הרי בשמים/ב/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב לו

סימן לו

לק"ק דראהביטש.

בעזה"י יום ה' אסרו חג של סוכות תרנ"ה לפ"ק סטרי

ברכתי תעלה לראש כבוד יד"נ מ"ח הרב המאה"ג מעוז ומגדול חכם ושלם אוצר בלום משולש ביחוסו ומוכתר בנימוסו גביר לאחיו כש"מ יצחק ליב סופר נ"י:

מקרב לבי הנני מגיש לו תודתי וברכתי חלף המנחה הטהורה אשר הקריב לפני הוא ספרא דמר אביו הגאון המובהק זצללה"ה שו"ת כתב סופר חח"מ ונלוה אליו קונטרס סופר מהיר חידושי מכ"ת אשר חננו ה' על עשר סוגיות הש"ס ולהפקת רצון כת"ר אשר דרש מעמדי לשים עין עיוני על דברי פלפולו עברתי בין בתרי אמרותיו היקרים בהלכות החג בחג בסוגיא דאין דיחוי אצל מצות ולא אחדול מהודיעהו את אשר עלה במצודתי בעזה"י בעת שוטטו רעיוני במו:

פתח דבריו יעיר על דברי הרא"ש במועד קטן ס"פ ואלו מגלחין שמביא ד' המהר"ם מר"ב לענין קטן שמת אביו וקודם שעברו שלשים יום נעשה בן י"ג שנים ויום א' דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' דל"ש לומר כיון דבשעת מיתה ל"ה ראוי להתאבל יפטר עולמית כיון דאין דחוי אצל מצות וחולק עליו הרא"ש שם משום דיש לחלק בענין דחוי בין מצוה הנדחית ובין אם האדם דחוי בשעת חלות חיוב המצוה ועוד במצות גופייהו פעמים יש דחוי כדא' פ' לולב הגזול גבי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר וקא' דאי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי אפי' הוריקו אח"כ ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן אין דיחוי אצל מצות שא"ה שיש בידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו עכ"ד ותמהו המפורשים עליו מהך דסוכה ל"ג. בעי ר' ירמי' נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי אצל מצות או לא ותיפשוט לי' מהא דתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות וארבב"ח אר"י ל"ש אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואידחי אידחי ואר"פ ז"א אין דיחוי אצל מצות והקשו התוס' דהרי בעיא דר' ירמיה בעלתה בו תמרה ביו"ט הוי דחוי מעיקרא והלא שם עמוד ב' פשטינין דדחוי מעיקרו ל"ה דחוי מהא דאין ממעטין ביו"ט הא עבר ולקטן כשר באשחור מעיקרא וע"כ דאין לפשוט מהתם משום דבידו למעט א"כ מכיסוי נמי אין לפשוט כיון דבידו לגלות ותי' דכיסוי ל"ה בידו כיון דאין מצוה לגלות וכ"כ בתוס' זבחים ל"ד: ולד' הרא"ש הנ"ל תיהדר קושיא לדוכתה דגם מכיסוי הדם לא נשמע כיון דבידו לגלות:

הנה לפענ"ד נראה בישוב דברי הרא"ש עפ"מ שנראה דהא דכ' התוס' דלהכי ל"ה גבי כיסוי בידו כיון דאין מצוה לגלות הוא משום דבמצוה שלא נתחייב בה האדם מעולם לא רמיא עלי' לעשות איזה פעולה שיבא לידי חיוב המצוה דומיא דמצינו בתוס' חולין פ"ד. בהא דבעי לאוקמי התם מתני' דכיסוי הדם אין נוהג במוקדשין דמיירי בקדשי בדה"ב כיון דשחיטה שאינה ראוי' היא דאסור בהנאה פטר לי' מכיסוי ופריך ולפרקינהו וליכסינהו וכ' התוס' וז"ל תימה מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכיסוי ע"ש וזה הוא רק במצוה שלא הי' חל עליו חיוב מעולם לעשותה לא רמיא על האדם לעשות איזה מעשה בשביל שיתחייב בהמצוה דאטו מצוה הוא שישחוט חי' או עוף בכדי שיעשה מצות כיסוי משא"כ היכי שמתחלה נתחייב האדם בהמצוה רק שנולד איזה מקרה שבסיבתה נפטר ממנה בזה אם עושה פעולה להסיר הסיבה הזאת בכדי שלא יופקע חיובו הראשון מעליו בודאי מצוה הוא עושה בהפעולה הזאת ולפי"ז בכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות הא סתמא קתני ומיירי בין אם כסהו הרוח אחר שהי' מחויב כבר בהכיסוי ובין אם בהדי דנפל דם החי' או העוף תיכף ומיד עם יציאתו נתכסה ברוח באופן שלא התחיל לחול עליו חיוב מצות כיסוי כמובא בס' פרי תאר סי' כ"ח ס"ק ט"ז. ולפי"ז הרי בהא דר"פ אמר ז"א אין דיחוי אצל מצות קשה לכאורה הרי מהא לא שמעינן מידי כיון דכל שבידו ל"ה דיחוי גם בקדשים והכא הא בידו לגלות וע"כ דלא מיקרי בידו משום דליכא מצוה לגלות וע"כ דההוכחה הוא מאופן השני שנתכסה הדם ברוח תיכף עם יציאתו של"ה חל עליו מעולם חיוב מצות כיסוי ובכה"ג ליכא מצוה לגלות ול"ה בידו וא"ש לפי"ז הא דקא פשיט בעיית ר' ירמי' בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט דהוא דיחוי מעיקרא מהך דכיסוי דהוא נראה ונדחה וכן בע"ז מ"ז. קא פשיט מיני' בעיית ר"ל באשירה שביטלה לולבו מהו למצוה דהוא ג"כ דיחוי מעיקרו ולהאמור נכון דע"כ ז"א דר"פ קאי באופן דמעולם לא אתחזי לכיסוי כנ"ל והוי ג"כ דיחוי מעיקרו וכיון שכן ליכא למידחי שא"ה דהוי בידו כיון דבאופן כזה הא ליכא מצוה לגלות ול"ה בידו כסברת התוס' הנ"ל ומעתה מיושב שפיר ד' הרא"ש הנ"ל דהא קאי התם על הא דקא' דלפעמים גם במצוה יש דיחוי כגון בנראה ונדחה וע"ז קא' ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן אין דחוי אצל מצות והיינו ע"כ באופן דמקודם הי' ראוי לכיסוי וכסהו הרוח דהוי נראה ונדחה ע"ז שפיר קאמר הרא"ש שא"ה שבידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי ואי דאין מצוה לגלות ז"א דבכה"ג דמעיקרא נתחייב בכיסוי ואח"כ כסהו הרוח הא בכי הא כשמגלה כדי שלא יופקע חיובו הראשון מעליו הרי מצוה עושה כנ"ל ושפיר הוי בידו ואזדא ממילא לפי"ז מה שהקשה המג"א בסי' תקפ"ו סק"ו אדברי הש"ע יו"ד סי' כ"ח סי"א דפסק בכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות הרי איבעיא דלא איפשטא היא אי יש דיחוי אצל מצות או לא היכי שאינו בידו ובכיסוי הדם הא כ' התוס' דאינו בידו והיל"ל דיכסנו רק מספק ע"ש ולהאמור מיושב שפיר דהא דכ' התוס' דאינו בידו הוא משום דאין מצוה לגלות וזהו רק באופן דלא אתחזי הדם לכיסוי מעולם משא"כ בש"ע שם קאי באופן שהי' מקודם נראה לכיסוי ונתחייב כבר בהמצוה ובכה"ג הא מצוה איכא לגלות ולכסות כנ"ל והוי שפיר בידו ול"ה דחוי ולהכי שפיר פוסק הש"ע דחייב לכסות בודאי ולא מספק ומחויב לברך:

והנה ראיתי לכ"ת בקונטרסו שמביא בהא דא' התם בגמ' על הא דקתני אם מיעטן כשר דמעטינהו אימת אילימא מקמי דליאגדי' פשיטא אלא לבתר דלאגדי' דחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דחוי מעיקרא ל"ה דחוי לעולם בתר דאגדי' וקסבר הזמנה בעלמא הוא והזמנה לאו כלום הוא וכ' התוס' וז"ל ואית ספרים דגרסי וקסבר לולב א"צ אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה וע"כ כונת התוס' דהי"ל להגמ' לומר דס"ל דלא ילפינן לולב מסוכה וע"ז כ' כת"ר וז"ל ושמעתי להקשות ע"ד תוס' לפמ"ש הט"ז בה' ציצית דהיכי דחוטי הציצית היו כשרים בשעת עשיי' ואח"כ נפסלו אם חזר והכשירן בעודן בטלית לא מיקרי תולמ"ה א"כ י"ל דלהכי לא קא' הש"ס וקסבר לא ילפינן לולב מסוכה משום דילמא מתני' מיירי בכה"ג שבשעה שנאגד עדיין לא הושחרו הענבים רק אחר האיגוד הוכשרו וא"כ כשמיעטן בתר האיגוד לא נפסלו משום תולמ"ה כיון דבשעת האיגוד היו ירוקים וכשרים עכ"ד והנה ע"ד הטו"ז אין קושיא בזה כיון דאיהו ל"ק הכי דבכה"ג ל"ה תולמ"ה רק היכי דל"ה הפסול בגוף הציצית עסי' י' וט"ו בט"ז ומג"א שם אפס שי' הלבוש בסי' כ"ג הוא כן דהיכי שנעשו הציצית בהכשר גם אי הי' פסול בגופן באמצע והוכשרו ל"ש תולמ"ה ובאמת הביא במג"א שם מהך סוגיא דסוכה נגד ד' הלבוש. והנלפענ"ד ליישב ד' הלבוש בדרך פלפול דהנה בכפ"ת שם הקשה דסוף סוף מאי קמ"ל בהא דקתני ואם מיעטן כשר הרי מסיפא דמתני' דקתני ואין ממעטין ביו"ט נשמע דדחוי מעיקרא ל"ה דחוי וא"כ רישא למאי אצטריך ונלפענ"ד ליישב דהנה באמת הקשה הגאון רעק"א זצ"ל בהא דקא' בגמ' תפשוט מינה דחוי מעיקרא ל"ה דחוי הרי הא דקא' הש"ס להלן באשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה לא תפשוט אף דבידו למעט ע"כ משום דהיא גופה מספקא לי' אם מה שבידו למעט ביו"ט באיסור מיקרי בידו וא"כ התינח ביו"ט משא"כ הכא דמיירי מעיו"ט בודאי בודאי בידו הוא א"כ היכי הוי פשטינין מהכא דחוי מעיקרא ל"ה דחוי דילמא שא"ה דבידו למעט בהיתר ולכך ל"ה דיחוי אמנם לפענ"ד י"ל עפ"מ דלכאורה יש להתבונן דהרי הפנ"י בחי' הקשה בהא דקתני במתני' אין ממעטין ביו"ט הרי ל"ה רק שבות ואשכחן בכ"ד דלא העמידו חכמים דבריהם במקום שבות לבטל מ"ע [ולכאורה הרי משנה שלימה שנינו בר"ה ל"ב: שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות כו' ומבואר בר"ן שם דהחמירו כשל תורה ע"ש אמנם הא יכול לאקשויי דלישתרי למעט ע"י אמירה לעכו"ם דהוי שבות דשבות במקום מצוה] וחי' דמיירי דאית ליה הדס אחר וכדמוקי באמת בגמ' ראב"ש דברייתא דקא' ממעטין באית לי' הושענא אחריתי ולפי"ז לכאורה לפמ"ש התוס' הנ"ל דהיכי דאין מצוה לבטל הדיחוי ל"ה בידו א"כ אי מיירי באית לי' הדס אחר הא ליכא מצוה ול"ה בידו והדר"ק התוס' לדוכתה דתפשוט מהא דאם עבר ולקטן כשר דדחוי מעיקרו ל"ש דיחוי דכיון דליכא מצוה הא דמיא שפיר לכיסוי אמנם י"ל דאתיא אליבא דרבנן דס"ל דלולב מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר א"כ שפיר מיתוקמא כשההדס האחר לא נאגד עם לולב וביו"ט לא יוכל לאוגדו ואפי' ע"י עניבה למ"ד עניבה קשירה מעלייתא היא וא"כ יש מצוה במיעוט ענבי ההדס הזה שנאגד עם הלולב כדי לקיים מצות זה אלי ואנוהו והוי שפיר בידו ואי דא"כ גם לראב"ש אסור כיון דיש מצוה בהמיעוט והוי מתקן מנא ובמקום מצוה דרבנן הא לא הותר מתקן ביו"ט דהוא דאיריי' כמ"ש המרדכי בסוגיין בשם הריב"א ובהרא"ש שבת ק"ג (דלא כתוס' שם וביומא ל"ה ובפירש"י בסוגיין ועשעה"מ פכ"ד מה' שבת הכ"ד) ז"א דכיון דהאגד אינו אלא דרבנן ליכא משום מתקן דומיא דא' ביצה י"ח דכלי שנטמא בולד הטומאה שרי להטביל ביו"ט דל"ה מתקן כיון דאינו רק דרבנן כפירש"י שם ואפ"ה ס"ל לת"ק דאין ממעטין מדרבנן דמיחזי כגמר מלאכה דאיכא משום מכה בפטיש עשעה"מ פכ"ה מה' שבת ולכאורה למה לא יהי' שרי למעט ע"י עכו"ם. דאמירה לעכו"ם שבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי אמנם כיון דבאמת איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמירה לעכו"ם בשבות דרבנן הותר במקום מצוה דרבנן כמובא במג"א סי' תרנ"ה י"ל דפליגי בהכי ראב"ש ורבנן ולראב"ש ממעטין ע"י עכו"ם (ומש"ש בלשון הרש"ל דלא דחינין דרבנן מקמי דרבנן וכ"ה בסי' תקצ"ה יל"ע מהא דא' בנזיר כ"ט. אתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן) וא"כ התינח ביו"ט שאסור לאגוד משום קשירה א"כ איכא מצוה במיעוט ענבי ההדס שנאגד מעיו"ט כדי שיקיים מצות זא"ו כיון דההדס האחר א"י לאגוד השתא משום איסור קשירה ביו"ט משא"כ בעיו"ט הא ליכא מצוה בזה כיון דאית לי' הדס אחר ואי שהאחר לא נאגד עם הלולב הלא בעיו"ט שפיר יוכל לאגוד ההדס האחר בלולב בהיתר וא"כ ליכא מצוה בהמיעוט ול"ה בידו כמו בכיסהו הרוח ונתגלה ולפי"ז מיושב ממילא קושי' הכפ"ת הנ"ל דמסיפא ל"ה שמעינן כיון דמצוה למעט והוי בידו כנ"ל משא"כ רישא דמיירי מעיו"ט הא ל"ה מצוה כיון דאיכא הדס אחר הא ל"ה בידו ואשמעינן דהזמנה בעלמא לאו כלום הוא ומעתה תתיישב נמי קושי' המג"א על הלבוש הנ"ל דהנה לכאורה יש להעיר לפי"ד הה"מ פ"ד מה' יו"ט שכ' ע"ד תשו' הרשב"א שאוסר טבילת כלים חדשים ביו"ט דל"ד לכלי שנטמא בו"ה דאפי' קודם טבילה הוי חזי לאשתמושי בי' למי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה בטומאה דרבנן ל"ח תיקון אבל כלים חדשים הנקחים מעכו"ם הואיל ולא חזי מעיקרא למידי מיחזי כמתקן ולפי"ז הרי קיי"ל דהדס של מצוה אסור להריח בו משום דאתקצי למצותו וא"כ שפיר קשה למאי דמוקמינן בשההדס האחר לא נאגד בלולב הא הו"ל מתקן ויאסר גם לראב"ש ואי דל"ה רק דרבנן הרי ההדס לא חזי מעיקרא למידי דכיון שנאגד בלולב נאסר להריח בו כמ"ש בט"ז סי' תרס"ה ובכה"ג הו"ל מתקן אפי' בדרבנן אמנם הדבר נכון דכיון דאשחור בשעת אגד הרי ל"ה ראוי למצוה ולא אתקצי. ומעתה מיושב שפיר ד' הלבוש הנ"ל דאי נוקמי רישא בהי' כשר בשעת האגד מסתמא סיפא נמי בהכי מיתוקמא דבמאי דקתני רישא אם מיעטן כשר אהא קתני סיפא ואין ממעטין ביו"ט וא"כ אי הי' כשר בשעת האגודה תיהדר קושיא לדוכתה אמאי לראב"ש ממעטין הא מתקן מנא ומה נכון לבאר בזה מ"ש התוס' בסוכה שם ובזבחים דלהכי לא פשיט ר' ירמי' מהא דאשחור בעיו"ט עבר ולקטן כשר דדיחוי מעיקרא ל"ש דיחוי משום דשא"ה דבידו למעט ואפ"ה אשחור ביו"ט לא איפשטא דלענין נראה ונדחה לא מיקרי בידו שלכאורה אינו מובן דאי אמרינן לענין אשחור מעיו"ט הוי למעט באיסור בידו למה לא יוכשר גם באשחור ביו"ט ומיעטו משום כל שבידו ל"ה דיחוי ולהאמור י"ל דהא דכ' התוס' דלמעט באיסור מיקר בידו הוא דוקא היכי דליכא רק איסור דרבנן וכדמוכח באמת מד' התוס' בקידושין ס"ד. דהכי דליכא רק איסור דרבנן מיקרי בידו [ובמק"א העירותי בזה מש"ס בכורות ל"ו הכל נאמנין על מומי מעשר ומפרש בגמ' טעמא דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא כדי שיצא המעשר בע"מ ולכאורה יש להבין היכי נימא דבידו להטיל מום בכל בהמות העדר הרי יעשה איסור לבע"ח והרי התם מיירי רק בספק מעשר עפירש"י שם וא"כ אפי' אי חשוד אספק מעשר בכ"ז אינו חשוד לעבור על צב"ח ודאי וע"כ דאתיא כמ"ד צב"ח דרבנן ומיקרי שפיר בידו] וי"ל דהוא מטעם שכ' הה"מ בפ"א מאישות ה"ד דאיסור דרבנן לא זהירי בי' אינשי ולכך מיקרי בידו אף דאיכא איסור דרבנן משא"כ היכי דאיסור דאוריי' רבע עלי' ל"ה בידו. ולפי"ז י"ל דבאשחור מעיו"ט היינו קודם האגודה הא לא אתקצי ההדס ומותר להריח בו וכיון דל"ה רק מצוה דרבנן משום זא"ו כנ"ל הא ליכא איסור מתקן כמו בכלי שנטמא בו"ה וליכא רק איסור דרבנן כנ"ל לכך הוי שפיר בידו משא"כ באשחור ביו"ט הא נאסר ההדס להריח בו משעת האגודה כ"ד הט"ז הנ"ל ובכה"ג הו"ל מתקן אפי' בדרבנן וכיון דאיסור מתקן ביו"ט הוא דאוריי' כד' המרדכי והרא"ש הנ"ל וכ"כ במאירי שבת כ"ט בשם י"מ להוכיח מדפריך הש"ס הכא והא פ"ר ואי איתא דהוא רק מדרבנן הא פ"ר בדרבנן מותר [ עמג"א סי' שי"ד סק"ה ובפנ"י פסחים כ"ה] וע"כ דדוקא תיקון שאין בו מעשה בידים הוי דרבנן כגון הפרשת תרומ"ע אבל מתקן בידי' מדאוריי' אסור ע"ש ובאיסור דאוריי' הא לא מיקרי בידו ולכך שפיר מספקא לי' באשחור ביו"ט כיון דל"ה בידו (וי"ל עוד בסגנון הנ"ל באופן אחר דהנה בתוס' לעיל ל' ובע"ז מ"ז. כתבו דבע"ז של גוי אף דמועיל ביטול מ"מ לא מיקרי בידו כיון דע"י עכו"ם צריך לבטל ומבואר במפורשים דלכך ל"ה זה בידו כיון דמסתמא העכו"ם לא ירצה לבטל ע"ז שלו ואף דקיי"ל בע"ז מ"ג נכרי מבטל בע"כ מ"מ אין זה בידו לכפותו אבל בסתמא אף במה שיוכל לעשות ע"י אחר מיקרי בידו ולפי"ז י"ל עפמ"ש הפוסקים דלעשות איסור דרבנן ע"י אמירה לעכו"ם ביו"ט הוי שבות דשבות דבמקום מצוה שרי עפמ"ג א"ח בא"א סי' תרמ"ו סק"ב ועפי"ז י"ל דבאשחור מעיו"ט כיון דלא נאסר ההדס דנאגד בפסול א"כ ליכא רק איסור דרבנן כנ"ל והוי שפיר בידו למעט ע"י אמירה לעכו"ם דהוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי משא"כ באשחור ביו"ט הא נאסר ההדס משעה דאגדי' מעיו"ט א"כ איכא איסור מתקן דאוריי' ואין בידו לעשות גם ע"י עכו"ם ולכך איפשר דהוי דיחוי וממילא מיושב ד' הלבוש הנ"ל דהתינח היכי דאגדו מעיו"ט בפסול משא"כ אי אגדי' מעיו"ט בהכשר א"כ גם באשחור מעיו"ט נאסר ול"ה בידו גם באשחור מעיו"ט ותיהדר קושיא לדוכתה דתפשוט מהא דענביו מרובים מעליו דדיחוי מעיקרו ל"ש דיחוי):

והנה בעיקר דברי התוס' הנ"ל שכ' לדחות הגירסא ואת"ל לולב צריך אגד כו' אמינא להוכיח ע"ד הפלפול דא"א למיגרס הכי משום דמתני' ע"כ לא מיתוקמא כר' יהודא דלולב צריך אגד דהנה במרדכי בסוגיין הקשה בשם הריב"א דאמאי אם עבר ולקטן כשר הא הוי מצוה הבאה בעבירה ונראה דהנה לכאורה יש להקשות אמאי סתים ותני אין ממעטין ביו"ט נימא עשה דוחה ל"ת קודם דמוקי באית לי' הושענא אחריתי ואי דל"ה בעידנא הרי לפ"ד הבה"ג שהובא בתוס' מנחות כ"ז. שכ' דהא דד' מינין אין מעכבין ביש לו היינו דא"צ להגביהם בב"א ויוצא גם כשמגביהם זא"ז למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד ע"ש וא"כ בכה"ג שהגביה מקודם הג' מינין וההדס אשחור והא באין לו מעכבין א"כ כשממעט אח"כ ההדס יוצא למפרע בהג' מינין א"כ הוי בעידנא וכי"ב כ' בתוס' פסחים נ"ט. לענין מח"כ ששוחטין וזורקין עליו דכיון דכשמקריב כפרתו נעשה הק"פ כשר למפרע לאכלו לערב הוי בעידנא ודוחה עשה דהשלמה ע"ש וע"כ דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עדול"ת ועשה וא"כ הרי כ' הריב"א הובא בתוס' חולין קמ"א. דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה וא"כ לכך אם עבר ולקטן כשר ול"ה מה"ב כיון דבדיעבד אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כמ"ש בנובי"ק סוף ספרו בשם חתנו וא"כ בדיעבד שפיר יוצא המצוה (ובמק"א התעוררתי בזה עפי"ד הר"ן בכתובות פ' מי שהי' נשוי לענין בע"ח מאוחר כיון דבדיעבד אם קדם וגבה מה שגבה גבה היכי דאיכא סברא עושין כן לכתחלה ע"ש וא"כ מ"פ בסוגיין והא פ"ר היא נימא כיון דאפי' אי אין מלקט לאכילה בדיעבד יוצא המצוה כנ"ל לכך כי מלקט לאכילה ממעטין לכתחלה ויש לחלק הענינים וא"כ התינח אי אמרינן לולב א"צ אגד שפיר משכחת בעידנא כשמגביהם בזא"ז משא"כ אי הוי אמרינן דמתני' אתיא כמ"ד לולב צריך אגד א"כ ל"ה בעידנא וא"כ גם אם עבר ומיעטן פסול משום מה"ב):

והנה ראיתי בקונטרסו של כ"ת שמביא בשם המפורשים שנתקשו בד' הריב"א שבמרדכי הנ"ל שכ' דמתקן הוי איסור דאוריי' דמנ"ל הא לפענ"ד יש הוכחה לדבריו ע"ד הפלפול דהנה י"ל בדעת הריב"א שמפרש פלוגתא דראב"ש ורבנן לאחר דמוקי באית לי' הושענא אחריתי ול"ה מתקן ולכאורה אמאי קא' רבנן דאין ממעטין וי"ל דתרווייהו ס"ל דשא"מ מותר ומיירי בשלקטן לאכילה ואי דהוי פ"ר כיון דאית לי' הושענא אחריתי הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' כפירוש הערוך שהובא בתוס' שבת ק"ג ויומא ל"ה ואפ"ה לרבנן אין ממעטין כיון דמיירי בשהביאו לו ההדס האחר בי"ט וא"כ בעיו"ט ביה"ש הא הי' אסור למעט וכיון דאתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא וא"כ א"א לו ללקוט לאכילה כיון דהענבים אסורים באכילה משום מוקצה עפמ"ג במש"ז סי' תרמ"ו סק"ה בשם הלבוש משא"כ ראב"ש הרי כאבוה ס"ל דלית לי' מוקצה כדא' בשבת מ"ד. ולפי"ז שפיר מוכח כד' הריב"א דע"כ במיעוט הענבים איכא איסור דאוריי' דאי לא הוי רק איסור דרבנן הלא כ' התוס' בביצה ל"א. דהיכי דאתקצי מחמת איסור דרבנן ל"א מיגו דאתקצי לביה"ש כו' היכי שהמוקצה נסתלק מן העולם וא"כ הי"ל למישרי גם אליבא דרבנן למעט לכתחלה אחר שהובא לו ההדס האחר:

ומדי עיוני בהאי ענינא חזות קשה הוגד לי בש"ס ע"ז מ"ז. בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קמיבעיא לי' יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ובתוס' שם הקשו דתפשוט דאין דחוי מההיא דאם מיעטן כשר ותי' דהתם בידו למעט אבל הכא אין בידו דע"י עכו"ם צריך לבטלה ולכאורה קשה דהרי הכא קיימינן אליבא דר"ל והרי לעיל מ"ב. פרכינן לר"ל דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת אמאי אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם תהוי כע"א שנשתברה מאליה ומשני אביי התם. בשפחתה וא"כ ע"י שבירה גם ישראל יכול לבטל ולפי"ז הרי תנן בע"ז מ"ט: כיצד מבטלה נטל הימנה מקל או שרביט אפי' עלה הר"ז בטלה וא"כ הי' ביד הישראל לבטל בעצמו האשרה ע"י קציצת הלולב מן הדקל דמהני לר"ל. כמו נשתברה מאלי' ואפי' אי נימא דהסוגיא שם אזלא אליבא דרבא דמשני התם דאפי' ע"י שבירת ישראל ל"מ משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ג"כ קשיא. דהרי באמת הקשו הראשונים ז"ל הלא הישראל לא קני לה לע"ז בהגבהה דאין זכיי' באיסוה"נ ותי' המג"א בסי' תקפ"ו דכיון דבאחריותי' דישראל קאי הו"ל ע"ז של ישראל וא"כ התינח בתלוש משא"כ במחובר הא קרקע אינה נגזלת וליכא חיוב אחריות א"כ מהני גם קציצת הישראל לבטלו כע"ז שנשתברה מאלי' דמותרת לר"ל וא"כ הוי שפיר בידו ול"ה דיחוי:

אמנם נלפענ"ד דע"כ א"א לומר שהביטול הי' ע"י קציצת הלולב מן הדקל דא"כ תקשי ממ"נ אי קצצו הגוי מערב יו"ט הא בכה"ג לא שייך דיחוי כמ"ש בתוס' סוכה ל"ב. דהתם לא איבעיא לן אלא בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט אבל בעלתה בו תמרה מעיו"ט קודם שהגיע זמן מצותו לא חשיב דיחוי וה"ה בביטלה מעיו"ט ע"ש [ועפי"ז יש לתמוה ע"ד הרמב"ם פ"ב מה' בכורים הט"ז שכ' אשרה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן ולכאורה יש להעיר דהרי הך מילתא אי יש דחוי אצל מצות או לא הוא איבעיא דלא איפשטא וקיי"ל דרק לחומרא אין דחוי אצל מצות ולא לקולא וא"כ אפי' אי נימא דלאו כקדשי מקדש הן א"א להביא בכורים מדקל זה דדילמא יש דיחוי ולא הוי בכורים וקא מעייל חולין בעזרה. והנה לכאורה הי' איפשר לומר דדיחוי מעיקרא הא פשיט לי' מהא דאשחור מעי"ט דאין דיחוי ורק באשחור ביו"ט דהוא נראה ונדחה מיבעיא לי' וא"כ י"ל דהרמב"ם קאי בשנעשה אשרה קודם שהי' חל עליו מצות בכורים והוי דיחוי מעיקרו ובזה הא פשיטא דאין דיחוי אצל מצות ולכך קא' הטעם דכקדשי מקדש הן אמנם לפי"ז קשה דהרי אינו חל מצות בכורים רק כשהדקל והפירות הם של ישראל וביד עכו"ם הא לא משכחת מצות בכורים וע"כ דמיירי שהישראל קנה הקרקע והפירות מהעכו"ם ומוכרחין אנו לומר שהעכו"ם ביטלה קודם שמכרה להישראל דאל"ה הרי נעשה ע"ז של ישראל ואין לה ביטול וא"כ הו"ל כנקטם ועלתה בו תמרה מעיו"ט דל"ש דיחוי וה"נ הא נתבטלה הע"ז בשעה שהיתה עדיין ביד העכו"ם של"ה חל מצות בכורים. ובמה שרצה הלח"מ פ"א מה' שופר ה"ג להעמיס בד' הרמב"ם שם לחלק בין עלתה בו תמרה מעיו"ט לאשרה שביטלה מעיו"ט יש לדבר הרבה לא עת האסף פה. ואי דנימא דמיירי כשהי' הדקל מקודם של ישראל ומשגדלו הפירות ונתחייבו בבכורים מכרו לעכו"ם ועשאו העכו"ם אשרה וביטלה וחזר הישראל ולקחה ממנו ז"א דא"כ דנעשה אשרה אחרי שכבר היו ראויין לבכורים תדר הו"ל נראה ונדחה וא"כ אפי' אי בכורים לאו כקדשים הם אין להביא בכורים מאשרה שביטלה דכיון דנראה ונדחה הא מספקא לן דילמא יש דיחוי ולא בכורים הם וקמעייל חולין לעזרה וממ"נ קשה ע"ד הרמב"ם ז"ל. אמנם י"ל כדא' ב"ב פ"א: גבי ספק בכורים דמקדיש להו וליכא חולין בעזרה וה"נ איפשר דמקדיש להו על תנאי ובלא"ה י"ל דל"ד הא לנקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה מעיו"ט דהתם בערב יו"ט הא לא משכחת כלל מצות לולב אז משא"כ בדקל ופירות שביד עכו"ם הרי יוכל לחול על הפירות הללו מצות בכורים כשימכרם לישראל. וראי' לחילוק זה נראה מהא דא' ביומא ס"ד. מ"ט דרב דאמר בעלי חיים אין נדחין יליף ממחוסר זמן כו' מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה ובתוס' שם כ' ואפי' לר' יוחנן כו' ל"ד למח"ז דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' וקשה לכאורה דהרי בתמורה י'. ס"ל לר' יוחנן קדושה חלה על העוברין ולפי המסקנא התם בתם במעי תמימה אפי' בר פדא מודה דקדושה חלה על העוברין א"כ גבי מח"ז נמי כשהקדישו במעי אמו נדחה ג"כ אחר ההקדש וקשה נילף ממח"ז דדיחוי מעיקרו ל"ה דיחוי ומכ"ש דקשה למ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים א"כ כל ולד קדשים נדחה במח"ז אחר ההקדש ועכצ"ל דלא חשיב דחוי לאחר ההקדש אלא היכי דמשהוקדש הי' יכול להיות קרב כגון בהמה של שני שותפין אי הי' מקדישין שניהם הלא היתה חזיא להקרבה משא"כ בולד במעי אמו נהי דמוקדש הא לא משכחת שיהי' אז בר הקרבה כלל דאי הי' שוחטין האם הי' הולד פסול להקרבה משום יתום עי' בכורות נ"ו. ובכה"ג לא מיקרי דיחוי אחר ההקדש וה"ה די"ל הכא סברא זו דבשלמא בנקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה מעיו"ט הא נתקן הדיחוי קודם חלות המצוה כיון דבערב יו"ט לא משכחת חלות מצות לולב כלל משא"כ בבכורים כשהפירות הם ביד עכו"ם הא שפיר משכחת שיהי' עתה על הפירות הללו חובת מצות בכורים כשיבאו ליד ישראל ובכה"ג איפשר דיש דיחוי ועוי"ל דהרמב"ם קאי התם באילן שנטעו ולבסוף עבדו דנעבד במחובר שרי להדיוט ומאיס לגבוה אפי' אחר ביטול ולכך קא' דבכורים הוי כלגבוה ולא מכח דיחוי קאתינן עלה ערמב"ם פ"ח מה' לולב וספי"א דפרה) ואי כשקצצו העכו"ם ביו"ט הרי בלא"ה אין יוצאין בו משום מוקצה כמבואר מד' הפוסקים בא"ח סי' תרנ"ה בערבה שנקצצה ביו"ט אסור להניחה בלולב בו ביום ול"ד ללולב שהובא מחוץ לתחום או שופר שהובא מחוץ לתחום בסי' תקפ"ז דיוצאין בו משום דהתם לאו מוקצה הוא הוא דחזי לישראל אחר אבל נתלש ממחובר דאסור לכל ומוקצה גמור הוא לטלטל העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה בשוא"ת ע' בשערי תשובה שם בשם שו"ת פנ"י ואי דקיי"ל אין מוקצה בשל גוי הרי כ' בט"ז א"ח סי' ש"י סק"ב דזהו דוקא כשהוא מוקצה מחמת חסרון הכנה דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ע"ש ובאמת הדבר מוכרע מסוגיא דביצה כ"ד: בנכרי שהביא דורון דאם יש במינו במחובר או שמחוסר צידה אסור וע"כ דאם הוא מוקצה מחמת חסרון מלאכה כגון מחובר ומחוסר צידה הוי מוקצה גם בשל נכרי וא"כ אם נקצץ הלולב מן הדקל ביו"ט בלא"ה אסור לצאת בו משום מוקצה וע"כ שביטלו העכו"ם ביו"ט ע"י אמירה כביו"ד סי' קמ"ו ס"ז וא"כ לא הי' ביד הישראל לבטלו:

והנה בפירש"י שם פי' באשירה שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדא' במתני' נוטל מה שהחליף כו' ולפענ"ד תמוה דנהי דהלשון דקא' בגמ' המשתחוה לדקל מיושב גם לפירש"י עפמ"ש בתוס' שם מ"ח. דבאילן שמושרש בקרקע לא נאסר בגידע ופיסלו בלא השתחוי' אבל עכ"פ אינו מובן אמאי לא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרש בפשיטות דהבעיא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או בשנטעו ולבסוף עבדו א אליבא דריב"י והישראל קצץ הלולב מן הדקל מעיו"ט דלא נתבטל ואח"כ ביטלו העכו"ם ביו"ט. וגוף הפירוש בשגידעו ופיסלו לשם ע"ז דנתבטל עיקר האילן ע"י שנוטל מה שחידש הוא תמוה לפרש הכי בסוגיין דהרי גם ע"י שנוטל הישראל החידוש משתרי עיקר האילן כמבואר בדף זה עמוד ב' ובדף מ"ח. ובפירש"י שם וא"כ הוי שפיר בידו וכל שבידו ל"ה דחוי כקושי' התוס' ולבר מן דין לא ידעתי מה דיחוי שייך כאן הרי א' התם לעיל מיני' במשתחוה לקמת חיטין קמחה כשר למנחות משום דנשתנה דמעיקרא חיטי והשתא קמחא והכי מבואר בתוס' זבחים צ"ו. ד"ה אלא דהיכי דנשתנה לפנים חדשות ל"ש לומר דנדחה ע"ש ומכ"ש הכא דלאחר שנטל מה שהחליף וגדילים לולבים אחרים הרי פנים חדשות באו לכאן ואיך שייך דיחוי בזה:

והנה בתוס' בע"ז שם ובראשונים ז"ל נתקשו בהא דמיבעיא לי' לר"ל באשירה שביטלה אי כשר למצוה משום דיחוי הרי בסוכה ל"א: אמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וכיון דבדיעבד כשר גם קודם הביטול איך שייך לומר דנדחה שאין יוצאין בו גם לאחר הביטול ונלפענ"ד בישוב זה דהנה בפירש"י סוכה שם פי' לולב של עכו"ם וז"ל ששימשו בו לעכו"ם לכבד לפניו בקרקע א"נ שעבודתה בלולב להעבירו לפני' או לזרקה בו עכ"ל ולכאורה תמוה אמאי לא פירש בפשיטות לולב של ע"ז עצמה שנטע האשרה מתחלה לכך או שהשתחוה העכו"ם להלולב והנה בהא דפי' שעבודתה בלולב להעבירו לפניו או לזרקה בו י"ל דנתכוין לישב בזה קושי' התוס' שם שהקשו דמכי אגבה נעשית ע"ז של ישראל ולכך פי' דמיירי בכה"ג דבאמת לא נעשית תקרובת ע"ז ממש דהא לא נאסר משום תקרובת ע"ז אלא כשהוא כעין פנים כדא' בע"ז נ"א. דבעינין זריקה המשתברת אפס דהב"י ביו"ד סי' קל"ט הביא בשם המרדכי דאפי' תקרובת שאינו כעין פנים מאיס הוא למצוה כדמצינו במשתחוה לדקל דמאיס למצוה אע"ג דשריא להדיוט וכ"כ רי"ו נתיב י"ז ח"ד וא"כ ל"ק דנעשית ע"ז של ישראל כיון דבאמת לא נאסר להדיוט רק משום מאיס למצוה וליכא חילוק בין אם הוא של ישראל או של גוי אבל במה שפירש"י ששמשו בו לע"ז לא הועיל כלום ודוחק לומר דס"ל לרש"י כשי' הר"א ממיץ שהובא בטיו"ד סי' קמ"ו שכ' כיון דע"ז של גוי ונעשית של ישראל רק מדרבנן ל"מ ביטול לכך במשמשין לא גזרו וכמ"ש בשעה"מ פ"ח מלולב ליישב ד' רש"י ז"ל בזה כיון דבאמת משמע מכ"ד דרש"י ז"ל לא קאי בשיטה זו ועחי' הרשב"א סוכה שם וע"כ כתי' התוס' שם דלא נתכוין לזכות א"כ הו"מ לפרושי גם בע"ז עצמה ולפענ"ד בכונת רש"י ז"ל בזה דהרי באמת קשה אמאי אם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי לפי המתבאר מדברי הראשונים ז"ל בע"ז כ"א. דבע"ז עובר משום לאו דלא תביא תועבה אל ביתך גם בלא נהנה רק בהכנסה לרשותו בלחוד דלא כהחינוך מצוה תק"ט. וא"כ למה יצא בדיעבד בלולב של עכו"ם נהי דמצלל"נ הרי אכתי איכא איסור דלא תביא תועבה אל ביתך והו"ל מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלכך פירש"י ז"ל דמיירי במשמשי ע"ז וס"ל כד' הרמב"ן שבסה"מ מצוה קצ"ד דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא רק בע"ז עצמה ומשמשי ע"ז אינו בכלל זה וא"כ ל"ה מהב"ע ומכ"ש לפי' השני דל"ה תקרובת ע"ז ממש רק מאיס למצוה בודאי ל"ה מה"ב דנהי דבפסחים ל"ה: אמרינן דגם בטבל טבול מדרבנן שייך מה"ב עפירש"י שם בכ"ז הוא רק באיסור דרבנן ממש ולא היכי שהוא רק חומרא דרבנן וא"ש. ולפי"ז מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דהתינח במשמשי ע"ז שפיר אם נטל כשר כיון דמצלל"נ ולא תביא תועבה ליכא במשמשין משא"כ בע"ז בסוגיין הא מיירי בהשתחוה לדקל שהלולב עצמו הוא ע"ז א"כ איכא לאו דלא תביא תועבה וא"כ קודם הביטול אפי' בדיעבד לא יצא משום מהב"ע ושפיר מיבעיא לי' לר"ל לאחר הביטול אי אמרינן דחוי אצל מצות והבן זהו מה שעלה במצודתי בביאור סוגיא זו בס"ד ואכתבם על ספר למען תת לו אות כי השתעשעתי בדברי פלפולו אשר העלה על ספרא דמר אביו הגאון זצ"ל ומצאתים טובים ונכחים בנוים על אדני סברות ישרות. וה' יזכהו להגדיל תורה ולהאדירה ויפוצו מעיני תורתו וחכמתו חוצה כנפשו ונפש ידידו מ"ח דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף