חובות הלבבות/שער היחוד/ה
|
< הקודם · הבא > |
אך ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין הן שלש הקדמות, אחת מהנה כי הדבר אינו עושה את עצמו, והשנית כי ההתחלות יש תכלית למספרן, וכיון שיש תכלית למספרן יש להן ראשון שאין ראשון לפניו, והשלישי כי כל מחובר מחודש, וכאשר תתקיימנה אלה השלש הקדמות תהיה התולדה מהן למי שידע להשתמש בהן ולחברן כי יש לעולם בורא בראו מאין כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בעזרת ה'.
והראיה על ברור אלו הג' הקדמות הוא מה שאספר, והוא שנאמר כי כל נמצא אחר שלא היה איננו נמלט מאחד משני דברים, אם שהמציא הוא את עצמו או שהמציא אותו זולתו, וכל מה שנחשב עליו שהוא עשה את עצמו לא ימלט גם כן מאחד משני דברים, אם שעשה את עצמו קודם הויתו או אחר הויתו, ושניהם אי אפשר, כי אם נאמר שעשה את עצמו אחר הויתו לא עשה כלום, שלא היה צריך לעשות עצמו מפני הקדמת הויתו למעשהו, א"כ לא עשה כלום, ואם נאמר שעשה את עצמו קודם הויתו, בעת ההיא היה אפס, והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה, כי האפס לא יעשה דבר, ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים, והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו.
ובירור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה, שכל מה שיש לו תכלה יש לו תחילה, כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תחילה אין לו תכלה מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תחילה אל גבול שיעמוד האדם אצלו, ומה שנמצא לו אחרית נדע כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו ותחילה שאין לו תחילה, וכאשר נעמוד על תכלית מההתחלות הנמצאות בעולם נדע כי היה להם ראשון אין ראשון לפניו ותחילה שאין לה תחילה, כי אין התחלות מבלי תכלית לתחילתם, ועוד מן הידוע כי כל מה שיש לו חלק יש לו כל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו, ולא יתכן להיות חלק למה שאין לו תכלית, כי גדר החלק אינו כי אם שעור נפרד משעור, כי שעור הקטן סופר את הגדול כאשר זכר אקליד"ס בתחלת המאמר החמישי מספר השעור, ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תכלית בפועל ונפריש ממנו קצתו יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קודם מבלי ספק, ואם יהיה השאר מאין תכלית יהיה דבר שאין לו תכלית גדול מדבר שאין לו תכלית, והוא מה שאי אפשר, ואם יהיה לשאר תכלית אם נוסיף עליו החלק המופרש ממנו והוא יש לו תכלית יהיה הכל דבר שיש לו תכלית, וכבר היה בתחלת דברינו מאין תכלית, וא"כ יהיה בתכלית ומאין תכלית, וזה הפך שא"א להיות, ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תכלית חלק, ובכן כל מה שיש לו חלק יש לו תכלית מבלי ספק, וכשנחלק ממה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מימי נח עד ימי משה ע"ה במחשבתנו יהיה חלק מכל אישי העולם, והוא מגיע עד תכלית, א"כ הכל הוא מגיע אל תכלית מספר, וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תכלית צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תכלית מספר, והדין נותן שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע ההתחלות לתכלית בראשיתם כאשר הקדמנו.
ובירור ההקדמה השלישית שנאמר כי כל מחובר מורכב מבלי ספק מדברים יותר מאחד, והדברים ההם אשר חובר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית, וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית, והקדמון הוא שאין לו עילה, ומה שאין לו עילה אין לו תחילה, ומה שאין לו תחילה אין לו תכלה, ומה שיש לו תחילה איננו קדמון וכל מה שאינו קדמון הוא מחודש, מפני שאין בין הקדמון והמחודש אמצעי שיהיה לא קדמון ולא מחודש, א"כ כל מחובר איננו קדמון ועל כל פנים הוא מחודש, וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו נתקיימו השלש הקדמות.