הר המוריה/פסולי המוקדשין/יב

הר המוריה ‏ פסולי המוקדשין יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פסולות. עיין מנחות ע"ו ב' ובתוספתא פ"ח.

ב

עד

שלא וכו'. תוספתא שם פ"ד.

ג

עד

שלא וכו'. שם בתוספתא.

ד

עד

שלא וכו. שם בתוספתא.

ה

כשרים

ויביא וכו'. שם בתוספתא.

ו

לא

קדשו וכו'. עי' מנחות מ"ד ב' ע"ט א' (ודווקא ליקרב לא קדשו אבל לענין ליפסל בלינה קדשי משניתן בכלי שרת כדלעיל סימן ל"ו וכמש"כ תוס' מנחות ט"ו ב' בד"ה אפשר וכו' וע"ט א' בד"ה אין וכו' יעו"ש).

מקבלה

ואילך וכו'. היינו ר"ל שהקבלה היה בפסול וכמש"כ מרן ונסתלקה השגת הראב"ד יעו"ש היטב.

זבח

אחר וכו'. מנחות ע"ט א'.

שנפסלו

בלינה. שם ע"ב מסקנא הכי.

מפני

שלב וכו'. שם וכ"כ התוס' שם ט"ו ב' ד"ה איפשר וכו' וכ"כ התוס' במעילה י"ד א' בד"ה בונין וכו' ומתוך כך תמהתי בחי' למגילה על מש"כ הרמ"א באו"ח סימן קנ"ד סעיף ח' ט' יעו"ש היטב.

בקרבן

יחיד וכו'. ועיין בתוס' שם ט"ו ב' ד"ה אפשר וכו' שכתב דלרבנן מקריבין אפילו ביחיד יעו"ש ועיי"ש שני תירוצים בזה ולפי תירוץ השני אף לרבנן הוקבעו ביחיד ועיין תוס' יו"ט פ"ז מ"ד מש"כ בזה.

ז

יקרבו

נסכיהם. עיין מנחות ה' א' צ' א' צ"א א' ועיין שם בתוספות ד"ה וכל וכו' ועיין מל"מ שהערה מקורו.

ח

תודה

ותמורתה וכו'. עיין מנחות ע"ט ב' כריתות כ"ז א' ובתו"כ צו פי"א ותוספתא דמנחות פ"ח יעו"ש היטב.

צריכין

לחם. לכאורה משמע ששניהן צריכין לחם דהיינו שיביא לחם לכל אחד ואחד אבל שם בש"ס לא משמע כן דהכי איתא שם ע"ט ב' מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות מניין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה וכו' יכול שתהא שנייה טעונה לחם וכו' אלמא דחד מהן טעונה לחם ולא שנים וע"כ גם רבי יוחנן ס"ל כן מדפריך התם אי לפני כפרה תנינא וכו' יעו"ש היטב וכן מוכח ג"כ מהא דהלכה ט' לכן נ"ל לפרש דגם רבינו ה"ק דאיזה שמקריב ראשון הרי היא טעונה לחם אבל הקרבה השנייה אינה טעונה לחם. ואולי י"ל דכ"ז שלא הקריב אחת מהן והרי שתיהן עומדות ליקרב טעונות שתיהן לחם אבל אם הקריב אחת מהן תחלה אף שהקריב החליפי תודה והתודה עצמה הקריב אח"כ אינה טעונה לחם ויש לעיין היטב בזה. והראשון נ"ל יותר ועיין לקמן ה"ט ד"ה יביא בזה.

טעונין

לחם וכו'. שם פ' א' איתא בחליפי תודת נדבה שטעונה לחם אף לאחר כפרה אבל מתמורת תודת נדבה לא נזכר שם וס"ל לרבינו דהכל חד טעמא הוא (ודע דמה דאיתא בכריתות כ"ז א' לא שנו אלא לאחר כפרה דוולד אין טעון לחם וכו' היינו לפי המסקנא דמנחות דר"י אמר סתם לא שנו אלא לאחר כפרה יעו"ש היטב והבן).

ט

תודתו

ואבדה וכו'. במנחות פ' ב' וכדרבא ועיין לעיל פ"ד ה"ד ובפי"א הכ"ו יעו"ש.

י

מעות

לתודתו וכו'. תוספתא דמנחות פ"ח יעו"ש.

המפריש

תודתו וכו'. שם בתוספתא.

יביא

מן וכו'. שם בתוספתא. ונ"ל דאתיא כוותיה דרב דאמר ביומא ס"ד א' דמצוה בראשון וכמש"כ רבינו לקמן בפ"ה מהל' עבודת יוהכ"פ הט"ז יעו"ש. ודע דאיתא שם עוד בתוספתא וז"ל המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה והקריבה ואח"כ נמצאת הראשונה תקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן ולקח בהן תודה והקריבה ואח"כ נמצאו מעות הראשונות יביא מאלו תודה ותקרב וטעונה לחם וטעונה נסכים לקח בהן תודה והותיר יביא בהן תודה ותקרב ואין טעונה לחם אבל טעונה נסכים עכ"ל. והנה דעת התוספתא נראה לחלק בין קרב אחרונה החליפין דאין טעונה לחם אבל אם הקריב תחלה החליפין ואח"כ נמצאת הראשונה דאז טעונה לחם ולפ"ז יש לקיים קצת דברי רבינו בהלכה ח' שכתב דשניהן צריכים לחם ומיירי שהקריב מתחלה את החליפין ואח"כ התודה עצמה אבל מהא דהלכה ט' מבואר דאינו כן דשם מבואר דאם נתכפר באמצעית דשניהן אין טעונין לחם ואולי יש לחלק בין נמצאת קודם כפרה שאז אם הקריב התודה אח"כ אינה טעונה לחם אבל אם נמצאת התודה עצמה לאחר הקרבה אז טעונה לחם אבל יש לעיין למה לא העתיק רבינו דין זה ולחלק בין נמצאת קודם הקרבה לנמצאת אח"כ לכן נ"ל דיותר נכון להגיה בתוספתא דאינה טעונה לחם ומתחלה כתב דאם נמצאת הראשונה קודם הקרבה דיקריב התודה עצמה עם לחמה והשני יקריב בלא לחם ושוב קמ"ל דאם הקריב תחלה את החליפין עם הלחם ואח"כ נמצאת התודה עצמה דתיקרב בלא לחם ולכן לא העתיק רבינו דין זה. שוב ראיתי כי גם המפרש הגיה כן בשם התוספת בכורים יעו"ש (ויש לעיין בזה) ומש"כ בתוספתא לקח בהן תודה והותיר וכו' הטעם פשוט דהוי מותר דתודה וכמבואר בש"ס פ' א' והמפרש כתב דזה הוי נמי חליפין יעו"ש ולא דק.

יא

אבד

הלחם וכו'. פסחים י"ג ב' ומנחות פ' א'.

יב

מביא

בהן וכו'. מנחות פ' א'.

יג

ונתערבה

בתמורתה וכו'. ר"ה ה' ב' מנחות פ' ב' ודוקא באומר ה"ז אבל באומר הרי עלי מייתי בהמה אחרינא ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה והא תיהוי אחריות וכדמסיק התם במנחות יעו"ש.

תרעה

עד וכו'. באמת שם לא נזכר דתרעה עד שיפול בו מום רק שם איתא סתם אין לו תקנה וי"ל דתמות כי מה יעשה בה. וע"כ כוונת רבינו מדחזינן שהש"ס שקיל וטרי התם טובא בזה למצוא לה תקנה אלמא דיש להמציא לה תקנה רק דהש"ס לא משכח לה שום תקנה שתיקרב היא עצמה מ"מ כל מה שנוכל למצוא לה תקנה במקצת שלא תדחה לגמרי עבדינן ולכן כתב תרעה עד שתסתאב ואז הוי מותר דתודה והש"ס פריך התם ולייתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא תיהוי מותר דתודה ומשני וכי מפרישין תחלה למותרות יעו"ש ולכן בכה"ג שפיר דתרעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בהמה לתודה והא תיהוי מותר דתודה וכמש"כ הראב"ד וזהו כוונת רבינו אלא שקיצר ואי משום דמסיק שם דהתורה אמרה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ואת אמרת ליקום ולנדור בתחלה יעו"ש פ"א א' היינו דוקא באומר הרי עלי להתחייב באחריות אבל באומר ה"ז לא דהלכה כר"י דמיקל באומר ה"ז עיין נדרים י' א' וחולין ב' א' (ועי' תוס' דמנחות פ"א א' ד"ה התורה וכו') ובמש"כ אתי שפיר דברי רבינו ודברי הראב"ד ומש"כ מרן בזה במחילת כת"ר לא נהירין דבריו דוק והבן (ומש"כ בסוף דבריו וכיון דלא אמר ה"ז אין כאן שום חיוב עכ"ל ט"ס וצ"ל וכיון דאמר ה"ז וכו' או וכיון דלא אמר רק ה"ז וכו' אמנם בש"ס שם מבואר דלא כדבריו במה דדחיק התם למצוא תקנתא והבן) ושוב ראיתי בחכם צבי סימן כ"ד שהאריך בזה יעו"ש.

יד

כולן

פסולות. עיין מרן שהראה מקום למנחות י"ב ב' יעו"ש וצ"ע דהתם מיירי לענין שתי הלחם לכן נ"ל דמקורו מהא דהתם מ"ו א' עד שלא שחטה נפרס לחמה מביא לחם אחר ושוחט וכו' ועיי"ש ברש"י ד"ה נפרס לחמה וכו' יעו"ש היטב ועיין לעיל הלכה י"ב.

שאר

החלות וכו'. הא דנטמאה י"ל דגמיר לה מהא דלחה"פ לעיל פ"ה הט"ז יעו"ש והא דיצאת היינו מהא דאיתא מנחות י"ב ב' דלר"ע ביצאת השאר כשרות עיין מרן. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א במאי עסקינן אי קודם שחיטה נפרסה אחת אמאי כולן פסולות יביא מתוך ביתו וימלא ואם לאחר זריקה הרי תורם מן השלם על הפרוס אלא בין שחיטה לזריקה בין נפרס בין יצא בין נטמא הכל פסול דהא כולהו בחד גוונא תני להו ולא תני בהו תורם מן השלם על הפרוס ולא מן הטהור על הטמא ולא ממה שבפנים על מה שבחוץ אלא הכל פסול ולית להו תקנתא עכ"ל וכוונתו להשיג על רבינו שמחלק בין נפרס שכולם פסולות ובין טומאה ויציאה שהשאר כשרות והקשה הא קודם שחיטה אמאי בנפרס כולם פסולות הא כיון שלא נתקדשו עדיין א"כ אמאי כולן פסולות הא יש לו תקנה שיביא אחרים מביתו וימלאנו דומיא דאיתא התם בש"ס מ"ו א' דיכניס קודם שחיטה לפנים ועל כרחך מיירי הא דקתני כולן פסולות לאחר שנשחט קודם זריקה והתם קתני נפרס וטומאה ויציאה בחד גוונא ומשמע דכולם פסולים. ובאמת כ"כ התוס' שם בד"ה מששחטה וכו' דלשון פסול משמע דאפילו נטמא מקצתו פסול כולו יעו"ש ומרן תירץ דהברייתא לאו בחדא מחתא מחתינהו והא כדאיתא והא כדאיתא יעו"ש ולכאורה תמיה הא רבינו כתב בעצמו וז"ל ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול עכ"ל משמע דגם ביצא ונטמא הלחם כולו פסול והטעם בזה דבעינן בשעת הזריקה שיהיו כל החלות כתיקנן וכיון שמקצתן נטמאו או יצאו לא נעשו כולן כתיקנן וכולם פסולות וג"כ לא מועיל השלמה אז דאינו מועיל השלמה רק קודם השחיטה אבל לאחר השחיטה הרי אף שישלים החלות מ"מ לא קדשתינהו השחיטה. ודוחק לומר שכוונת רבינו כי בתודה שנפרסה אף קודם השחיטה שוב אינו מועיל השלמה לאינך וכולן פסולות משא"כ ביצא ונטמא דמועיל השלמה קודם שחיטה דלכאורה זה לא יתכן כיון דקודם שחיטה לא קדישי כלל וכמו שאינו נפסל ביוצא כך אינו נפסל בפרוס ואולי יש לחלק בין הנושאים והוא דביוצא ליכא שום פסול אף ביוצאת עצמה דמכניס אותה שיצאת עצמה והיא כשרה משא"כ בפרוס דהיא עצמה ודאי פסולה וה"ה דפוסלת אחריני (ובאמת צע"ק על רבינו שכתב ביצא לחמה קודם השחיטה שיביא לחם אחר ושוחט ובש"ס איתא בהדיא עד שלא שחטה מכניס ושוחט ורבינו כלל שלשתן בלשון ודין אחד והש"ס חילק בינייהו).

