הרי בשמים/א/קח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א קח

סימן קח

לק"ק זוראוונא

בעזה"י יום ד' ער"ח ניסן תרמ"א לפ"ק סטריא.

להני תרין ריעין דלא מתפרשין ה"ה ש"ב העלם המופלג ברק השנון מחודד ומשכיל כ' יואל אשכנזי נ"י ורעהו בדומה לו המופלג ברק השנון השלם כ' ירמיהו כ"ץ נ"י שיינער:

מכתבם הגיעני ולאשר ראיתי מתוכו כי רוח תשוקה בלתי מוגבלת סוערת בקרבכם לשמוע מפי דבר ה' זו הלכה ולהתענג בדשן הפלפול נפשותיכם וחזקו עלי דברי שאלתכם ובקשתכם לתת לכם מענה אמרתי אערכה נא דברי תשובתי אליכם למען רוות צמאונכם ולהלהיב לבכם לתורה ולתעודה. וזה יצא ראשונה:

בדבר אשר העירותם ע"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' נחלות הלכה ה' וז"ל אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אעפ"י שהוא בשטר אע"ג שגבו קרקע בחוב אביהם כו' הרי מוכח דס"ל להרמב"ם ז"ל שעבודא לאו דאורייתא דבפ' ג"פ משמע דהא בהא תליא דאי שעבודא דאוריי' גבו קרקע יש לו ואי של"ד גבו קרקע אין לו ואיך פוסק הרמב"ם בפי"א ממלוה ה' ד' דשעבודא דאוריי' וסתרי פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי. הנה לפענ"ד הי' נראה לתרץ ע"ד הפלפול עפי"מ שהקשה הפנ"י ב"ב קע"ה ע"ב אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר וא' מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים ואלא מ"ט אמרו מע"פ א"ג אלא מנכסים בנ"ח משום פסידא דלקוחות א"ה מלוה בשטר נמי אינהו נינהו דאפסדי אנפשייהו ורבה א' ד"ת א' מע"פ וא' מלוה בשטר א"ג אלא מנכסים בנ"ח מ"ט של"ד כו' ומי אמר רבה הכ' והאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו רבה טעמי' דבני מערבא קא' ולי' לא ס"ל והקשה הפנ"י מד' הרשב"א בחי' לקידושין י"ג ע"ב שדייק מדברי רש"י שם ד"ה ל"ד וז"ל ל"ד הוא לומר נכסי דבר אינש כו' אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב לי' נכסי אחראין לך משתעבדי מע"פ לא משתעבדי עכ"ל והקשה הרשב"א דהא אי של"ד אפי' מלוה בשטר נמי של"ד וע"כ הוכיח דהיכי ששיעבדו בפירוש לכ"ע שיעבודא דאורייתא ולפי"ז קשה מסוגיא הנ"ל דא"כ מאי מקשה דרבה אדרבה דכאן א' של"ד ולמה אית לי' גבו קרקע יש לו הרי נוכל לשנויי בפשיטות דהתם שיעבדו בפירוש ולכך שיעבודא דאורייתא והניח בצ"ע. ומה שנלפענ"ד לתרץ קושיא הלזו דהנה התוס' הקשו שם מ"פ מהא דגבו קרקע יש לו דמוכח דס"ל שעבודא דאוריית' הרי מיני' דידי' לכ"ע שעבודא דאוריית' ונראה דהנה הטעם דגבו קרקע יש לו דכמאן דמשעבד בחיי אבוהון דמי וקרינא בי' בכל אשר ימצא לו והנה בב"ב קכ"ה ע"א מבואר שם דהא דגבו קרקע יש לו תליא בהאי דינא דר"נ דקא' יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה אותה מהן ע"ש ובש"ס פסחים ל"א ע"א רוצה הש"ס לומר טעמא דר"נ דקא' היתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה מהן משום דלמפרע הוא גובה והוי כמו שהי' בחיי אבוהון שלו ע"ש. והנה הקשה אותי הרב החריף וכו' מוה' מאיר דרוקער נ"י מפה"ק למה נימא למפרע הוא גובה משום דאיגלאי מילתא למפרע אמאי לא נימא דתליא זה אי אמרינן ברירה או לא אמנם באמת אי אמרינן שיעבודא דאורייתא לק"מ דכך גזרה התורה שיש לו שעבוד הקרקעות תיכף ואם יפרע לו יופקע השעבוד ולפי זה שפיר פריך הש"ס דכיון דאמר רבה גבו קרקע יש לו ע"כ מטעם דלמפרע הוא גובה כנ"ל וקשה נימא אין ברירה וע"כ מטעם דשיעבודא דאוריית' א"כ ממילא מוכח ע"כ דס"ל לרבה שיעבודא דאורייתא ול"ק קושי' התוס' וממילא מיושב ג"כ קושי' הפנ"י הנ"ל דהתינח אי נימא דס"ל לרבה שיעבודא דאוריי' שפיר אמרינן דהי' למפרע של אביהן גם בעודו בחיים חיותו ול"ש לומר אין ברירה דכך גזרה התורה שיתחיל השעבוד תיכף משא"כ אי נימא שעבודא לאו דאוריית' ורק מטעם שהוא שיעבדו בפירוש אם כן שוב תליא בברירה והדר תקשי דנימא אין ברירה. ועפי"ז אזדא ממילא תמיהתכם ע"ד הרמב"ם הנ"ל דמהש"ס הנ"ל אינו מוכח רק אי ס"ל גבו קרקע יש לו וע"כ דאמרינן דהוברר למפרע שהי' של אביהן מחיים וע"כ משום דשעבודא דאורייתא כנ"ל אבל מ"ד גבו קרקע אין לו אינו מוכרח דיסבור של"ד דאף דשעבודא דאורייתא מ"מ למאי דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה גבו קרקע אין לו דהוי ראוי דלא זכה למפרע דלא נשתעבד מה"ת רק מכאן ולהבא ולכך גבו קרקע אין לו אף דשיעבודא דאוריית' וממילא ל"ק נמי קושי' התוס' ב"ב קכ"ו ע"א שהקשו ג"כ לר"פ דס"ל אפי' גבו קרקע אין לו ע"כ דס"ל של"ד ובקידושין י"ג סבר ר"פ שיעבודא דאוריית' והניחו בצ"ע ולדברינו ל"ק דעד כאן ל"ק רק דמ"ד גבו יש לו ע"כ ס"ל שעבודא דאוריית' ומטעמא דאמרן אבל מ"ד גבו קרקע אין לו אינו מוכרח דיסבור של"ד דשפיר ס"ל שעבודא דאורייתא ואפ"ה גבו קרקע אין לו משום דהוי ראוי:

ומדי עברי בין בתרי הענינים האלה עלה במצודת עיוני פלפולים נחמדים ת"ל ולא אמנע מלרשום אותם עלי גליון. ויסוד הדברים הוא בסוגי' דפסחים ל"א ע"א תנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחה"פ מותר בהנאה אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל הוי קאי הב"ע כשהרהינו אצלו. והנה הרמב"ם פ"ה מה' חמץ ה' ה' כ' וז"ל ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם א"ל אם לא הבאתי מעות מכאן ועד יום פ' קנה חמץ זה מעכשיו ה"ז ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחה"פ והוא שיהי' אותו זמן שקבע לו קודם הפסח ואם לא א"ל קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאלו הוא פקדון אצל עכו"ם ואסור בהנאה לאחה"פ והמפרשים תמהו על הרמב"ם ז"ל שכ' דבעי' שיגיע הזמן קודם פסח א"כ מ"פ הש"ס כאן לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה הרי אי הגיע הזמן ק"פ גם לרבא בימי הפסח כבר עמד ברשות נכרי ואמאי ניחא לי' לאביי טפי מלרבא עיין ברא"ש ובק"נ ובצל"ח מ"ש בזה עוד ראיתי מקשין איך ס"ד דהש"ס למימר דלכך נכרי שהלוה לישראל ע"ח אחה"פ מותר בהנאה משום דלמפה"ג איך שייך לומר גבי גוי למפה"ג הרי אפי' הפקעת הלואתו מותר בגוי והיכי ס"ד לומר דמשועבד למפרע כיון דא"צ להחזיר לו ההלואה עפ"י דתוה"ק רק משום קידוש השם ובמקום דל"ש ק"ה א"צ להחזיר לו ההלואה כלל. והנלפענד"ל דהנה הפנ"י דקדק בכאן אמאי ל"ק הכא בשהרהינו אצלו וכדר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון כדא' לקמן ונלפענ"ד דהנה העירו עוד המפרשים למאי דס"ד דמיירי בלא הרהינו במאי קנה הנכרי את המשכון והנה לאביי י"ל דקנה בכסף ההלואה שנתן לו אולם רבא הא קא' ביבמות ל"ז הלכתא כוותי' דר"י לגבי ר"ל לבר מתלת ור"י הא ס"ל ר"ת מעות קונות ומדלעמיתך בכסף לנכרי במשיכה אולם הרי באמת בב"מ מ"ח ע"א קא' רבא קרא ומתניתא מסייע לי' לר"ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת אם כן יש לומר איפכא מדלעמיתך במשיכה הא לנכרי בכסף ועכצ"ל דרבא ס"ל דלנכרי בשניהם בכסף או במשיכה וכמ"ש התוס' בבכורות י"ד ריש ע"א ולעמיתך אתא לענין אונאה וכמ"ד גזל עכו"ם אסור מה"ת ע"ש אמנם עדיין אינו נכון דבשלמא לאביי דקא' למפרע הוא גובה ומבואר בנתה"מ סי' קצ"ט סק"ב דהוי כאלו קנוי' הקרקע להמלוה בשעת ההלואה כשנותן הכסף לידו והוי כאומר לו קנה מעכשיו ולכשאגבך וכיון שנתרצה להגבותו קנה למפרע משעת נתינת המעות כיון דאדעתא דקנין נותן לו המעות בתחלה והגוביינא הוא רק סיום התנאי דל"ב קנין ע"ש וכן מבואר ברי"ט אלגזי על ה' בכורות כ"ב גבי פלוגתא דר"ה ורבה ביצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר ע"ש וא"כ שפיר נקנה החמץ להנכרי מתחלה בעד הכסף שהלוה לו ולהכי שפיר קאי ברשותי' דנכרי אפי' אי לא הרהינו משא"כ לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה אפי' נימא דמיירי שהגיע זמנו ק"פ עכ"פ הא מתחיל הקנין משהגיע זמן פירעון ואז המעות כבר הוא מלוה אצל הישראל ומלוה הא אינו קונה במכר דהא דא' בקידושין מ"ז ע"א ושוין במכר שזה קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים אבל במלוה שיש לו אצל הלוקח אינו קונה כמבואר בתוס' ב"מ ט"ז ע"א ד"ה ההוא שטרא ע"ש ואע"ג דהרמב"ם בפ"ז ממכירה ה' ד' פוסק דמלוה קונה במכר כבר כתבתי בחי' בביאור דבריו דאע"ג דפוסק לענין קידושין דמקדש במלוה אינה מקודשת הטעם הוא עפי"ד הריטב"א בחי' לקידושין י"ג שביאר הטעם דמ"ד דשיעבודא ל"ד משום דאין קנין לחצאין ומ"ד ש"ד דכיון דמעיקרא נשתעבדו הנכסים נהי דקנין גמור אינו אבל קנין שעבוד יש ע"ש ואנכי הסברתי הדברים עפי"ד התומים בסי' מ"ט שכ' דהא דא' בבכורות מ"ח נכסוהי דבר אינש אינון ערבין בי' ולא יתבע הערב תחלה היינו אי שעבודא ל"ד אז עיקר השעבוד הוא רק על הלוה וכופין לפרוע רק הואיל ואינו ציית יורדין לנכסיו ולכך אין להם אלא תורת ערב אבל אי שיעבודא דאוריי' תיכף משתעבדין לו הנכסים בעת שהלוה אינם בגדר זה של ערב דנימא לא יתבע הערב תחלה ע"ש וא"כ למ"ד ש"ד אינו קנין לחצאין כיון דתיכף משתעבדין הנכסים וא"כ מתחלה משעת ההלואה נקנו נכסי הלוה מדין כסף קנין שעבוד רק שאינו קנין גמור כ"א התחלת קנין ומש"ה אח"כ כי מקנה לו בעד דמי ההלואה איזה קרקע קונה שפיר מדין כסף כיון שלא בא עכשיו לעשות קנין חדש שכבר בשעת ההלואה הי' קנוי לו קרקע זו בכלל שעבוד כל נכסי הלוה אלא שלא הי' קנין גמור ועכשיו אינו אלא גמר קנין וכל כי האי שאינו רק גמר קנין מהני ג"כ לקנות במלוה משא"כ גבי קידושין אפי' אי שעבודא דאוריית' אינה מקודשת במלוה כיון דגוף האשה לא נשתעבדה להתקדש לו מחמת המלוה וא"כ באה עתה להתקדש עצמה במלוה מחדש לגמרי ומלוה ל"ח כסף אלא לענין גמר קנין אבל לא לעשות קנין חדש ולפי"ז התינח לענין קנין קרקע משא"כ לענין מטלטלי הא לכ"ע של"ד כמ"ש התוס' סוף ב"ב והבעה"ת שער מ"ג משום שיכול להבריחן ולא סמיך עלייהו ע"ש [וע' ברשב"א בחי' לקידושין ובב"ק בסוגי' דפרה וטלית שכ' דלמ"ד ש"ד אף מטלטלי משתעבד' מד"ת וכ"נ מד' התוס' ערכין כ"ג וכ"כ הראב"ן סוף ב"ב והרמב"ן במלחמות בסוגיין] וא"כ ל"מ לענין החמץ שהוא מטלטלי קנין כסף של ההלואה ואף שעשה החמץ אפותיקי כדקתני נכרי שהלוה לישראל ע"ח מ"מ הא קיי"ל בב"ק ל"ג ע"ב עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו וא"כ במטלטלין אפי' באפותיקי של"ד וא"כ זהו דפריך הש"ס אפי' אי מיירי בהגיע הזמן ק"פ בשלמא לאביי דא' למפה"ג שפיר ברשותי' דנכרי קאי דקנה לי' בכסף ההלואה משא"כ לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה א"כ למאי דס"ד דמיירי בלא הרהינו כ"ז שלא נטל את החמץ ברשותי' דישראל קאי דליכא למימר דקנה לי' בכסף דהרי במטלטלי דשל"ד אפי' קנין שעבוד אינו לחצאין וא"כ בא לעשות קנין חדש ומלוה הא א"י לעשות קנין חדש כנ"ל ולזה משני הש"ס בשהרהינו אצלו ול"ב למימר מטעם דר' יצחק אלא כיון דהרהינו אצלו קנה לי' הנכרי במשיכה וכיון דהגיע ז"פ ק"פ ברשותא דנכרי הוי קאי בתוך ימי הפסח ולכך מותר בהנאה אחה"פ וא"ש ועפי"ז ממילא אזדא גם הקושיא הנ"ל שמקשין דאיך שייך לומר גבי גוי למפה"ג הרי אפי' הפקעת הלואתו מותר בגוי וכיון דא"צ להחזיר לו ההלואה עפ"י דתוה"ק רק משום ק"ה ובמקום דליכא ק"ה א"צ להחזיר כלל ההלואה והיכי נוכל לומר דמשועבד למפרע ולדברינו ניחא דכיון דע"כ אתינן עלה רק מדין קנין שקנה בכסף ההלואה דהוי כאומר לו קנה מעכשיו ולכשאגבך ואדעתא דקנין נותן המעות כמ"ש בשם הנתה"מ הנ"ל וא"כ הא מבואר ביש"ש פ' הגוזל ומאכיל סי' כ' דאם נתן הגוי מעות לישראל על מקח שקנה חפץ אצלו אם אינו נותן לו החפץ הוי גזל ממש ורק מלוה להוצאה ניתנה ע"ש ולפי"ז ה"נ כיון דלדברינו הנ"ל הא מדין קנין נקנה להנכרי החמץ וא"כ בכה"ג אם לא יתן לו החמץ הא הוי גזל ממש וגזל עכו"ם אסור ולכך אמרינן שפיר דלמ"ד למפה"ג מעיקרא ברשותי' דנכרי הוי קאי. ועפי"ז נכון ליישב ד' רש"י ז"ל בסוגיין דקא' לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי ע"ח לאחה"פ אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר לימא בהא קמיפלגי דמ"ס למפה"ג ומ"ס מכאן ולהבא הוא גובה ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר והא איפכא מיבעיא לי' למ"ד התם א"ע הכא עובר למ"ד התם עובר הכא א"ע ופירש"י ז"ל לאחה"פ א"ע אם נהנה ממנו ודקדק המהרש"א ז"ל מנ"ל לרש"י ז"ל דהפלוגתא הוא רק לענין איסור הנאה לאחה"פ הרי מדקתני עובר וא"ע דילמא הכונה אם עובר עליו בתוך הפסח אם לאו דהא לר"ש קיימינן ואינו אסור בהנאה חמץ לאחה"פ אלא מטעם שע"ע הב"י עי' בדבריו ונלפענ"ד דהנה לכאורה יש להעיר גם בכאן הערת הרב מו' מאיר הנ"ל דהאיך נוכל לומר דלמ"ד למפה"ג א"ע בנכרי שהלוה לישראל ע"ח מטעם אכמ"ל דהי' של נכרי הרי אין ברירה דנהי דס"ל לר"מ יש ברירה הא כ' התוס' בגיטין כ"ה דרק במברר דבריו בפירוש שאומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש כו' אז ס"ל לר"מ ברירה אבל באינו מברר דבריו ס"ל גם לר"מ א"ב וליכא למימר כתי' הנ"ל מטעם דשיעבודא דאוריי' כיון דבמטלטלי הא לכ"ע של"ד כנ"ל אולם לק"מ דהרי קיי"ל בדרבנן יש ברירה וע' שא"ר הלכות חמץ סי' פ"ט ולפי"ז התינח לאחה"פ אבל בתוך הפסח לענין ב"י דאוריי' שפיר י"ל דעובר מטעם אין ברירה ואי דא"כ גם לאחה"פ יהי' אסור מטעם שעבר בפסח בב"י ז"א דהרי הטעם דבדאוריי' א"ב משום דסד"א לחומרא כמ"ש הר"ן פ' כל הגט וע' שעה"מ פ"ח מה' עירובין וא"כ סד"א הא אינו רק מדרבנן לחומרא והיכי דלא עבר בפסח רק מדרבנן הא מבואר בפוסקים דאין החמץ אסור לאחה"פ ושפיר פריך הש"ס דלמ"ד למפה"ג הל"ל דהחמץ מותר לאחה"פ ולכך פירש"י ז"ל דמיירי רק לענין לאחה"פ אבל לענין תוך הפסח הא מ"מ מדרבנן עבר בב"י משום דא"ן ברירה אמנם אכתי קשה דהא הקושיא הנ"ל דאין ברירה אפשר ליישב בפשיטות עפי"ד הרשב"א בתשו' ח"ב סי' פ"ב וביאר הדברים בנתה"מ סי' ס"א דדוקא בהריני בועליך ע"מ שירצה אבא הואיל שא"א שיחולו הקידושין בעת שיבורר התנאי דהוי אז כהדרא סודרא למארי' כי הבעילה כבר היתה וצריך ע"כ בקיומו של דבר למפרע אז תלוי בברירה אבל היכא שא"צ לקיומו של דבר לקדמותו מותו והדבר יכול לחול אח"כ בעת שיבורר אז שפיר אמרינן ג"כ הוברר הדבר למפרע ע"ש ועיין תוס' בבא קמא ס"ט ד"ה כל הנלקט וע' במקנה קידושין ס"ד בתוס' ד"ה רבי סבר ובמק"ח ס' תנ"ד. ואם כן ה"נ הא לגוף קנין החמץ אין אנו צריכין שיחול למפרע כי חלות הקנין יכול להיות מכאן ולהבא לכן שפיר אמרינן ג"כ הוברר הדבר למפרע וא"כ הדרק"ל למה פירש"י דוקא על אחה"פ אמנם לדברינו הנ"ל נכון כיון דלס"ד מיירי בלא הרהינו וא"כ קנין החמץ אינו אלא מכח כסף ההלואה כנ"ל וא"כ צריכין אנו שיחול הקנין דלמפרע דוקא וא"כ שפיר שייך אין ברירה ובתוך הפסח שפיר הי' עובר עכ"פ מדרבנן וכנ"ל ולכך פירש"י דלא מיירי רק לענין אחה"פ:

אמנם באמת בלא"ה אפשר ליישב הקושיא הנ"ל מברירה עפי"ד השא"ר סוף ה' חמץ שכ' לחלק בין תנאי שהוא בקום ועשה ובין תנאי שהוא בשוא"ת דבתנאי שהוא בשוא"ת אמרינן יש ברירה ע"ש וה"נ הא התנאי בשוא"ת אם לא יפרע לו ושפיר אמרינן ברירה וא"ש אף לר"י דס"ל בביצה ל"ז ול"ח דגם בדרבנן אמרינן א"ב ואפי' בתולה בדעת אחרים ע"ש וניחא לי ליישב בהא גם הקושי' השניי' שהקשה אותי הרב החריף מו"ה מאיר הנ"ל בהא דקא' הש"ס בריש סוגיין כל היכי דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף הרי איכא נ"מ גם באקדיש לוה וזבין לוה דכי הגיע הזמן ופרע הלוה לאביי אגמ"ל שהי' הקרקע שלו ושפיר אקדיש ושפיר זבין והדברים ק"ו דאם לענין המלוה שהקרקע לא היתה מעיקרא שלו ואפ"ה כי גבאה לבסוף אמרי' אגמ"ל שהי' שלו ושפיר אקדיש ושפיר זבין מכ"ש לגבי הלוה שהקרקע היתה באמת גם מקודם שלו רק שבשעת ההלואה נשתעבדה להמלוה א"כ לא כ"ש דנימא אגמ"ל שהיתה שלו ושפיר אקדיש ושפיר זבין ולהנ"ל ניחא דלגבי הלוה הא הוי תנאי בקו"ע אם יפרע וא"כ שפיר הדר הדין לברירה:

והנה עוד הקשה הפנ"י ז"ל בחי' בסוגיין לשי' התוס' בגיטין מ' ע"ב ד"ה הקדש שכ' דבאפותיקי מפורש גם רבא מודה דלמפה"ג א"כ מ"פ כאן לרבא ממתניתין הרי נוכל לאוקמי דמתניתין מיירי באפותיקי מפורש. ונלפענד"ל עפי"ד הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' זכיי' שפסק עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קנה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים והוכיחו המפורשים מדבריו דס"ל דישראל מנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה אבל נכרי שקנה מישראל לא יהא כח הנכרי עדיף מכח הישראל וכיון דתיקנו חכמים בישראל מישראל שאינו קונה בכסף ה"ה נכרי מישראל לא אלים כחו לקנות בכסף ובעי' משיכה אבל הוא מקנה לישראל בין בכסף בין במשיכה כפי הדין ולפי"ז יש להבין לכאורה דא"כ איך ניחא לי' להש"ס לאביי דאמר למפה"ג הרי נכרי מישראל אינו קונה רק במשיכה ולס"ד דמיירי בלא הרהינו הא לא משך ועכצ"ל משום דגם בישראל מישראל הא דתיקנו דמעות אינן קונות הוא משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעלי' אבל היכי דל"ש החשש דשמא יאמר כו' אוקמ' אד"ת דמעות קונות כמבואר בכ"ד וא"כ בכאן הא ל"ש החשש דשמא יאמר נשרף חמצך בעלי' כיון דאם ישרף החמץ הא יהי' מוכרח לשלם לו מעותיו שלוה ממנו א"כ בודאי טרח ומציל ושפיר אוקמ' אד"ת דמעות קונות וקנה הנכרי את החמץ במעות ההלואה והתינח אי הוי האחריות על הישראל משא"כ אי הוי מוקמינן באפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו הא אינו עומד באחריותו א"כ בכה"ג הא אינו קונה בכסף וא"כ תיהדר קושיא לדוכתה במאי קנה הנכרי את החמץ אולם באמת בלא"ה דעת הרבה מן הראשונים דגם באפותיקי מפורש אמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה ולפי"ד הרמב"ם ז"ל הובא בש"ע ח"מ סי' קי"ז דגם באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלוקי בזוזי ורק הלוקח א"י לסלוקי בזוזי א"כ עדיין סברת רבא במקומה עומדת דכיון דאלו הו"ל זוזי הו"מ לסלוקי בזוזי ברשותא דישראל הוי קאי ועפי"ז ניחא לי מה שהקשו המפורשי' דלאביי דאמר למפה"ג אכתי מי ניחא דאמאי מותר בהנאה הרי לפי"מ דס"ד בלא הרהינו הא באחריותי' דישראל הוי קאי וא"כ מי גרע מהפקיד נכרי חמצו אצל ישראל והישראל קיבל עליו אחרות דעובר הישראל בב"י ואמאי מותר לאחה"פ וכן קשה להלן בסוגיין דקא' לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי ע"ח לאחה"פ א"ע עליו משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס למפה"ג ומ"ס מכאן ולהבא הוא גובה ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח לאחה"פ ד"ה עובר והא איפכא מיבעיא לי' למ"ד התם איני עובר הכא עובר למ"ד התם עובר הכא א"ע וגם בהא קשיא דאפי' אי למפה"ג למאי דס"ד בלא הרהינו הרי הוי האחריות על ישראל וע"ע בב"י אמנם להאמור יתיישב שפיר דהנה קשה לכאורה לפמ"ש בט"ז סי' ת"מ סק"ד לתרץ דברי הרבינו יונה והמכילתא שהובא ברא"ש פ"ק בפסחים והעלה לפי"מ דקא' בפסחים ה' הניחא למ"ד דבר הגל"מ כמ"ד מש"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב לבער אלא למ"ד לאו כמ"ד מא"ל ומשני שא"ה דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממאי דקיי"ל בעלמא לאו כממון דמי ולפי"ז הא דאה"כ בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא כשהחמץ של העכו"ם והאחריות על הישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם החמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גל"מ כמ"ד אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי על כל מילי הן על ממון ממש הן על גל"מ דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ע"ש וא"כ לפי"ז היכי ס"ד דפלוגתא דר"מ ות"ק הוא או למפה"ג או מכאן ולהבא הוא גובה הרי אפי' אי ס"ל לר"מ למפה"ג אכתי אמאי עובר בישראל שהלוה לנכרי ע"ח למאי דס"ד בלא הרהינו אצלו הרי אמרינן בב"ק ע"א דר"מ ס"ל כר"ש דדהגל"מ כמ"ד א"כ לדידי' אפי' חמצו ממש של ישראל כשהוא בבית עכו"ם א"ע עליו לפי"ד הטו"ז הנ"ל אמנם נלפענד"ל דהנה באמת הרא"ש ז"ל כ' שם לחלוק על הרבינו יונה הנ"ל דאף שהחמץ מופקר אצל נכרי מ"מ כיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו קרינן בי' וכ"כ הרשב"ם ב"ב פ"ה דרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הו"ל רשות דהמפקיד (וע' בב"ק מ"ח ע"א א"ד ברשות הוי' לה שן ברשות הניזק כו' ופירש"י כיון דיהיב לי' בעל החצר רשותא לעיולא דוכתא אקני לי' בגוה והו"ל חצר הניזק כו' וכן שם ע"ב א"ל שמרו לא מקני לי' מקום בחצר והו"ל קרן בחצר הניזק כו' ל"א לי' שמרו אקנויי אקני לי' מקום בחצר והו"ל חצר השותפין כו' ע"ש) ומה"ט כ' בט"ז ח"מ סי' קפ"ט דהנפקד א"י לקנות החפץ ע"י חצרו משום דהוי חצרו דהמפקיד אמנם נוכל לומר בדעת הר"י ז"ל דס"ל דל"ה רשותו של המפקיד. אלא היכי דלא קיבל הנפקד עליו אחריות ואין עליו חיוב להשמירה ע"כ שימוש הבית לשמירת החפץ הוא רק לטובת המפקיד ומחמת זה נקרא רשותו של המפקיד אבל היכי שהנפקד קיבל אחריות דאז אין המפקיד צריך כלל לביתו של הנפקד לשמירת דבר המופקד ולא מיחשב כהשאיל ביתו להמפקיד כיון דשימוש הבית הוא רק לטובתו של הנפקד דהא אם יאבד באפיסת שמירת הבית יצטרך הנפקד לשלם ולכך הוי שפיר רשות הנפקד וא"ש ד' הרבינו יונה ז"ל ולפי"ז י"ל דהכא כדהוי ס"ד דפליגי בלמפה"ג או מכאן ולהבא הוא גובה ולא הרהינו אצלו הי' ס"ד דמיירי שעשה הנכרי החמץ לישראל אפותיקי מפורש כיון דגם באפותקי מפורש שייך פלוגתת אביי ורבא כנ"ל וא"כ א"ח באחריותו וא"כ אי למפה"ג שפיר עובר הישראל ול"ה חמצו של ישראל ברשות נכרי דא"ע למ"ד גל"מ כמ"ד כנ"ל דהא כיון דמיירי בלא קע"א בכה"ג הוי רשותו דהמפקיד והוי שפיר רשות ישראל וממילא פריך שפיר אח"כ מסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח דאיפכא מיבעיא לי' דלמ"ד למפה"ג הכא א"מ ואי דאכתי עובר משום דהאחריות הוא על ישראל ז"א דהא לפי אוקימתא זו ע"כ מיירי באפותיקי מפורש והוי סיפא ג"כ דומיא דרישא א"כ אין האחריות על ישראל וכן י"ל לעיל מיני' כדפריך ממתניתן דנכרי שהלוה לישראל ע"ח הניחא לאביי דאמר למפה"ג היינו דלדידי' נוכל לאוקמי כשעשה ישראל חמצו לנכרי אפותיקי מפורש דבכה"ג אין אחריותו על ישראל ולהכי א"ש דמותר לאחה"פ:

אמנם עדיין קשה לפ"ז דמוקמינן באפותיקי מפורש א"כ היכי פריך מסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח למ"ד למפה"ג היל"ל דהכא א"ע הרי הדרק"ל למאי דס"ד בלא הרהינו במאי קנה הנכרי את החמץ דהרי להרמב"ם נכרי מישראל אינו קונה אלא במשיכה ואי משום דל"ש שמא יאמר נשרף חמצך בעלי' כיון דטרח ומציל כדי שלא יצטרך לשלם לו החוב לכך אוקמ' אד"ת כנ"ל ז"א דהשתא דמוקמינן באפותיקי מפורש הא א"ח באחריותו ולא טרח ומציל. אולם נראה בישוב הענין עפי"מ שדקדק המהרש"א הנ"ל בדברי רש"י הנ"ל שכ' לאחה"פ א"ע אם נהנה ממנו דמנלי' לרש"י ז"ל דהפלוגתא הוא רק לענין איסור הנאה לאחה"פ הרי מדקתני עובר וא"ע דילמא הכונה אם עבר עליו בתוך הפסח אם לאו דהא לר"ש קיימינן ואינו אסור בהנאה חמץ לאחה"פ אלא מטעם שע"ע בב"י אכן להאמור יתיישב שפיר דהנה לכאורה קשה אפי' לפי"מ שכתבנו דהשתא כדמוקי הפלוגתא בענין למפה"ג מוקי לה באפותיקי מפורש שאז אין הישראל חייב באחריות מצד הדין כשהלוה לו נכרי ע"ח ולהכי פריך איפכא מיבעיא לי' אכתי תקשי הרי לשי' הרמב"ם ז"ל הובא בש"ע סי' ת"מ דגם בעכו"ם אלם עובר אפי' אינו חייב מצד הדין (וע' בתו' צ"צ סי' ס"א ס"ב לענין בכור אפי' אם העכו"ם לא קני עפ"י הדין מ"מ אם הוא אלם וא"י להוציא מידו הוי קני' גמורה ועיי' בח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד שכ' דה"ה לענין קניית חמץ) וא"כ ה"נ אי יאבד החמץ יכפהו העכו"ם לשלם וא"כ אכתי חייב באחריות מצד אלמות העכו"ם אמנם הדבר נכון עפי"ד התוס' בחולין ל"ט ע"ב ד"ה רישך והר שכ' שם גבי הני טייעי דאתו לציקוניא כו' דמצד אלמות העכו"ם אינו רק איסור דרבנן ע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' שם בתוך דבריו וז"ל ומיהו בגברא אלמא דע"כ שקיל הו"ל כאלו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קא' וכאותה שאמרו בפסחים בעירו חמירא דבני חילא דאלו מגניב או מתביד ברשותייכו קאי הו"ל כדידכו עכ"ל א"כ נראה מפורש יוצא מדבריו דס"ל ג"כ כשי' הרמב"ם דבעכו"ם אלם עובר ואינו אלא דרבנן וע' ברי"ט אלגזי על ה' בכורות להרמב"ן פ"ב שכ' גם בדעת הרמב"ם דעכו"ם אלם א"ע אלא מדרבנן ע"ש ולפי"ז שפיר פריך הש"ס דאיפכא מיבעי' לי' דלמ"ד למפה"ג הכא א"ע היינו לאחה"פ דנהי דאיכא עליו חיוב אחריות מצד אלמות העכו"ם אפי' באפותיקי מפורש מ"מ הא אינו אלא מדרבנן וכבר כ' בשם הפוסקים דהיכי דל"ע בפסח אלא מדרבנן לא קניס ר"ש לאחה"פ וא"כ מיושב שפיר פירש"י ז"ל שפי' דהכא ע"כ לא קאי רק לענין לאחה"פ דאל"ה ל"ה יכול הש"ס למיפרך מסיפא למ"ד למפה"ג הכא א"ע כיון דבתוך הפסח עכ"פ מדרבנן עובר והשתא לפי"ז יתיישב שפיר קושייתינו הנ"ל במאי קנה הנכרי את החמץ דשפיר איכא למימר דקנה בכסף ההלואה שנתן ואי דישראל מנכרי הא אינו קונה בכסף ז"א דהא בעכו"ם אלם ע"כ טרח ומציל כיון דאם ישרף החמץ יכפהו לשלם אף שאינו מה"ד א"כ שפיר אוקמ' אר"ת דמעות קונות:

ובאופן אחר אומר בישוב הקושיא הנ"ל שהקשינו דאי מיירי באפותיקי מפורש הדרק"ל במאי קנה הנכרי את החמץ כיון דל"ש אוקמ' אד"ת דמעות קונות כנ"ל. ונראה הנה באמת אפשר להיות דקנאו הנכרי במשיכה שמשך את החמץ על תנאי לכשיגיע הזמן ולא יפרע לו יהי' קנוי לו במשיכה זו כמו שמצינו בכתובות פ"ב ע"א האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו ולא תהי' קנוי' לך אלא לאחר ל' יום לאחר ל' יום קנה ואפי' בעומדת באגם בדאמר מעכשיו וה"ה אי אמרי' למפה"ג הוי כמעכשיו ע' ברא"ש וע' בר"ן נדרים מ"ח ע"ב ד"ה וההוא שעתא הדר סודרא למארי' ואי דהא כ' הנימוק"י בשם הר"י הלוי דבמשכון ל"ש משיכה מ"מ הא כ' התוס' בקידושין ח' ע"ב ד"ה מנה אין כאן כו' דאם א"ל אני מקנה לך כו"כ בגוף החפץ מהני ע"ש וה"נ הא קונה גוף החמץ ול"ש לומר מנה אין כאן משכון אין כאן וא"כ במשנה זו קנה הנכרי שפיר את החמץ וכמ"ש התוס' בכתובות שם ד"ה הא דאמר מעכשיו כו' דמעכשיו מתחיל הקנין ואינו נגמר עד לאחר שלשים ולא פסקה המשיכה ע"ש ואף דבתוך ימי הפסח דאסור בהנאה אז ל"ל בעלים דהא אפי' חמץ של נכרי אסור בפסח בהנאה כמבואר ברמ"א רס"י תמ"ג וא"כ כבר פסקה לה המשיכה ז"א דהא מבואר בתוס' יבמות צ"ג ע"א ד"ה קנוי' לך מעכשיו דאפי' יצאה מן האגם תוך ל' או אפי' היתה בתוך הימים ברשות נותן כל שעמדה בגמר הקנין באגם קני לה ע"ש [דלא כמ"ש באס"ז ר"פ המפקיד ע"ש וע' בקצוה"ח סי' קצ"ז סק"ג אמנם באמת א"א לומר הכי דהא כיון דלא הרהינו אצלו הא נשאר החמץ בבית הלוה המקנה והרי קיי"ל ב"ב פ"ה דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ אפי' הי' החמץ עומד בכליו של מלוה נמי לא הי' מועיל כיון שהוא ברשות ישראל המקנה ואנן בעי' שתהא עומדת באגם בסוף ל' במקום הראוי למשיכה אמנם ג"ז נכון דהתינח אי הי' האחריות על הישראל הלוה אז ל"ח מקום החמץ רשותו של הנכרי משא"כ למאי דמוקמינן באפותיקי מפורש הא הוי האחריות על הנכרי וא"כ הוי מקום החמץ רשותו של הנכרי דהוי כמאן דאפקיד לי' נכרי בידי' דישראל והאחריות על הנכרי הא קנוי לו המקום על משך זמן הפקדון וא"כ קאי שפיר החמץ ברשותא דנכרי ומועיל שפיר המשיכה שמשך הנכרי את החמץ קודם הפסח. ועפי"ז יהי' מיושב לנכון קושי' התוס' בסוגיין בהא דמוקמינן שהרהינו אצלו וקמיפלגי בדר' יצחק דאר"י מנין לבע"ח שקונה משכון כו' ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל הוא דקרינא בי' ולך תהי' צדקה אבל ישראל מנכרי לא קנה ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מנכרי לא כ"ש אבל נכרי שהלוה את ישראל ע"ח אחה"פ ד"ה עובר התם ודאי נכרי מישראל לא קני והקשו התוס' אביי איך יתרץ הך דע"כ בדר"י קמיפלגי לסיפא דקתני נכרי שהלוה את ישראל ע"ח אמאי ד"ה עובר אע"ג דלא קנה כיון דלמפה"ג כו' [ולכאורה הי' נראה בישוב קושי' התוס' הלזו דהנה לכאורה צריך להבין מ"פ הש"ס מסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח אמאי ד"ה עובר הא איפכא מיבעי' לי' כו' דהרי כ' התוס' בסוגיין ובב"ק ל"ג ע"א ד"ה א"ב דאפי' למ"ד למפה"ג אינו רק היכא שגבאו לבסוף וא"כ הא מבואר במג"א סי' תמ"א סק"ג דאם עדיין החמץ ביד ישראל רק ששיעבדו לעכו"ם אסור ליתנו לו וא"כ אסור לישראל אחה"פ ליתנו לעכו"ם וא"כ לא יבא לידי גביי' והיכי דאינו בא לידי גביי' הא ל"א למפה"נ. אמנם באמת הדבר נכון דהרי לכאורה יש להעיר אמאי יהי' אסור לפרוע חובו בא"ה הרי אינו אלא מבריח ארי וע"כ כמ"ש התוס' בנדרים ל"ג ע"ב דלא שרי אלא מבריח ארי מנכסי חבירו ולא מנכסי עצמו וע' תוס' ב"ק נ"ו ע"א והוי כהא דא' בחולין קל"א ע"א הרי שאנס המלך את גרנו אם בחובו רחיב לעשר דקמשתרשי לי' אמנם אכתי קשה דהרי קיי"ל דהפקעת הלואתו מותר וא"כ אמאי יהי' אסור לפרוע חובו לעכו"ם בא"ה הא ל"ה הנאה כההיא דקא' התם בחולין אם באנפרות פטור מלעשר וע"כ דמיירי במקום שיש ח"ה דאסור להפקיע הלואתו ולכך פריך שפיר הש"ס דמדקתני סיפא בסתם נכרי שהלוה לישראל ע"ח כו' ומשמע אף במקום דליכא ח"ה שמותר להפקיע הלואתו ואז מותר להישראל ליתן לו החמץ דבכה"ג הא ליכא הנאה לישראל וא"כ יבא לידי גביי' ושייך שפיר למפה"ג וכל זה הוא למאי דקיי"ל דהפקעת הלואתו מותר משא"כ אביי לשי' דס"ל בב"ק קי"ג ע"ב דהפקעת הלואתו אסור מה"ת א"כ לא יבא לידי גביי' ול"ש למפה"ג ולכך שפיר לד"ה עובר עליו אולם באמת הא ליתא דאי מיירי במקום דליכא ח"ה ומותר להפקיע הלואתו א"כ ל"ש למפה"ג כמ"ש למעלה ובעיקר קושייתינו דאיך נוכל לומר למפה"ג כיון דאסור להישראל ליתן לו החמץ בשביל חובו נלפענד"ל לפמ"ש במלחמות בסוגיין לתרץ קושי' התוס' הנ"ל דאביי האיך יתרץ הך בריית' וכ' דבמטלטלין גם לאביי ל"א למפה"ג רק דבס"ד הוי ס"ל דמיירי במטלטלי אג"ק ולפי המסקנא לא מיירי בהכי רק בהרהינו ע"ש ואזדא נמי לפי"ז קושי' פנ"י שהבאנו למעלה דאינו מוכרח דקאי דוקא לענין קרקע מדפליגי לענין טריפת לקוחות דהא מבואר בח"מ סי' קי"ג דאם שעבד לו מטלטלין אג"ק יכול לטרוף המטלטלין מהלקוחות כמו שהוא טורף הקרקעות ע"ש וא"כ שייך שפיר פלוגתת אביי ורבא גם לענין המטלטלין אמנם הא באמת כ' התוס' בב"ק י"ב ע"א בד"ה אנא מתניתא ידענא דקנין אג"ק אינו אלא מדרבנן והיכי מועיל להפקיע איסור חמץ דאוריית' אכן י"ל דכשהחמץ צבור ומונח ע"ג קרקע הא קונה הקרקע להנכרי את החמץ מטעם חצרו דכיון דכי מטי עידן איסור' איאושי מייאש מיני' כדא' בב"ק ס"ו ע"ב וע"כ ל"א התם אלא דזה מתייאש וזה א"ר לקנות משא"כ הכא מהיכי תיתי לא ירצה הנכרי לקנות וא"כ קנה ליה הקרקע להנכרי את החמץ של הפקר מטעם חצר. אולם הא כ' הש"ך בסי' ר"ב סק"ג דחצרו וקנינו באין כא' ל"מ ואינו מועיל קנין חצר אלא אם הוא כבר חצרו ולא כשבאין בב"א ע"ש ולפי"ז י"ל דה"פ הש"ס דאי אמרי' למפה"ג הא קנה הנכרי את הקרקע למפרע דלגבי הקרקע הא אמרי' למפה"ג וממילא נקנה לו החמץ להנכרי ג"כ למפרע מטעם חצר כשאר דבר הפקר ושפיר פריך דאיפכא מיבעי' לי' כו' כיון דהקרקע בודאי בא לידי גביי' ואמרי' בה למפה"ג וממיל' קנה את החמץ ויש לפלפל גם בזה בענין ברירה כיון דהשתא אנו צריכין שיחול קנין הקרקע למפרע כי היכי דלא ליהוי חצרו וקנינו ב"כ ול"ש סברת הרשב"א הנ"ל ותלי' שפיר בברירה ואין עת להאריך]. אמנם לדברינו הנ"ל יתיישב שפיר דאליב' דאביי שפיר איכא לאוקמי דבפלוגת' הוא בלא הרהינו אצלו וקמיפלגי אי למפה"ג או לא ואי דא"כ אמאי בסיפא בנכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר הא איפכא מיבעי' לי' למ"ד התם עובר הכא א"ע כו' ז"א דבסיפ' לכך ד"ה עובר משום דנכרי אינו קונה בכסף דלשי' הרמב"ם הנ"ל הא גם לאביי דס"ל רפ"ב דבכורות לעכו"ם בכסף היינו רק ישראל מנכרי קונה בכסף אבל נכרי מישראל לאחר התקנה לא עדיף ישראל מישראל ואם קונה בכסף א"כ במאי קנה הנכרי את החמץ ואי במה שמשך את החמץ קודם הפסח ז"א דהא בעי' שבסוף יעמוד במקום הראוי למשיכה והכא הא קאי בחצרו של ישראל המקנה ואי דהרי מקום החמץ קנוי לו ז"א דהא באמת אין המקום קנוי לו רק עד הגעת זמן הפרעון וכל שאינו אלא לזמן אפי' הוא קה"ג אנו רק ק"פ כמבואר בר"ן נדרים כ"ט ע"א ומכ"ש הכא שאינו קנוי לו רק לתשמיש החמץ א"כ ל"ה רק ק"פ והא ק"פ לאו כקה"ג דמי והאיך יהי' נקרא זה רשותו דנכרי ועכצ"ל דהש"ס אזיל למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ושפיר פריך איפכא מיבעי' לי' כו' משא"כ אביי לשי' דאיהו ס"ל בגיטין מ"ח ע"ב דק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ לא מיקרי רשותא דנכרי וא"כ ל"מ מה שמשך הנכרי את החמץ קודם הפסח ולדידי' א"ש מה דא' דבנכרי שהלוה לישראל ע"ח ד"ה עובר משום דלא קנה הנכרי את החמץ וא"כ אפי' למאי דס"ל למפה"ג שפיר עובר בסיפא ומיתוקמא שפיר לאביי בלא הרהינו אצלו. וביותר י"ל עפ"י הקושי' הנ"ל דמ"פ מנכרי שהלוה לישראל ע"ח דילמ' לכך ד"ה עובר משום דאין ברירה ולר"י אף בדרבנן א"ב כנ"ל ואי דכיון דחלות הקנין יכול להיות גם עכשיו ממיל' חל גם למפרע כס' הרשב"א הנ"ל ז"א דהא לדברינו ע"כ אין הנכרי קונה רק מכח המשיכה שמשך בתחלה וא"כ מוכרחין לומר שיחול הקנין למפרע א"כ שפיר י"ל מטעם אין ברירה אמנם באמת למ"ד שעבודא דאוריית' הא לא תלי' כלל בברירה דכך גזרה התורה שיש לו שעבוד תיכף משעת הלואה ואי יפרע יופקע השעבוד ול"ש כלל ברירה וכמ"ש למעלה. ולפי"ז התינח למ"ד ש"ד [ולהפוסקים דאף דבמטלטלין שייך ש"ד] משא"כ אביי הא כ' התוס' בגיטין נ' ע"א ד"ה כיון דס"ל שעבודא ל"ד א"כ שפיר י"ל לדידי' דלכך בסיפא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח לד"ה עובר משום דאין ברירה:

והנה התוס' בב"מ פ"ב ע"ב ד"ה אימור דאר"י כו' הקשו אמאי לת"ק א"ע בישראל שהלוה לנכרי ע"ח נהי דס"ל ישראל מנכרי ל"ק משכון הא קיי"ל כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבדו אלפי זוזי והוי ש"ש ונלפענ"ד ליישב עפימ"ש בתוס' שם עמוד א' ובשבועות מ"ד ע"א דעל מה ששוה המשכון יותר על החוב ל"ה אלא ש"ח ולא קיי"ל דנעשה ש"ש אכולו משום פרוטה דר"י וכ"פ בח"מ סי' ע"ב ס"ב בהג"ה ולפי"ז י"ל עפימ"ש בחק יעקב סי' תמ"ה ס"ק י"א להעיר אמאי יעברו שותפים בחמץ של שותפות הא כתיב לא יראה לך ומתיבת לך יש למעט שותפין כדא' בחולין קל"ו וע' תוס' סוכה ל"ה ע"ב ותי' דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם לשון רבים דמשמע אפי' שותפין ע"ש וע' בקהלת יעקב למהר"י אלגזי אות ח' שרוצה לומר דבשותפות ישראל ונכרי בודאי א"ע בב"י ע"ש שהאריך ולפי"ז הא חידש הפנ"י וכן הצל"ח בסוגיין דבחמץ שק"ע ישראל אחריות א"ע רק בב"י משום דחידוש הוא דבכ"מ נל"מ לאו כמ"ד ואין לך בו אלא חידושו דהתורה ריבתה לא ימצא דבחמץ נל"מ כמ"ד ועובר בב"י אבל א"ע על עשה דתשביתו. ולפי"ז א"ש דלכך לרבנן אינו עובר משום דשמואל כיון דסתם משכון הוא יתר מכדי חובו וא"כ אליב' דשמואל הא ל"ה ש"ש רק כנגד החוב ועל היתר ל"ה אלא ש"ח והוי דנכרי א"כ הישראל והנכרי שותפים בהחמץ הזה וא"כ ממ"נ משום לאו דב"י א"ע כיון דבלאו דב"י הא כתיב לך למעט שותפין ואי משום תשביתו הא אפי' על חלקו א"ע רק מצד שהוא ש"ש עליו וא"כ ליכא רק לאו דב"י כד' הפנ"י והצל"ח הנ"ל ובלאו דב"י א"ע כיון שהוא בשותפות עם הנכרי כנ"ל ובלאו דב"י הא כתיב לך למעט שותפין משא"כ משום דר' יצחק שפיר עובר כיון דמשום דר' יצחק הא חייב גם על היתרון כמו שהעלה הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק י"ז ע"ש ול"ה שותפות ושפיר עובר:

והנה בעיקר דברי רש"י ז"ל הנ"ל שכ' דבשעבוד מפורש לכ"ע שעבודא דאוריית' יש לתמוה מדברי הש"ס ערכין כ"ב דפליגי שם ר"פ ור"ה ברי' דר"י בהא דאין נזקקין לנכסי יתומים דר"פ אמר משום פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ור"ה ברי' דר"י אמר אימור צררי אתפסה ומקשי שם מהא דתנן שום היתומים ל' יום כו' במ"ע אילימא בבע"ח עכו"ם מי צאית אלא פשיט' בבע"ח ישראל בשלמא לר"ה ברי' דר"י מוקי לה בשחייב מודה אלא לר"פ קשי' וכן פריך התם מבריית' דע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבע"ח חובו כו' ודחוק לאוקמי בבע"ח עכו"ם וכגון שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו ולד' רש"י הנ"ל האיכא לאוקמי בבע"ח ישראל ומיירי בשעבוד מפורש דבכה"ג יודה ר"פ דהא טעמא דר"פ הוא משום דשל"ד כמבואר בראשונים משא"כ בשעבוד מפורש כיון דשיעבודא דאוריית' הוי חוב גמור דרמי' על נכסי המת וכופין היתומים לפרוע חובת אביהם וצע"כ:

ובדבר אשר דרשתם ממני במופלא ממכם דברי הפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בפ"ו דמעילה משנה א' שכ' וז"ל ואעפ"י שעיקר בידינו אשלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה לשליח להטפל בנכסי ההקדש ונטפל השליח כמו שצוה והוא לא ידע ג"כ ולא שינה שום דבר מכל מה שנצטוה הרי בעה"ב מעל הואיל והוא צוהו סמך זה למה שנא' ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחלה כו' ע"כ ותמה עליו התויו"ט דהרי בקידושין מ"ב ע"ב אמרינן דלכך במעילה ישלד"ע משום דילפי' חטא חטא מתרומה:

הנה אנכי הרואה בישוב דברי הפיהמ"ש הללו בשנקדים לבאר דבריו ז"ל ברמב"ם פ"ז מה' מעילה ה' א' וז"ל מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין אם עשה השליח שליחותו המשלח הוא שמעל ואם מ לא עשה שליחותו אלא עשה השליח מדעת עצמו השליח הוא שמעל כיצד בעה"ב שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין הלך ונתן להם כבד [מ"ש ככר ט"ס] או שא"ל תן להם כבד ונתן להן בשר כו' השליח מעל כו' אמר לשלוחו תן לאורחין חתיכה של בשר הלך השליח וא"ל טלו שתים שתים בעה"ב מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר את השליחות אבל אם א"ל השליח טולו שתים שתים מדעתי שניהם מעלו כו' והנה בש"ס מעילה ך' ע"ב קא' בגמ' על הא דקתני במשנה שם א"ל תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו שתים שתים והם נטלו ג' כולן מעלו ש"מ מוסיף על שליחותו הוי שליח ופירש"י דאי הוי אמרינן שליח שהוסיף על שליחותו מעביר ע"ד בעה"ב הוי א"כ עקר שליחותו ואמאי בעה"ב מעל ומשני ר"ש דאמר שליח טול אחת מדעתו ואחת מדעתי מהו דתימא עקר שליח שליחותי' דבעה"ב ולא למעול קמ"ל והקש' מרן הכ"מ דבהא דפוסק רבינו בסתם דבעה"ב מעל ניחא כיון דפוסק דשליח שהוסיף בשליחותו מוסיף ע"ד הוי ולא עקר בזה שליחותו אבל עכ"פ אמאי פוסק דהשליח פטור הרי אפי' אי הוי מוסיף מעל על מה שהוסיף ותי' בשם מהר"י קורקס ז"ל שדעת רבינו דאוקימתא דר"ש לאו לדחויי דלא תיליף דמוסיף הוי אמר כן אלא כי היכי דלא תקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל דהא תנן עשה שליחותו בעה"ב מעל ולא השליח ומשמע לי' אפי' הוסיף על מה שצוה דלאו דוק' צוה כן אלא שלא יפחות לזה העמיד בשא' טלו א' מדעתי וכיון שכן ראוי שימעול גם השליח אבל בסתמ' מעל בעה"ב ולא השליח דבשהוסיף הוי עושה שליחותו ממש כמו שצוה דבעה"ב בלבד מעל ע"ש. אמנם עדיין אינו נוח לי דנהי דבש"ס מעילה הוי יכילנא לפרש כן אולם בש"ס בכתובות צ"ח ע"ב א"א לפרש הכי דהנה זה לשון הגמ' שם איבעי' להו א"ל זבין לי ליתכא ואזל וזבין לי' כורא מאי מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני א"ד מעביר ע"ד הוא וליהבא נמי לא קני אמר רב יעקב מנהר פקוד משמי' דרבינא ת"ש אמר בעה"ב לשלוחו תן להן חתיכה לאורחים והוא אמר טלו שתים והן נטלו ג' כולן מעלו אא"ב מוסיף ע"ד הוי מש"ה בעה"ב מעל אא"א מעביר ע"ד הוי בעה"ב אמאי מעל והתנן השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל ואי עשה שליחותו שליח מעל כו' ולדבר' מהר"י קורקס הנ"ל דאי מוסיף ע"ד בעה"ב בלבד מעל ולא השליח א"כ אמאי קשה אי נימא מעביר ע"ד יותר משנימא מוסיף ע"ד דהא אי מוסיף ע"ד קשה אמאי השליח מעל ואי מעביר ע"ד קשה אמאי בעה"ב מעל ומאי אא"ב שייך כאן. לכן נלפענ"ד ליישב עפי"ד התוס' בכתובות שם צ"ט ע"א על הא דקא' וא"ד הא לא תיבעי לך היכא דא"ל זיל זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא דודאי מוסיף ע"ד הוי כי תיבעי לך דא"ל זיל זבין לי כורא וזבין לי' ליתכא מאי מי אמרינן דטבא לך עבדי לך כו' אר"ח מסורא ת"ש נתן לו דינר של זהב וא"ל הבא לי חלוק והלך והביא לו בג' חלוק ובג' טלית שניהם מעלו אא"ב שליח כה"ג עושה שליחותו ומוסיף ע"ד הוי מש"ה בעה"ב מעל אא"א מעביר ע"ד הוי אמאי מעל הב"ע דאייתי לי' שוה שש בג' א"ה שליח אמאי מעל אטלית והקשו התוס' בד"ה א"ה וז"ל וא"ת מעיקר' נמי אין מעילת השליח אלא בטלית כו' א"נ מעיקר' ס"ד מעל אחלוק ומדרבנן מעל השליח אבל עכשיו אפי' מדרבנן אמאי ימעול ע"כ. ולפי"ז נראה בדעת הרמב"ם דס"ל דמוסיף על שליחותו נהי דל"ה מעביר על דבריו דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות כמ"ש המהר"י קורקס הנ"ל מ"מ כיון דההוספה לא צוה בעה"ב בפירוש ונהי דמעילה דאוריית' ליכא כיון דנוכל לומר דהוא בכלל דברי הבעה"ב אבל עכ"פ מדרבנן מעל כמ"ש התוס' הנ"ל והלכך כ' הרמב"ם בלשונו הזהב והשליח פטור ולא כ' והשליח לא מעל כיון דעכ"פ מדרבנן מעל ולא כ' רק דפטור מקרבן מעילה ולפי"ז א"ש דברי הש"ס הנ"ל דקא' אא"ב מוסיף ע"ד הוי ניחא דכולן מעלו היינו דהבעה"ב מעל מדאוריית' ומעילת השליח הוא רק מדרבנן אולם עדיין צריך להבין אמאי באמת ימעול השליח אפי' מדרבנן כיון דאמרי' דההוספה הוא ג"כ בכלל ציווי הבעה"ב ובמעילה הא אמרי' דיש שלד"ע דגמר חטא חטא מתרומה והיל"ל דגם המעילה דרבנן מעל הבעה"ב ולא השליח אמנם נלפענ"ד לתרץ עפי"ד הירושלמי הובא בר"ש פ"ד דתרומות שהקשה אמאי במעילה אם השליח הוסיף ע"ד בעה"ב שניהם מעלו. וגבי תרומה מבואר במשנה ד' שם אם נתכוין להוסיף אפי' א' אין תרומתו תרומה אלמא מעביר ע"ד הוי ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה הראשונה נעשה שליחותו של בעה"ב אבל גבי תרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחות בעה"ב בתמי' והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בב"א עשוי' והו"ל מעביר ע"ש וא"כ במעילה זו שהוסיף בשליחותו הא ליכא למילף חטא חטא מתרומה כיון דלא דמיין להדדי ולכך הדרא לדינא דאשלד"ע והלכך מעל השליח מדרבנן. אך עדיין יש להקשות דהנה הנימוק"י ודעימי' העלו דגם בשוגג אשלד"ע מדאצטריך למימר במעילה דגמרי' חטא חטא מתרומה ול"ל למיגמר הרי בלא"ה מעילה הוא בשוגג ובשוגג הא ישלד"ע וע"כ דגם בשוגג אשלד"ע דלא כשי' התוס' בקידושין ובב"ק. והנה הריטב"א בחי' לקידושין כ' הטעם דאפי' בשוגג אשלד"ע אף דל"ש הטעם דברי הרב כו' מ"מ אנן אמרי' אלו ידע ההוא שליח דהקדש הוא לא הי' שליח ושליחות שעשה בעבירה הוא בטעות ובטל שליחותו וחשיב כעושה מעצמו בשוגג ע"ש והנה המהרי"ט בתשו' ח"א סי' קי"ו מסתפק אי אמרינן בדרבנן ג"כ אשלד"ע ע"ש ואף שהמשנה למלך בפ"ב מה' רוצח העלה דגם בדרבנן אשלד"ע מ"מ כבר כתבתי בחי' להכריע דזהו דוק' בשהי' השליח מזיד אבל אם הי' שוגג נהי דדעת הנ"י וסייעתי' דגם בשוגג אשלד"ע הרי הטעם הוא משום דהוי שליחות בטעות וכנ"ל נראה דזהו ל"ש רק באיסור דאוריית' אבל לא בדרבנן והוא עפי"ד א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' נתה"מ בסי' רל"ד שהעלה שם דאף דבאיסורי תורה אפי' אכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על היסורים מ"מ באיסור דרבנן א"צ בשוגג שום כפרה תדע דהא אמרי' בעירובין בדרבנן עבדי' עובדא והדר מותבינן תיובת' ואלו הי' נענש על השוגג האיך הי' מניחין לו לעבור ולקבל עונש א"ו דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן וא"צ שום כפרה ע"ש וא"כ לפי"ז ל"ה באיסור דרבנן בשוגג שליחות בטעות ושפיר אמרינן דיש שליחות וא"כ לפי"ז אפי' בלאו הגז"ש דחטא חטא מתרומה היל"ל דהבעה"ב ימעול גם המעילה דרבנן ולא השליח. אולם באמת ג"ז נכון עפימ"ש בש"ך ח"מ סי' שמ"ח סק"ו בשם מהריב"ל דהא דיש לחלק לענין אשלד"ע בין שוגג למזיד הוא דוק' לאוקימתא דרבינא בב"מ י' ע"ב דתלי' אם השליח הוא בר חיובא או לא אבל לרב סמא שם תלי' באי בעי עביד אין לחלק כלל בין אם השליח שוגג או מזיד ע"ש ולפי"ז כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כרב סמא א"כ אין לחלק כלל בין שוגג למזיד דלא אצטריך לן למימר מטעם שליחות בטעות וא"כ אפי' באיסור דרבנן בשוגג ג"כ ל"א שלוחו ש"א כמותו דנהי דא"צ העושה כפרה עכ"פ איסור פתיך בשליחות זה ול"ה דומי' דתרומה וקדשים עי' בפנ"י ולכך שפיר השליח מעל מדרבנן. אולם בכל זאת עדיין קשה דאיך פסקינן דאם הוסיף השליח ע"ד בעה"ב דהבעה"ב מעל מדאוריית' הרי בכה"ג ליכא למילף חטא חטא מתרומה דל"ד להדדי כד' הירושלמי הנ"ל וא"כ הדר נימא אשלד"ע. ונראה דלכך מביא הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש דבכה"ג ילפינן מואשמה הנפש ההיא והא דת' בקידושין מ"ב ע"ב דגמרי' חטא חטא מתרומה היינו בכל שליחות במעילה דעלמ' בלא הוסיף דע"ז לא אצטריך לרבות מואשמה הנפש ההיא. וזהו נראה בכונת רש"י ז"ל בקידושין שם בד"ה חטא חטא מתרומה וז"ל לרוב דברים היא למודה מתרומה במס' מעילה כו' ולכאורה שפת יתר הוא ונראה דהי' קשה לי' לרש"י ז"ל הרי בכה"ג שהוסיף השליח ע"ד בעה"ב ליכא למילף חטא חטא מתרומה כנ"ל וע"כ דילפי' מואשמה הנפש ההיא א"כ נילף בכל שליחות במעילה מההוא קרא ול"ל הגז"ש דחטא חטא מתרומה ולכך פירש"י דההיא גז"ש בחטא חטא מתרומה אינה מיותרת דבלא"ה אצטריך לה לכמה דברים במס' מעילה וממיל' גמרי' מינה ג"כ שליחות בלא הוסיף:

והנה עפ"י הצעתינו הלזו אומר ג"כ לבאר ד' רש"י שם בד"ה אבל אם עשה שליחותו בה"ב מעל פירש"י ומביא קרבן מעילה שלכאורה המלים האלה אך למותר המה ולהאמור יתיישב שפיר דעיקר הקושי' היא ממעילה דנימא אשלד"ע אף שהוא שוגג ושם קאי לרבינא כמבואר התם וע"כ מטעם דהוי שליחות בטעות כד' הריטב"א וזהו דוקא במעילה דאוריי' שצריך להביא קרבן על שגגתו כנ"ל משא"כ בדרבנן כיון דא"צ כפרה ליכא למימר ה"ט וזהו דפירש"י ז"ל ומביא קרבן מעילה א"כ בכה"ג היל"ל דיהי' שליחות בטעות. וע' בתשו' נוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ה:

ומדי עיוני בהא נתקשיתי בדברי המקנה בקידושין מ"ב ע"ב בתוס' ד"ה אמאי מעל כו' שכ' שם דלענין שיתחלל ההקדש תליא בשליח אם הי' שוגג או מזיד ע"ש וקשה דא"כ אמאי בהביא לו בשלש חלוק ובשלש טלית שניהם מעלו הרי למאי דכ' התוס' שם דס"ד דהשליח מעל בטלית מדרבנן וקשה דא"כ אמאי השליח מעל הרי כ' הרמב"ם בפ"ו מה' מעילה דאינו יוצא לחולין רק היכי דחייב קרבן מעילה והלא כ' הרמב"ם בפ"א מה' מעילה ה"ו דבמעילה דרבנן אינו מביא חומש ואשם רק קרן בלבד וא"כ ע"י מעילה דרבנן אינו מתחלל והכי מבואר מדברי התוס' במעילה כ"א ע"א ד"ה לא עשו שליחותו החנוני מעל ע"ש וא"כ כיון דע"י מעילת השליח שהוא רק מדרבנן אינו מתחלל איך מעל המשלח וצע"כ:

והנה ראיתי למעלתכם שכתבתם לתרץ דברי הפיהמ"ש הנ"ל עפי"ד הרמב"ם בפ"ה ממעילה הט"ו דקדשי עכו"ם אם לבדה"ב הקדישו מועלין בהן ואם קדשי מזבח הן אין בהן מעילה וא"כ לפי"ד התוס' בזבחים מ"ה ד"ה דומי' דתרומה כו' פוסק כר' יוסי דאיהו קא' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב מועלין ומטעם כיון דגמר חטא חטא מתרומה אמרי' דומי' דתרומה דקדישא קדוה"ג ולא קדשי בדה"ב ולר"ש שם גמרי' חטא חטא מתרומה גם לענין קדשי בדה"ב וא"כ כיון דהרמב"ם פסק בפ"ז ממעילה דדין דמעילה ע"י שליח הוא בקדשי בדה"ב וא"כ ל"ה יכול למימר הטעם משום דגמר חטא חטא מתרומה דהתינח בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב הא ל"ג חטא חטא מתרומה כיון דפסק כר' יוסי כנ"ל ולכך הוכרח לומר דילפי' מואשמה הנפש ההיא עכ"ד הנה נעלמו מעיניכם דברי הרמב"ם במקומו בפ"ה מה' מעילה שם שכ' הטעם דלכך בקדשי מזבח של עכו"ם אין בהן מעילה מה"ת שנא' בקרבנות דבר אל בנ"י ומדלא כ' הטעם משום דילפי' חטא חטא מתרומה ע"כ דס"ל דאי הוי ילפי' חטא חטא מתרומה גם בקדשי בדה"ב לא היו מועלין וא"כ ממילא נסתרו דבריכם:

עוד נראה להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל במה שחידש טעם זה דהנה התוס' בתמורה ג' ע"א הקשו אמאי אמרינן בקדשי עכו"ם לא נהנין מדרבנן נימא דאין בהן מעילה אבל לא נהנין מדאוריית' כמו בשלמי ישראל וביאר דבריהם בס' טה"ק בזבחים דהא כיון דכל עיקר הילפותא הוא חטא חטא מתרומה דכתיב ולא יחללו קדשי בנ"י ומההוא קרא דרשינן בס"פ הנשרפין על אוכל טבל שהוא במיתה וא"כ נימא נמי דלא אימעוט רק ממיתה אבל איסור' דאוריית' יש ותי' התוס' דכיון דא"ב קדושה לענין פיגול נותר וטמא אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאוריית' ע"ש ולפי"ז הרי מדברי הרמב"ם פח"י מפסוהמ"ק מבואר דקדשי עכו"ם אין חייבין עליהם כרת משום פיגול ונותר וטמא ומשמע אבל מלקות איכא מדכללינהו שם עם קטורת ולבונה ועצים ע"ש בכ"מ וא"כ כיון דלד' הרמב"ם איכא בקדשי עכו"ם קדושה לענין פיגול נותר וטמא לגבי חיוב מלקות א"כ הדר"ק התוס' לדוכתה דהול"ל נמי לענין מעילה דאיכא איסור דאוריית' עכ"פ ולכך כ' הרמב"ם שפיר דילפינן מדכתיב בקרבנות דבר אל בנ"י ואימעטי לגמרי והלכך פסק דלא נהנין רק מד"ס משא"כ ר"ש לשיטתי' דאיהו ס"ל גם גבי קטורת ולבונה דאין חייבין אפי' מלקות לפימ"ש בכ"מ שם דלענין מלקות פליגי וה"ה בקדשי עכו"ם ולכך קא' הטעם דילפי' חטא חטא מתרומה והאי בד"א בקדשי מזבח כו' ס"ל להרמב"ם דע"כ ר"ש קא' לה כמו שהביאו התוס' בתמורה ב' ע"ב ד"ה בד"א כו' בשם התוספתא דמפורש להדי' הכי דלא כתי' התוס' הנ"ל:

ויש להסביר דעת הרמב"ם ז"ל שכ' דנתמעטו קדשי עכו"ם ממעילה מבנ"י רק בקדשי מזבח ולא בקדשי בדה"ב וי"ל ההבדל שבין ק"מ לקדשי בדה"ב מלבד דקרא דבנ"י בקרבנות כתיב ע' רש"י ערכין ה' ע"ב עפי"ד הש"ס ב"ק ע"ו ע"א דפריך התם על הא דקתני במשנה גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי דו"ה מה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דשמעון מכרו לשמים מעיקר' תורא דראובן והשתא תורא דראובן וכ' התוס' שם והא דא' לקמן גנב והקדיש חייב דו"ה דהוי כמכרו להדיוט היינו בקדשי בדה"ב דלא מיקרי על שם בעלים ע"ש. ולפי"ז י"ל דלכך ק"מ אתמעטי מבני ישראל כיון דקדשי מזבח מיקרי ע"ש בעלים ואף לאחר שהקדישו העכו"ם מיקרי ע"ש העכו"ם ולכך אין מועלין בו דאתמעט מבני ישראל אבל קדשי בדה"ב כיון דלאחר שהקדישו לא נקרא עוד שם בעליו עליו ול"ה קדשי עכו"ם ולכך שפיר מעלין:

והנה כאשר עברתי בין בתרי הסוגי' הלזו רוח מבינת ענני ליישב קושי' התוס' בב"ק ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו כו' שהקשו לפימ"ש שם דבשוגג יש שלד"מ א"כ מ"פ שם ע"א ע"א גבי גנב וטבח בשבת ס"ל לר"מ דחייב בתשלומי דו"ה והרי ר"מ מת ומשלם ל"ל ומשני בטובח ע"י אחר ופריך וכי זה חוטא וזה מתחייב לישני דמיירי בכה"ג שהשליח לא ידע שהוא גנוב וסבור שהוא שלו ובכה"ג הא ישלד"ע ונלפענ"ד לתרץ דהנה בנוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ח וכן בתשו' באר יעקב סי' מ"ח העלו דאפי' לשי' הקדמונים דבשוגג יש שלד"ע היינו למאי דילפינן מג' כתובים אבל למאי דילפי' מקרא דהוא ההוא בשחוטי חוץ ממילא ממעטינן לגמרי הוא ולא שלוחו דע"י שליח לעולם פטור אף דהשליח לא ידע שהוא עבירה רק לדידן דקיי"ל דהוא ההוא לא דרשינין כסתם משנה דזבחים דשנים שהעלו חייבים והוא ההוא לא דרשי' כר"ש וילפינן אשלד"ע מג' כתובים לדידן שפיר כ' הקדמונים הנ"ל דלית לן למעט בשליח שוגג אבל ודאי אי דרשינן מהוא ההוא למעט שלוחו ממילא ממועט הכל אף בשלא ידע השליח מ"ש. והנה לכאורה יש להקשות לפי"ד התוס' בקידושין מ"ג ע"א שהקשו שם בהא דקא' שלא מצינו בכה"ת כולה זה נהנה וזה מתחייב והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש והשליח לא ידע שהוא של הקדש דחייב המשלח ואמאי זה נהנה וזה מתחייב הוא ותי' דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח אלא ע"י הגבהה דשליח דמיד דאגבי' שליח קניא וההוא שעתא חייב משלח וקשה דא"כ לר"מ דאמרי' אליבי' בקדושין צ"ד ע"ב דליכא מעילה לדידי' בהוצאה אלא באכילה בלבד וא"כ לא משכחת מעילה ע"י שליח לדידי' וא"כ ליכא לדידי' ב' כתובים וא"כ מנא ידע ר"מ דאשלד"ע וע"כ דיליף מהוא ההוא דכתיב בש"ח וכיון דר"מ יליף מהוא ההוא דש"ח א"כ גם בשוגג אשלד"ע כנ"ל וא"כ שפיר פריך הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דאפי' בכה"ג שהשליח שוגג לר"מ גופי' אשלד"ע כנ"ל ומיושב קושי' התוס' ע"נ. ה' יאר עיניכם בתורתו התמימה ויאמץ כחכם וחילכם לאוריית' שוכן רומה כא"נ ונפש הכותב מתוך טירדא מרובה חותם באהבה וחיבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף