הפלאה/כתובות/קה/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות ריטב"א חי' הלכות מהרש"א חי' אגדות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה קשיא תלתא וכו' ועוד אי לאחד וכו'. לכאורה אע"ג דהתוס' עצמן בד"ה דחשיב כתבו בשם מ"ר דפליג על פי' ר"ת מ"מ לפמ"ש לקמן דלפי מ"ר לקמן בלא זה לא מצי לשנוי הכי שפיר כתבו דלדעת ר"ת נמי לא קשה ויבואר לקמן בסמוך:
תוס' ד"ה דחשיב וכו' וגם בשביל נשיאותו וכו'. לכאורה הוא מיותר ונראה כסתירה לדבריהם דנהי דאין לומר הטעם דוקא בשביל נשיאותו דהא חזינן דר' יהושע קדים לראב"ע אע"ג דלא היה נשיא ע"כ משום שהיה מיוחס ג"כ וקדים בשביל חכמתו אם כן ע"כ הא דקדים ראב"ע לר"ע הוא משום יחוסו מ"מ הוא מיותר דיותר הוי ראיה לדבריהם אם קדים משום יחוס לבד ונראה דכוונתם דבזה מתורץ מה שהקשו לעיל בד"ה קשיא תלתא דמאי מקשה דילמא היה לחנן בן אבשלום תרי שררות ודייני גזירות ודייני גזילות תרי מילי נינהו דא"כ כיון דחנן בן אבשלום היו לו שני שררות היה לו להקדים בברייתא חנן בן אבשלום קודם חנן המצרי בשביל שררתו כמו שהקדים ראב"ע לר"ע ואף אם היה חנן המצרי מיוחס טפי מ"מ יש לומר דס"ל דמעלת נשיאות חשיב טפי ואין ראיה מהא דקדים ר' יהושע לראב"ע משום דהיה חכם יותר ומעלת חכמה עדיף מנשיאות והא דקדים ראב"ע לר"ע משום שהיו לו שני מעלות נשיאות ויחוס קדים למעלות חכמה ואין לומר דחנן המצרי היה חכם יותר מחנן בן אבשלום זה אינו חדא דא"כ היה להם למנות לחנן המצרי יותר לשני שררות כדמשמע בברכות שלא מינו את ר' יהושע מטעמא דבעל מעשה הוא וה"ל לר"ג צערא טפי ע"ש הא לאו הכי היה ראוי למנות החכם יותר ותו דדייני גזירות היה ראוי לחכמים יותר מדייני גזילות כמ"ש בספר פני יהושע דאין גוזרין אלא על הגדולים בחכמה יותר ועכ"פ לא גרע וכיון ששוין בחכמה ראוי להקדים מעלת הנשיאות למעלת היחוס אלא דאכתי זה דחוק קצת דמנ"ל דמעלת הנשיאות עדיף. ויותר נראה דא"ש לפמ"ש בסמוך דמוכח דחנן בן אבשלום היה חכם מופלג יותר מחנן המצרי אם נימא דהיה לו שני שררות ג"כ אם כן ודאי דה"ל להקדים לחנן בן אבשלום נמצא לפי' מ"ר בל"ז מתורץ קושית התוס' דלעיל. ודוק:
ולפי זה יש לפרש בלשון הש"ס דמקשה בתר שנויא דרב נחמן ורמינהו שלשה דייני גזירות ולא מקשה בל"ז ברייתות אהדדי דאסוקי מילתא לשנויא דר"נ הוא משום דבל"ז הוי מצי למימר דגזילות וגזירות תרי מילי נינהו ושפיר יש לומר שהיה לאדמון ולחנן בן אבשלום תרי שררות אלא דלפמ"ש לעיל דדייני גזירות צריכין להיות חכמים יותר ועכ"פ שוים א"כ ע"כ צ"ל דחנן המצרי לא היה חכם יותר מנחום כיון שנחום היה מדייני גזירות וכיון שע"כ צ"ל הא דלא מני במשנה נחום משום דחשיב קתני דלא חשיב לא קתני אם כן ע"כ שהיה חנן בן אבשלום יותר חכם וחשוב מנחום א"כ ממילא מוכח דכ"ש דחנן בן אבשלום שהי' מופלג בחכמה יותר מחנן המצרי וא"ש מה שכתבנו לעיל דאי אפשר לתרץ מתניתין שהיה להם שני שררות כמו שהקשו התוס' בד"ה קשיא תלתא דכיון דמוכח דחנן בן אבשלום היה יותר חכם מחנן המצרי ואם נימא דהיה לו גם כן שני שררות ה"ל לברייתא דג' דייני גזילות להקדים חנן בן אבשלום לחנן המצרי ודוק:
בא"ד ולאו פירכא וכו' מדתניא בסמוך ר' נתן אומר וכו'. הקשה מהרש"ל דה"ל להתוס' להקשות מזה קושיא אלימא על פי' ר"ת. ונראה דיש לומר לשיטת ר"ת דאף הוא ס"ל הך סברא דחשיב בחכמה קתני אלא דהוי קשיא ליה מדהקדים בברייתא דלעיל חנן המצרי לחנן בן אבשלום משמע שהיה חכם וחשוב יותר אבל הכא איכא למימר דלעולם דקאי ר"נ על הברייתא ובאמת הוי לר"נ ארבעה דייני גזירות והא דלא חשיב בברייתא שניה דג' דייני גזירות אלא ג' היינו משום דחנן בן אבשלום באמת לא חשיב ליה וחנן דברייתא שניה היינו המצרי דחשיב יותר לפי' ר"ת מיהו אפ"ה כתבו דאין קושיא דל"ל להש"ס לשנוי דחשיב בחכמה קתני ולא משני כפי' ר"ת משום דעכ"פ נצטרך לזה הסברא דחשיב בחכמה קתני בברייתא דאל"כ תקשה הוי ארבעה לר"נ ועוד נראה דסבירא ליה למ"ר דאם נימא דהוי ארבעה לא שייך לשון אף נחום המדי על ברייתא כיון דצ"ל דס"ל לר"נ דנחום היה יותר חכם מחנן מדלא חשיב ליה ר"נ בברייתא שניה ולא שייך לשון אף. ומ"מ אין מזה קושיא על ר"ת. ודוק:
שם בגמרא הרי כבר נאמר וכו'. לכאורה קשה דילמא לעבור בשני לאווין על הטיית המשפט ועל לא תקח שוחד וצ"ל משום דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירי ואכתי לא מתרצא אי נימא דאין לוקין על לא תטה משפט משום דה"ל לאו שאין בו מעשה כמו שיבואר לקמן יש לומר דאתי למלקות ויותר נראה דלאו זה דשוחד ע"כ לא ניתן למלקות דהא ניתן להשבון כדאיתא בח"מ סימן ט' וצריך להחזיר כשיתבענו ונראה דמהכא נפקא ליה. וכיון דאין לוקין עליו לא שייך לאוקמי לעבור על שני לאוין כמ"ש התוס' בב"מ דף ק"א ד"ה לעבור וכו' וא"ת ולוקמי בגזל וכו' ויש לומר משום דלא לקי וכו' ולפ"ז נלע"ד דאין הכרח לדייק בש"ע מה שדקדקו האחרונים מלשון כשיתבעו דפטור בלא תביעה. ולפמ"ש יש לומר דרבותא קמ"ל דלצאת ידי שמים פשיטא אפילו אם היה בו חיוב מלקות חייב לצאת ידי שמים כדאמר רבא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אלא דקמ"ל דאפילו יוצאה בדיינין ע"י תביעה משום דלא ניתן למלקות כנ"ל. מיהו אכתי קשה על הברייתא עצמה דמנ"ל דצריך להחזיר השוחד שקיבל ולא דמי לגזלה וריבית דמפורש ביה והשיב את הגזלה ובריבית וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי כדאיתא ר"פ א"נ ע"ש אבל הכא מנ"ל דצריך להחזיר כיון דמדעתיה במתנה יהיב ליה ונראה דלרבא דקי"ל כוותיה בריש תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ א"ש דאף דנתן לו במתנה לא קנה כלל כמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ר"ח גבי מקח שנעשה באיסור ובהכי א"ש נמי הכא דלוקה ואינו משלם כדקי"ל בכל ממון ומלקות משום דכיון דלא קנה כלל ה"ל בכלל גזילה דמפורש ביה דמשלם ואינו לוקה וכה"ג אמרינן בריש תמורה לענין ריבית ויבואר לקמן בס"ד. מיהו לאביי דס"ל שם אי עביד מהני קשה מהך ברייתא וצ"ל דלאביי באמת הכא א"צ להחזיר ולוקה ואינו משלם והא דלא קאמר לעבור עליו בשני לאוין משום דהיכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתיר' כנ"ל ולפ"ז נ"ל מ"ש הסמ"ע בח"מ סימן ט' ס"ק ג' צריך להחזירה כשיתבענו וכו'. ולא דמי לריבית דכתב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות וכתב הט"ז שם דאשתימטתיה להסמ"ע דברי רש"י בפ' אלמנה ניזונית דף ס"א ד"ה רבית קצוצה כופין אותו להחזיר אם תובעו בחייו הרי גם בריבית בעינן תביעה וכו' ומתוך זה כתב שם למעשה דאין המלוה של הלוה שנתן ריבית יכול להוציא מן אותו שקיבל ריבית מדר' נתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם לו אין כאן ממון דהרי בעינן תביעה וכן כתב בי"ד סימן קס"א ולענ"ד דלא עלה זה על דעת רש"י ז"ל דלענין מאי כתב רש"י כן. ותו דמנ"ל ומפורש איפכא כמו שיבואר אלא עיקר כוונת רש"י דכיון דקאמר שם עד כאן ריבית קצוצה ע"כ מיירי לענין יוצאה בדיינים דהיינו ע"י תביעה דמה"ת יכופו הבית דין באין תובע אבל כשבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר אפילו באבק ריבית כדקי"ל בי"ד סימן קס"א לכך פירש"י דמיירי באינו רוצה לצאת ידי שמים אלא שתבעו בדיינים והב"ד כופין אותו בריבית קצוצה דוקא אבל פשיטא שחייב להחזיר אף בלא תביעה כדאיתא להדיא בב"ק דף צ"ד ע"ב אמרי מחזירין ואין מקבלין מהן ואלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ואיתא עוד שם אי עשה תשובה מאי בעי גביה איבעי לי לאהדורי הרי מפורש דאף בלא תביעה חייב להחזיר מיהו הדין שכתב הט"ז שאין לגבות מדר' נתן בריבית קצוצה הוא דין אמת מטעמא אחרינא שכתב הט"ז שם דבריבית דוקא משום חיותיה וכן נראה לענ"ד דאע"ג דהכא גבי שוחד חייב מדינא כשיתבענו הנותן כנ"ל מ"מ בריבית פטור כדרשת חז"ל למורא ניתן ולא להשבון ואינך ילפות' דיליף בפרק אלמנה ניזונת דף ס"א אע"ג דהתם קאמר לר"י דס"ל ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולא קי"ל כוותיה צ"ל דר"א נמי ס"ל הנך למודים אלא דס"ל דצריך להחזיר משום חיותיה תדע דהא רבא גופיה יליף התם מהקישא דשופכי דמים דלא ניתן להשבון ואיהו קאמר שם עד כאן אבק ריבית וכו' הרי דס"ל דיוצאה בדיינים ולכהי פטורים הבנים דלדידיה אזהר רחמנא וחי אחיך עמך ולא לבניו וזהו כוונת רש"י ז"ל כשיתבעהו בחיים כי היכא דלא תקשה דרבא דידיה אדידיה דיליף דלא ניתן להשבון אלא ודאי דלא נ"מ אלא לענין אם מת להחזיר לבניו ותרוויהו קראי צריכי לרבא דס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואם כן מצד הסברא יוצאה בדיינים כדאיתא בהדיא בריש תמורה ע"ש אלא דמהנהו קראי דיליף שם לר"י דלא ניתן להשבון ה"נ ס"ל לרבא דילפינן מיניה דמצד הדין אינו חייב להחזיר אלא מטעם חיותיה מקרא וחי אחיך עמך ונ"מ דא"צ להחזיר לבניו ובזה מתורץ קושית התוס' שם ד"ה רבא אמר מגופיה דקרא וכו' (ומה שלא הקשו התוס' שם דרבא אדרבא דלעיל דאמר ע"כ ריבית קצוצה יבואר בס"ד בסמוך) והיינו דלא מקשה הש"ס על ר"א מקרא דר' יוחנן כדמקשה על ר"י מקרא דוחי אחיך משום דאיהו דריש נמי הני קראי לפוטרו מדין תשלומין וא"צ להחזיר אלא בשביל חיותיה ודוק:
ועוד נלע"ד דמוכח דמה שחייבה התורה להחזיר הריבית אינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותא דהא משמע להדיא מדברי רש"י שם בדף ס"ב ע"א בד"ה לא לעולם אימא לך דאם גבה הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתן לעשה וכו' משמע להדיא דס"ל דלוקה ומחזיר ואמאי הא קי"ל בכל מקום דאין לוקה ומשלם אלא ע"כ כיון דחזרה זו אינו מחמת חיוב תשלומין אלא משום חיותיה לא דמי לממון ומלקות ובזה א"ש דמקשה שם לעיל מ"ט דר"א אע"ג דבתחלה הקשה מ"ט דר"י דוחק לומר דבתחלה הקשה על ר"י אליבא דרבא דס"ל אי עביד לא מהני ובתר הכי הקשה על ר"א אליבא דאביי דס"ל אי עביד מהני (ובזה הוי ניחא מה שדקדקו התוס' שם ד"ה רבא אמר וכו' הא דקאמר הש"ס דאמר רב נחמן מ"ט דר"א ולא קבעו גמרא כמו כן בשם רבא משום דלפמ"ש לרבא לק"מ דהא ס"ל אי עביד לא מהני ואין להקשות מ"ט על ר"א דס"ל ליוצאה בדיינים) אך זה דוחק דנימא דר"נ ס"ל כאביי. ונלענ"ד דעיקר הקושיא משום הני קראי דמייתי לר"י דע"כ ס"ל לר"א ג"כ דאל"כ קשה כיון דקי"ל בכל מקום דאיכא ממון ומלקות דלוקה ואינו משלם א"כ ה"נ לא מיבעיא לפי' רש"י דבאמת לוקה כדאיתא בברייתא אלא אפילו אי נימא כשיטת התוס' דאינו לוקה מ"מ צריך טעמא דהא קיימא לן בכ"מ דלוקה ואינו משלם ואפ"ה מקשה הש"ס לעיל מאי טעמא דר"י דאינו יוצאה בדיינים דאין לומר דהוא מטעם דחייב מלקות דהא ס"ל לר"י עצמו דחייבי מלקות שלא התרו בהן חייבין בתשלומין אם כן כשלא התרו בו למה אינו יוצא בדיינים וכן קשה לר"א אפילו אי ס"ל כר"י מ"מ בהתרו בו למה יוצאה בדיינים ומשני וחי אחיך עמך לפי' התוס' הטעם פשוט דהכא ריבתה התורה לתשלומין וליכא למילף מיניה בעלמא משום דכי היכי דאמרינן לעיל דף ל"ג דליכא למילף מחובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה משום דחס רחמנא על ממונא דנחבל ה"נ אמרה תורה אהדרא ליה כי היכי דניחי ולפי' רש"י צ"ל כמ"ש לעיל כיון דאין חיוב תשלומין לא ה"ל ממון ומלקות. מיהו יותר נראה דא"ש לפי' רש"י דלשיטת התוס' יש לדחות דכיון דס"ל דאי עביד לא מהני יש לומר דהוי בכלל גזילה דריבתה התורה להשבה כמ"ש לעיל לענין שוחד משא"כ לפי רש"י דבאמת לוקה ועוד נלע"ד לתרץ קושית התוס' שם על רש"י ז"ל בד"ה לא מאי קום עשה וכו' וקשה דמעיקרא פריך וכו' דיש לומר מ"ש רש"י שם דאין כאן ניתק לעשה היינו משום דאיכא תרי לאוין כדאיתא באלמנה ניזונת דף ע"ה המלוה עובר משום לא תקח ומשום את כספך לא תתן ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כדאמרינן בריש תמורה גבי לא יחליפנו ולא ימיר. וכה"ג הקשו התוס' בזבחים דף קי"ד בד"ה אלמא וכו' דלמה לא נימא דכתב רחמנא בגזל תרי לאוין למלקות דאע"ג דניתן להשבון לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ותירצו שם משום דאין העשה סמוך ללאוין. א"כ הכא דהעשה סמוך ללאוין דכתיב וחי אחיך עמך גבי לא תקח ולא תתן שפיר אמרינן דלא אתי עשה ועקר תרי לאוין. ומ"מ קשה דה"ל ממון ומלקות כנ"ל. וצ"ל כנ"ל משום דאינו בתורת חיוב תשלומין אלא בתורת חיותיה ומה שלא תירצו התוס' בזבחים גבי גזילה מטעם דה"ל ממון ומלקות. עיין מ"ש לעיל דף ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם וכו' בזה. ובזה מיושב מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס' ד"ה רבא אמר דלא הקשו מדרבא עצמו דקאמר הכא ע"כ ריבית קצוצה. דהמ"ל דרבא לאו לענין תשלומין קאמר אלא אדרבא כיון דאינו יוצא בדיינים ממילא דלוקין על ריבית קצוצה. והיינו דקאמר על כרחך ריבית קצוצה דלוקין עליו. ודוק בכל זה:
יצא לנו דבין בשוחד ובין בריבית חייב להחזיר לצאת ידי שמים אפילו בלא תביעה אלא דבריבית אינו בתורת תשלומין אלא משום חיותיה. ונ"מ דפטור להחזיר לבניו ואינו שייך ביה מדר' נתן ואינו פוטר מן המלקות. משא"כ בשוחד דהוא מדין חיוב תשלומים אפילו לבניו ולבעל חובו מחזיר ופוטר מן המלקות. ושפיר קאמר ברייתא הרי כבר נאמר לא תטה משפט דלא שייך לעבור בשני לאוין כיון דאינו לוקה וא"ל דאכתי יש לומר למלקות דהא איכא בלאו דקבלת שוחד תרי לאוין בפרשת משפטים ובפרשת שופטים ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין. זה אינו כמ"ש התוס' בזבחים דכיון דאין עשה סמוך ללאוין שפיר עוקר תרי לאוין. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דלא שייך הכא לומר דלוקה על לאו שני דהא קי"ל כל המשלם אינו לוקה ולכאורה אכתי קשה מאי פריך הרי כבר נאמר וכו'. לפמ"ש לעיל דף ל"ב דאף דבחובל משלם ואין לוקה על לאו דחבלה מ"מ היכא דאיכא גם לאו אחרינא כגון בחובל בי"ט וביוה"כ כיון דלוקה על לאו די"ט ממילא פטור מן התשלומין ולוקה ג"כ על לאו דחבלה. א"כ ה"נ יש לומר דקרא מיירי לחייב את הזכאי ולמלקות דכיון דלוקה על לאו דלא תטה משפט ממילא דפטור מלשלם ממון דקבלת שוחד ולכך לוקה על לאו דשוחד גם כן. אך דזה אינו דמלקות דלא תטה משפט אינם פוטרים התשלומים דשוחד דהא לא אתי בהדי הדדי כאחת דלאו דלא תטה משפט הוא בשעת הטיית משפט וחיוב תשלומים דשוחד הוא בשעת קבלת השוחד. ותו דנראה דאינו לוקה על לא תטה משפט משום דאין בו מעשה. ותו דניתק לעשה שצריך להחזיר הדין דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. וכן המרב"ם ז"ל לא מנאם ללאוין אלו בכלל המלקות. ודוק:
שם בגמרא אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב וכו'. ובש"ע סימן ט' השמיט לחייב את החייב. ובאמת אם נימא דפי' דזכאי היינו מי שהוא זוכה בדין בין תובע בין נתבע. או חייב בדין היינו אפילו בתובע דכיון שאינו נוטל תביעתו חייב קרו ליה א"כ ודאי לשון כפול הוא דכיון שמזכה לאחר ממילא מחייב את השני. אלא על כרחך פי' הברייתא דזכאי וחייב שייך בנתבע. א"כ שפיר שייך לזכות את הזכאי. ר"ל שמקבל מן הנתבע לזכותו. ולחייב את החייב היינו שמקבל מן התובע לחייב את הנתבע אם יתחייב בדין. ובזה נכון הא דמדייק הש"ס מהכא אפילו שקיל מתרוויהו אסור אע"ג דליכא חשש הטיית הדין בטעות. וקשה דילמא דוקא כשלוקח מאחד אף שרוצה לדון כדין יש לומר שיטה כדקאמר רבא לקמן מ"ט דשוחדא כיון דקיבל שוחדא מיניה איקרבא דעתיה לקבל וכו'. משא"כ כשלוקח משניהם בשוה. ויש לומר דהיינו מדקתני ברייתא ולחייב את החייב דמיותר דהא נשמע מרישא דמה לי שמקבל מן התובע או מן הנתבע אלא על כרחך דקמ"ל דאפילו ליקח משניהם אסור. וטעמא דרבא דאמר מ"ט דשוחד'איבואר לקמן בס"ד. ומכל מקום צ"ע הא דהשמיט הש"ע דאפילו ליקח משניהם אסור. וצ"ל דסמך אהא דכתב שם אח"כ בס"ה גבי שכר בטילה דמוכח והוא שיקבל משניהם בשוה. משמע דבכל הני דלעיל אסור לקבל אפילו משניהם. וק"ל:
שם אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ובילקוט איתא דאינו נפטר מן העולם עד שיורה צדק בהוראתו ונראה פירושו דבתחלה כשמקבל שוחד ומטה הדין הוא יודע שמטה הדין כי חכמתו בקרבו. אבל כשמקבל הוא נענש שבא לידי סמיות הלב שסובר שיפה הורה וצדיק הוא בהוראתו. וסיים הפסוק ויסלף וגו' שסוף הדבר להפוך דברי אלקים חיים שיאמר שמי שאינו מורה כן הוא מעוות הדין שכן דרך החוטאים כמפורש אצלינו בפירושי התורה בס"ד. והוא ענין טירוף דעת דאמר בברייתא ר"ל עירוב הדעת טוב ורע שאומר לטוב רע ולרע טוב וגו' ובחידושי תורה כתבנו עוד באופן אחר. ועיין מ"ש לקמן עוד בזה. וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |