הפלאה/כתובות/קט/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה אם טען וכו'. לכאורה היה נראה ליישב דברי רש"י ז"ל התמוהים דפי' בד"ה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' דהא מיגו למפרע לא אמרינן ונראה ע"פ מ"ש הרמ"א בסימן קמ"ז סעיף ג' דאם טען מה שעשאו סימן לאחר לאו משום שהוא שלו רק שהנכסים נקראים כך מפני שהיו שלו תחלה טענותיו טענה אלא א"כ פירש בהדיא שהם שלו והוא דעת הריטב"א שכתב כן לתרץ הסוגיא דהא דיכול לטעון חזרתי ולקחתיו היינו דמהימן לפרש דבריו הראשונים והנה הטור באה"ע סימן קנ"ב כתב דהא דנאמנת אשה לומר א"א הייתי וגרושה אני היינו לפרש דבריה אשת איש הייתי ועכשיו גרושה אני כדאמרינן לעיל דף כ"ב ונאמנת אף לאחר כדי דבור לפרש דבריה כן מטעם הפה שאסר וכו' ע"ש וכבר נתבאר לעיל שם בס"ד טעם הטור והוכחתו א"כ יש לומר דס"ל לרש"י דה"נ כן הוא דהא דנאמן לפרש דבריו לאחר זמן היינו משום שהפה שאסר וכו' כיון שאינו ידוע אלא מחמת שהוא עצמו עשאה סימן וס"ל לרש"י דלשון חזרתי ולךקחתי משמע שחזר ולקחה לאחר שעשאה סימן כמו שפירש"י ד"ה חזרתי ולקחתיו וכו' דלא כפי' הריטב"א אלא דממילא דנאמן לומר שחזר ולקחה לאחר שעשאה סימן במיגו שיש לו עתה לפנינו דאי בעי אמר לקחתי ממנו תחלה קודם שעשאה סימן אלא דזה קצת רחוק להעמיד כן בפירש"י והעיקר נלענ"ד בכונת רש"י דודאי מה שטען תלם אחד עשיתי לך לא איירי שהודה שתלם אחד היה שלו מתחלה דא"כ כיון דמכחיש בעצמו העדים שלו שמעידים על כל השדה שהרי אם לא עשה אותו סימן היה מוציא על פי אלו עדים כל השדה א"כ ה"ל כמודה בדבריו דסהדי שקרי נינהו ובטלה עדות לגמרי כדאיתא בכה"ג בח"מ סימן פ"ב סעיף י"ג וכ"כ הר"ן לדעת ר"ח ע"ש אלא על כרחך מיירי שאומר שהעדים אומרים אמת שהיה שלו לגמרי אלא שהוא מכר לו אח"כ תלם אחת א"כ נראה כיון דהמחזיק טוען שהיתה שלו מעולם ומכחיש את העדים וגם מה שאמר המערער שמכר לו את התלם דלמה היה לו לקנות כיון שהיה שלו א"כ כיון שהכחישוהו עדים בטענתו אין לו שום זכות בתלם שיחזיק בו דאף שהמערער אומר שמכרה לו הא הוא בעצמו מודה שאינו כן ואין להאמינו במיגו דהוי אומר שלקחה ממנו דמיגו במקום עדים לא אמרינן אלא דאפ"ה כיון דזה המערער אומר בעצמו שמכרה לו א"י להוציא ממנו נגד טענת עצמו וממילא היה הדין נותן היכא דקיימא ארעא תיקום אם כן נראה דכשאומר המערער שחזר ולקחה נאמן להוציא דמאיזה טעם יחזיק בו המחזיק כיון שעומד בטענתו להכחיש העדים והוא מכחיש ג"כ שלא לקחה מהמערער א"כ אין מקום להניח הקרקע בידו אלא מצד פיו של זה דכיון שאומר המערער בעצמו שמכרו איך יוציא ממנו וע"ז אמר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כן נלע"ד בכוונת רש"י. ובזה נלע"ד ליישב מה שדקדקו המפרשים דלמה הוצרך לטעון כלל האפוטרופוס תלם אחת עשיתי לך וה"ל לטעון מיד חזרתי ולקחתיו. ומה שתירצו דכיון דלא ידע דאיכא ריכבא דדיקלא לא הקפיד על התלם הוא דחוק דאפוטרופוס יש לו לדקדק על כל דהו. וכ"ש לפמ"ש הפוסקים דבעינן שיהיה בתלם ט' קבין שיעור שדה. ותו קשה דהא קי"ל בח"מ סימן רי"ט ס"א דהמוכר שדה אע"ג דלא כתב ליה מצרים קונה כל השדה מסתם. א"כ ע"כ צ"ל דהכא שאני כיון דאין ראיה אלא מדחתם עליו יכול לומר תלם אחת א"כ אכתי קשה דכמו כן היה יכול לומר ג"כ שמכר לו חוץ מדקלים. אע"ג דהמוכר סתם קונה האילנות הכא שאני דאינו אלא מהוכחא דחתם עליו. ודוחק לומר דהריכבא דדיקלא גדל על שדה אחר בזמן שעשאה סימן וחתם עליה בעד. וע"כ צ"ל דלהכי טוען האפוטרופוס חזרתי ולקחתיו משום שלא יתן לו התלם כלל וא"כ ה"ל לטעון מיד הך טענה. ולפמ"ש יש ליישב דהוצרך לשני הטענות משום דאמרינן בב"ב דף ל"א דאע"ג דטען של אבותיו יכול לחזור ולטעון אח"כ אין דאבהתך הוא וזבנתא מינך והאי דאמרינן דאבהתי דסמיך עליו כדאבהתי א"כ היה מתירא אם יטעון רק טענה שמכרה וחזר ולקחה שמא יחזור המחזיק ממה שהכחיש העדים ויאמר שקנאה ממנו ומה שאמר של אבותיו היינו דסמך עליה כדאבהתי לכך טען ג"כ שתלם אחת מכרה לו וכיון שראה שזה עומד בטענתו ואומר של אבותיו טען ג"כ על אותו תלם. ודוק:
והנה הרי"ף כתב דהא דנאמן לומר חזרתי ולקחתיו מיירי שהיתומים היו מוחזקים. וכתב הרא"ש דהוא כדעת הראב"ד שכתב דמיירי שהמערער הוציא בחייו כבר והחזיק בו ג' שנים ולכאורה אינו מובן דהא משמע שזה שטוען נגד היתומים שעשאה אביהם סימן היינו שטוען שאביהם שלא כדין הוציא מדעשאה סימן לאחר קודם שהוציא ממנו ולכך איבד זכותו ר"ל אותו זכות שהוציא על ידו וא"כ מאי מועיל לטעון שחזר ולקחה ממנו מפני שהחזיק בו ג' שנים הא כיון דמוכח דשלא כדין הוציא ה"ל כדין גזלן שאין לו חזקה כיון שבא לידו בגזילה וה"נ כיון שבא לידו שלא כדין שוב אין לו חזקה. ונראה דס"ל דבאמת עשה שפיר בזה מה שטען תלם אחד עשיתי לך ולא טען מיד שחזר ולקחה דבאמת לא הוי טענה מחמת חזקת ג' שנים כיון שבא לידו שלא כדין ולכך טען שאביה הוציא כדין אלא דכיון שהחזיק ג' שנים ולא מיחה זה על אותו תלם מסתמא חזר לקחה וכיון דליכא הוכחא שהוציא שלא כדין שפיר מועיל חזקת ג' שנים על אותו תלם. וק"ל:
אמנם לולי דברי הרא"ש נלע"ד דאין שיטת הרי"ף כפי' הראב"ד מדלא הזכיר שהחזיק בו אביהם ג' שנים. ונלע"ד דס"ל כמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דכיון שאותו שטוען נגד היתומים מכחיש את העדים שמעידין שהשדה של אביהם היה מחמת חזקת אבות ומכחיש ע"כ שלא קנה את השדה אח"כ מיד אבי היתומים אפילו אם היה אבי יתומים מודה לפני עדים בפירוש שמכרה לזה כיון שהוא בעצמו מכחישו נאמן זה לומר אפילו לאחר זמן שחזר ולקחה אלא דלא ס"ל להרי"ף בהא כרש"י ז"ל שיהיה נאמן אפילו להוציא רק כשהוא מוחזק יכול הוא לומר הרי לפי דברי חזרתי ולקחתי ממך ולפי דבריו לא מכרתי לך מעולם וממילא היכא דקיימא ארעא תיקום. כנלע"ד נכון:
בא"ד דמיירי כגון שאין כתב ידי עדים יוצא ממקום אחר וכו'. לכאורה קשה דהא ר' יוחנן דאיהו מרא דשמעתא ס"ל בב"ב דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"כ לא היה אביהם נאמן שחזר ולקחה במיגו דמזויף וכיון דמזויף לא טענינן אין כאן טענה ליתומים. ונראה ליישב לפמ"ש התוס' בכתובות דף י"ט דמ"ד א"צ לקיימו הוא מטעם דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא עדים החתומים על השטר וכו'. ולפ"ז יש לומר כיון דהכא אין ראיה רק שעשאה סימן וחתם עליו בעד בעינן קיום דאורייתא דלא עדיף משאר כתב יד שכתבו הפוסקים דבעינן קיום דאורייתא ומודה ר"י דנאמן במיגו דמזויף. מיהו לפ"ז קשה לי על לשון התוס' שכתבו דמיירי שלא היה כתב ידם יוצא ממקום אחר משמע שאם היה יכול לקיים ממקום אחר היה מקיימין השטר לא מיבעיא לדעת הפוסקים בח"מ סימן ק"י ביתומים קטנים אין מקיימים השטר כלל אם כן ממילא יש לחוש דהיה אביהם נאמן במיגו דמזויף אלא אפילו לדעת הרמב"ם דמקיימין השטר ביתומים קטנים היינו משום דקי"ל דמקיימין השטר שלא בפני בע"ד והיינו משום דקיום שטרות דרבנן כמ"ש הש"ך בח"מ סימן מ"ו א"כ לפי מאי שהכרחנו דמוכח מדברי ר"י דהכא בעי קיום דאורייתא א"כ ממילא אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר אמרינן דאין מקיימים ביתומים קטנים. ויותר קשה לי על הרא"ש עצמו שכ' גם כן כלשון התוס' דמיירי שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואיהו ס"ל דאין מקיימים שטר ביתומים קטנים כמבואר בסימן הנ"ל וצ"ל דהכא שאני כיון דהוא מוחזק בשדה והיתומים באים להוציא א"כ כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר ויכול לקיים אין מוציאין ממנו. ולפ"ז נ"ל ליישב ג"כ לשון הרי"ף דמפרש שהיתומים היו מוחזקים בשדה היינו בלא חזקת ג" שנים מדכתב סתם כנ"ל אלא כיון דהיתומים מוחזקים שוב אין מקיימין את השטר כמ"ש לעיל דהכא כיון דבעי קיום דאורייתא אין מקיימין בפני היתומים וה"ה דה"מ לאוקמי שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש התוס' אלא כיון דהוא מפרש לשון הב ליה דמשמע שהשדה היתה ביד היתומים ממילא דא"צ לאוקמי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וממילא מתורץ קושית הרא"ש על הרי"ף דהא ר"י על מתניתין קאי דיש לומר דמתניתין באמת מיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כמ"ש הרא"ש ודוק:
ובלמוד הישיבה אמרתי דיש לפרש מה שדקדקנו לעיל דה"ל לטעון שמכר לו תלם א' חוץ מריכבא דדיקלא דהרא"ש כתב בשם הרר"י דבעינן שיהיה אותו תלם ט' קבין ע"ש. ובאמת לכאורה היא טענה גרועה דלענין מאי מכר לו תלם א' ונראה דא"ש לפי פירש"י שהמחזיק עשאה סימן נמצא שהיה שדה של המחזיק סמוך לאותו תלם והיה ראוי להצטרף לשדהו א"נ דנ"מ לענין בר מצרא דכיון שרצה המחזיק למכור שדהו והיה יכול המערער לטעון שהוא בר מצרא אבל כשמכר לו תלם א' תו לא מצי למטען דהא מפסיק תלם א' והקונה לא רצה ליקח אותו תלם או שעשה כן באמת משום שלא יטעון המערער שהוא בר מצרא אבל כיון שנודע דהוי עליו ריכבא דדיקלא דקי"ל בח"מ סימן קע"ה ס"ק ז' דאם מפסיק ריכבא דדיקלא ליכא משום בר מצרא דשוב אינו ראוי להצטרף א"כ כיון שאינו ראוי להצטרף לשדה המחזיק וליכא נמי טעמא משום בר מצרא טענה גרועה היא שמכר לו תלם א' שאינו ראוי להשתמש בו כלל ולא גרע מטענה דלא שכיחא דלא טענינן ליתמי וע"כ שמכר לו שיעור שדה שראוי להשתמש בו עכ"פ ולכך חזר וטעין דחזר ולקחה. ודוק:
בא"ד דלא טענינן ליתמי מזויף. כוונתם למה שכתבו התוס' לעיל דף צ"ב ד"ה דינא וכו' אע"ג דכתבו שם וז"ל אע"ג דשאר טענות טענינן ליורש הכא אוקמינן אדאורייתא וכו' וכבר כתבו דבכה"ג לא שייך לומר עדים החתומים על השטר כמו שהוכחנו לעיל מר' יוחנן דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והיינו ע"כ משום דהכא בעי קיום דאורייתא מ"מ משמע מדבריהם שם ובב"מ דף י"ג ד"ה הא קאמר וכו' דכיון דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא וזיוף לא שכיחא וזה הטעם שייך נמי הכא והרא"ש כתב וז"ל והאי דלא קאמר אי הוי אביהן קיים הוי טעין מזויף משום דטענת מזויף לאו טענה מעלייתא הכא כיון שהלוקח ומוכר מכחישים אותו ולא שכיחא שהיה אביהן טוען מזויף וכו'. משמע מדבריו דבעלמא טענינן מזויף אבל הכא שאני כיון שהמוכר ולוקח מכחישים אותו. וכונתו שהמוכר ולוקח היינו בענין שכתבו התוס' לעיל בשם ירושלמי ולא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר נמצא דבכה"ג שעשאה סימן באחר לאחר אז אותן המוכר ולוקח מכחישים אותו שאינו מזויף אלא דלפ"ז צ"ע בשלמא בגוונא דמתניתין בין לפירש"י בין לפי' תוס' אע"ג דהלוקח אינו נוגע בעדות שהרי המוכר מודה לו בעיקר שדהו שמכר לו וכ"ש אם כבר החזיק בו ג' שנים דא"צ לשטר מכל מקום היה אביהם נאמן לומר חזרתי ולקחתי במיגו דמזויף להכחישו אע"ג דקי"ל גבי נסכא דר' אבא בב"ב דף ל"ד דלא אמרינן מיגו אי בעי מכחיש עד א' היינו דוקא במקום שבועה דאורייתא כדאיתא בח"מ סימן ע"ה אבל הכא בקרקע דקי"ל דאין נשבעין עליהן מדאורייתא שפיר אמרינן מיגו דהעזה דהיה מעיז נגד העד א' כמ"ש התוס' בב"ב שם אבל בעשאה אחר לאחר כיון דאיכא שני עדים אין לו מיגו כלל וצ"ל דמיירי שאין המוכר ולוקח לפנינו ומ"מ כיון שאפשר שידוע ע"פ המוכר ולוקח כבר ה"ל מילתא דלא שכיחא וצ"ע. וק"ל:
מתניתין מי שהלך למדינת הים ואבידה לו דרך שדהו וכו'. משמע מדברי כל הפוסקים אפילו הוא טוען ברי שיודע באיזה שדה היה דרך הילוכו והמקיפים אומרים שמת דאפ"ה א"י להוציא מחזקת כל אחד בשדהו כדקי"ל לעיל דף י"ב ע"ב כר' נחמן בדינא דחזקה עדיפא מברי. אך לפ"ז צ"ל לרב הונא ורב יהודה דס"ל לעיל שם דברי עדיף מחזקה באמת אם טוען ברי היה יכול להוציא אפילו בהקיפוה ארבעה בני אדם. א"כ לכאורה קשה מאי מקשה על רב יהודה דמוקי מתניתין כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם אי הכי מ"ט דאדמון. דילמא ר"י ס"ל דמתניתין מיירי בטוען ברי ופליגי בהכי אדמון וחכמים. דבל"ז צ"ל לעיל לרב יהודה דאתי כתנאי כדאמרינן שם דר"ה ור"י דשמואל הוא דאמר הלכה כר"ג וס"ל לר"י הלכה כאדמון כיון דר"ג ס"ל כוותיה וכדאמרינן נמי לעיל כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ודוחק לומר דרבא באמת אינו מפרש דברי רב יהודה אלא לדינא קאמר דמסיק לעיל שם דר' נחמן ככ"ע דאכתי כיון דבאמת לית הליכתא כאדמון הכא א"כ המ"ל דס"ל ברי ושמא ברי עדיף. ונראה דאי אפשר לפרש טעמא דאדמון משום ברי ושמא ברי עדיף מדאמר במתניתין ילך לו דרך קצרה. משמע דאפילו הוא טוען שהיה לו דרך רחב א"צ ליתן לו כדין שיעור דרך אלא דרך קצר כדפירש"י ואי מטעם ברי היה צריך ליתן לו דרך כפי תביעתו. אלא ע"כ משום דודאי שהיה לו דרך לשדהו אבל יכול להיות שהיה דרך קצרה. ואין להקשות באמת לאדמון למאי דקי"ל בסימן ע"ה דאפילו מחויב מתוך טענתו במקצת והוא טוען איני יודע ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא וחייב לשלם הכל וה"נ כיון שמחויב בדרך קצרה יתחייב ליתן לו כל הדרך כפי תביעתו דזה אינו אלא מטעם חיוב שבועה דאורייתא וא"י לישבע משא"כ הכא דמיירי בקרקעות דאין נשבעין עליהם מדאורייתא. ובזה נלענ"ד דמתורץ קושית התוס' ד"ה ורבנן וכו'. דלא קאמר דמזבין לארבעה דבאמת ברי ושמא ברי עדיף אלא דאיכא חזקת המחזיק כנגדו משא"כ אם ימכור במה יחזיקו הלקוחות כיון דהמוכר היה חייב ליתן והם אין להם עדיין חזקה בקרקע פשיטא דמודה ר"נ דברי עדיף. וצ"ל אהדר למארי קמאי דוקא דאית להו חזקה מקדם כבר בקרקע ועדיף מברי. אך לפ"ז אכתי יש לומר דהקשו התוס' שפיר כיון דקאי הכא אליבא דרב יהודה דס"ל ברי עדיף. א"כ מתניתין לא מיירי שטוען ברי מדאמר ילך לו דרך קצרה כנ"ל. אך יש לומר לפמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב דהיכא דהוי שמא טוב דלא ה"ל למידע מודה ר"י דחזקה עדיף. א"כ יש לומר דהכא מיירי שהקיפוה ארבעה בני אדם אח"כ דלא ה"ל למידע לכך חזקה עדיף. משא"כ אם ימכור לארבעה דל"ל חזקה כנ"ל. ודוק:
וכן משמעות הסוגיא דקאמר בארבעה דאתי מכח ארבעה וכו' ולא נקט סתם בארבעה כ"ע לא פליגי משום דבאמת לרב יהודה צ"ל שאין ארבעה עצמם אותם שהיו בתחלה דא"כ ה"ל למידע וברי עדיף ולמה יתנו לו דרך קצרה כנ"ל וע"כ צ"ל שאינם בעלים הראשונים. ולפ"ז היה נראה לומר דטעמא דאדמון דלא אמרינן אהדרינהו משום דמיירי שאותן ארבעה הם בעלים הראשונים. א"כ אם יחזיר להם יצטרכו ליתן לו כדין ברי ושמא לר"י דס"ל ברי עדיף וס"ל לר"י דהלכה כוותיה כיון דגם לר"ג הדין כן וכן לדידן דס"ל דחזקה עדיף וטעמא דר"ג לעיל משום דאיכא נמי מיגו או חזקה א"כ אדמון דלא כר"ג ולית הלכתא כוותיה וממילא מתורץ קושית התוס' הא דבב"ק אמרינן אהדרינהו לכ"ע דהכא שאני דבהא גופא פליגי אי מועיל אהדרינהו והא דס"ל לאדמון ילך לו דרך קצרה ולא דרך רחב כמו שטוען משום דעכ"פ הוא עתה ביד אחד דלא ה"ל למידע אלא דאמר מ"מ דרכי גבך הוא וא"צ ליתן לו אלא הפחות אבל שלא יתן לו כלל א"א לומר אהדרינהו דהם יצטרכו ליתן לו משום דהוי ליה למידע. ודו"ק:
תוס' ד"ה בארבעה וכו' אבל הא לא מצי למימר וכו'. לכאורה היה נלע"ד לתרץ קושית תוס' משום דלפי משמעות דמתניתין דס"ל לחכמים יפרח באויר או יקנה לו דרך במאה מנה דיכול להעלות עליו בדמים כפי שירצה כמ"ש התוס' לקמן הרי דממש אבד שדהו שיפסוק עליו עד כדי דמי שדהו כיון שאין לו דרך לשדהו וכיון דקי"ל דבעל מצר יכול לטעון בעל מצרא א"כ אי אמר מזבנינא לארבעה יכול לומר דבזה ניחא ליה שיוכל לטעון בעל מצרא ויתן לו בעד שדהו כפי שהאחרים נותנים לו ולכך בחד דאתי מכח ארבעה יכול לומר מהדרינא שטרא. דאף דהא דקאמר מהדרינא שטרא לאו דוקא במה שיחזיר שטר קנייתו לא נתבטל קנייתו למפרע אלא שיחזור וימכור להם. מ"מ הא קי"ל במכר לבעלים ראשונים לית ביה משום בעל מצרא כמ"ש בח"מ סימן קע"ה וצ"ל דקושית התוס' הוא דיכול לומר שימכור לאותן אנשים שיש להם שדות סביבות אלו השדות לצד חוץ א"נ דיכול למכור חצי שדותיו דלא שייך בהו בעל מצרא שהרי החצי שנשאר בידו הוא מפסיק וא"כ אכתי לא יוכל לבוא לשדה שלו מחמת אותו החצי שמכר. וק"ל:
עוד נראה דיש לתרץ דהא דקאמר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למאריה לאו בתורת מכירה קאמר שיחזור וימכור לבעלים ראשונים אלא כמשמעו שאם יצטרך לו דרך יחזור השטרות ויבטל קנייתו למפרע מטעם מקח טעות כיון שמכרה לו סתם ולא הודיעו שצריך ליתן לו דרך דלא שייך בזה אין אונאה לקרקעות דלא מיבעיא אם מכר לו בפירוש כל השדה מדה בחבל דקי"ל בפרק בית כור דבכל שהוא חוזר אלא אפילו אם מכר לו סתם מ"מ כה"ג שיצטרך ליתן דרך לעבור דרך שדהו יש לומר דיכול לומר דלא ניחא ליה וא"כ ממילא היה מתורץ קושית התוס' שיאמר מזבנינא לארבעה דיש לומר בזה יכול לומר לכי תזבין כמ"ש התוס' לקמן והא דא"י לומר בחד דאתי מכח ארבעה לכי תהדר היינו טעמא דהא א"צ לחזור כלל דממילא הוא מוחזר ועומד משום דהוי מקח טעות ולכאורה היה נראה דאכתי קשה בחד דאתי מכח חד שיכול לומר מהדרינא שדה אחת לקמא שהרי באחד היה מקח טעות וקמא ידחהו לשני ולא שייך לכי תזבין שכבר מכר לשני אך אין זה במשמעות דברי התוס'. ונלע"ד דס"ל להתוס' דאי אפשר לפרש כן דבאמת לאו מקח טעות הוא כיון שקנה מארבעה אפילו יצטרך ליתן דרך א"י לבטל שום מכירה דהא כל אחד מארבעה שמכרו לו יכול לדחותו שלא היה דרך בשדה שמכר לו. אך העיקר נראה לע"ד דיש לתרץ קושיתם דלא מצי למימר בחד מזבנינא דאפילו יעשה כן יכול לתבוע אותו כיון שמפסיד אותו במכירתו דממ"נ דרכיה גביה הוא והוא מפסידו במאי דמזבין ליה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה וכן בחד דאתי מכח חד א"י לומר מהדרינא שדה א' לראשון דהא יוכל לתבוע אותו הראשון שיתן לו דרך כיון שהיה דרכו אצלו ממ"נ והוא מכר שדה לשני שא"י לאשתועי דינא בהדיה אבל בחד דאתי מכח ארבעה ויחזור להם א"י לתבוע אותו שכבר נתחייבת לי כשהיו השדות בידך דנהי שאין הלוקח יכול לתבוע למוכרים דהוי מקח טעות משום דכל אחד יוכל לדחותו מ"מ גם הוא א"י לתבוע אותו שמכר השדה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה כיון דבאמת אותה שדה הוא מקח טעות מתחלה ולא קנה כלל ודוק: ואפשר באמת הוא בכלל כוונת תירוצם ועיין בסמוך:
בא"ד שלא יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו וכו'. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ואם לאו מהדרינא ה"ה דיכול לומר ואם לאו מזבנינא דכיון דלקח מארבעה ואינו מפקיע זכותו שהיה לו מקדם מה לי שיחזור לבעלים ראשונים או שימכור לאחרים ולפ"ז נסתר מ"ש הש"ך בסימן קמ"ח דהיכא דמתו בעלים הראשונים לא מצי למימר מהדרינא ומדמי ליה להך דאמרינן בב"ק והביאו התוס' בסמוך דמשני התם ביתמי ולפמ"ש לא דמי להתם דהכא שאני דכיון שקנה מארבעה יכול לומר מזבנינא לארבעה או ליתמי דהרי אינו מפקיע זכותו שהיה לו מקדם (ובזה נלע"ד דיש לפרש סמיכות דבריהם שכתבו התוס' בתר הכי והא דקאמר בפ"ק דב"ק וכו'. דבל"ז המ"ל דטעמא דאדמון הכא דל"ל סברת מהדרינא היינו משום דלטעמיה אזיל דס"ל במתניתין דלעיל גבי עורר על השדה וחתם עליו בעד שיכול לומר ראשון קשה הימנו והשני נוח לי וה"נ יכול לומר שבעלים ראשונים נוחים לו טפי ויוכל לקנות מהם בזול יותר אבל לבתר שהקדימו דהא דא"י לומר מזבנינא דוקא בחד דאתי מכח חד דמפקיע זכותו אבל בדאתי מכח ארבעה יכול לומר מזבנינא לאחרים א"כ אין שייך לומר שכל העולם נוחים לי יותר מזה דהא יכול למכור לאיש קשה יותר) אך לפמ"ש לעיל בפי' התוס' דדוקא לבעלים ראשונים יכול למכור מטעם דהוי מקח טעות יש לומר דלאחרים א"י לומר מזבנינא דאכתי מצי תבע ליה כיון שמפסידו במאי דמזבין ליה למאן דלא מצי לאשתועי דינא בהדיה אבל מכל מקום היכא דמתו בעלים ראשונים והניחו יתומים שפיר יכול לומר מהדרינא ומזבנינא ליתמי מטעם מקח טעות ונפקא מיניה אם בעלים הראשונים הלכו למדינת הים א"י לומר מזבנינא לאחרים. מיהו לפמ"ש הרא"ה דהכא לאו מטעם שיחזור וימכור לבעלים ראשונים אלא משום דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכי היכא דבעלים ראשונים יכולים לדחותו מכרו לו נמי זכות זה א"כ ממילא ליתא לדברי הש"ך ובין מתה ובין הלכו למדינת הים א"צ ליתן לו דרך. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |