא באנו להבין, אשר רק נביא כמוהו יכול לראות ולדעת. אבל לעניננו מרמז הנביא, שלא תחשוב שאת ד' יתברך בעצמו הפשוט בתכלית הפשיטות ראה, על זה כבר אמר ד' כי לא יראני האדם, רק התגלות האלהות שנתגלה בכל העולמות מריש כל דרגין עד סופא דכל דרגין ע"י הכלי, האדם, בדיוקנו דיוקן אדם רוחני, זאת ראה. וזהו שאמרנו מקודם שצמצום כלי הנפש רוח נשמה חי' ויחידה של איש הישראל, לא לעצמו בלבד נוגעים רק גם בכלל את התגלות ד' פועלים.

וכשתלמד בספרים הקדושים תבין מעט בזה למה תלמידי הבעש"ט ז"ל נוטים לבאר הרבה פעמים עניני קבלה, איך הם באיש, מפני שהוא גורם לההתגלות ובצורתו מתגלה הימין השמאל והאמצע וכו'. וזהו גם ענין הדרכים השונים דרכי הצדיקים גם בהבנת ענינים העליונים. לא בעמקות השגותיהם לבד, שאין לנו ידיעה ולא מדה למדדן, רק גם בצורות ההבנה רואים למשל, שחוץ מזה שקבלת האר"י זצ"ל עמוקה יותר מן קבלת הרמ"ק זצ"ל, ומבארת יותר גם מה שאחר השבירה, גם הדברים ששניהם בקדשם מבארים ושניהם באופן וסדר אחד, מ"מ צורות הבנותיהם משתנות, ובפרט מהמקובלים דתלמידי הבעש"ט. וגם בין תלמידי הבעש"ט זצ"ל, בין קבלת הרב זצ"ל ובין קבלת המגיד מקאזניץ זצ"ל. ואף שכלם את קבלת הרמ"ק והאר"י זצ"ל מבארים, וכלם בדרך אחד ולא בפלוגתא, מכל מקום צורת ההשגות שאנו משיגים מעט מן המעט בקבלת הרב ז"ל לא כצורת ההשגה שמשיגים בקבלת המגיד זצ"ל וכו', ומכש"כ במקום שמבארים איזה ענין קבלה בדרך החסידות, עד שכשומעים איזה ענין אף אם אין יודעים מי מהצדיקים אומרו, יש שיכולים להכיר אם דרך קבלת הרמ"ק, האר"י, הרב, או של המגיד מקאזניץ זצ"ל הוא. והוא כנ"ל, כי כל דבריהם ז"ל לא שכל אנושי הם רק התגלות ממרום בהם היתה, והם פעלו את ההתגלות, כלי הקודש היו הם בקדשם, שאור ממֿרום כשנמשך בהם צורת ההתגלות זו נתגלה בהם, לכל אחד בדיוקנו וצורתו. וכמו שכל האנשים מספר אבריה֫ם וגידיהם שוים ומ"מ צורותיהם משתנות זו מזו, כן גם צורות השגותיהם משתנות אף שכלם בדרך אחד הלכו, ואף בדבר שכלם מבארים בסדר אחד. ואפשר רומזת הגמרא (ברכות נ"ח ע"א) בזה, כשם שאין פרצופותיהן שוות כך אין דעתן שוות, צורות השגה משתנות כצורת הפרצוף מפני שדיוקנם את השגתם מגלה, וכשפרצופותיהן ודיוקנם משתנים גם דעותיהם משתנות. וכן הוא בכל איש ישראל, אם רק מוסיף בעבודתו והשגותיו, אז מכל דבריו יחד, איזה צורה לעצמה נראה, ואף בשעה שאינו מחדש דבר רק מבאר איזה ענין מהררי אל צדיקים הקודמים, גם כן כבר נרגש איזה טעם לעצמו ואיזה צורה לעצמה, אף אם אינה בצורה בולטת לעצמה כצורות ודרכי הראשונים זצ"ל.

ה.

ומעתה גוף, נפש, רוח, ונשמה וכו' של איש הישראל, כלים להתגלות נשמת ההתגלות העילאה הם, כי על ידיהם ובהם מתגלה קדושתו ית'. לכן האיש ישראל בעבדו את ד', אם בכח הוא עובד ומוציא את כחי גופו רוחו ונשמתו ככל עבודה המיגעה ומוציאה את הכח, ומעלה אותם ומחברם לד', אז בהתחברות הזאת אור עליון מתלבש ומתגלה בהם, ואם רק שימוש הוא עשיתו את התורה ומצות, לא עבודה המיגעת, לא מוציא לא מעלה ולא מחבר אותם אז אין התגלות ולא אור, כי האם תגלה העין את כח הראי' מהנפש אם לא תתחבר עמה, והאם איזה דבר מושכל יגלה שכל מהנפש אם לא יתיחד עמה ע"י עיון והעמקת הדעת. גם את הספירות של מעלה פוגם איש כזה, כיון שאינו מגלה אותן, וכנ"ל מהפרדס למעלה אין ימין ולא שמאל וכו' ורק האיש הוא המגלה, ומין מרכבה הם נפשו רוחו וכו' שעליהם וכפיהם אור קדושתו ית' מתגלה. דע את אלהי אביך ועבדהו לא בחקירה אנושית רק בעבודה תוכל לדעתו, אבל עבודה בכח לא בשימוש בלבד.

ומעתה נבין יותר את ענין השירה שדברנו לעיל, ונבין מעט גם את ענין התפלה לפי ערך דברינו אלה, כי איתא בזוהר הקדוש (פקודי רס"ח ב'), חביתין וכל שאר מנחות לאתערא רוחא דקדשא ברעותא דכהנא, ושירתא דליואי וצלותא דישראל, לעורר את רוח הקודש ברצון הכהנים ושירת הלוים ותפילת ישראל. משמע שג' מדרגות הן, רוח הקודש היא הא', והשירה צמצום והתקטנות של רוח הקודש, והתפלה צמצום והתקטנות השירה היא. וכבר דברנו שגם השירה מין ראי' היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון והארת הקדושה שראתה נפשו ומדברה בשירות ותשבחות, ורק הנביאים ובעלי רוח הקודש יכלו לאמור שירה חדשה, מפני שראייתם היתה ברורה ומפורשת וידעו לאמור מה ראו, ואנו שראיתנו קטנה והתלהבות נפשנו מעטה, אין אנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו, ורק בשירת נביאינו את הניצוץ הקטן שבנו אנו מכניסים ומלבישים. והאם גם ניצוץ הקטן הזה תמיד ער בנו, האם אין זמנים שרוצה האיש להתעורר ולגלות את טוהר לבו ונשמת הישראל אשר בו ולא יוכל, כאילו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב.

שני דברים בגו, כי לפי דברינו אלה שבארנו מעט את דברי קודש של הפרדס, יוצא לנו, שלא נפשו בלבד מתנוצצת בקרב האיש הישראלי בשעה שמתעורר ומתעלה, ולא בחלק הקדושה שנשתלשל ונמשך להיות נפש רוח נשמה חי' ויחידה שלו בלבד נפשו מסתכלת בשעה זו שמתלהבת, רק בחי' מרחוק ד' נראה לי, כיון שע"י נפשו, רוחו, נשמתו וכו' הארת ד' מתגלה והם נעשים המרכבה והכלים שע"י וכעין צורתם ברוחניות מתגלה, יכול הוא ע"י נפשו רוחו וכו֫' להסתכל מרחוק גם בהארת הוד הקדושה המתגלה בכלל על ידו, ולא הצדיקים אשר מלפנים בלבד שאת כל נפשם וגופם וכו' עשו מרכבת הקדושה, רק גם כל איש ישראל לפי ערכו, אם שומר את כל גופו ונפשו מנמיכיות עכ"פ, יכול לעשות מרכבה מחלקים הטובים הבודדים שבגופו נפשו וכו' שעובד מקדש ומעלה. ותלוי בכמות המרכבה שלו, כמה תורה למד וקיים, ואיך קיים, אם בשימוש לבד, או בעבודה, וכמה עבודה וכלי עשה מגופו נפשו רוחו וכו' שיתגלה הוד קדושתו בהם, כי אם לא שמר את שאר גופו וכחותיו שלא יתגאלו, או אף אם שמר אותם רק שלא השתדל בעבודה יותר עילאה להוציא חלקי נפשו בעבודה ורק בשמוש ובקרירות היו כל מעשיו, אז אי אפשר לו לא להסתכל ולא להתפעל בשירה. אבל יש גם מי שלמד ובעבודה עבד את התורה כנ"ל, ומ"מ קשה לו לפעמים לעורר מעצמו את חלק המרכבה של עצמו, שעל ידו הוד עליון יתגלה ויתפעל ויתלהב.

וגם בזה, במשל האדם נוכל להבין מעט את הדבר. יש אדם חלש שאין לו כח, ובשביל זה לא יוכל להתאבק עם זולתו, ויש איש גבור בכח, רק שעתה אומץ הלב ורוח הגבורה נחלשים בקרבו, לא מתרכזים ולא מתגברים, כאלו מתנמנם הוא באותה שעה ומתרשל, ואם ירצה להתאבק אז מוכרח הוא לאמץ עצמו מקודם (אָנשטרענגען), לעורר, לחזק ולגלות את הכח אשר בקרבו ברוח הגבורה. כן גם בענין התרוממות הנפש, מי שאינו עובד בתורה ומצות ואינו עושה מרכבה מעצמו אף לא בחלק ממנו ולא יגלה בכלל אור עליון, חלש הוא, ואי אפשר לו לעלית הנפש והסתכלות השירה. ואף אם יתלהב לפעמים, לא יהי' בטוח שאין זה רק דמיון שוא וגרוי העצבים בלבד, ורק כקצף על פני המים כל התלהבותו שעד מהרה תאפס, ולפעמים יכול מיד אחר התגרותו שהיא התלהבותו הרמוי' להתגרות מדבר נמוך ר"ל. אבל גם העובד ועושה מן חלקי נפשו מרכבה, גם אז הרבה פעמים כעין גבור המתרשל הוא, שנפשו עם חלק המרכבה שעשה נעלמה ומתנמנמת בקרבו, וצריך הוא אז לחבר את חלקי הנפש שתיקן מעט מעט בעבודתו עד עתה, ובפרט במעל"ע הזה, להתאמץ, להתחזק (אָנשטרענגען) ולהתעורר, עד שתתפעל, תתלהב ותסתכל נפשו ותתיחד באור עליון לפי מצבה.

וזהו ענין התפלה, השירה אחת ממדרגות רוח הקודש. והתפלה אחת מהשירה היא, אור עוד יותר פחות ויותר קטן בו, עד שגם לומר שירה ולהסתכל ולהתלהב בה צריך הוא לעבוד ולהתאמץ, וכמו שאמרה הגמרא (סנהדרין מ"ד) כל המתאמץ עצמו בתפלה וכו', עבודת הגוף והנפש היא התפלה להתאמץ ולעורר את רוח השירה שהיא נצוץ רוח הקודש שבו. ואם בנביא אומר הזוהר הקדוש (תרומה קל"א ע"ב), שמשא שהיא מדרגה התחתונה דשש מדרגות התגלות הנבואה, כד מטא ההוא נהורא בטורח סגי ואיטרח מלה עלוי דלא יכול לאתגלייא לי' וכו' ובג"כ משא וכו', ואיהו נבואה בלחישו וקיימא בלחישו עי' שם, היינו שמפני שהיא התגלות המעטה שבהתגלות הנבואה לכן היא בטורח רב, וקשה להתגלות לו, כמה טורח והתאמצות צריכים אנו לגלות את הנצוץ הקטן בנו והשביב של רוח התלהבות השירה שנמצא בקרבנו עתה. וכשבא האיש ישראל לתפלה צריך הוא לאמץ את דעתו ולצייר במחשבתו, איך כל העולם ומלואו הכל אור אלהות הוא וכבודו מלא עולם ואני בתוך אלהותו ית' עומד, כמו שדברנו לעיל בהקונטרס בענין מחשבה זו. ויוסף לאמץ את דעתו, הלא יסוד הבריאה היא רצון ד' לגלות את אורו גם בעולם הזה, ותכלית ההתגלות הזאת היא בלבי ובמוחי, שלא הכח בלבד רק גם הארת עצמותו, קדושתו, מחשבתו ורצונו ית' בהם מתגלים, ולא עוד אלא שאני יסוד התגלות גם עולמות העליונים וכדיוקני וצורתי גם במרום ברוחניות מתראה (כנ"ל מהפרדס) והכל על שעה זו של התפלה תלוי ועומד, והאם אתרשל מעורר את נפשי ואחריב בשביל זה ח"ו את כל העולמות ואף את כבודו ית' מן העולם אגרש ואת רצונו אַמרה. וככל שירבה להעמיק כך במחשבה חזקה יותר תעלה לו תפלתו, אבל לא שבמחשבה בלבד יחשוב כן, כי לא תועיל לו, רק גם יאמץ עצמו (אָנשטרענגען) בחשבו מחשבה זו, ולא במוחו בלבד רק גם בכל גופו יאמץ ובפרט בדברו את דברי התפלה בקול ידברם, לא בצעקה בלבד רק גם בצעקת הלב, בראשית תפילתו יכריח א"ע ואח"כ תתעורר נפשו ומעצמה תתפלל ותתלהב בדבורי התפלה דבורי ד' חוצבי להבות אש.

לא דבורים בלבד רק עבודה היא התפלה, איזה עבודה שבלב זו תפלה, ובזוה"ק (ויקהל ר"א) איתא, אית פולחנא דקב"ה וכו' דקיימא בעובדא דגופא וכו' ואית פולחנא דקב"ה דאיהו פולחנא פנימאה יתיר דאיהו עקרא דכולא וכו' תקונא דרוחא דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקב"ה וכו' צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא וכו' ע"ש. היינו שיש עבודת ד' שהיא עבודה בגוף ויש עבודת ד' עבודה פנימית שהיא עיקרת הכל עבודת הרוח והיא התפלה. וכמו שהעבודה שהיא בגוף לא שמוש היא רק עבודה בכח כנ"ל עד שתורה מתשת כח, כן עבודת הרוח בתפלה צריכה להיות בכח ובהתאמצות, ואז יוכל לגלות את חלקי הנפש שתיקן עד עתה ובפרט בהמל"ע הזה בתורה מצוות ומעשים טובים במחשבה דיבור ומעשה, ויחברם יחד להיות כלי שאור אלהי ימשך ויתגלה בהם לפי ערכם ערך המרכבה שלו, ובבחי' אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, נפשו מסתכלת בהוד וזיו עליון ומזמרת בשירה וזמרה לד'. וזה שהרב בעל התניא זצ"ל כותב (במכתב שנדפס בסידורו) וז"ל הקדוש, עיקר ענינה ומהותה (של התפלה) הוא יסוד כל התורה, לדעת את ד', להכיר גדלו ותפארתו וכו' עד שתתעורר נפש המשכלת[ו], לאהבה את ד' לדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאוד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה ע"י אמירת פסוקי דזמרה וברכת ק"ש לפני' ולאחרי' בפה מלא ובקול המעורר כונת הלב עכ"ל הקדוש. היינו שהתפלה היא לעורר את הנפש להכיר גדלו ותפארתו של מעלה, לאהוב אותו ית' ולדבקה בו וכו', וכל זה נעשה ע"י פסוקי דזמרה וברכת ק"ש וכו'. ואף שהזוהר הקדוש מבאר את ענין התפלה ע"פ סוד והתקונים שנעשים במרום, מ"מ משמע שכל התפלה וכל התקונים נעשים ע"י השירות ותשבחות וג' ראשונות ואחרונות שבתפלה ושמ"ע, שהן גם כן שירות ותשבחות לד'. ועי' זוה"ק (פ' ויקהל ר' ע"ב) כן, ואף את ברכות האמצעות שהן צרכי האדם יכולים אנו להתפלל מפני שעשינו מקודם את התקונים ואת היחודים בשירתנו, ונעשה עת רצון לבקש את צרכותינו, ע"ש בזוה"ק.

ומעתה אל יפול לב האדם בקרבו לאמר, הלא אין אני יודע את הסודות ואת הכוונות לכוון ולתקן במרום ומה תועיל תפלתי, ויש שירשל אותך יצרך יותר ועוד ישמש בדברי חז"ל שאמרו (מדרש תהלים מזמור צ"א) מפני מה מתפללים ולא נענים על שאין יודעין בשם המפורש, והבעל שערי אורה זצ"ל אומר, שהיודע לכוון את השמות דומה למי שמפתחי השערים בידו, ואתה שאינך יודע לכוון מה לך להתאמץ ולהתעורר בתפלה. אבל נמשיל ע"ז משל הדיוט, האומן עושה המורה שעות יודע את כל פרטיותיו גלגליו וכו', והוא בקי בו יותר משאר כל אדם ואם יתקלקל יודע לתקנו, אבל האם גם שאר כל אדם אינו יכול לסבב את השעון שילך, אף אם אינו יודע איך ולמה בסבבו בראשו פועל בו שילך, וזהו מפני שכבר תקנו האומן באופן זה, וגם האומן אף אם יודע הוא הכל מ"מ לא תועיל לו כל ידיעתו אם לא יסבבהו, מפני שכל חכמת המורה שעות ויכולתו בסבובו תלוים. כן להבדיל בהנ"ל, הן אמת שמי שיודע לכוון את הכוונות והיחודים יותר מועיל בתפלתו, אבל הלא כל התקונים והיחודים, בהתעוררות נפש הישראלית ובהתגלות האלהית, שפועלת על ידי עצמה ומגלה אותה בשירתה, תלוים. וכבר תקנו לנו חז"ל סדר ודברי התפלה שהם כמפתח המורה שעות, וכמפתח המנעל שכל הכוונות וכל היחודים בהם, והאיש ישראל המתפלל את תפלתו בלב ונפש גלוי', פותח הוא את שערי מעלה ומתקן את התקונים עליונים בה, כיון שהגוף הנפש רוח נשמה חי' ויחידה הם הפועלים את כל ההתגלות אף את הימין ושמאל של מעלה כנ"ל, ואף תפלת המכוון לא תועיל ח"ו אם לא תתעורר נפשו כנ"ל. וחוץ מזה אפשר שגם לזה כוונו חז"ל באמרם בקדשם (מד' תהלים צ"א) על שאין יודעין בשם המפורש, היינו לכוון בתפלתם, כי איתא בקדושת לוי על הפסוק ויקרא ד' ד', שאיש הישראל המעורר את קדושת האלהות אשר בקרבו ובו צועק לד', אז ד' קורא לד', היינו בחלק האלהות שבו קורא לד', עכ"ל הק'.


  1. ואגב נבין בזה, שהתדע שאומרת הגמרא שם, דאמר גברא רבה מילתא וכו' היא רק ראי' שגם בחכמים ישנה נבואה כזו, ומה הסברה בשכל שעוד עדיף מנביא, אבל לפי דברינו אלו, כיון שהביאה ראי' שחכמת החכמים לא שכל אנושי הי' רק מין השראה נביאית ממרום א"כ כבר גדולה היא במדרגתה ממדרגת הנביא כדברי זוה"ק שמדרגת יניקת החכמים מחכמה עילאה, ושל הנביאים מנצח והוד.
  2. אין לטעות ולומר שהמחשבה שאמרנו בזה שעולה מן הרוח ונפש, בחי' בינה שבאדם היא, כי הבינה היא התרחבות החכמה והבנתה, ורק את דברי חכמה מרחבת, והמחשבה כאן דברים אף שאינם דברי חכמה חושבת. מין דמיון היא המחשבה של האדם שאנו מדברים עתה ממנה, דברי צורה שיכול לצייר בדמיון כגון צורת בית איש וכו' רואה בדמיון, והדברים שאינם בני צורה כגון אם להטיב לזה, והדיבורים שדיבר חברו וכו' חושבם. ואף בחלומו כשע"פ רוב חכמתו נחה וישנה ומ"מ המחשבה ודמיון פועלים בו, וכפי שאיתא בספר בונה ירושלים מהרב ז"ל מאמר א', שהיא מלכות שבתבונה, ששורשי המדות נתגלו כבר והוא חושב מהן לאהב או לשנא וכו'. וע"פ רוב כפי מדותיו של האדם כן חלומותיו ובפרט החלומות שהן מהרהורי הלב, וכשאין לו התעוררות שום מדה בימים אלו, אז גם חלומותיו קלושים או נעדרים לגמרי. המדות מעוררות את המחשבה, והמחשבה מעוררת את המדות בשורשן עד הנפש, וככל שמרבה לחשוב מאוהבו או שונאו מטובותיהם ורעותיהם שעשו לו, יותר מתעורר עליהם.
  3. רק תכלית הפרטי לעצמו היא, כי עיקר תכלית הכללית של כל דבר הוא הישראל כמו שאמרה הגמרא והם לא נבראו אלא לשמשני (קדושין פ"ב ע"א).
  4. כשתלמד יותר בספרים הקדושים תבין יותר את הענין של אינו נתפש בגדר עלמין ועתה די לך בזה.
  5. אנו מדברים רק מן הנפש ונשמה שבהארת ד' הבא לידי התגלות, ולא מעצם אורו יתברך שלמעלה מן ההתגלות.
  6. אין כונת קדשו שכל האנושי, רק בכלל נגד נפש הבהמית החיונה, נפש הקדושה שבה גם הדעת דקדושה, נקראת נפש המשכלת, כנודע.
< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף