חובת התלמידים/שיח עם המלמדים ואבות הבנים

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובת התלמידים שיח עם המלמדים ואבות הבנים

שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב ו') חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושתי אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.

כי את תיבת חנוך מפרש ברש"י ז"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק בנה בית ולא חנכו, חנוך לשון התחלה, עכלה"ק. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קט"ז ע"א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין ל"ב ע"א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפ' לך (י"ד י"ד) מפרש רש"י לנו יותר וז"ל חניכיו וכו' שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנוכת המזבח, חנוכת הבית, עכ"ל. אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל הלשון חנוך. וזה דיוק לשון רש"י התחלת וכו' שהוא עתיד לעמוד בה, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תיבה לעצמה היא תיבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפועל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מוכשר והכלי לתשמישה אשר היא מוכשרה.

וכשנאמרה תיבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח ובהעלם לבד ולגלותה, וכיון שאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו, צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והי' ליהודי נאמן עובד את ד', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצווה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהי' ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך חנוך לנער וכו', תחנכו, אל קרבו תחדור, ואת קדושת הישראל אשר בו בהעלם תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.

אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האופן והאמצעי איך לבוא אליו ביאר לנו במלים חנוך לנער ע"פ דרכו, שזה היא העיקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך ליתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו' עליו רק לצוות עשה כך וכך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחת, עשו כך וכך, כי לא בהתלמיד ובהבן, רק בו, בהמצוה לבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזאת היא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה להמרום וקדוש, וכלו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקקו, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכיותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, להצמיחה ולגדלה.

וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר, ולא די לו להמחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי גם בהמתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך חנוך לנער ע"פ דרכו, על פי דרכו של כל אחד ואחד.

לא את אומנות החנוך של הפדגוגי' כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של ילד הישראל אנו מחפשים לקשרן באלהי ישראל, ויהי' יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו ית' יהיו

הנה עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם לא ישארו בקטנותם, רק יתגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, ואפשר גם גדולים בתורה ועבודה, מ"מ ישנם אשר תכליתם רק מה שנגד עיניהם, וכיון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם ודי להם, אבל מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ד' ועמו. צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם. אין מדה וטבע רעה בהחלט בילד ישראל הורונו קדושי ישראל הבעש"ט ותלמידיו אחריו זצ"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והי' כאשר יתגדל ויקבל עול תורה ועבודת ד', כמה תהי' כל עבודתו בעקשנות ובמסירת נפש, לא קל ולא הפכפך יהי', איש ישראל כמו שדורש המדרש יהי', (בר"ר ל"ט) אם מעמיד דברים כחומה, ע"ש. בכל דברי עבודה יהי' חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאופן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שורש פורה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכול זרע גרעין או בוסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמור, פרי מר וארסי הוא האתרוג. והאם יכולים לשער מראש את גודל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדור אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד', לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ותפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועיין בפי' הרב ז"ל על כגוונא בסידורו וז"ל, החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל האדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהבות ברשפי אש התשוקה ע"ש. מכש"כ כאשר ימצא איש כזה בקרב גופו ונפשו איזה שמץ וכתם, כמה כעס וחימה יתמלא, את יצרו הטוב ירגיז ואת הרע מקרבו ישליך אף ישמיד, ואם את זולתו ייסר ועל נמיכותו על פניו יוכיח, לא יזלזל ולא יחרף דבורים רק פשוטים ידבר, אבל דבורים אשר כיורה קלחת ירותחו וכים זועף מקרבו ישטופו, וגם מנשמת זולתו כל חלי וכתם ימסו ויעקרו.

ועל זה ידוה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר ונתפקר ר"ל, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ד' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם ורובם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמר, הן אמת שיש עתה הרבה חפשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצוינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא את ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החפשים ר"ל, צור נתמלאה מחורבנה של ירושלים, בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגודות וחברות אשר מטרתם כפירה ומאוסה של תורה ר"ל. אף בעלי המלאכה והסוחרים אשר מלפנים אף אם לא היו לומדי תורה, מ"מ יהודים נאמנים היו, ועכשיו בבני הנוער כפרו נדו ונפלו לבאר שחת ר"ל, והאם נסתפק בקומץ התלמידים אשר בישיבותינו בלבד, האם זה הוא העם ישראל כלו.

והאם גם בתלמידי ישיבותינו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות. הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות ובפרט אותם שכבר הגיעו להוראה ואת כריסם מלאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר בעזרת ד' שישארו בהיכל קדשו ובעבודת הקודש, אבל האם כלם יגיעו לכתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בהכתות הנמיכיות אי אפשר להם להמשיך את למודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באונס למסחר או למלאכה, כמו שאמר המדרש, אלף נכנסים לתלמוד יוצא אחד מהם להוראה. ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת ח"ו, כאשר עינינו בעונינו כבר ראו. ולמה זה לא נטכס עצה גם להם בעודם אצלנו, הלא כל הנוער אשר מתפקר, בידינו נמצא בנערותו ובחדרינו נתגדל, ולמה זה נעזבהו מבלי קשור אותו ואת נפשו אל ד' ולתורתו בילדותו ויתקיים גם עד עת זקנתו.

בכלל רגילים אנו להביט על בני הנוער המתכפר כאילו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ד' ואמר עליו, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' (בראשית י"ח י"ט), כל דור ודור בישראל טבעת בשלשלת היוחסין שלנו הוא, שראשה קשורה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבא ב"ב, מקבל הוא הדור אמונה, תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ד', ומוסרה להדור שאחריו. למען אשר יצוה את בניו וכו' זה עיקר קיומנו, והאם בדורנו זה פסקה ח"ו השלשלת, ואין אנו מוסרים את התורה להדור שאחרינו, כי האם באמת רק בהם לבד האשם, האם אין גם הם מזרע אברהם יצחק ויעקב עם נשמות קדושות. ולמה זה נרמה את עצמינו בתרוצים של הבל לאמור, רוצים אנו למסור להם ורק הם אשמים אשר מאנו לקבל, כי עד כמה שגדולה אשמת דור הצעיר בזה ועד כמה מסרבים הם לשמוע, מ"מ נצייר נא את הפושעים אשר לפנינו, אילו היו בדורות הראשונים, האם גם אז לא קבלו, האם בכל אשמתם ובכל פצעי נפשם אשר בהם עתה שלא היו בבני נוער הקודמים, לא היו גם הם רובם ככולם צדיקים, או עכ"פ יהודים פשוטים נאמנים, מפני שאבותיהם הוריהם וכל דור הגדול מהם כמו שבכלל היו חרדים לדבר ד' יותר מאתנו, כן גם בפרט הזה בחנוך דור הצעיר היו הרבה יותר חרדים וכלפידי אש מתבערים, ולא היו מתרשלים ומסתכלים בשויון נפש וקר רוח על דור הצעיר כי נטבע בשאול תחתית, ועל עם ד' כי נופלים בכפירה ר"ל, ברעש קמו ואת כל נפשם ומאודם מסרו להצילם, לחנכם בדרך ד' בעצות ואמתלאות שונות. וא"כ אנחנו דור הגדול מהם דור המחנך אותם, אשר עלינו החוב למסור להם את קדושת ד' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמור במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני יושב מרום, ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים, כאשר יבוא לפקוד על צבא מרום בארץ, ועל דור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידינו הפקד ועל אחריותנו בטח. ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, בני היכן הם, בני רחומי, בני אברהם יצחק ויעקב, היכן הם.

ואם באמת רוצים אנו לשוב לד' ולתקן את אשר עותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היתה בבני הנוער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אותם מבלי חקור ומבלי עמוד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם. שאל כל אשר נחפוץ נטותם, האם יתברך האב בלבו או אפוטרופס הילד לאמר, חף אני מן מומי הילד, אם ראשית מחלתו רק פצע קטנה היתה אשר יכלה להרפא ורק בהתרשלותו נתפשטה ואת אבריו הרקיבה. בכל אשמתם ובקלקולם אל לנו לגול את כל האשמה על בני הנוער בלבד, ולהצטדק רק באנחה, הוי בני הנוער, עלינו להרגיש כאב ודאגת הלב גם על התרשלותנו, ורק אז נוכל לחפש עצה מה לתקן ולעשות לרפא את שבר עמנו. ולד' נתפלל, שיורנו דרכו ואת לב האבן של בני הנוער יסיר וכלנו יחד נזכה לעבדהו באמת ובלב שלם, ולהיות מישראל אשר בך אתפאר ויאמר חזי בהאי ברא דאתינא לגבך.

לא בהשערות, רק בחקים איתנים ובעובדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מהו החלוק בין דוד לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא הי' מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רובם ככולם היו עובדי ד', ולא כן עתה. סבה הפשוטה והעיקרית היא, שהנוער קם וחושב א"ע לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדוי' אנו אומרים בזה, כי גם כל העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסבה באנו בזה לבאר, למה קם הנוער, אבל כך היא העובדא, רוח שטות הזה עבר על בני הנוער לחשוב א"ע לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר, ועוד הודיעו לנו חז"ל מראש (סוטה מ"ט) בעקבות משיחא חוצפא יסגא. גם זאת חוצפה היא לחשוב א"ע ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמור עליהם. הדבר הזה כ"כ התלקד, עד שמשתוממים לפעמים לראות תנוקות הכי קטנים ורוח עצמית ואומץ מרומה הזה, כבר מבצבץ ועולה בהם לחשוב א"ע לאנשים.

ושתים רעות נמשכות מזה, א' שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשול עליו ביד חזקה ולשלול ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם. והב' שאפשר גדולה פרצתה מן הא' היא, שבראשונה שאישות הילד ועצמותו לא מהרו להתגבל ולהתגדל בעודו בוסר, גם הרגשותיו ודעותיו ובכלל כל השקפותיו ושאיפותיו לא מהרו להתפתח קודם זמנן, מין נייר חלק הי' הילד בנפש טהורה לקבל את הצורות ואת הדבורים אשר ירשמו עליו מוריו ורבותיו, והם באמת ספו לו כתורא, ולא דבורים בלבד רק גם את נפשותיהם בו הכניסו ועל נפשו חרתו, והי' כאשר התחילו אח"כ נצני נפש הילד הרגשותיו ושאיפותיו מעט מעט להתנוצץ, מצאו כבר נער דשן בדושנה של תורה ושמן משמן משחת קודש, והיו הן נצני הרגשותיו ושאיפותיו עוד לכח מוסיף ולנשמה יתירה להצמיח ולהוסיף על התורה ועבודת ד' אשר הכניסו בו רבותיו, בהם התחנך ובקדושתם התגדל. לא כן עתה שאישות ועצמות הילד ממהר להתגבל ולהתגדל קודם זמנו גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים, ובהן מתחיל הוא להתבונן ולחקור בכל דבר (אף בדברים שאסור לו) כאיש לעצמו, ולהתרגש ולהתפעל בהתרגשות לא מבושלה, והאם אפשר שמן הדעת שלו וההתרגשות והתפעליות ארסיות, תתרקמנה שאיפיות והשקפיות לא פסולות ורעולות.

אם נחדור אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמיתיים בכל מהלכה נראה, שע"פ הרוב אין הנער סר מדרכי ד' בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות להבדיל פתאום, הגמרא (שבת ק"ה) אומרת, כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו'. לפום רהיטא רואים בגמרא רק שכשבא כבר לעשות את המעשים הרעים ר"ל, לא בעבירה החמורה מתחיל בתחילה רק בהדרגה יורד לבאר שחת, אבל כד חזינן, גם טרם שבא למעשה הראשונה הכי קלה גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה ועבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל עולם החצוני של הוללות בערות ופחזות, כיפה וטוב, וגם סיבה הכי קלה יכולה לגרום פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינו פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובים אינם מכירים בו שום השתנות, ומעט מעט מתעמקת היא בנפשו ומתרחבת במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע והנה עזב את בית אלהים ונפל לבאר שחת ר"ל.

ע"פ רוב נגע פנימי זה בנפש בא מן ישות והתנגדות הנ"ל, כיון שנעשה יש בפני עצמו, והתנגדות אף שנאה מבצבצת בקרבו נגד אביו רבותיו ומחנכיו, לא רק נגדם מתעוררת התנגדותו, רק אל אשר יורו אותו ועל כל התנהגותם ודרכם דרך הקודש מתחיל להסתכל בשאט נפש ושנאה.

תוצאות דברינו הם, שמלפנים כל מדריך ואב הי' יכול לחנך את ילדי ישראל ולהורותם דרך ד', ואף אם לא הי' מדייק לחנך ע"פ דרכו שרמז לנו שלמה המלך, ע"פ דרכו של כל בן ותלמיד דעתו ועצמותו, ורק מרגיל ומצוה הי' גם כן מועיל, מפני שהילד בקטנותו אף בנערותו נפש נקי' היתה, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו בקרבו פנימה הרגיש ריקנותו וחשכת דעתו ומין צמאון פנימי הי' בקרבו לשמוע את דרך ד' מכל מלמד ומדריך. ואף אם אירע שעה שהשתובב הנער וסרב לשמוע ג"כ הרגיש בעצמו אח"כ שחטא, אביו ומלמדו המייסרהו אף מלקהו הצדיק והוא הפושע, רוחו נפל בקרבו מעט וכפה א"ע לשמוע מעתה לקולם ולבטל את רצונו מפני רצונם, ומעט מעט קלט בקרבו את תורת ד' להיות יהודי נאמן, אם הי' אחד מהם יותר בן תורה או פחות, אבל יהודים עובדי ד' כלם היו. לא כן עתה, שישותו של הילד ועצמותו מתקדם להתגבל בלא עתו, ועמו גם הרגשותיו שאיפותיו והשקפותיו בעודן בוסר בו מתגלות, ובסבתן פירוד ושנאה בין הבנים והוריהם עולה, בני דורנו שהיו מוכשרים להיות יהודים נאמנים יצאו ואינם, נהפכו עלינו לאויבים, שוחקים ומחרקים שן עלינו ועל אמונתנו, וזאת ראה שלמה המלך בחכמת ה' אשר בו מראש, והזהיר לנו חנוך לנער ע"פ דרכו, לא בצווי לבד רק בחנוך, וחנוך ע"פ דרכו של כל אחד ואחד.

כי לעיל דברנו שכל נפש ילד ישראל אוצר של קדושה היא, רק שצריכים לדעת איך לפעול בה, וגם בענין הזה, הן אמת שאישיותו של ילד הישראלי נתדבק ברוח המהלך בין כל נערי העולם להתגבל ולהתגלות בעודו בוסר אבל איזה אישיות נתגבל ויצא לחוץ, הלא אישיות ישראלית, וצריכים אנו להחיש להרכין א"ע לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו לקדושה טרם נתהפך לנו לאויב. אם משה רבינו, כל הנביאים וכל הצדיקים הרכינו את עצמם מגודל מדרגת צדקתם אלינו אף לצרכי גופינו, האם לא נחטא אנו אם נזניח אותם ולא נרכין א"ע לכל אחד לחנכו על פי דרכו בעודו עומד על הפרק אם להיות עבד נאמן לד' או ח"ו פושע ישראל, צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו.

לא די ללמד את הנער רק, שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא, הנער בעצמו הוא עיקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר הזה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה עוד לא למד, ויצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מוכרח הוא לשמוע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפורשים בתורה וש"ע, בין בדברים שאינם מפורשים. כמה הזהירה התורה לשמוע לקול האב והמחנך, כגון שאל אביך ויגדך זקנך וכו', לא תסור וכו', שמע בני מוסר אביך, והסורר ומורה לא עשה שום עבירה המפורשת בתורה שבכתב ושבע"פ, ומ"מ כ"כ החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא ע"ש מעשיו זולל וסובא רק ע"ש סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו וכדומה מן הפסוקים, וכל כמה שיכול יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החוב שהוא נושא ע"ע לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא א"ע ומה דיבר ד', כמו מי שבא לשאול שאלה בעניני אסור והיתר, שהדיין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עיקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהי' כשר וישליך את האסור והטריפה, והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא ע"ע והוא בעצמו בהאנכית שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך א"ע, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טובה על אשר עוזרים הם לו ומקילים לו את עבודתו. עוד זאת נרויח, כי גם הנערים שאינם מתרחקים מאתנו כ"כ ואינם מתהפכים לנו לאויבים, ורק שמזניחים את עבודתם עבודת הקודש מחמת עצלות והתרשלות בלבד, ג"כ יתעוררו ויתחזקו לעבוד את עבודתם, כי הגמרא (עירובין ג') אומרת, קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא, חוק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמוך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו את כל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל.

אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדור אל עצמות ישיות שכל הנער ע"י שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבוד עבודת הקודש, מ"מ הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קודם זמנן להיות לאיש עצמי, להתרגש ולהתלהב מיופי המדומה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה ח"ו, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך א"ע, מ"מ הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא. כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחילתם את מעשיהם שרעים הם, מ"מ הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת, וזה העיקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בהעבודה, כי ההתקשרות אשר בהשכל לבד אינה קשר של קיימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבוד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומ"מ לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחית גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדור אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בעונג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חית גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמוד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים ויושלך כ"כ מהרה אל הבאר שחת ע"י פתוי יצרו.

והנה לעולם צריכים הי' להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמיתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים להמשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל להבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עיקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם. האיש ישראל בכל מצוה בין בשכל בין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה היא לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב, חקה היא. ומתחילה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד', ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדושה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת להקדושה ואור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא אף גופו בתוך, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואח"כ משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסוק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות. אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והי' אם לא נחיש אנו לאחוז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדושה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויופי המגונה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמוד את תעלוליהם המכוערים. לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתלבטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מוכרחים לחדור אל נפשו לעוררה להלהיבה, שתרגיש מעט עכ"פ מנועם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר. לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו שגם כי יזקין לא יסור ממנו, ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמיתית עוד מקטנותו, חנוך לנער ע"פ דרכו והדרך שצריך הנוער של דורנו היא דרך החסידות האמיתית הלבביית והנפשיית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מ"מ בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבוד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמת.

כלומר, איתא בפרדס (שער י' פ"א) איך הגוונים ומראות הגופניות פועלות במרום, שכשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדומים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו מרוצות המים הרבים יתעורר בו ליחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה, ויתעורר לפי מציאות ציורה וכו' עכלה"ק. זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשיות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדושה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה. וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעולות גופניות כשתית הי"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר א"ע כמו שנדבר אי"ה בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תיכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכ"א כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה. גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאלי', והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עלי' יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מן נקיון החדר, מן רובי הנרות ומן השלחן המסודר יפה, ג"כ טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה וזה. הע"פ דרכו שאנו רוצים בקונטרס הזה להרגיל את בני הנוער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, וא"א להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעול, ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא יתלהבו התלהבות נפשיות אמיתיות רק גופניות ג"כ טוב הוא כיון שמהקדושה מתרגש, התרגשות גופנית מהקדושה ובה מתקשר, וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמת, והאם הנער המתחיל גמרא תוס', מבין אותם כמו שמבין הגדול, ומ"מ גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה.

לא שאנו אומרים לפרוט בזה את כל עניני החנוך, אנחנו רק הערנו על עיקר סיבת השחתתו כעת ואשר צריכים לדקדק עמו יותר מאשר בדורות הראשונים, ואת הדרך אשר יתאו בו המלמדים ואבות הבנים, רשמנו בזה למען ישמשו לטובה גם עם הארס המרעיל היינו ישות הילד שהתקדם לצאת, ואת שאר פרטי החנוך יחפשו המלמדים והאבות בתורתנו הקדושה וימצאו את כל הנחוץ להם, כי לא חדשות באנו לחדש ח"ו, תורתנו נצחית היא ועד לנצח מורה היא לנו את הדרך אשר נעלה בה אל ד', ואת המעשה אשר נעשה בכל פרט ובכל ענין. למשל הגמרא אומרת (שבת ל' ע"ב) דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא עכ"ל הגמרא, את המילתא דבדיחותא אמר מקודם כדי שיהיו בשמחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שאמרה שם הגמרא, אבל התורה כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה נצוצות ולכמה טעמים, ולדורנו מרמזת הגמרא עוד איזה דרך להרב והמלמד, שכדי לרפא את פצע ההתרחקות שנעשה בין התלמיד להמלמד, צריך המלמד להשתדל לקנות את לב התלמיד ולשוב לקרבהו אליו, והשמחה היא אחד עיקרי האמצעים לקנותו, נפש הילד והנער אינה סובלת את העצבות, והמלמד אל יתראה בעיניו כרגזן ואיש מדון. לא שיקל את ראשו בפני התלמיד ולא שיתבזה בעיניו ח"ו, אדרבה המלמד ישתדל שיראהו התלמיד כאיש מרומם אבל גם לאיש טוב ונוח, גם בשעה שמראה לו הבדיחותא ירעד התלמיד, ואף בשעה שמטיל עליו אימה, קורטוב של שמחה יהי' מהול בה. וגילו ברעדה, ירעד ממנו לא כלפני רגזן, כעסן ובעל אגרוף, רק יראת הכבוד כלפני איש מבני העלי'. אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו', בעיני התלמיד ידמה הרב לכעין מלאך בגוף, או כאיש מרומם עכ"פ, ואז גם כשירגז עליו לא ישנאהו התלמיד בשביל זה וכשיראה לו פנים שוחקות ישמח ויוסיף לאהבתו וליראהו.

ומה מאוד מאיר לנו השל"ה ז"ל בדרכנו בעניני חנוך דורנו, באמרו על הפסוק, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, (משלי) כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר לץ אתה, כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם, אמור לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה, ויאהבך וישמע לך, עכ"ל הק'. ועד כמה צריכים להזהר בדורנו בזה כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו, וחוץ מזה שהוכח לחכם כנ"ל נחוץ לנו כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החנוך יועיל הרבה, לפתח את כחי התלמיד של הגוף והמוח לצאת ממסתרם, להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא הי' יכול מקודם למשול ברוחו ולתנה, מפני שבזה שמשבחים אותו לנדבן, פיתו את כח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו. צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בהתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו לאמר, כמה הכשרה ויכולת של גדלות בתורה ועבודה וכו' עומדת לך למטרה, ואם רק תעבוד תגיע אליהן, אבל בשכל ודעת יעשה האב והמלמד, באופן שלא יבא התלמיד לגאות והתרשלות על ידי זה.

לא צייננו את כל המקומות בתורה ושלחן ערוך, אשר מורים לנו את דרכי החנוך ואשר בדורנו זה צריכים להוסיף ולדקדק בהם, כי ככל אשר ירבו לחפוש ימצאו.

נכון שאיזה פעמים בשבוע ילמד המלמד עם תלמידיו מדרש או עין יעקב, וכבר אמרו חז"ל (ספרי עקב פמ"ט) רצונך שתכיר את מי שאמר והי' העולם למוד הגדה, ותלמיד הגדול יותר ילמד בעצמו. וכשרוצה המלמד לאמר לפני תלמידיו איזה ענין מספרי המוסר, טוב שלא ידבר לו מעניני עונש לבד, רק גם יקרא לפניו מעניני גדלות נשמת ישראל ומהתקרבותה לד' והתעלותם גם על מצב המלאכים, כי אף שנפש הנער נכנעה מן המוסר והעונש, אבל לא בלבד שאינה מתקרבת לנו בזה בלבד, רק גם פצע ההתרחקות הנ"ל יכולה בזה להראות בו, וכשמרבה לו גם דברי גדליות הישראל אז גם דברי המוסר יועילו ונפש הנער תתעורר ותתלהב.

וכן את המשל לא יזנחו המלמדים ואבות הבנים, וכבר הזהירו חז"ל (מדרש שה"ש א') ורבנין אמרין אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שע"י המשל הזה אדם יכול לעמוד בדברי תורה ע"כ. וביותר צריכים לשמש בו בנערים, ולא בדברי שכל התורה בלבד, רק גם בעניני המוסר, וצריכים לדקדק בהמשל לספר אותו נכון על הסדר כאילו המעשה כך הי', כי כך דרכו של הנער, אף שיודע הוא שרק משל הוא מ"מ בשעה ששומע אותו, רואה הוא בדמיונו את כל המעשה כאלו נעשה באמת ומתפעל ומתעורר ממנה יותר ממן הנמשל. וכן בקונטרס הזה בפרק ד' הארכנו קצת בסיפור המשל אף שאינו נחוץ כ"כ לגוף הנמשל, וציירנו את הנהגות הסנדלר עם תפלתו, באופן שיתפעל הנער ממנו, ויתעורר מעט שלא לחמוד כל כך את העולם, רק להתקרב לד' בתורה ובעבודה באמת.

· מעבר לתחילת הדף