הפלאה/כתובות/קט/א

הפלאה כתובות קט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה תשב וכו'. בירושלמי מוקי דר' גידל בנשואי ראשונים וכו'. באה"ע סימן נ"א כתב דאיש ואשה שהיה ביניהם שידוכין וכו' ואמר כמה את מכנסת וכו' וכתב הרמ"א שם דאין חילוק בזה בין נישואים הראשונים לשניים וכתב הח"מ וב"ש דמוכח כן ממתניתין דר"פ הנושא דתני בת אשתו ניזונת מנכסים משועבדים אע"ג דנשואים שניים הוא לה וכתבו שם דיש לדחות ולחלק דדוקא לגבי מחייב קאמר הירושלמי דבנשואים שניים לא מהני הך דרב גידל אבל לגבי מקבל מודה הירושלמי דאין חילוק ע"ש ולענ"ד מוכח כן מהא דאמר שם הש"ס מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה וע"כ מיירי בשטרי פסיקתא דומיא דרישא דמתניתין שם כדפירש"י ריש דף ק"ב דל"ל דרישא מיירי בקנו מידו דא"כ מאי קמ"ל וע"כ מיירי בשטרי פסיקתא וכ"ש דא"ש לפי דעת הרמב"ם דא"י לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אלא בשטרי פסיקתא וכתב הכ"מ ראיה לדבריו מהא דקאמר מי לא עסקינן דגירשה ואהדרה ולא קאמר דמיירי דהתחייב עצמו לאחר שנולדו הבנות וע"כ משום דה"ל דבר שאינו קצוב וא"י לחייב אלא בגירשה ואהדרה בשטרי פסיקתא דוקא א"כ הרי מוכח דמהני הך דר' גידל בפסקו ע"י עצמן אפילו בנשואים שניים לגבי מחייב ולגבי מקבל וק"ל:

ואין להקשות לפמ"ש בירושלמי דמיירי מתניתין בנשואים שניים א"כ הא דקאמר בברייתא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין ופירשו התוס' בד"ה הפוסק וכו' דקאי על מתניתין א"כ איך שייך בנשואים שניים בקטנה הרי כבר יצתה מרשות האב בנשואים ראשונים ואינה מתקדשת אח"כ אלא למיאון א"כ למה כופין אותו ליתן גט הא יכולה למאן זה אינו דיש לומר דעתה היא כבר גדולה וק"ל:

גמרא על מה נחלקו כגון שפסקה היא על עצמה וכו'. הנה הטור כתב בסימן נ"ב אם בפני אביה פסקה אומרת לו או כנוס או פטור נראה הטעם בזה משום דס"ל דהא דאמר בסמוך בד"א בגדולה על ברייתא קאי כפירש"י ומה שהקשה הב"י על הטור דאי ס"ד דדעת הרא"ש לפסוק כתנא דברייתא ה"ל להביא האי בד"א אינו מובן דהא האי בד"א קאי על ת"ק וכיון דקי"ל כאדמון דאפילו בגדולה כופין א"צ להביאו אלא דקשיא ליה להטור הא דקאמר כופין למאן אילימא לאב דמאי ס"ד לכוף את האב לכך פי' שהיה בפני האב ומסתמא נתרצה שיתן הוא כמו שפירשו התוס' אליבא דירושלמי במתניתין דכשפסק האב במעמדה הוי כאילו היא עצמה התניתה ה"נ מפרש הברייתא דכיון דבפניו התנה ה"ל כאלו התנה האב ויש לכופו א"כ כיון דברייתא מיירי בפני האב ממילא יש לומר דשלא בפני האב מורה אדמון דמה"ת נעביד פלוגתא רחוקה ואין לדקדק דלפ"ז יש נ"מ אף למאי דקי"ל כאדמון בין גדולה לקטנה לענין אם פסקה שלא בפני האב דאפ"ה בקטנה כופין מ"מ אין מזה תמיהה מה שלא הביא הרא"ש כיון דפשטא דברייתא בד"א וכו' קאי על ת"ק וכן צ"ל לשיטת הרי"ף שפסק כתנא דמתניתין ולא הביא הך בד"א בגדולה כדי שיהא נ"מ בפסקה על עצמה גם אינו מוכרח דיש לומר דאף דס"ל לת"ק כשפסקה בפני אביה מסתמא דעתה שיתן האב ואין תנאי הקטנה מועיל לגבי חיוב האב אבל כשפסקה שלא בפניו על עצמה יש לומר כיון דהגיע לעונת הפעוטות תנאה קיים וק"ל:

ולכאורה היה נראה להוכיח כמ"ש הטור דברייתא מיירי כשפסקה בפני אביה משום דתניא עלה בד"א בגדולה אבל בקטנה וכו' ולא שייך בקטנה שתפסוק על עצמה דאפילו יש לה נכסים שירשה מאבי אמה הא ס"ל לר' יוסי בר"י דהוא תנא דברייתא זו לעיל דף מ"ז דהאב אוכל פירות בחיי בתו אפילו בנערה וע"כ א"י לפסוק על עצמה להוציאה מרשות אביה אלא דמיירי בפני האב ומרצונו וכיון דברייתא מיירי בפני האב ממילא אין לנו להוסיף כנ"ל. אך זה אינו דאף דקודם הנשואין הפירות הם לאב מכל מקום יכולה לפסוק על אחר נשואין שלא יהיה לאביה פירות דלא עדיף האב מנכסי מלוג לבעל דיכולה למכור אפילו כשהיא תחת הבעל על אחר שתתאלמן ותתגרש כדאיתא באה"ע סימן צ' ס"ט בהג"ה ואף שהב"ש שם ס"ק ל"ט הניח זה בצ"ע דמי איכא מידי וכו' דאין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו וכו' כבר יישבנו על נכון בס"ד שם בקונטרס אחרון וה"נ יכולה לפסוק על עצמה להכניס לבעל בחורת נכסי צאן ברזל לאחר נשואין אפילו כשהיא ברשות אביה והפירות שלו ודוק:

והנה הב"ח כתב דס"ל להטור דמתניתין וברייתא לא פליגי אליבא דאדמון והא דאמר אדמון במתניתין אילו פסקתי לעצמי היינו בלא האב וכן היה נ"ל מלשון דנקט במתניתין לעצמי ולא נקט על עצמי כלשון הברייתא פסקה על עצמה משמע כדברי הב"ח וה"פ אלו פסקתי לעצמי כלומר לבדי בלא עמידת האב אלא דלפ"ז המ"ל דתנא דמתניתין וברייתא לא פליגי כלל והא דקאמר בברייתא לא נחלקו על הפוסק מעות לחתנו היינו שלא במעמדה ומתניתין מיירי במעמדה כדאיתא בירושלמי ונקט מתניתין פלוגתייהו בפסק האב במעמדה לרבותא דת"ק וברייתא נקט בפסקה היא במעמד האב לרבותא דאדמון. וצ"ל דמשמע ליה להש"ס דתנא דמתניתין פליג על ר' יוסי בר"י מלשון דברייתא לא נחלקו הכלל דס"ל לתנא קמא דנחלקו כדאמרינן בעלמא ודוק:

שם גמרא אלא אמר רבא כופין הבעל ליתן גט. הנה לכאורה משמע מדנקט במתניתין וברייתא לשון או כנוס או פטור ובהך ברייתא נקט אבל בקטנה כופין וכדמפרש רבא דכופין ליתן גט משום דיש לומר דהא דקאמר ת"ק תשב עד שתלבין ראשה והיינו משום דס"ל דהוי כאלו התנה תנאי גמור וכיון דמיירי דהתנה בשעת קידושין כמ"ש התוס' א"כ למה נימא דהוי התנאי לענין נישואין ולא לענין קידושין וכיון דלא קיים התנאי ממילא הקידושין בטילים וצ"ל משום דכי היכי דיכול הבעל למחול על תנאו כדאיתא באה"ע סימן ל"ח סעיף ל"ו ה"נ יכול להרויח הזמן א"כ ודאי אם היה רוצה הבעל לבטל הקידושין משום שלא נתן לו בזמן שהתנה היה יכול לבטל הקידושין אלא דהבעל רוצה בקדושין ומרויח הזמן ואומר כשיהיה לו יתן וכן משמע מלשון תשב עד שתלבין ראשה ר"ל שתמתין עד שיהיה לה ותתן לו ויכנוס אותה. ולפ"ז הוי א"ש דבאמת א"צ לכוף אותו עד שיאמר רוצה אני ויתן גט מדעתו לאדמון דהא כשמתרצה לבטל הקידושין יכול לומר כיון שלא קיים תנאו ליתן בזמן הנשואין ממילא הקידושין בטילים והיינו דקאמר או כנוס או פטור אבל בקטנה שפסקה על עצמה היא מתקדשת ע"י אביה כיון דהתנאי אינו כלום שפיר צריך ליתן גט וא"י לבטל הקידושין ולפ"ז משמע יותר דאברייתא קאי כשפסקה היא על עצמה אבל במתניתין שפסק האב אכתי היה יכול לבטל הקידושין כיון דהתנה עם האב שמקדשה לו כן היה נראה לכאורה. אבל מלשון הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות אשות שכתב שם או כנסני או פטרני בגט בין ברישא בין בסיפא בקטנה שפסקה על עצמה. ונ"ל הטעם דס"ל דהוי תנאי לענין שא"צ לכנוס ולא הוי תנאי לבטל הקדושין משום דמיירי שהאב אנוס בדבר כדפירש"י בלשון שני שאין לו או שאינו בבית כלשון הש"ע בסימן נ"ב ומבואר בש"ך ח"מ סימן כ"ב ס"ק ג' דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ומפרש שם כדעת הר"ן דהיכא שהיה התנאי בשעת קידושין אם חייב עצמו בדבר ואירעו אונס רחמנא פטריה אבל אם חייב עצמו בדבר על מנת שיעשה לו חבירו איזה ענין בזמן פלוני ואירע אונס לחברו אין המתחייב חייב משום אונסו של זה דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ומה לו בזה שאירע לחבירו אונס הרי הוא לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה וכיון שלא קיים חברו התנאי אפילו מחמת אונס למה יתחייב זה וכו' ע"ש שהאריך. ולפ"ז א"ש דנהי דהוא אינו מחויב לכנוס אף שהוא מחמת אונס מ"מ אין הקידושין בטלים כיון שהיא אנוסה. ולפ"ז ללשון ראשון של רש"י שפי' דיש לו ואינו רוצה ליתן הדין הוא דא"צ לכוף אותו ליתן גט דיכול לבטל הקידושין. מיהו אכתי צ"ע אם צריך ליתן גט מדרבנן ודוק:

שם בגמרא כל מקום שאמר ר"ג. כבר כתבנו דעת הרי"ף ז"ל דהלכה כאדמון דמתניתין אבל פסקה על עצמה תשב עד שתלבין לכאורה נראה דהא דקאמר אדמון במתניתין שיכולה לומר או כנוס או פטור היינו בבאה מחמת טענה דאל"ה הא אמרינן לעיל דף ס"ד דבארוסה אין נזקקים לה דיכול לומר זיל לא מפקדת אלא בבא מחמת טענה א"כ בפסקה היא על עצמה צ"ל דאפילו בבא מחמת טענה אין נזקקים לה. מיהו יש לומר דבבאה מחמת טענה כיון שאין לה א"י לעגנה והכא מיירי בהגיע זמן להנשא דקי"ל דחייב במזונות וס"ל לאדמון דיכולה לומר או כנוס או פטור ואם לאו חייב במזונות כיון שמעכבת מלהנשא מחמתו והיא אנוסה שאין לה מה ליתן לו ולא דמי להא דאמרינן בריש מכילתין דבאונסה דידה אין מעלה לה מזונות התם מיירי שהאונס בנשואין עצמן כגון שחלתה אבל הכא כיון דיכול לנושאה חייב במזונות ות"ק ס"ל כיון דעכ"פ העיכוב בא ממנה שאינה נותנת מה שפסקה אינה חייב במזונותיה וצ"ע לדינא וק"ל:

תוס' ד"ה ואפילו וכו' תימא היכא מצי למיפסק וכו' לולי דבריהם היה נראה לפמ"ש בתשובת מיימוני והביאו רמ"א בספר נ"ב דכל זה מיירי שאין יד אשה משגת ליתן מה שפסק אביה אבל אם יד אשה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה. והב"ח שם חולק עליו דדוקא כשפסקה על עצמה א"כ לפ"ז יש לומר דמתניתין מיירי ביש לה מעות ואינה רוצה ליתן לו להיות בידו בתורת נכסי צאן ברזל דבכה"ג לא שייך לומר כסבורה אני שאבא נותן לי דמה"ת יתן לה כיון שיש לה משלה ושפיר קאמר אדמון אילו פסקתי לעצמי וכו' אבל כשפסק אביה שפיר קאמר אדמון שיכולה לומר אפילו יש לה כיון שהיא לא פסקה מה היא יכולה לעשות שיקיים האב פסיקתו והיא אינה חייבת ליתן משלה כיון שלא פסקה וברייתא מיירי באין לה וס"ל לאדמון דיכולה לומר שסברה שיתן אביה כיון שאין לה. נמצא דברי אדמון במתניתין ובברייתא הם תרי מילי ואינם סותרים זה את זה ופסק שפיר הלכתא בשניהם כוותיה ולפ"ז נכון ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה תשב וכו' במתניתין דנכוף את האב לקיים מה שפסק מדר' גידל דלפמ"ש דמיירי מתניתין כשיש לה יש לומר איפכא דיכול האב לומר כסבור אני שהיא תתן והיא יכולה לומר כיון דלא פסקה היא אפילו אם היה דעת האב כן אינה חייבת ליתן ובזה א"ש לשון הברייתא דפליג אתנא דמתניתין ואמר לא נחלק אדמון וכו' שיכולה היא לומר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות דלשון עלי אינו מובן ולפמ"ש דמתניתין מיירי ביש לה והאב טוען שסבור היה שהיא תתן היינו דקאמר בברייתא ובזה מודה ת"ק לאדמון דיכולה לומר דאפילו סבור האב כן אינה מחויבת ליתן מה שפסק עליה ואפשר דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבנו לעיל דמתניתין מיירי שפסק במעמדה א"כ כיון שיש לה מסתמא נתרצתה לתנאו וצ"ע ודוק:

שם שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. לכאורה לפמ"ש הרא"ש דכיוצא בו היינו האי דפורע חובו א"כ מאי קמ"ל דהלכתא כוותיה תיפוק ליה דהוי מחלוקת ואח"כ סתם דהא סתם מתניתין דנדרים ופורע את חובו מוקמינן לעיל כחנן ואע"ג דבתרי מסכתא קי"ל דאין סדר למשנה ולא שייך ביה מחלוקת ואח"כ סתם היינו היכא דאיכא למימר דנשנית מסכתא זו קודם משא"כ הכא דאמרינן בריש סוטה דתנא תני נדרים בתר כתובות דאיידי דסליק מהמדיר תני נדרים וצ"ל משום דהוי אפשר לומר כשינויא דרבה לעיל דמוקי מתניתין דנדרים אף כרבנן אע"ג דדחי הש"ס לעיל מ"מ הא גופא קמ"ל וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---