הרי בשמים/ב/לז
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום א' ער"ח מנ"א תרחם לפ"ק סטרי
- מנחם ציון ובונה ירושלים. ישפות שלום ברכה וחיים לכבוד ש"ב ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי שהיו"ח כש"מ יעקב יצחק הלוי נ"י איש הורוויץ אבד"ק קאנטשוגא יצ"ו.
מכתבו הגיעני עד"ש אודות הקצבים בק' ששוחטין עגלים למאות ולאלפים בלי בדיקה כלל ונשחטים בלי ברכה ושולחים אותם לעיר וויען למוכרם על טריפות בכדי שלא ישלמו המכס כפי הקצוב ונקראים טרייפענע קעלבליך ונפשו בשאלתו אם יש איסור לעשות סחורה בהם בקביעות:
הן אמת שמבואר ברמב"ם ספ"ח מה' מאכלות אסורות דאפי' בספק איסור אסור לעשות סחורה כפי מה שהבין המשנה למלך שם מדבריו אמנם היטב אשר דבר בזה בשו"ת רעק"א סי' ע"ד להעמיס בד' הרמב"ם דהא דספק איסור אסור לסחור היינו כגון ספק חלב טמא וכי"ב כיון דבטמאים ובשרצים איסור הסחורה מה"ת דדרשא דיהי' לאסור סחורה בשרצים כתיב ולכך נבילות וטריפות ליכא למילף מינייהו דמה להנך שכן ל"ה להן שעת הכושר וע"כ באמת איסור סחורה בנבילות וטריפות ל"ה רק דרבנן כמ"ש בתשו' חו"י סי' קמ"ב וא"כ בספק נו"ט הוי סד"ר ולקולא ע"ש ובלא"ה בנ"ד אין כאן איסור כיון דרוב בהמות כשרות הן ובדיקת הריאה אינה אלא חומרא דרבנן בפרט בעגלים הרכים שאין סירכות מצויות בהן הלא מבואר בש"ע סי' ל"ט דאף המחמירים בנאבדה הריאה מודו בגדיים וטלאים ועגלים הרכים דכשר ובחי' פנ"י ביצה כ"ה. העלה בשי' רש"י ז"ל דאפי' לכתחלה א"צ בעגלים הרכים בדיקת הריאה א"כ מאין הרגלים לאסור להסתחר בהן כשלא נבדקו הריאות שלהן ויש עוד סברא גדולה לומר כיון דכל הטעם דאיסור סחורה בנו"ט הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' כמ"ש בב"י בסי' קי"ז בשם הרשב"א וזה שייך רק באיסור שאין לו תקנה משא"כ בנ"ד הרי שפיר יוכל לאכול מהן כשיבדוק הריאות שלהן. והנה אף שנמצאים ביניהם עגלים פחותים משמנה ימים בכ"ז הרי הסכמת רוב הפוסקים דגם איסור זה דפחות מח"י אינו רק מדרבנן להדיוט וגם הלא אין כונתו על העגלים האלה דוקא רק בדרך הזדמנות הו"ל כנזדמנו ושרי כעין מ"ש בט"ז סי' קי"ז ללמד זכות על חוכרי הכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר כו' ע"ש והה"נ שרי מה"ט ועפר"ח בק"א סי' ו' ובתשו' נוב"י מהד"ת סי' ס"ב:
אמנם מה דפשיטא לי' לכ"ת דשחיטת העגלים האלה א"צ ברכה מיבעיא לי טובא דהרי אף דאין בודקין הריאות שלהן מ"מ כיון דרוב בהמות כשרות הן צריך לברך שהרי מה"ט הצריכו לברך על השחיטה עובר לעשייתן קודם השחיטה ול"ח שמא תתנבל ויהי' ברכה לבטלה משום דרובא כשרים הן והכי א' בירושלמי פ' הרואה שהובא בש"ך סי' י"ט שחיטה מאימתי מברך ריו"א עובר לעשייתן חזקת בנ"מ כשרים הן וגדולה מזו כ' בש"ך שם סק"ב בשם הרש"ל דאפי' בשוחט דבר דאתייליד בה ריעותא מברך על השחיטה כיון דאפי' אי מיטרפא מהני לה השחיטה לטהרה מידי נבילה ועכ"פ בנ"ד דליכא ריעותא אמאי לא יברכו על השחיטה. איברא שהפר"ח כתב דאין לברך אא"כ דעתו לבודקה ולאוכלה. אמנם יפה השיג עליו הגאון תב"ש ז"ל דמה לנו אם אין דעתו לבודקה כיון שיש בודק ויכול לבא לידי אכילה אעפ"י ששוחט להאכיל לעכו"ם או לכלבים ה"ז מברך שאם ימלך יאכל ממנה וה"ר לזה מפסחים פ"ד: דאמרינן התם דאינו נוהג שבירת עצם בפסח כי אם היכי דראוי לאכילה ואמרינן דבנא נוהג ומשמע אע"ג דרצונו להניחו כך נא מיקרי ראוי לאכילה כיון דאיבעי מימליך ומטוי לי' ואכיל לי'. והה"נ קרינין בי' וזבחת ואכלת כיון דאי בעי מימלך ובדיק לה ואכיל לה ע"ש ולפענ"ד הדברים ק"ו דמה התם דעשה מעשה שסילקו מן האש בהיותו נא שזה מוכיח על מחשבתו שרוצה לאוכלו נא. והרי בתוס' חולין ל"ט. כ' דהיכי דעושה מעשה ודאי לא מימלך וכי"ב כתבו הרע"ב והר"ש בפ"ט דפרה משנה ד' החושב על מי חטאת לשתות רא"א פסול כו' אר"י בד"א במים שאינן מקודשין אבל במים המקודשין רא"א כשיטה כו' ופירשו דבמים המקודשין אמרינן אימלוכי מימלך וחוזר בו ממחשבתו אם לא כשעשה מעשה שאז לא מימלך וחשיב היסח הדעת ע"ש (ע' רי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ג ס"ק מ"א שה"ר דחיישי' לאימלוכי מנדרים י'. ולהאמור אין ראי' דשאני דיבור ממעשה וע' בה"ט יו"ד סי' י"ח סק"ו שכ' דמש"ה לא מברכינין על בדיקת סכין קודם שחיטה דחיישינן שמא ימלך ויהי' ברכה לבטלה ולפענ"ד צל"ע בזה דכיון דבשעת הברכה דעתו לשחוט אפי' כי מימלך אח"כ ל"ה ברכה לבטלה והו"ל כהא שכ' הרא"ש בפ"ק דתענית סוסי' י"ז דכיון דבשעה שהתפלל הי' דעתו להתענות לא מיקרי שקרן בתפלתו אם אכל אח"כ וע' חת"ס יו"ד סי' שכ"ח לענין אם שואל א"ע על התרומה ל"ה הברכה שבירך על הפרשת תרומה ברכה לבטלה למפרע וע' ספר יהושע בפו"כ סי' תקי"ג ויש להביא עוד ראי' לזה מד' הש"ך בח"מ סי' ש"ו סק"ז שמביא שם ד' הש"ג שמסתפק לענין טבח אומן שקלקל דאפי' בחנם חייב לשלם דהו"ל שומר שכר כיון שמרויח שכר הברכה. וכ' עליו דתלמיד טועה כתבו כיון דמבואר בגמרא דבחנם פטור. ולכאורה היכי הומ"ל הכי כלל דהרי כי מנבל אח"כ השחיטה הו"ל למפרע ברכה לבטלה ואין לו שכר ברכה. אע"כ דכיון דבשעה שבירך הי' דעתו לשחוט יפה לא הוי ברכה לבטלה כשניבל אח"כ השחיטה והרי מבואר בחי' הריטב"א חולין ק"ו דמי שנטל ידיו ובירך ונמלך שלא לאכול ל"ה ברכה לבטלה ע"ש והה"נ כיון דבשעת בדיקת הסכין דעתו לשחוט בו אין לנו למיחש לאימלוכי מלבד הסברא הנ"ל דכיון דעושה מעשה הבדיקה לא חיישינן לאימלוכי כנ"ל חוץ לזה אפי' אי ימלך לא יהי' הברכה לבטלה וכיון דהדבר הוא בידו לימלך או לא שפיר הי' רשאי לברך דרק בדבר שתלוי ביד אחר אין לברך שמא ימלך האחר עתשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י או שיוכל להתבטל ממילא שלא ברצונו כבתוס' כתובות ע"ב. ומנחות ס"ה: לענין ספירת זבה אבל לא היכי שתלוי בעצמו) ואפ"ה אמרינן דמיקרי ראוי לאכילה כיון דאי בעי מימלך ומטוי לי' ואכיל לי' מכ"ש בשוחט לעכו"ם שלא עשה עדיין מעשה המוכחת על מחשבתו שרוצה להאכילו לעכו"ם או לכלבים בודאי קרינן בי' וזבחת ואכלת מטעם אי בעי מימלך ומצינו כעין זה בריש מנחות דמנחה מעשיה מוכיחין על מחשבתה שמכזב אבל בזבחים שחיטה אחת לכולן והה"נ שחיטת העגלים האלה הלא היא ככל השחיטות הכשרות להכי אפי' אי מחשב שלא לאכול בכ"ז קרינין בי' וזבחת ואכלת מטעם דאי בעי מימלך וכי"ב כ' ברא"ש פסחים פ' כל שעה סי' ט"ז לבאר ד' הש"ס ברכות ל"ז: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והתניא חייבת התם כדקתני טעמא רי"א מעשי' מוכיחין עלי' עשאן כעבין חייבין כלימודין פטורין וביאר הרא"ש ז"ל עפי"ד הירושלמי דקא' עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה והלכך עשאן כעבין מחויב בחלה משום דילמא אתי לאימלוכי אבל לימודין לאו אורחה למימלך ע"ש הרי דמחייבינין בחלה אע"ג דכפי שעשאה כעת לכותח היא פטורה מ"מ רמינין חיובא עלי' להפריש חלה ולברך משום דילמא מימלך ורק בלימודין מעשיה מוכיחין עלה שלא ימלך מכ"ש בשוחט לעכו"ם שאין בשחיטה זו שום שינוי מבשחיטה אחרת בדאיכא בודק שפיר מחויב לברך דילמא אתי לאימלוכי דכיון דיכול למימלך ולבדוק הו"ל כשוחט לאכול דומיא דמצינו בסוטה מ"ג: גבי הרכבת ילדה בילדה דנטע קמייתא לסייג ולקורות דלא בטיל שניי' בראשנה כמו ילדה שסבכה בזקנה משום דאי מימלך עלה בת מיהדר הוא והוי כאלו גם נטיעה הראשנה היתה לאכילה ע"ש והה"נ כיון דא"ב מימלך הו"ל מעיקרא כשוחט לאכילה ואשכחן כי"ב בפסחים ל"ח: דקא' לענין לחמי תודה שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה אפ"ה יוצא בהן י"ח מצה בפסח אם לא מכרן אע"ג דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה משום דכל לשוק אימלוכי מימלך אמר אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בהו אנא ומיקרי עי"ז משומרת לשום מצה משום טעמא דמימלך ומכ"ש דחשיב עי"ז שוחט לאכילה כיון דמימלך ובדיק לה ומחויב לברך על השחיטה כשיש בודק ויש להביא עוד ראי' לזה ע"ד הפלפול מדברי הש"ס ביצה כ"א. והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ"ד בשחרית מצאו יהוד' בן בבא א"ל מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד א"ל בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים ואמאי הא חזי למיכל מיני' א"ר יוסף עגל טריפה הואי ולכאורה קשה לפי"ד הלכות א"י בשם אלדד הדני הובא במרדכי ריש חולין הביאו הט"ז סי' י"ט והובא גם בתוס' זבחים ל"א. דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה וברא"ש ריש חולין מובא בשמו דאפי' בשכח ולא בירך שחיטתו פסולה א"כ מ"פ והרי חזי למיכל מיני' דהרי כיון דשחטוהו להאכילו לנכרים ע"כ שלא בירכו על השחיטה וא"כ השחיטה פסולה לפי"ד ההלכות א"י ואסור לישראל לאכול ממנו אע"כ דהיכי דאיכא בודק מחויב לברך וזהו דפריך הש"ס והא חזי למיכל מיני' היינו בדאיכא בודק הא מחויב לברך על השחיטה מטעם דילמא מימלך ואמאי קא"ל דיצא שכרם בהפסדם. ויהי' מזה ראי' לפרש"י שם דהעגל הי' משל ישראל דאלו לשי' התוס' שם דהעגל משל נכרים הי' הא ל"ש דילמא מימלך ואין לברך על השחיטה א"כ לא חזי למיכל מיני' אמנם התוס' באמת לא ס"ל כהלכות א"י הנ"ל וכדקיי"ל להלכה דגם בהזיד ולא בירך שחיטתו כשירה וע"כ שפיר מפרשים שהעגל הי' משלהם. עכ"פ נראה דבשחיטת העגלים הנ"ל מחויב לברך כשיש בודק וי"ל שזהו הכונה בד' הפמ"ג סי' י"ט שכ' בשם הבל"י שחט לרפואה או לכלבים יברך אם ירצה. ולכאורה הוא תמוה הכי ברצונו הדבר תלוי וי"ל שבזה הדבר תלוי ברצונו אם הוא בעצמו א"י לבדוק שישחטנו במקום שיש בודק ואז יתחייב לברך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |