הר המוריה/ביאת מקדש/ה

הר המוריה ‏ ביאת מקדש ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חייב

מיתה וכו'. סנהדרין פ"ג א' ותוספתא פי"ב דזבחים ופ"א דכריתות ופ"א דמנחות ופ"א דיומא.

ועבודתו

פסולה וכו'. עי' זבחים ט"ו ב' י"ט ב' ל' ב' ועי' תוספתא פ"א דיומא ופ"א דמנחות.

ב

שנאמר

חוקת וכו'. זבחים י"ח א' ועי' בתו"כ שמיני אחר מכילתא דמלואים פרשה א' יעו"ש.

כמו

שבארנו. לעיל הל' כלי המקדש פ"י ה"ד יעו"ש.

ג

אלא

פעם וכו'. שם בזבחים ובתוספתא שם ושם בירושלמי יומא פ"ב ה"א יעו"ש היטיב.

והוא

שלא יצא וכו'. עי' הלכה ד'.

ולא

יישן. דשינה הוי היסח הדעת וכמש"כ מרן ועי' ירושלמי יומא פ"ג ה"ב וז"ל תני ישן טעון טבילה נתנמנם טעון קידוש ידים ורגלים עכ"ל וע"ע תוס' זבחים כ' א' ד"ה מיתיבי וכו'.

ולא

יטיל וכו'. עי' הלכה ה' יעו"ש.

ולא

יסיח וכו'. זה פשוט שם בכל הסוגיא דהיסח הדעת פוסל יעו"ש כ' ב'.

ד

ולא

קדש וכו'. עי' בזבחים שם כ' ב' דאיבעיא ליה אם יציאה פוסלת בקדוש ידים יעו"ש דלא איפשיטא ועיי"ש בתוס' ד"ה כל המטיל וכו' דבשעת עבודה שיצא ואין שוהא אלא מעט לא פסלא יעו"ש היטיב ומה שהקשה מרן לוכח מהא דיצאו ידיו דמשמע הא כל גופו פסלא יעו"ש י"ל משום דזה לא פסיקא ליה ולכן נקט מילתא דפסיקא ליה והבן.

אין

אדם וכו'. עי' יומא ל' א' ועיי"ש ברש"י ותוס' ובירושלמי ה"ג וע"ע בר"ש בפ"ק דכלים מ"ח שם. ומרבינו כאן משמע דס"ל דוקא לעבודה ומפרש שם דקאי כל הסוגיא דוקא לעבודה ועי' לקמן הל' עבודת יוה"כ פ"ב ה"ג יעו"ש היטיב ובמש"כ שם.

ה

המיסך

וכו'. יומא כ"ח א' וזבחים כ' ב'.

אם

לשהות וכו'. זבחים שם וירושלמי יומא שם ה"ב יעו"ש.

עבודתו

כשרה. דהיא איבעיא ולא איפשיטא וכמש"כ מרן.

א"צ

לחזור וכו'. שם בזבחים יעו"ש היטיב והובא במרן הלכה ד' יעו"ש.

ו

באכילת

אוכלין וכו'. וה"ה אם נטמא בטומאה דאורייתא סמוך לשקיעת החמה כדאיתא בש"ס והובא במרן.

שא"צ

וכו'. עי' זבחים צ"ח ב' בתוס' ד"ה טבול יום וכו' ובחגיגה כ"א א' ד"ה האונן וכו' יעו"ש היטיב.

ז

שלא

טבל וכו'. יומא ל' ב' וזבחים י"ט ב' ותוספתא פ"א דיומא ופ"א דמנחות.

ורחצו

אהרן וכו'. זהו דעת ר' יונתן בזבחים שם אבל דעת חזקיה שם מדכתיב והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אין מעכב בו וקאמר שם דר"י לא יליף מטעמיה דחזקיה דס"ל דההוא לדורות הוא דכתיב וחזקיה לא קאמר כר"י משום דמיבעיא ליה לכדר' יוסי בר' חנינא דכל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו יעו"ש היטיב. ויש לעיין דהא רבינו פסק להא דריב"ח לקמן הלכה י"ג יעו"ש היטיב וא"כ אין מוכח מזה דדבר המעכב בזרעו מעכב בו.

והנה שם בש"ס מביא פסוק דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וכתב שם הצאן קדשים דמשום דס"ל דלא כיהן משה רק שבעת ימי המילואים (עיי"ש ק"ב א' ותענית י"א ב' וע"ז ל"ד א') וא"כ איך צירפם יחד אלא ודאי להורות דבעינן שיהיו בו לקדש ארבעה כהנים יחד יעו"ש היטיב והנה לכאורה הייתי אומר דהא דילפינן דבר המעכב בזרעו מעכב בו הוא מפסוק דורחצו אהרן ובניו דפרשת תשא. אך לפי"ז יקשה א"כ איך קאמר חזקיה דמיבעיא ליה להך דבעינן ארבעה כהנים הא תרי קראי כתיבי ועוד הא מרבינו לקמן הלכה י"ג משמע דהוא יליף מפסוק דורחצו ממנו אהרן ובניו ולא קא מפרש כפירש"י עיי"ש במרן ונמצא דרבינו ל"ג כלל להך קרא דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וכן מבואר בפי' המשניות לרבינו בפ"ב דזבחים דמייתי הא דבעי ארבעה כהנים מפסוק דורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' ופסוק דורחצו ממנו משה אהרן ובניו וגו' לא מייתי כלל. סוף דבר נבוך אני מאד בזה וה' יאיר עיני בזה להבין דברי רבינו.

ח

צריך

לחזור וכו'. פסק כרבי לגבי ראב"ש דהלכה כרבי מחבירו ועיין הל' בית הבחירה פ"ג הי"ח ובהל' כלי המקדש פ"ח ה"א יעו"ש היטיב ובמש"כ שם (ועיין בס' הכריתות חלק ימות עולם שער ג') וצ"ע קצת הא מדאיבעיא להו שם אי יציאה מועיל בקידוש ידים ורגלים את"ל לינה לא פסלה דלא פריש וכו' ומדאיבעיא ליה אליבא דמ"ד זה משמע אבל למ"ד לינה פסלה פשיטא דפסלה יציאה והנה האיבעיא לא נפשטה וא"כ לינה ודאי לא פסלה ועוד הא כל את"ל פשיטותא היא. והנה זה יש להקשות ג"כ אהא דקאמר הש"ס טומאה מהו שתועיל וכו' את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל הכא דגברא לא חזי אסוחי אסח דעתיה או דילמא כיון דהדר חזי דק ליה ולא מסח דעתיה וכו' והנה משמע דהכי הלכתא דיציאה לא פסלה כיון דפשיט הש"ס ע"י את"ל ורבינו ס"ל דלא איפשט הבעיא ביציאה כמש"כ בהל' ד'. והנה עלה בלבי כי טעם רבינו דפסק כרבי מהא דקאמר שם כ' א' כר' יוחנן ס"ל דקידש ידיו לתרומת הדשן א"צ לקדש לעבודה שכבר קידש ידיו מתחלת עבודה ופליגי שם אביי ורבא. אביי ס"ל דר"י כרבי ס"ל ומקרות הגבר עד צפרא לא פסלא לינה ורבא ס"ל דר"י פוסק כר' אלעזר בר' שמעון ולא בסוף עבודה יעו"ש היטיב יהיה איך שיהיה דבסוף עבודה לא פסקינן כראב"ש ובתחלת עבודה כבר איפסיקא כר' יוחנן עיין הלכה ט'. ולענין קושייתינו י"ל דה"ק הש"ס את"ל לינה לא פסלה הכא גרע טפי משום דפריש אסוחי אסח דעתיה או דילמא להיפך אפי' את"ל לינה פסלה היינו טעמא משום דהתם אין בידו לעשות תחלת עבודה דאין זמן תחלת עבודה אלא ביום משא"כ הכא כיון דבידו לחזור ולעבוד עבודה לא מסח דעתיה ור"ל דכל עיקר הטעם דלינה אין הדבר תלוי בידו ולכן פסול לינה משא"כ ביציאה והבן. וכן י"ל באידך בעיא את"ל יציאה לא פסלה דגברא חזי אבל בטומאה דגברא לא חזי לכו"ע פסלה או דילמא להיפך אפי' את"ל דיציאה פסלה אבל הכא בטומאה דהדר חזי דק לה ולא מסח דעתיה זהו הנראה לענ"ד בזה.

אע"פ

שלא וכו'. דאם ישן הרי בלא"ה הסיח דעתו כמש"כ בהלכה ג' והא דקאמר שם ראב"ש אפי' מכאן ועד עשרה ימים א"צ לקדש וכו' שם י"ט ב' והא בעשרה ימים א"א שלא לישן ובישן אפי' ראב"ש מודה כמסקנת הש"ס שם כ' ב' הב"ע בכהני חדתי יעו"ש בתוס' כ' א' ד"ה מיתיבי וכו' דע כי בירושלמי יומא פ"ב ה"א איתא מכאן ועד שלשה ימים יעו"ש והיינו כל זמן שלא יישן ובזה י"ל כי בזה טעה המקשן דהוי ס"ל דמאן דלא פסל לינה גם היסח הדעת לא פסל וכמש"כ התוס' ד"ה מיתיבי וכו' והטעם כי היה סבור דעשרה ימים דוקא ותירץ התרצן בכהני חדתי ושינה פסלה לכו"ע ועשרה ימים לאו דוקא והבן. ועיין תוספתא פ"א דמנחות אולם בתוספתא פ"א דיומא איתא שבעת ימים ואולי הטעם שתפס כל זמן עבודת המשמר והעיקר שצ"ל שלשה ימים.

ט

שהרי

בתחלת וכו'. כן הוא הלשון בזבחים שם ושם כ"א ב' ואף דביומא כ"ב א' הגיה הש"ס דצ"ל תחלה לעבודה מ"מ הא התם כ"ז ב' כ"ח א' מסיק דתחלת עבודה דיממא היא וצ"ל דהעיקר כתירוץ השני שם כ"ב א' דהא דלא רצו לתקן פייס לתרומת הדשן משום דאיכא אונס שינה והא דהוה פייס לאיברים ופדרים משום דשאני מיגנא ממיקם יעו"ש היטיב.

י

ואם

קדש וכו'. עיין זבחים כ"א ב' כל הכלים מקדשים וכו' ומשמע לכאורה אפי' לכתחלה אבל י"ל מדלא תני מכל הכלים מקדשים ונקט כל הכלים מקדשים י"ל דמיירי בדיעבד וה"ק אם קדשו מהם מקודשין ועיין רמב"ן בפרשת תשא שכתב וז"ל והרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ולא מצוה כי ביוה"כ כה"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי עכ"ל ועיין רש"י יומא ל"א ב' וקידש ידיו וכו' שפי' שקדש מן הכיור יעו"ש וכ"ה בירושלמי שם פ"ד ה"ה דקדוש הראשון היה בכיור א"כ מסולק ראיית הרמב"ן מהא דקיתון של זהב וע"ע בר"ש מ"ב פ"ק דידים יעו"ש.

קדש

בכלי שרת וכו'. זבחים כ' ב' ותוספתא דמנחות פ"א.

ואין

מקדשין וכו'. זבחים כ"א א' בעיא דלא איפשיטא יעו"ש וכמש"כ מרן ולכן פסק דאם עבד לא חילל כדרכו באיבעיות דלא נפשטות.

יא

במי

מקוה וכו'. עיין מרן שהביא זה בשם רש"י והוא נמצא לפנינו בזבחים כ' ב' ד"ה או שטבל וכו' ובחנם תמה המגיה ואולי לפניו לא היה כן.

בין

שאין וכו'. וכתב הראב"ד וז"ל א"א ובקודח מן הכיור שיש בו לקדש ממנו ארבעה כהנים עכ"ל והנה גם רבינו מודה לזה ונראה לענ"ד דפלוגתת רש"י ותוס' שהובא במרן תלוי בחילוק הגירסאות דרש"י גורס קודח בתוכו ותוס' גרסי קודח מתוכו והבן.

יב

המימות

כשרים וכו'. עי' זבחים כ"ב א' ב' ובסוטה ט"ו ב'.

שלא

ישתנה וכו'. עיין סוטה שם מה מים שלא נשתנו יעו"ש ובתוס' דזה אינו אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. אבל י"ל שכוונת רבינו שנשתנה ע"י מי פירות ובכה"ג גם במקוה פסול וזה שכתב אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה ועיין בפ"ז מהל' מקואות יעו"ש היטיב ולפי"ז י"ל דגם כוונת הש"ס בסוטה שם כן ואזדא קושיית התוס' וצ"ע בזה ועיין מל"מ שרמז ולא ביאר כוונתו.

טיט

הנדוק וכו'. עיין כ"ז בזבחים כ"ב א' ומה שהקשו תוס' בד"ה אפי' וכו' מנלן שיעור זה עיין בסוכה י"ט ב' ד"ה טיט וכו' שישבו זה יעו"ש ועיין בר"ש פ"ב דמקואות מ"י שתירץ כן יעו"ש היטיב.

זה

הכלל וכו'. כ"ה מימרא דר"ל שם כ"ב א' ומסקנא שם דאתי למעוטי נתן סאה ונטל סאה דמשלים למי כיור ומקוה ולא לרביעית ומבואר מזה דמי פירות אינן כשרים לנטילת ידים דמה אם שאין משלימין כ"ש בעינייהו דלא וזה תימה לכאורה על שיטת רש"י ותוס' בברכות נ' ב' יעו"ש היטיב והנה כבר כתב מזה בחי' ברכות שם יעו"ש והנה כעת מצאתי בצאן קדשים שם שהרגיש בזה וחילק דמי פירות בתערובת מים גרע ממי פירות בעינייהו יעו"ש היטיב.

יג

ד'

כהנים. זבחים י"ט ב' כ"א ב' ועיין מש"כ מזה בהלכה ז'.

ופנחס

וכו'. ס"ל כר"י ור"ש שם ק"א א' יעו"ש ועיין במרן שתמה ע"ז.

יד

כמו

שבארנו. הל' בית הבחירה פ"ג הי"ח ובמש"כ שם ד"ה ומוכני עשו יעו"ש היטיב.

טו

במקוה הי' וכו'. עי' ירושלמי פ"ג דיומא ה"ח ובתוס' פסחים ק"ט ב' יעו"ש.

מניח

ידו וכו'. וכת"ק דזבחים י"ט ב' וכמש"כ מרן.

וכל

החוצץ וכו'. מרן לא הערה מקורו ובאמת היא גמרא ערוכה בחולין ק"ו ב' וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנט"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש יעו"ש היטיב.

ואינו

מקדש וכו'. עיין זבחים י"ט ב' וכמש"כ מרן יעו"ש.

יז

חלל

וכו'. זבחים ט"ו ב' וכ"ג ב'.

ואינו

לוקה וכו'. עיין זבחים שם כ"ג ב' ברש"י ותוס' דפי' על הך דמקשה הש"ס אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה יעו"ש ופי' משום דגם יושב איקרי זר יעו"ש היטיב וכן פי' התוס' שם י"ח א' יעו"ש וא"כ אף דיליף משלשה כתובים הבאין כאחד דאין חייב מיתה מ"מ מידי זר לא נפקא וא"כ יתחייב מלקות ע"ז ובשלמא באונן כתב שפיר רבינו לעיל פ"ב ה"ח דאינו לוקה דזה לא מיקרי זר משא"כ הכא וראיתי להצאן קדשים שם בש"ס שהרגיש בזה ותירץ דרבינו ס"ל כרב משרשיא דיליף זר ק"ו מיושב שם ט"ז א' יעו"ש ויש להקשות הו"ל לרב משרשיא ליליף מה יושב שאינו במיתה ואינו לוקה מחלל עבודה ק"ו זר שבמיתה ומלקות דמחלל עבודה ועי' מש"כ שם פ"ב ה"ח אבל כאן לא שייך זה ויש לעיין בזה (ודע עוד דמלשון הש"ס זבחים כ"ג ב' ובסנהדרין פ"ג א' משמע קצת דחייב מלקות וה"ה באונן וערל ועיין רמב"ן לאוין ע"ג יעו"ש) ודע עוד דמש"כ רש"י שם ט"ז א' בד"ה ומחד מהנך וכו' אונן או טמא וכו' יש לעיין קצת בזה דהא באונן ג"כ יליף כן וקאמר התם דיליף מיושב וחד מהנך וא"כ אין ללמוד זר מאונן ולא אונן מזר אלא חד מהנך היינו על כרחך או טמא או בעל מום והבן.

צריך

שיהיה וכו'. זה נלמד מהא דהלכה ט"ז מדכתיב לעמוד לשרת ומקורו מזבחים י"ט ב'.

שעמד

ע"ג וכו'. עיי"ש כ"ד א' צריכותא בזה ועיין מש"כ הל' כלי המקדש פ"י ה"ז יעו"ש היטיב.

וכן

אם היה וכו'. עיי"ש בתוס' ד"ה הואיל ורצפה וכו' שכתבו וז"ל וא"ת מדחשיב ליה הכא חציצה ולעיל נמי (י"ט א') דפריך ותיפוק ליה משום חציצה וגבי ההוא דכרך ידיו בשיראי (פסחים נ"ז א') אלמא לקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ובפ' לולב הגזול (ל"ז א') קאמר רבה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וי"ל דהתם לא מיירי כגון דכרך ידיו בסודר ונוטל לולב דהא וודאי לא הוי לקיחה אלא דכרך ליה לולב בסודרא ונוטלו ובאותו ענין מייתי רבא ראיה מאזוב וכן צ"ל מתוך שמעתא דהתם דקאמר רבא גופיה מין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו וודאי חוצץ ואמאי והא לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ושמא חד מינייהו רבה עכ"ל וכ"כ התוס' בפסחים נ"ז א' וביומא נ"ח א'. רק מש"כ כאן ושמא חד מינייהו רבה לא כתב זה בשום דוכתא רק הכא. ובאמת תמוה טובא מה יועילנו זה אם נגרוס בחד מינייהו רבה דהא שם בסוכה ל"ז א' איתא וז"ל ואמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ושם ב' איתא ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דדילמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוז איניש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ עכ"ל הגמ' ואם נימא דגרסינן רבה בחד יקשה טפי אם נגרוס במקום אחד רבה כגון בלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה א"כ יקשה טפי דהוא ס"ל דאפילו מין במינו חוצץ וכ"ש שלא במינו ואם נגרוס בהא דמין במינו אינו חוצץ רבה ורבא יסבור דמין במינו חוצץ אם כן כ"ש דיקשה טפי דהא לעיל ס"ל לרבא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ואף מין בשאינו מינו אינו חוצץ וכאן יסבור דאף מין במינו חוצץ. ובדוחק י"ל דה"ק התוס' דנגרוס שם רבה ואמורא אחר והיינו האחר דס"ל דמין במינו חוצץ ורבה ס"ל דמין במינו אינו חוצץ הא בשאינו מינו חוצץ ורבא ס"ל בהאי דסודרא דאפילו באינו מינו אינו חוצץ ודוחק. וצ"ע. ושוב ראיתי בצאן קדשים שהרגיש בזה אבל דבריו יותר תמוהים למעיין שם יעו"ש היטיב ודו"ק. (דז"ל שם ודברים אלו קשה להולמן דהא התם בהנך שמעתא מפורש בהדיא דרבה בעל פלוגתא של רבא וס"ל דלא הוה לקיחה ואם כוונת התוס' להפך הגי' דרבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א לא שמיה לקיחה ורבה ס"ל דשמה לקיחה אבל הלשון אינו משמע הכי ולענ"ד טעות דמוכח הוא וצריך למוחקו וגם ביומא ובסוכה ובפסחים אינו עיי"ש עכ"ל דמבואר דדעתו דאם נגרוס דרבה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר וזה אינו דאדרבה קשה טפי וכנ"ל וגם דברי הראשונים לא יתכנו במש"כ דרבה ס"ל דלא הוה לקיחה דמשמע דאי הוה ס"ל דשמה לקיחה הוי אתי שפיר ודו"ק היטיב).

יח

פסולה

ואינו וכו'. עי' זבחים ט"ו ב' וכ"ד א' שם כל הסוגייא ומנחות ט' ב' שם כל הסוגייא.

רגלו

אחת על האבן וכו'. דאבן על הרצפה אע"ג דמין במינו הוא מ"מ הוי חציצה כיון דלא מבטל ליה משום דנתקל בה כמש"כ תוס' דשבת צ"ג ב' יעו"ש ועי' תוספתא פ"ק דזבחים ופ"ק דמנחות יעו"ש.

יכול

לעמוד וכו'. כ"ה בזבחים כ"ד ב' ובשבת צ"ג ב' והטעם מפרש שם בשבת דמסייע אין בו ממש יעו"ש ולהכי סמכו רבינו לדין דקבל בימין ושמאל מסייעתו וכו' דחד טעמא לתרווייהו.

קבל

בימין וכו'. עי' תוספתא פ"ק דזבחים (ומפורש שם בתוספתא דאם קבל בשתי ידיו פסולה יעו"ש) ועי' טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ג סעי' ד'.

יט

נתנדדה

אבן וכו'. עי' מש"כ הלכות בית הבחירה פ"א ה"י יעו"ש בס"ק כ"ד יעו"ש היטיב. וי"ל עוד כי לרבינו מספקא ליה די"ל כיון דרבה בר זוטי בעי משמיה דר' אמי בנעקרה אבן וכו' משמע דבנתנדדה לא מספקא ליה ובכל ענין כשר ואף דאין דעתו לחברה ולכן סתם בכל ענין דכשר בדיעבד ולכתחלה יש לתקן בכל ענין. אך יש לעיין דהו"ל למיכתב דבנעקרה נמי כשר בדיעבד דהא לא איפשיטא בעיין. וכמו שתמה מרן לעיל בפ"א בהל' בית הבחירה יעו"ש. ואולי גירסא אחרת היתה להם בזה. והראיה דדעת הראב"ד שם גם כן דבדיעבד פסול ועדיין יש לעיין בזה וה' יאיר עיני.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.