ובאמת מדקדוק לשון רבינו שכתב נזרק הדם ואח"כ נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא וכו'. ולא כתב תחלה דמיירי במקצת ע"כ משמע דמפרש כל הברייתא דבנפרס ונטמא ויצא כל הלחם מיירי אע"ג דבנפרס על כרחך גם רבינו מודה דה"ה בנפרס אפי' אחת מ"מ י"ל דהברייתא מדקאמר לחמה משמע כל לחמה קאמר ולא מיירי במקצת אך א"כ לא ידעתי אמאי כתב רבינו דנפסל הלחם כולו ופשיטא דהכי הוא דכיון דכלם נפרסו ונטמאו ויצאו. ועוד תיקשי דאם נימא דביצא מקצת או נטמא מקצת דהשאר כשר א"כ למה נקט זה דווקא אם נטמא או יצא לאחר זריקה והו"ל להשמיענו דה"ה קודם זריקה דתורם מן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שמבחוץ. סוף דבר דברי רבינו תמוהים לי מאד.

אבל ביישוב דברי רבינו נ"ל קצת דס"ל דאליבא דר' עקיבא דס"ל זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לטמא אה"נ דהשאר כשרים כדאיתא במנחות י"ב ב' והך ברייתא דמנחות מ"ו א' לא אתי כר"ע רק כר' אליעזר ועיי"ש בתוס' ד"ה מששחטה וכו' וס"ל כרבא דשם י"ב ב' דלר"ע יש חילוק בין נפרס לנטמא ויצא אבל הך ברייתא דמ"ו א' לא אתי כוותיה והברייתא ההיא באמת לא מחלקא בין נפרס לנטמא ויצא ולא צריך למש"כ מרן דהא כדאיתא והא כדאיתא רק דהברייתא משווה אותם לגמרי אבל רבינו דחאה מהלכה כיון דס"ל כר"ע כמבואר בפ"ג מהל' מעילה ה"א יעו"ש ורבינו לא נמנע מלהעתיק לשון הברייתא גם כן כלשונה כיון שכבר הקדים לחלק בין נפרס לטומאה ויציאה (ועיין בתוס' שם מ"ו א' ד"ה נפרס וכו' שכתב וצ"ע שלא יקשה מכאן לרבא דאמר בפ"ק י"ב ב' דלמ"ד זריקה מועלת ליוצא דבחסרות מודה עכ"ל ולא ידעתי מאי קשה להו הא רבא ס"ל לר"ע דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אבל לחסרות מודה והברייתא זו ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וכ"ש לחסרות אבל אה"נ לר"ע מועלת ליוצא ולטומאה ולא לחסרות ועוד דמשמע קצת מלשונם לרבא דאמר מעיקרא ואביי דס"ל דלר"ע מהני נמי לחסרות לק"מ והא אדרבא יקשה להו טפי דהא כאן מבואר דלחסרות לא מהני זריקה וצ"ע. ובדוחק אפשר ליישב דקאי על מש"כ מתחלה דכולהו צריכי וע"ז כתב וצ"ע. ור"ל בשלמא לאביי דס"ל דנפרסה קיל מיוצא משום שנפרסה איתא בפנים והו"א דקילא יעו"ש ס"ל דשפיר יש לעשות צריכותא אבל לר"ע דס"ל דחסר חמור מיוצא א"כ ס"ל דא"א לעשות צריכותא בזה והבן וצ"ע וה' יאיר עיני.

גם שם בד"ה מששחטה וכו' הקשו וז"ל ותימה דלעיל כ"ה ב' דייק מאן שמעת ליה דאמר אין זריקה מועלת ליוצא ר"א וקסבר הציץ מרצה על אכילות והא הכא קתני מששחטה יצא לחמה ידי נדרו לא יצא וסברה דאין הציץ מרצה על אכילות עכ"ל. ונ"ל ליישב בפשיטות דהתם בעי להוכיח דר"א ס"ל דמרצה על אכילות מדלא מצינו פלוגתא בזה רק ר' יוסי ור"א ור' אלעזר ס"ל דמרצה על אכילות ור"י ס"ל דאין מרצה (וכ"ה בפסחים ע"ז א') ובעי התם לאפוכי ברייתא דר"א ס"ל אין מרצה על אכילות ואהכי מקשה שפיר מהך ברייתא (והיא בתו"כ צו פ"י פרשה ט' רק דיש שם ט"ס וצ"ל וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו משום טומאה וכו' ועיי"ש בקרבן אהרן) דהא מוכח מהך ברייתא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא וציץ מרצה על אכילות ועל כרחך ר"א היא כיון דמצינו מפורש שר"א ס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא אבל ר"י לא מצינו דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ומסתמא ס"ל כר"ע רבו דס"ל דזריקה מועלת ליוצא אלמא דר"א ס"ל דציץ מרצה על אכילות והברייתא לאו איפכא היא אבל מ"מ יש תנא דס"ל דאין זריקה מועלת ליוצא ואין ציץ מרצה על אכילות והיינו הך תנא דברייתא הכא ודוק היטב) ודע שראיתי בצאן קדשים במנחות שם מ"ו א' בד"ה מששחטה שכתב על התוס' הנ"ל שהוכיחו מהברייתא דס"ל דכולן פסולות בנטמא אחד מהם או ביצא אחד מהם וז"ל התוס' ועוד דהו"ל למיתני תורם מן הטהור על הטמא כדקתני סיפא גבי נזרק הדם וכו' וכתב ע"ז הצ"ק וז"ל ודבריהם אין מובנין לי כיון דקתני וידי נדרו יצא ע"כ הלחם פסול דקתני היינו אותו שיצא ולא כולו ותורם מן הטהור על הטמא ומ"ה יצא ותו ל"צ למיתני תורם מן הטהור וכו' עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי כיון שלשון הברייתא לא בסתר דיבר לחלק בין קודם זריקה לאחר זריקה בזה דמשמע דאבל קודם זריקה לא מהני שיתרום מן הטהור על הטמא וכ"כ הראב"ד וזה פשוט ומבואר. אמנם רבינו לא ס"ל כן לדינא כיון דקי"ל כר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ולכן לא נפסלו השאר וכנ"ל.

ויש לעיין על הראב"ד הא מפורש לעיל בפ"ה מהל' תמידין ומוספין הט"ז שנטמא אחת מן החלות ומן הסדרים קודם הקטרה דהטהור נשאר בטהרתו ואולי דשם מפני דקרבן צבור הוא ובא בטומאה לכן מועיל ההקטרה לענין דנאכל משא"כ כאן דאינו עולה לחובתו כלל דהמצוה לא נתקיים כלל וכן יש להביא ראיה קצת לזה דר"פ אמר התם ט"ו א' דרבנן ס"ל דהציץ מרצה על אכילות ואילו בפסחים ע"ז א' איתא דכו"ע ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות רק דר"א ס"ל הכי אלא ודאי דהתם שאני וצ"ע בזה כי הוא מעין עמוק בהא דציץ מרצה על האכילות ואין כאן מקומו.

והנה מש"כ רבינו להשוות יציאה לטומאה יש לעיין בזה קצת דלרבא שם במנחות י"ב ב' לא קאמר רק הא יצאת לא אליבא דר"ע משום דס"ל דזריקה מהני ליוצא אבל לטומאה לא שמענו לו ורק כי קאמר דאתי כר"א קאמר הא נטמאת לא דמשום דס"ל דמרצה ציץ על אכילות הא אליבא דר"ע י"ל לכאורה ס"ל ביוצא דוקא מועלת זריקה ולא לטומאה. אמנם הא ליתא כיון דביוצא מיקל כ"ש בטומאה דקיל ממנו והא ראיה דהא אביי ס"ל דגם בחסר מיקל וכ"ש בטומאה דקיל י"ל דכו"ע מודו בזה וכ"כ מרן כיון דמכשיר ביציאה כ"ש בטומאה והוא נכון וברור ואף דאנן ס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות מ"מ לענין זה כיון דהזריקה מועלת ליוצא כ"ש בטמא. וראיתי כאן להמפרש בתוספתא ספי"א דמנחות דברים זרים ומגומגמים בזה יעו"ש היטב ועיין לקמן בפ"ג מהל' מעילה ה"ט מש"כ בשם התוספתא יעו"ש.

ועיין תוס' פסחים ע"ח א' דבור המתחיל הא לא קשה וכו' דכתב דהאי דסבירא ליה לרבי (יהודה) [יהושע] אם זרק הורצה הוא מטעם דסבירא ליה דציץ מרצה על האוכלין יעו"ש היטב אלמא דבהא קי"ל שפיר דבדיעבד אמרינן דציץ מרצה על אוכלין לענין הרצאה וה"נ אמרינן כן דבדיעבד אם נטמא או יצאת מהני ציץ לרצויי על הפסולין דניהוי כמו שהן שלימות ואף דלענין יוצא לא מהני ציץ מ"מ ס"ל כר"ע דזריקה מועלת ליוצא וכמש"כ תוס' שם בפסחים ל"ד ב' ד"ה שאם וכו' יעו"ש ואע"ג דשם לא מהני לענין לכתחלה מ"מ היינו דווקא לר"י דס"ל דאינו מועיל רק לענין ההרצאה ולא להוציא ממעילה אמנם לר"ע דס"ל דמועיל להוציא ממעילה אה"נ דמועיל ג"כ לענין דכשר לכתחל' וע"ע בתוס' מנחות י"ב א' בד"ה ה"מ וכו' יעו"ש היטב והבן היטב בכל מש"כ.

ועוד עלה בלבי לחלק באופן אחר דבאמת רבינו ס"ל כפשטא דברייתא דף מ"ו א' וס"ל דלאחר השחיטה אין לו תקנה והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אם לא תיקן וזרק הורצה דהכשרים נשארו בכשרותם ולכן תחלה כתב הדין דיש חילוק בין נפרס לנטמאת ויצאת לענין בדיעבד ושוב העתיק הברייתא לענין לכתחלה ועתה אתי שפיר טפי דהא דציץ מרצה על האוכלין היינו בדיעבד. אולם זה קשה לי בשלמא שם בדין דר' יהושע שפיר ס"ל דלכתחלה לא יזרוק כלל ואם זרק הורצה אבל כאן דע"כ יזרוק בשביל הקרבן עצמו א"כ תמיד נימא דכיון שע"כ יזרק הדם א"כ יהא כדיעבד והורצה. ואולי אפשר לחלק ולומר דהב"ע שהורו לו מתחלה שהלחם פסול אז לא יועיל הזריקה להכשיר הלחם אבל אם לא נודע לו עד לאחר הזריקה או שנודע לו קודם ולא הורו לו שנפסל הלחם כולו וזרק הדם אז נכשר הלחם ובזה מיושב הכל ובזה היה מיושב דברים רבים ודוק היטב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.

מביא

לחם וכו'. כבר העירותי לעיל בד"ה שאר החלות בזה דהו"ל לפסוק ביוצא דאותו הלחם עצמו יכניס וכשר.

לא

יצא. לפנינו הגי' שם בש"ס משנשחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא שהציץ מרצה על הטמא והלחם פסול וכ"כ רש"י דס"ל דהציץ מרצה על האוכלין אמנם רבינו היה לו כגירסת התוס' שם ד"ה מששחטה וכו' וכבר נתבאר לעיל בד"ה הנ"ל בעזר ה' יעו"ש היטב ועיין בתוספתא דמנחות פ"ח דאיתא שם כגי' התוס' רק מה דאיתא שם גבי נפרס דידי נדרו יצא יעו"ש זה ודאי ט"ס דבנפרס כו"ע מודו דידי נדרו לא יצא, וכן הגיה המפרש שם.

טו

שמונים

חלות וכו'. עירובין נ' א' קדושין נ"א א' מנחות מ"ח א' ע"ח ב' ועיין במרן שתמה למה פסק כר"י לגבי חזקיה יעו"ש והמל"מ הביא בשם הרשב"א שפסק כחזקיה יעו"ש ועיינתי ברשב"א בקדושין שם וראיתי שהביא הא דהראב"ד דאם אמר תקדוש פלגא פלגא לא קדשה יעו"ש וזה לא הביא יעו"ש וכ"כ בחי' הרמב"ן לקדושין יעו"ש היטב ויש ליתן קצת טעם לדברי רבינו דהא לתירוץ אביי דס"ל דפליגי באי כלי שרת מקדשין שלא לדעת וחזקיה ס"ל דמקדשין שלא לדעת יעו"ש ורבינו פסק לעיל פ"ג ה"כ דאין מקדשין רק לדעת יעו"ש והנה לפי אוקימתא דאביי לית הלכתא כחזקיה וס"ל לרבינו דפסיקא להו דלית הלכתא כחזקיה בהא (ומה שיש לעיין על תירוץ דאביי דהא בהדיא ס"ל לחזקיה בסוכה נ' א' דכ"ש אין מקדשין שלא לדעת יעו"ש כבר הקשו התוס' בסוכה שם יעו"ש מש"כ בזה (ועי' ברא"ש פ"ק דב"ק סימן ח' שפסק כחזקיה לגבי ר"י ועיין בתפארת שמואל שם שכתב להיפך מהא דע"ז ל"ח א' יעו"ש וע"ע ברשב"א בגיטין פ"ד ב' יעו"ש היטב דתרי חזקיה הוו וצ"ע ועיין לקמן פ"ג מהל' מעילה ה"א.

טז

לא

קדש. פסחים ס"ג ב' מנחות ע"ח ב' מעילה ג' ב' ועיין תוספתא פ"ח דמנחות ובירושלמי יומא פ"ו ה"ו.

יז

שלא

קרמו וכו'. מנחות ע"ח ע"ב ומעילה ג' ע"ב ובתו"כ צו פי"א יעו"ש.

יח

במחשבת

זמן וכו'. מנחות ע"ח ע"ב ובמעילה ג' ע"ב ובתוספתא פ"ח דמנחות.

בעל

מום או טרפה. שם במנחות ובתוספתא שם.

באיל

נזיר וכו'. שם במנחות ע"ט א' ובש"ס משמע לכאורה דלא קאי רק אשלא לשמן אבל לא לשאר מילי יעו"ש היטב במשנה אבל באמת הא דשלא לשמה ידעינן לה מדכתב התוס' יו"ט שם משום דכל לחם הבא ע"י זבח איכא למילף מהדדי א"כ ה"ה והוא הטעם לכל מילי ויש לעיין אמאי לא כתב דה"ה בכבשי עצרת ועיין לעיל פ"ח מהל' תמידין ומוספין הי"ד לענין טרפה ולקמן פי"ז ומ"מ יש לעיין בזה.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.