הרי בשמים/א/לו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הרי בשמיםTriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png לו

סימן לו

לק' פאלטושען במדינת מאלדוי.

בעזה"י יום ו' עש"ק לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום תרכ"ח לפ"ק סערעט.

בין המצרים יזרח אור לישרים. ובתוכם כבוד יד"נ רצוי לבבי הרב החריף ירא ד' חכם ונבון כש"מ פנחס שפירא נ"י.

קונטרסו היקר הגיעני תמול שלשום. ומחזיקנא טיבותא מלא קונטרסו חפנותא ואפריון נמטיי' לי' אחרי רואי כי העיר ד' את רוחך ונשא לבך אותך בחכמה לאדפוסי אדרא קונטרס אסיפת חכמים מכל חכמי דורנו שיחיו לאסור איסור על נשי עמנו לבל תשאנה על ראשן פאה נכרית הנקרא שייטעל. וגם אותי קראת להיות אמרתי צרופה בצירופא דרבנן לחוות לו דעי עפ"י דתוה"ק וחשתי ולא התמהמתי למלאות משאלתו ואענה אף אנכי חלקי אמרה נפשי בעזר צורי ית"ש:

הן ראש המדברים בזה הוא השלטי גבורים בשבת פ' במה אשה שה"ר להיתר מש"ס שבת ס"ד ע"ב דתנן יוצאה אשה בפאה נכרית לחצר וכן מנזיר כ"ח ע"ב דא' שם ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית ובגליון הש"ס נזיר מובא בשם שו"ת באר שבע שדחה ראיותיו אך אין השו"ת ב"ש ת"י לעיין בו טעמו ונימוקו. אולם נראה בעליל התמהון שיש בראיותיו האלה דהרי במשנה שבת שם הא מיירי לחצר ובחצר הא אפי' בשערות דידה אין בה משום פרוע ראש כדמוכח פשטא דגמ' כתובות ע"ב ע"ב אר"א אר"י קלתה אין בה משום פ"ר הוי בה ר"ז היכא אי לימא בשוק דת יהודית הוא ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה ופי' רש"י ותוס' דבחצר הא אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פ"ר שאם לא כן לא הנחת בת לא"א וכ"כ הר"ן שם וכן סתם בש"ע אבן העזר סי' כ"א דרק בשוק אסור פ"ר ואף לפמ"ש בב"ש סי' קט"ו סק"ט בשם הסמ"ג שכ' בשם הירושלמי דאפי' בחצר יש איסור דפרוע ראש וע' בר"ן בכתובות פ' המדיר שפי' דברי הירושלמי ג"כ באופן דבחצר אפי' בלא קלתה אין בה משום פ"ר וע' בכנה"ג סי' כ"א שם] עכ"פ לא מוכח מזה שלא יהי' איסור בפאה נכרית משום מראית עין שנראין כשערות דידה מחוברין ולכך בחצר דליכא למיחש למ"ע שרי דאף דקיי"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור בכ"ז הרי כ' התוס' בשבת ס""א ובכתובות ס' ע"א ד"ה ממעכן ובכ"ד [וע' תוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה מוסרן] דל"א כן אלא היכי שנוכל למיחשדי' שעובר על איסור דאוריית' אז אסרו גם בחדרי חדרים והיינו שמא יהיו רואים גם שם אבל אם ליכא למיחשדי' רק על איסור דרבנן לא אסרו בח"ח ולא חששו כולי האי שמא יהיו שם רואים ע"ש וא"כ ה"נ נהי דבשוק אסור פרוע ראש דאוריית' אבל בחצר הא מבואר בפוסקים דאפי' מחצר לחצר דרך מבוי ל"ה אלא מדרבנן ע' טו"ז אה"ע סי' קט"ו וא"כ בחצר שפיר י"ל דשרי פאה נכרית כיון דאפי' יבאו לשם אנשים לא יוכלו למיחשדה רק על איסור דרבנן כיון דגם בשערות דידה מחוברין ליכא איסור בחצר רק מדרבנן וא"כ הא לא חששו בכה"ג שמא יטעו הרואים גם שם כנ"ל וגם הא בחצר שאין רבים בוקעין בו אפי' לד' הירושלמי שרי [וביומא מ"ז דאמרה קמחית מימי לא ראו שערות ראשי קורות ביתי זה היתה אצלה צניעות יתירה] י"ל דמיירי בחצר כה"ג. ותפול בזה קושי' התוס' בשבת נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלא כו' דאמאי לא חשיב פאה נכרית ברישא בהדי כבול דאין יוצאין בהן לרה"ר ולהאמור הא ברה"ר בלא"ה אסורה לצאת בפאה נכרית משום מ"ע שסברו שהם שערות דידה ממש. אמנם בחי' הר"ן לשבת שם כ' וז"ל והא דאמרי' לקמן כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ופרישנא טעמ' כדי שלא תתגנה על בעלה אפאה נכרית הוא ולא אכבול דבכבול מפרשינן בירושלמי טעמ' אחרינא וכן פי' הרא"ה ז"ל עכ"ל וא"כ כיון דהאי חוץ רק אפאה נכרית קאי והיינו דפאה נכרית אסור לצאת לרה"ר ואפ"ה בחצר שרי ואי איתא דפאה נכרית ברה"ר אסור א"כ ל"ה דומיא דהנך דאסרי ברה"ר ובחצר הא אסרום בר"ה משום איסור שבת ובפאה נכרית הא ל"ש לאסור ברה"ר בשבת כיון דגם בחול אסור וא"כ יהי' מוכח מזה דפאה נכרית גם ברה"ר שרי. אמנם י"ל דמיירי התם תחת השבכה ועושות כן כדי שתתעבה השבכה ותראה בעלת שער דומיא דכבול דתני בהדי' דהרי פירש"י התם דהך כבול דסיפא לכ"ע היא כיפה של צמר והוא תחת השבכה וכ' בריטב"א בחי' שם דמיירי שהכיפה יוצאת קצת חוץ לשבכה ואפשר ליטלה בעוד שהשבכה על ראשה ואיכא למיחש דילמ' שלפה ומחויא ואינה פורעת ראשה ע"ש. וה"ה דכוותי' בפאה נכרית מיירי כשיוצאות קצת חוץ לשבכה דבאופן כזה מבואר במהרי"ק דאין איסור פ"ר אפי' בשערות דידה כשיוצאות קצת מבעד לצמתן ומכ"ש דבפאה נכרית ליכא איסור בענין זה וגם בש"ס נזיר הנ""ל איכא לאוקמי בכה"ג. ולא יהי' ראי' גם מספ"ק דערכין גבי תנו שערי לבתי ומסנהדרין קי"ב ע"ב גבי עה"נ שיער של נשים צדקניות מהו דמפרש לה רבא בפאה נכרית ע"ש עוד י"ל דמיירי בכל הני דוכתי בבתולות דמותרות לילך פרוע ראש ואף דבנזיר שם מיירי לענין הפרת בעלה וכן בשבת שם אמר מ"ש הני כדי שלא תתגנה על בעלה בכ"ז הא אפשר לאוקמי בארוסה וארוסה משמע דמותרת לילך בגילוי ראש דהנה הח"מ באה"ע סי' כ"א מביא ראי' דבתולה מותרת לילך בגילוי ראש מהא דתנן אם יצאה בהינומא וראשה פרוע והלא בימי המשנה היו מקדשין קודם החופה וע"כ דגם ארוסה מותרת לילך בגילוי שערה וכן מבואר באס"ז כתובות ט"ו לחלק בין ארוסה לנשואה וא"כ שפיר אפשר לאוקמי במקומות הנ"ל בארוסה ותנן נדרים ס"ו ע"ב נערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי':

והנה ראיתי לרו"מ בקונטרסו שמביא שיש איסור בזה משום שעל הרוב השערות הללו שעושין מהן פאה נכרית המה ממתי עכו"ם ומבואר ביו"ד סי' שמ"ט דגם מת עכו"ם אסור בהנאה הנה האי מילתא דגם מת עכו"ם אסור בהנאה לא הלכתא פסיקתא היא ובאמת בתוס' ב"ק י' ע"א ד"ה שהשור כ' בהא שהקשו שם ל"ל שור ולא אדם תיפוק לי' מוהמת יהי' לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסוהמ"ק דמת אסור בהנאה ותי' דשור ולא אדם אצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה ובאמת גוף פסק הב"י דמת עכו"ם אסור בהנאה נובע ממקור דברי הרשב"א בתשו' סי' שס"ה והרשב"א גופי' בחידושיו בב"ק שם תי' ג"כ כתי' התוס' הנ"ל הרי דהרשב"א גופי' ג"כ סובר דמת עכו"ם מותר בהנאה והנה ראיתי במקנה בחי' בקידושין כ"ו שכ' דכונת התוס' הנ"ל הוא עפי"ד התוס' זבחים ע"א ע"ב ד"ה ובטריפת כו' וז"ל ומשום עור לחודי' אצטריך שור ולא אדם דחשיב המת שלו משום עור דשרי בהנאה מדאוריית' כו' ובסנהדרין מ"ח ע"א בד"ה משמשין כו' כ' התוס' שם דעורו של מת לא גרע מתכריכי המת ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דכונת התוס' הוא בעבד ונכרי הקנוי לישראל דעכ"פ עורו מותר דהא אינו אסור רק משום דהוי כתכריכי המת והוי דומיא דא' ביבמות ס"ו ע"ב גבי ההוא אצטלא דפרוסה אמיתנא קניא מיתנא וכיון דאינו אלא משום קנין המת א"כ עבד נכרי שהוא קנוי לישראל דאין לעבד קנין בלא רבו ממילא העור מותר בהנאה ושפיר הוי מתקיים והמת יהי' לו כמ"ש התוס' בזבחים ע"ש דפח"ח. ונראה דבזה תהי' נדחית ראיית המשנה למלך בפי"ד מה' אבל ובשו"ת צ"צ סי' י"ב בהג"ה דמת עכו"ם מותר בהנאה מסנהדרין י"ט ע"ב דא"ל שאול לדוד בעית דאתן לך מיכל זיל אייתי לי מאה ערלות פלשתים כו' שאול סבר לא חזי ולא מידי ודוד סבר חזי לכלבא ושונרא ואי איסור הנאה היא הא לא חזי לכלבא ושונרא ואינו שו"פ א"ו דמת עכו"ם מותר בהנאה ולפי"ד המקנה י"ל דהנה הברה"ז בזבחים ע"א כ' שם דערלות הוי כמו עור וא"כ עור של נכרי הקנוי לישראל הא מותר כד' המקנה הנ"ל וא"כ הא משעה שכיבש דוד היו הפלשתים נקנים לו בחזקה כמ"ש התוס' בגיטין ל"ח ע"א ד"ה אבל בחזקה כו' דבחזקה של כיבוש מלחמה איירי ע"ש וא"כ לא הי' הערלות איסור הנאה ועפי"ז תתחזק הקושי' שראיתי בשו"ת יד אליהו סי' ס"ז שהקשה מש"ס כתובות ע"ט ע"ב דקא' אי חיישינן למיתה אפי' ולד בהמת מלוג נמי לא ואי לא חיישי למיתה אפי' ולד שפחת מלוג נמי לעולם חיישי למיתה ושאני בהמה דאיכא עורה. והקשה אי נימא דמת גוי מותר בהנאה הא בשפחת מלוג נמי איכא עורה כהנ אפי' אי נימא מת גוי אסור בהנאה נמי תקשי דהא עכ"פ עור של עבד ושפחה הא מותר בהנאה וא"כ גם בשפחת מלוג איכא עורה. והנה בדה נ"ה ע"א א' שם עור אדם ד"ת טהור ומ"ט אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור והקשו התוס' הא מת אסור בהנאה ותי' בתי' הא' דטומאה חמירא להו לאינשי טפי ותי' הב' דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה כיון דמת ילפינן שם שם מע"ע וע"ע נמי לא נפק' לן אלא מדכתי' בה כפרה כקדשים וכמו דעור קדשים מותר בהנאה ה"ה עור המת ונראה דהני שני תירוצים תלי' בתרי לישני דמייתי התם בנדה דלל"ק דעור גזעו מחליף והא דעולא אריש' אתמר ועור אדם טהור מדאוריית' אף בלא עיבדו וע"כ דל"ח כבשר לכך אינו אסור בהנאה כמו עור קדשים משא"כ לל"ב שם דעור אין גזעו מחליף ועולא קאי אסיפ' דרק עור אדם שעיבדו טהור מדאוריית' אבל בלא עיבדו טמא מה"ת דחשיב כבשר א"כ לפום ההוא לישנ' העור אסור ג"כ בהנאה ול"ד לעור קדשים דעור האדם הוא רך וחשיב כבשר. ולפי הצעה זו ג"כ תסתער עוד הפעם קושי' היד אליהו הנ"ל דהא גם גבי שפחת מלוג איכא שייר עורה ואין לומר דקאי התם לההיא לישנ' דחשיב עור אדם כבשר ואסור בהנאה ז"א דהנה לכאורה קשה לפי פר"ח בתוס' שם ע"א דהיכי דאין גזעו מחליף פי' שאם יהי' נקצץ לא יגדל אחר תחתיו הוי כולה פירא שלקח בהן קרקע ע"ש א"כ היכי נימא דיהי' העור חשיב קרן הא אי מגדל העור אין גזעו מחליף לל"ב דש"ס נדה הנ"ל וע"כ דקאי התם לל"ק דעור גזען מחליף א"כ הא לההיא לישנא העור מותר בהנאה וא"כ איכא גם גבי שפחת מלוג שיור עורה אמנם באמת לק"מ דאפי' אי נימא דהעור מותר בהנאה ושע"כ חשיב המת שלו כיון דאיכא בי' דבר שמותר בהנאה מ"מ כיון דאין דרך להפשיט העור מן המת הוי כליא קרנא אבל עור הבהמה ודאי חשיב שיור ומיושב נמי עפי"ז מה שיש להעיר לכאורה מדברי הר"ן בנדרים ל"ח ע"ב תני' יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנעים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה מ"ט עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן בהמה לפטומא עבידא ופי' הר"ן למנחרותא כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמ' שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלין עכ"ד ולכאורה קשה דהא אכתי ניחא ליה ם בפטומא דגם העור מושבח ע"י הפיטום ועור המת של עבד ושפחה הא מותר בהנאה ועכצ"ל משום דאין דרך להתעסק בהפשטת עור מת אדם ול"ק נמי מתוס' ערכין ד' ע"א בהא דקא' נפשות ולא המת והקשו התוס' ל"ל קרא תיפוק לי' דאסור בהנאה מה"ת ואינו בדמים ולהנ"ל הא אצטריך לעבד מת דהא גם עבד נערך וסד"א דאית' גם עבד מת בערכין משום העור דמותר לפי"ד המקנה הנ"ל וע"כ דכיון דאין דרך להתעסק בהפשטת עור מת ל"ה בר דמים ורק לענין המת שלו חשיב כיון דאית עליו דבר דשרי ליהנות ממנו:

והנה בחי' הר"ן חולין קכ"ב ע"א הביא תי' הב' דתוס' נדה הנ"ל דעור המת שרי בהנאה וכ' וז"ל ויש שתירצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמא אינו אסור בהנאה כו' והקשה ע"ז דהא שיער אינו מטמא ונחלקו בו בפ"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה. ולכאורה נראה ליישב עפי"מ דקא' בערכין שם לרנב"י מ"ט בהמה שנהרגה אסור גם שערה בהנאה ואשה שמתה נהנין בשערה ומשני זו מיתתה אוסרתה ושיער לאו בר מיתה הוא. וזו גמר דינה אוסרתה מחיים הלכך כל דמחובר בה בשעת גמר דין מיתסר בהדה ובאמת צריך לעיין הלא בפשיטות הוי מצי לחלק ולומר שא"ה דגלי רחמנ' ובעל השור נקי להנאת עורו וה"ה דשמעינן מיני' הנאת שערו כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וכמו שפירש"י באמת במשנה שם. ולמ"ש רש"י ז"ל בגמ' דכיון דתלוי בגמ"ד הלכך כל דמחובר בה בשעת גמ"ד מיתסר א"כ ל"ל קרא להנאת עורו דהרי אף לענין הנאת העור שייך ההיא סברא דכיון דתלוי בגמ"ד כל מה שמחובר בה בשעת גמ"ד מיתסר בהדה דהרי העור חמור משיער דהא בתשו' הרשב"א סי' ש"ה למד דעור המת אסור בהנאה ק"ו משיער ע"ש וא"כ חזינן דעור הוא יותר מחובר ובאמת מצינו כן בש"ס עירובין כ"ז ע"ב לענין ליקח בכסף מעשר בבקר מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו בצאן מלמד שלוקחין צאן ע"ג גיזתה כו' צריכי דאי כ"ר בבקר הו"א בקר הוא דמזדבן ע"ג עורו משום דגופי' הוא אבל צאן ע"ג גיזתה דלאו גופי' הוא אימא לא ופירש"י עור מחובר לבשר וא"י להפשיטו מחיים אבל גיזה יכול לגוזזה מחיים ע"ש הרי דהעור הוי יותר כגופו מהשיער והא דא' בנזיר נ"א בעי ר"א ברי' דרב איקא עורו מאי שיעשה גלגלין למת אף דשם ע"א מיבעי' לי' לחזקי' רק בשערו העומד ליגזז אי נעשה גלגלין אבל באינו עומד ליגזז פשיטא לי' דנעשה גלגלין למת הרי דשיער הוי יותר מחובר מעורו עכצ"ל דר"א ב"א פליג בזה על חזקי' וכן מבואר בשיטה מקובצת שם ע"ש וא"כ עכ"פ כיון דעור הוי יותר מחובר משיער ל"ל קרא דנקי להנאת עורו ואפשר דהא דא' בשיער כל דמחובר בהדה מיתסר לאו מכח הסברא אלא אחר דדרשי' נקי להנאת עורו וצ"ע] ולפי"ז נראה דפלוגת' דרנב"י ולוי שם תלי' בפלוגת' דפליגי בחולין פ"ב ובכריתות כ"ה אי עגלה ערופה משעת ירידה לנחל איתן אסורה או משעת ערופה דלוי דס"ל שיער המת אסור בהנאה הוא משום דילפי' מעגלה ערופה וס"ל דע"ע נאסרה מחיים משעת ירידה לנחל איתן הלכך כל דמחובר בה בשעת ירידה לנחל איתן מיתסר בהדה א"כ גם השיער אסור וה"ה שיער המת ג"כ אסור משא"כ רנב"י ס"ל דע"ע עריפתה אוסרתה א"כ השיער מותר דשיער לאו בר ערופה הוי וע"כ גם שיער המת מותר בהנאה. ולפי"ז הא בנדה שם קאי על מימרא דעולא דאמר שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ועולא מסתמא כר"י רבי' ס"ל דא' בש"ס חולין שם דע"ע משעת ערופה נאסרה עיי' תוס' סנהדרין מ"ז ע"ב וא"כ אין העור נאסר בהנאה כמו השיער משום דלאו בר ערופה הוא דאינו עשוי להשתנות [ובאמת הא שכ' רש"י בשיער דלאו בר מיתה הוא שאינו עשוי להשתנות צ"ע מב"ב קנ"ד ע"א דקא' ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה וכ' התוס' שם בשם ר"ת דבחייו הי' השערות לבנות ולאח"מ נעשו שחורות ע"ש וה"ה העור שאינו נאסר בהנאה מה"ט. ושעפי"ז הי' נראה לכאורה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ט"מ הי"א וז"ל עור האדם כבשרו ואם עבדו כ"צ כו' אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בנ"א לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן עכ"ל ולכאורה תמוה מדוע שינה הרמב"ם מל' הש"ס שא' שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם הוה ק' לי' קו' התוס' הנ"ל הא עור המת אסור בהנאה וע"כ משום דעולא לטעמי' דס"ל כר"י רבי' דע"ע לאחר ערופה נאסרה ולכך לא נאסר העור כנ"ל אמנם הרמב"ם הא פסק בפ"ח מה' רוצח דירידתה לנחל איתן אוסרתה א"כ גם העור נאסר והדק"ל [וההוא דחמירא לי' לאינש טומאה נראה לו לרמב"ם לדוחק] ועכצ"ל דס"ל כדעת השואל בתשו' הרשב"א סי' שס"ה דהגזירה שמא יעשה עורות אביו עבד או גוי שטיחין דליכא איסו' הנאה ע"ש וא"כ אם החשש משום עורות גוי אצל אביו דהא כל הטעם דנקט עולא אביו משום דחמיר טובא דמכבדו במותו משא"כ אביו גוי א"ח בכיבוד וע"כ שאין האי' רק משום אכזריות המעשה שלא להרגיל בנ"א בעיבוד עורות אדם שהוא מגונה מאוד ולכך שפיר כ' הרמב"ם במתק לשונו שלא להרגיל בנ"א לעבוד עורות האדם ולהשתמש בהם ולא נקט אביו ואמו שהוא רק אליב' דעולא כנ"ל:

אך כ"ז לפלפולא ולאחר העיון דא בורכא היא דלענין העור א"א לומר דתלי' בפלוגתא הנ"ל דאפי' למ"ד עריפתה אוסרתה ג"כ שייך לומר דהעור נאסר עפי"מ דא' בחולין י"א ע"א גבי ע"ע כיון דכפרה כתי' בה כקדשים פסולה כשהוא טריפה ואפי' לאחר עריפה בעי' שתהא שלימה ע' בתוס' שם וא"כ גם העור הוא בכלל ערופה דבלאו העור הוא גלודה והוי' טריפה ופסולה לערופה וא"כ גם העור נאסר בשעת ערופה:

והנה לענין הלכה בשיער המת בפהמ"ש להרמב"ם בערכין נראה שנוטה לאיסו' אולם בחיבורו הגדול פ"ד מה' אבל חזר בו וכ' להדי' להיתר וכן בתוס' ב"ק הנ"ל מבואר להדי' להיתר ובפרט לפי"ד התוס' בנדה הנ"ל דעור המת מותר בהנאה וכ"כ בזבחים ע"א ע"ב ע"ש [אלא שלשונם שם צ"ע שכ' דמדאוריית' העור שרי בהנאה רק מדרבנן אסרו בהנאה גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ובאמת לא מצינו שיגזרו חכמים אי' הנאה מטעם זה רק טומאה גזרו עליהן משום הכי] וא"כ כיון דעורו מותר מכ"ש שערו דהרי בעור המת דעת הרמב"ם שאסור בהנאה ובשערו כ' דמותר כמ"ש בשו"ת צ"צ סי' בדעתו וכן משמע באמת מפשטא דש"ס סנהדרין קי"ב ע"א דשיער נשים אפי' ברשעניות מותר דל"ה בכלל שללה ואי הי' אסורין לאח"מ הו"ל לאוסרן בהנאה מטעם כל העומד כו' אך בש"ע יו"ד סי' שמ"ט פסקי' דשיער המת אסור בהנאה וכ"פ הרשב"א בתשו' סי' ש"ל ע"ש שהאריך קצת וגם נראה להדי' כן מדברי התוס' זבחים ע"ב ע"א ד"ה אלא שהקשו דאמאי לא חשיב בסוף ע"ז במשנה אלו אסורין כו' שיער המת ע"ש הרי דפשיט' להו דהלכה כמ"ד שיער המת אסור בהנאה ולכאורה צ"ע אמאי ל"ק בערכין שם דהפלוגתא אי שיער המת אסור בהנאה תלוי בפלוגת' דרשב"ג ורבנן בסנהדרין ט"ו ע"א בהקדיש עבדו אם מועלין בשערו ופליגי שם אי שערו העומד ליגזז כגזוז דמי או לא וע' בנדרים ס"ה ע"ב וברא"ש שם היטב (ויש להעיר שם לפי"ד התוס' במס' נדה ע"א ד"ה הקדש אינו מתחלל על הקרקע וז"ל הא דא' שמואל לקמן בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש א"ש ואפי' למ"ד דחשיב כמחובר מ"מ כיון דאם ל"ה קדוש סופו ליעקר מיקרי תלוש וכ"כ בעירובין ל"א ע"ב ולפי"ז קשה עפי"ד התוס' גיטין ל"ח ע"ב וכ"כ הרשב"א בתשובה דאף דאין מעילה במחובר לקרקע מ"מ איסורא דאוריית' מיהא איכא וא"כ איך נימא דאין מועלין משום דשיער העומד ליגזז לאו כגזוז דמי והוי מחובר הרי כיון דעכ"פ איסור' איכא ושיער כל כמה דשביק להו אשבוחי משבח וע"כ סופן ליגזז וא"כ הוי כגזוז כסברת התוס' הנ"ל והיל"ל דמועלין מדאוריית' ויש לחלק] וה"נ לענין שיער המת היל"ל דתלוי אי שיער העומד ליגזז כגזוז דמי או לאו ולכאורה חשבתי לומר עפי"ד התוס' חגיגה ד' ע"א שהקשו בהא דאיבעי' לן בגיטין מי שח"ע אם יש לו קנס שלשים שקלים יתן לאדוניו א"ר והאי אדון והקשו נימא כיון דעומד לכוף את רבו כמאן דמשוחרר דמי ותי' כיון דמית אגמ"ל דל"ה עומד לשיחרור וה"נ י"ל כיון דמתה האשה אגמ"ל דלא הי' השיער עומד ליגזז מחיים אך לא משמע כן מש"ס נזיר נ"א שהבאתי למעלה דשם מספקינן בשיער העומד ליגלח אי הוי כשאר חיבורין במת וטמא או כגזוז דמי ולא מטמא במת אף במחובר ע' בתוס' שם הרי דל"א סברא זו וע' בפסקי תוס' בערכין שם שכ' וז"ל האשה שמתה נהנין משערה העומד לינשר בחפיפה וסריקה הרי דשם מיירי בשערות העומדין ליתלש וצל"ע בזה:

והנה לענין מת עכו"ם אי מותר בהנאה האריך בזה המשנה למלך בה' אבל הנ"ל וכ' להוכיח מש"ס כריתות כ"א דשקיל וטרי שם הש"ס היכי משכחת לה שבנבילה יהי' טומאה קלה ובמת לא ותי' כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת דאע"ג דמליא לי' לא מטמא ט"א דבטלה דעתו ורב חנניא אמר כגון שחיפהו בצק כו' והשת' לימא דמהלכי שתים אינו מטמא ט"א משום דהוא איסור הנאה ובריית' זו ר"ש הוא דאית לי' מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה מאכיל לאחרים קרוי אוכל דמה"ט איה"נ אינו מטמא ט"א כדא' בפ"ק דבכורות א"ו דמת עכו"ם מותר בהנאה ומש"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים ע"ש ולפענ"ד יש לדחות ראי' זו ע"ד הפלפול דהנה הרשב"א בתשו' סי' שס"ה הקשה אי אית' דמת עכו"ם מותר בהנאה א"כ מנ"ל לאסור תקרובת עכו"ם מדאתקש למת דכתי' ויאכלו זבחי מתים דילמ' איתקש למת עכו"ם ותי' דא"כ היקישא למאי ע"ש ובהגהות טעם המלך על השעה"מ פ"ה מה' אישות העיר הלא לריב"ב דא' תקרובת ע"ז מטמא באהל א"כ איכא למימר שפיר דאיתקש למת נכרי לענין טומאה אבל לעולם מותר בהנאה אמנם באמת הא ר"ש ס"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל דכתי' אדם כי ימות באהל וגו' ומבואר בספר יראים ובהגמי"י פ"ג מה' אבל ובטוש"ע יו"ד סי' שע"ב דאפי' במגע ובמשא נמי אינו מטמא [וכ' בתשו' פמ"א ח"א סי' נ"ו דפוסקים כתי' קמא ביבמות ס"א ולא כרבינא שם דאמר נהי דמעטינהו מטומאת אהל במגע ובמשא מיהא מטמאין] וא"כ א"א לומר דאיתקש לטומאה למת נכרי דהא אינו מטמא כלל אמנם לרשב"ג באהלות פ"ח משנה ט' דפליג על ר"ש וס"ל דמת עכו"ם ג"כ מטמא באהל א"כ לדידי' שפיר י"ל דאתקש למת ושרי בהנאה וההיקש מועיל לענין טומאה וע"כ לדידי' מוכח דמת עכו"ם ג"כ אסור בהנאה דאל"כ מנ"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה וא"כ יהי' תלוי בזה דלהנך פוסקים דפסקי כר"ש דמת עכו"ם אינו מטמא לדידהו י"ל מת עכו"ם מותר בהנאה אולם להנך דפסקי כרשב"ג משום דהלכה כרשב"ג במשנתינו ע"כ דס"ל מת עכו"ם אסור בהנאה ולפי"ז אין ראי' מש"ס כריתות הנ"ל דכיון דקושי' המ"ל הוא דנוקמי כר"ש ולר"ש שפיר איכא לשנויי דמת עכו"ם שרי בהנאה. אבל אכתי אינו מוכח שיהי' לכ"ע מותר בהנאה דהא איכא פוסקים דפסקי כרשב"ג וגם אזדי לפי"ז הראי' השני' שהביא המשנה למלך מהירושלמי בשבת פ' המצניע דמוקי במת עכו"ם דשרי בהנאה כיון דשם קאי לר"ש כמבואר התם ולר"ש שפיר י"ל דמת עכו"ם שרי בהנאה:

אמנם באמת לא יתכנו דברינו עפ"י ההלכה דהא אף למ"ד כרשב"ג עכ"פ מנלן לומר דיפסוק ג"כ כריב"ב דתקרובת ע"ז. מטמא באהל דלית הלכתא כוותי' כמ"ש הרמב"ם פ"ו מאה"ט. ולפענ"ד יש לה"ר דמת עכו"ם שרי בהנאה מדברי הת"כ שהובא בתוס' ערכין כ' ע"ב ד"ה אעפ"י דיליף דבגד מנוגע אסור בהנאה מדכתי' צרעת ממארת תן בו מארה שאסור בהנאה ע"ש ולכאורה קשה למאי דא' ביבמות ק"ג ע"ב דבגד מנוגע אעפ"י שאין בו גע"ג מטמא בכזית משום דמצורע איתקש למת [וע' ברמב"ם פי"ד מה' ט"צ ה' י"ד דגם מוסגר איתקש וע' במ"ל שם] וא"כ ל"ל קרא מיוחד על איסור הנאה הרי נוכל למילף מדאתקש למת דאסור בהנאה דאין היקש למחצה ועכצ"ל משום דמדאתקש למת אין ראי' די"ל דמאי דכתי' במצורע אל נא תהי כמת היינו דאתקש למת נכרי ואי דא"כ היקשא ל"ל ז"א דהא אהני שפיר ההיקש לענין דמטמא בכזית כמת דהא אף מת נכרי מטמא לרשב"ג וגם לר"ש לפי תי' דרבינא ביבמות שם עכ"פ במגע ובמשא מטמא ולכך אצטריך קרא דממארת שאסור בהנאה ואי דתקשי א"כ ל"ל למילף מת מע"ע דאסור בהנאה הלא נוכל למילף מדאיתקש מצורע למת וה"ה איפכא נקיש מת למצורע דאסור בהנאה דכתי' בי' ממארת ז"א דאצטריך הילפותא מע"ע לענין דבהזמנה מיתסרא כדא' בסנהדרין מ"ז ע"ב ודוק וכן הוא גם דעת הרדב"ז בתשו' סוס"י תשמ"א דמת עכו"ם מותר בהנאה ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' תקמ"ט כ' דמת עכו"ם מותר משום דכתי' אשר בשר חמורים בשרם וחשיב בשר הנכרי כבשר חמור:

והנה מדי התבוננתי בדברי התוס' ערכין הנ"ל נתקשיתי במאי דמשמע מדבריהם דרק מוחלט אסור בהנאה ולא מוסגרת והלא משנה מפורשת היא בפי"א ממס' נגעים בגד המוסגר שקצצו ועשאו מוכין טהור ומותר בהנייתו ומשמע דקודם שעשאו מוכין אסור בהנאה ובת"כ דריש לי' להדי' צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין ת"ל כי צרעת פי' דבקרא דבתרי' כתי' כי צרעת ממארת היא ודריש לי' על מוסגר ועוד צ"ע לפענ"ד בהא דהתוס' שם מביאין ראי' דבית המוחלט אסור בהנאה מדחזינן דבגד המוחלט אסור בהנאה ה"ה בית והלא בירושלמי מס' ערלה קא' שם אבנים המנוגעות שעשאן סיד אית תנויי תנו עלו מידי טומאתן ואית תנויי תני לא עלו מידי טומאתן מ"ד עלו ומ"ד לא עלו אסורות דכתי' צרעת ממארת היא תן בו מארה ואל תהנה בו ור"י מסיק שם דאסור בהנאה מדכתי' בי' נתיצה והובא ברמב"ן עה"ת ס"פ תזריע וא"כ ל"ל להתוס' לה"ר מנגעי בתים לנגעי בגדים וצע"ק. ובדרך אגב אמרתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו מה' ט"צ שכ' בית המנוגע אב מאה"ט כו' שכולן מטמאין בביאה כאדם מצורע וכולן אסורין בהנאה ואם שרפן ועשה מהן סיד ה"ז אסור בהנאה שנאמר צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו עכ"ל ובפי"א מנגעים במשנה י"ב כ' בפיהמ"ש שלו וז"ל זה מבואר לפי שבגד מנוגע אסור בהנאה לאמרו יתעלה באש ישרף עכ"ל א"כ חזינן דאיהו לא יליף מצרעת ממארת ובאמת בר"ש שם מביא קרא דת"כ מצרעת ממארת ולמה בנגעי בית הביא הקרא דצרעת ממארת. ונלפענד"ל עפי"ד התוס' בתמורה ל"ג ע"ב שכ' בשם הרמ"ר דהטעם דנשרפין אפרן מותר ונקברין אפרן אסור משום דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאלו נעשית מצותן ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ה"נ כיון שנעשית מצותן ונשרף הלך איסורי' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם ע"ש ולפי"ז קשה אמאי יהי' אסור ליהנות מהבית אחר שנשרף ונעשה סיד הלא כיון דכ"ר ונתץ את הבית א"כ המצוה היא הנתיצה ודמי לנשרפין דאפרן מותר משום דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וה"נ אחר הנתיצה הוי נעשה מצותו ולכך הביא שפיר הרמב"ם ז"ל בזה הטעם דכתיב צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו א"כ מדקפדה רחמנא וכתבה צרעת ממארת לידע שנאסרה בהנאה והלא ממילא נדע מדצותה התורה לנתוץ וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בבגד מנוגע מדבעי שריפה אסור להנות ממנו ועכצ"ל דקפידת התורה היא שלא ליהנות אפי' אחר הנתיצה וא"כ א"ש ע"נ דברי הרמב"ם ז"ל דבבגד מנוגע מביא הקרא דבאש תשרף על איסור הנאה קודם שריפה והכא הביא מן צרעת ממארת לענין אם שרפן ועשה מהן סיד דהו"א דכיון דכבר נעשית מצותו מותר ליהנות ממנו אבל קודם הנתיצה ידעינן שאסור בהנאה מדכתיב ונתץ וגו' ולכך כשכתב מקודם וכולן אסורין בהנאה לא הביא ההיא קרא כיון דקודם הנתיצה ממילא ידעינן מדבעי נתיצה כמו בבגד מנוגע. ובאו דברי הרמב"ם ז"ל בדקדוק היטב:

והנה ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ו הקשה לשיטת הסוברין דמת עכו"ם מותר בהנאה מש"ס גיטין מ"ב ע"א דמשני במנוול ומוכה שחין שחין וקשה אכתי חזי למוכרו להאכילו לכלבים לאחר מיתה או ללמוד הניתוח כו' ע"ש ולפענ"ד איני רואה בזה תיובתא דבשלמא לענין למוכרו לקנס אם יגחנו שור כיון דהתורה זכתה לו שלשים של עבד כדכתיב שלשים שקלים יתן לאדוניו והיינו אע"ג דהקנס בא לאחר מיתת העבד ואז אינו קרי אדון עליו כיון דאינו נקנה לו אלא לעבודה ולא לאחר מיתה מ"מ כיון דהקנס דשלשים שקלים אינו רק משום שהוא עבד דבב"ח ליתא לכך שפיר שייך להאדון אבל לענין למוכרו לכלבים לאחר מיתה מנין לנו לומר שיהי' נקנה להאדון גם לאחר מיתה דהא אז אינו קרוי אדון עליו דבמתים חפשי ואין אדונים לאלה (ועפי"ז נדחין נמי דברי ספר המקנה שהבאתי למעלה כמובן) א"כ לא יוכל למכור ההנאות שלאחר מיתה דאז יד כל אדם שוה בו ושפיר קא' התם דמשכחת עבד שאינו שוה כסף בטריפה ומנוול ומוכה שחין דאינו ראוי לכלום וז"ב בעיני עד שאני תמה על הגאון חת"ס ז"ל שהקשה כן ותבט עיני בשורי בדרך העברה בשו"ת חסד לאברהם מדידי הרב הגאון מבוטשאטש ז"ל בחיו"ד סי' ק"ט שרוצה לה"ר להסוברים דמת עכו"ם אסור בהנאה מכתובות ט"ו ע"ב ויומא פ"ה גבי מצא תינוק מושלך בשוק אם רוב נכרים נכרים למאי הלכתא אר"פ להאכילו נבילות והקשה אמאי לא קא' נ"מ אם מת דכשהוא ישראל אסור בהנאה ואם רוב נכרים נכרי ומותר בהנאה אע"כ דגם מת עכו"ם אסור בהנאה ע"ש ולפענ"ד אין מכאן ראי' דהרי אפי' אינימא דמת עכו"ם אסור בהנאה בכ"ז נ"מ לענין טומאה דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל ולמה לא קא' נ"מ זו וגם לענין מת מצוה בטומאת כהן ונזיר כברמ"א סי' שע"ד ס"ג ע"ש וכדומה הרבה וע"כ דהש"ס רוצה למצוא נפקותא בעודו בחיים חיותו. ויש בכ"א מהם רבותא כמ"ש התוס' שם וא"כ ליכא לאקשויי מידי:

והנה ראיתי בעטרת זקנים שסביב הש"ע א"ח סי' ע"ה שכ' שם דאפי' מאן דמתיר בפאה נכרית אבל שיער של עצמה אף שנחתכו וחברן בראשה כדי שתהא נראה בעלת שיער אית בה משום פ"ר ע"ש ויש לבאר בזה דברי התוס' כתובות ע"ב ע"ב גבי הא דאר"א אר"י קלתה אין בה משום פ"ר כו' ע"ש. וע' בכנה"ג אה"ע סי' כ"א שהביא בשם משא מלך וז"ל ויש מקצת נשים שלוקחין משי שחור ומשימין בפדחתן כדי להתייפות ואפי' בזה רע עלי המעשה שבנ"א טועין וחושדין שהם שערות שלהן אלא הנח להם לישראל כו' הרי חזינן דהרע בעיניו המנהג שמשימין משי שחור על פדחתן ומכ"ש הפאה נכרית שנראה כשערה ממש בודאי ראוי להחמיר מלבד החשש הנ"ל שעושין אותן משערות של מתי עכו"ם ובפמ"ג יו"ד סי' ע"ט תופס להלכה כהמחמירין לאסור בהנאה מת עכו"ם. יותר לא אוכל להאריך כעת. ה' יהי' בעזרו על דבר כבוד שמו ית' על מי מנוחות ינהלהו ובמעגלי צדק ינחהו ויאמץ לבו לתורתו ועבודתו ית"ש כנפשו ונפש ידידו הדור"ש באהבה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף