הפלאה/כתובות/פה/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה חדא דידענא ביה וכו' דמילתא דלא שכיח הוא וכו'. לכאורה תקשה מזה על דעת הפוסקים בח"מ סימן ק"ח ס"ד דטענינן ליתומים מילתא דלא שכיחא ועמ"ש התוס' בב"ב דף ע' ומצאתי קושיא זו בש"ך שם בשם הריטב"א והנראה לפענ"ד דיש לומר משום דבאמת צ"ל לרב דס"ל בר"פ המוכר פירות דהולכין בממון אחר הרוב הא דהאמינו התורה לנפקד בטענת נאנסו אע"ג דלא שכיחא היינו משום דרב מיירי בברי וברי אבל בנאנסו דמסייע ברי לחזקת ממון עדיף מרובא ושמא. א"כ לרב לא טענינן ליתמי נאנסו דכיון דליכא גבי יתומים ברי ממילא דרובא עדיף מחזקת ממון אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דאין הולכין בממון אחר הרוב דחזקת ממון עדיף ממילא דיש לומר דטענינן ליתמי נאנסו ולפ"ז אפשר לומר דאמוראי דהכא כרב ס"ל אך כיון שזכינו לזה א"צ לשינויא דחיקא אלא דהכא אפילו לשמואל א"ש דכיון דהמפקיד טוען ברי שהוא שלו ומסייע ליה נמי רובא דרובא וברי עדיף מחזקת ממון אפילו לשמואל ולא טענינן ליתמי משא"כ בנאנסו דאין המפקיד טוען ברי שפיר יש לומר דטענינן (ונראה לענ"ד דלפמ"ש מתורץ קושית התוס' בשבועות דף מ"ה דקאמר שם דאפקיד ליה בשטר צריך להחזיר לו בעדים והקשו התוס' דלמה לא מהימן החזרתי במיגו דנאנסו יש לומר דהתם לרב קיימא דאמר שם לא שנו אלא שלא שכרו בעדים ולרב אין שייך להאמינו בטענת החזרתי במיגו דנאנסו דהא יש להמפקיד ג"כ מיגו שהיה טוען בודאי שלא נאנס דאז אינו נאמן לומר נאנסו משום דברי וברי הולכין אחר הרוב ובחידושינו שם הארכנו בס"ד) גם יש לומר דהפוסקים הנ"ל ס"ל דתרי טעמא דהכי מועילין זה לזה כמ"ש התוס' בסמוך. ודוק:
תוס' ד"ה ועוד הא קיהיב וכו'. אלא יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א וכן הוא בתוס' פרק איזהו נשך דטעמא דלא אמיד לא הוי סגי אפילו גבי יתומים עצמן אלא בצירוף דקיהיב סימנא. ולפ"ז קשה בהא דקאמר אבל רגיל דעייל ונפיק אימר אינש אחרינא וכו'. הל"ל יותר דשמא דידיה הוא דכיון דאזל טעמא דסימנא הא טעמא דלא אמיד לחוד לא סגי לאפוקי מיתמי וצ"ל דאפ"ה הוי הסימן ראיה להצטרף לטעמא דלא אמיד לענין לאפוקי מיתמי דאף ברגיל לא שכיחא כל כך שידע סימני הכלי. וק"ל:
בא"ד התם מיירי כשיש עדים שהפקיד. לכאורה קשה דנהי דהכא ל"ל שיש עדים כמ"ש מהרש"א מ"מ הא בשב מרגניתא דציירי בסדיני ליכא למיחש ללקוח כמו שכתבו התוס' לעיל א"כ בכסא דכספא ומטכסא יש לומר דה"ל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר דקי"ל בח"מ סימן ע"ב דא"צ לעידי פיקדון א"כ כיון דיהיב סימנא ליכא למיחש ללקוח וצ"ל דאדרבא איכא למימר איפכא דשמא הוא של המת וזה התובע שאל ממנו כלים אלו ולכך מכיר סימניהם. ולפ"ז נ"מ לדינא דבדברים העשוין להשאיל ולהשכיר לא מהני סימן:
תוס' ד"ה קיהיב סימנא וכו' ובהאשה שהלכה וכו'. נראה לענ"ד דהטעם בזה משום דהתם אמרינן חיישינן שמא פינן וכו' וצריך להבין דהא עכ"פ נמצא בחביתא כמו שאמר התובע ולמה לא הוי סימן. ונראה משום דאמרינן בפרק האשה בתרא דף ק"כ דשומא עשויה להשתנות ולא הוי סימן. והיינו אפילו נמצא השומה באותו מראה מ"מ כיון דהוא עשוי להשתנות ואין הנותן סימן יכול לומר בבירור שבודאי יהיה במראה שיה' בו מקודם אף שנמצא בו באותו מראה. מ"מ כיון דאפילו אם הוא אותו אדם צ"ל דאתרמי כך שנשאר במראה זה ה"נ דיש לומר דאחר הוא ואתרמו. א"כ ה"נ יש לומר דנהי דבאבידה הוי סימן כדאמרינן בפרק אלו מציאות גבי היא אמרה בחפיסה. היינו משום דבאבידה ידוע בודאי שאם היא אבידה זו ימצא באותו חפיסה דמי פינה אותה והוי סימן שאינו עשוי להשתנות. משא"כ בפיקדון כיון שהנפקד כופר בו. אם כן אין המפקיד יכול ליתן סימן בודאי שנמצא באותו חביתא דדילמא פינן לכלי אחר. ואף שנמצא באותו כלי ה"ל סימן שעשוי להשתנות א"כ יש לומר ממילא דהכא שהנפקד היה בחזקת כשרות אלא שמת ולא נודע. א"כ יכול המפקיד ליתן סימן שאינו עשוי להשתנות דבודאי לא פינה הנפקד דלמה יפנה פקדון אחר מכלי לכלי לכך הוי סימן. ויש לומר עוד לפמ"ש התוס' ביבמות שם בד"ה אתרמוי אתרמי וכו' דהא דלא הוי מנין סימן כמו באבידה משום דמיירי שדרך בני אדם להצניע במדה זו. א"כ יש לומר דהכא לא מיירי בהכי והוי מנין סימן. אבל האמת יורה דרכו דמשמע מדברי רש"י ז"ל דדוקא מה שנתן שני סימנים שהיו באותו מנין וצרורים בסדינא. והיינו דס"ל דבאמת אין לדמות לאבידה דקי"ל סימנין דרבנן. והכא להוציא מן היתומים בעינן סימן מובהק כדאיתא בח"מ סימן רצ"ח. אלא דס"ל דשני סימנים ה"ל סימן מובהק וכמ"ש האחרונים באה"ע סימן י"ז סעיף כ"ד. א"כ ביבמות שם דיש לחוש שמא פינן ולא הוי רק סימן אחד לא מהני. אבל הכא דלא שייך שמא פינן כנ"ל ה"ל ב' סימנים. ומזה ראיה לדבריהם. ובתשובה הארכתי בזה:
תוס' ד"ה שודא וכו'. ויש לומר דכל דיין דמקבל אגרא וכו'. כוונתם משום דאמר בבכורות דף כ"ט דהנוטל שכר לדון דיניו בטילין לכאורה מהך מלתא גופא ה"מ להוכיח דהא ע"כ מיירי בשודא דדייני דאל"ה למאי נ"מ דדיניו בטילין דלכאורה היינו ע"כ דאף שדן כדין ולא טעה אין הדין דין ומאי נ"מ להדר ולדייניה וצ"ל בשודא וכמ"ש התוס' שנותן למי שירצה ושפיר קאמר דדיניו בטילין שיכולין דיינים אחרים ליתן לאחר מיהו זה אינו דהתם נ"מ בהא גופיה שצריכין לדון לפני אחרים ולעיין אם כדין תורה דן אבל בההיא דסוף קידושין שפיר מקשה ליהדר ולדייניה וכפירש"י שם דמה לנו ולנאמנתו ר"ל דכיון שיכול לחזור ולדון פשיטא דאין הדיין נאמן וכמ"ש הסמ"ע בסימן כ"ג ונראה הטעם דהוי כההיא דאיתא בקידושין דף ס"ו דאמר שלח ואחוי דאין עד א' נאמן בדבר שיכולים להתברר א"נ יש לומר דנפקא מיני' הכא לענין זמן בית דין משא"כ בסוף קידושין דמיירי בשעת הדין ממש כשעומדין לפניו. וק"ל:
והנה בש"ך סימן רנ"ג סעיף כ"ט מביא התוספתא באומר תנו ליוסף בן שמעון א"א לזה אוהב יותר מזה אלא חולקין. ותירץ הר"ן דהתם מיירי בחוב או פקדון. והקשה הש"ך עליו דמאי שנא בין חוב למתנה. ולענ"ד נראה דזה דמי לשנים שהפקידו אצל אחד דמבואר בח"מ סימן ש' דהיכא דלא ה"ל למידע מניח החוב ביניהן ומסתלק. אע"ג דהתם קי"ל דמונח עד שיבא אליהו. היינו משום דהתם בודאי איכא רמאי וכן הוא בח"מ סימן ע"ו אבל הכא שאין הנתבע טוען בברי לפנינו שאינו חייב אלא לאחד ויכול להיות שחייב לשניהם וליכא רמאי. ומ"ש או בפקדון היינו נמי בפקדון מעות שיהיה לו רשות להוציאו. כדמשמע מלשון תנו לפלוני וכמ"ש לקמן ובמקום דליכא רמאי חולקין ועיין ס"ס ש' גבי רועה ובש"ך סימן ע"ו ושפיר קאמר בתוספתא דחולקין משא"כ הכא במתנה דאי דהאי לאו דהאי ה"ל כההיא דלקמן דף צ"ד ע"ב דקי"ל כשמואל דאמר שודא. וכמ"ש התוס' לקמן דף צ"ד ע"ב וז"ל דהואיל וא"א לפי הענין להיות בבת אחת אימר אתרמוי לאותו שזכה וכו' וכ"ש הכא לפירש"י דאומדין למי שאוהב יותר. וכן משמע מלשון התוספתא א"א לזה אוהב יותר. ואפילו לפי' התוס' יש לומר דכיון שאמר סתמא יש לומר שהיה דעתו למי שיתנו לו הבית דין. ועיין שם בתוס' שכתבו עוד לחלק בין חוב למתנה דבחוב חשו להפסד ב"ח משום נעילת דלת וכו' ע"ש ומה שהקשה הש"ך עוד מלשון תנו דמשמע מתנה יש לומר דתנו בחובו קאמר כדאיתא בב"ב דף קל"ח. ובח"מ סימן רנ"ג סעיף ה'. ומה שמקשה עוד מהא דקאמר א"א לזה אוהב יותר. דמה אהבה שייך בחוב. נראה דהכי פירושו דבאמת ע"כ מיירי שאין להם ראיה על החוב דא"כ מה לנו לצוואתו. אלא שהם טוענים כל אחד שהיה חייב להם. א"כ ה"א דנימא כיון דאין להם ראיה על החוב מי מהימני והדר הדין דנימא שהוא מתנה כסתם לשון תנו ולהוי שודא דדייני למי שאוהב יותר. אלא אמרינן כיון שעכ"פ כל אחד טוען ברי שהיה חייב לו מסתמא תנו בחובו קאמר וממילא דחולקין כמ"ש. ומה שהקשה שם עוד משני יוסף בן שמעון שהוציא הלוה שובר סתם עליהם יכול לדחות לכל אחד כדאיתא בח"מ סימן מ"ט אם כן ה"נ נימא אלו הוי אביהן קיים היה מדחה לכל אחד. נראה דלא שייך לדחות לכל אחד אלא בשובר דא"ל דכיון שמוציא השובר על אחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי השני דהא הוא אומר שפרע לשניהן וכי בשביל שאין לו שובר הוי הודאה. ותו דהא היה יכול לומר שלקח השובר אחד בשביל שניהן כדאיתא שם דאינו מועיל אפילו אם יכתבו שניהן הרשאה זה לזה אי טעון הכי. וכיון דלאו הודאה הוא ה"ה דמצי לחזור בו ולומר שהשובר הוא של שני כדקי"ל דיכול לחזור מפטור לפטור משום מיגו דיכול לפטור עצמו בטענה ראשונה. משא"כ הכא דאם היה אביו קיים לא היה יכול לדחות שניהם אם היו תובעין אותו בבית דין לאחר הודאה זו דכיון שאמר לאחד לא היתה כוונתי אלא לשני תו לא מצי למדחי לשני. דדחיית האחד ה"ל הודאה בבית דין לגבי חבירו. וק"ל:
שם תוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' ונ"ל דלא הוי מכר מדאורייתא וכו'. לכאורה משמע מדבריהם דסברא פשוטה הוא דבשיש לו קרקע ה"ל מכירה מדאורייתא א"כ לפי הנחתם דמחילה הוא מטעם דמכירה בדרבנן בשיש לו קרקע א"י למחול והא דהקשו דל"ל קרא למעט שטרות מאונאה ולא אוקמינן ביש לו קרקע משום דכיון דאין מכירה בשטרות אלא שיעבוד הקרקע היינו קרקעות דנתמעטו שם מאונאה וגם אין להקשות לקמן גבי קריבתיה דר"נ דמיירי בקרקעות דמטלטלין לא משתעבדי לכתובה ואפ"ה קאמר תזיל ותיחליה לכתובה דיש לומר דמיירי שקנה הקרקעות לאחר המכירה דלא היה מכירה מדאורייתא. מיהו אכתי קשה דהא בב"ק דף צ' באשה שחבלה איתא שם דלא משכחת שתזבין הכתובה בטובת הנאה משום דכל לגבי בעלה בודאי מחלה והא משכחת ביש לו קרקע. והעיקר נראה דאין כוונת התוס' שלא תועיל מחילה ביש לו קרקע דלא מצינו בשום פוסק סברא זו. אלא כוונתם כמ"ש התוס' בב"ב ומבואר בח"מ סימן ס"ו דהטעם דמוחלו מחול משום דיש לבע"ח שני שיעבודים שיעבוד הגוף ושיעבוד הקרקע. ושיעבוד הגוף של הלוה א"י למכור אלא שיעבוד הקרקע. וכיון דנכסי אינש עריבין ביה כיון שמוחל שיעבוד הגוף שוב א"י לגבות מן הקרקעות. וזהו שהכריחו התוס' מדמצי מחיל ע"כ שאינו מוכר שיעבוד הגוף אלא שיעבוד הקרקעות. וממילא כשאין לו קרקע אין המכירה כלום מדאורייתא דמאי מכר לו כיון דמוכח דאין יכול למכור שיעבוד הגוף ודוק:
תוס' ד"ה מפני שידו כידה וכו'. תימא לר"י וכו'. לא הבנתי קושיתם דהא הא דספ"ק דמציעא ברייתא הוא. ויש לומר דהיא נשנית קודם תקנת רבותינו בריש פרק האשה שנפלו דאפילו נכסים שנפלו לה עד שלא תתארס מכרה בטל א"כ הכא דהכתובה היה בידה קודם שניסת בודאי מכרה קיים וה"ה שיכולה לימחול. (ועיין בקונטרס אחרון דנ"מ לדינא) משא"כ הכא לשמואל דאמר שם דרב ושמואל ס"ל כרבותינו דמכרה בטל אפילו בנפלו לה קודם שתתארס וא"ל דאכתי משועבד לבעל לירושה מתקנת אושא דלאחר מיתתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. זה אינו חדא דיש לומר דבנכסים אלו שאין לו כח לפירות אם מכרה ה"ה דאינו יורשה אם מכרה. ותו דלא שמעינן בזה דידו כידה אלא היכא דמשועבד לו בחיים ולפירות ותו דיש לומר דהך ברייתא נישנית נמי קודם תקנת אושא. וכדאיתא נמי בריש האשה שנפלו דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין ולכאורה הוא פלאי. שוב נראה לפענ"ד דכוונתם דהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל. דהיינו משמעות דבריהם שכתבו והכניסתו לכתובה וכו'. ר"ל שהכניסה לבעלה בתורת נכסי צאן ברזל שכותב עליהם תוספת בכתובה דאל"כ הל"ל שהכניסתו כתובתה וס"ל להתוס' דבנכסי צאן ברזל אף קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו הוי ידו כידה ואינה יכולה למחול. ועיין סימן צ"א ובאחרונים שם. אלא דאכתי צ"ע דמנ"ל הך סברא דמה שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל עדיף משאר מכירה דיכולה למחול קודם תקנת אושא ותקנת רבותינו ועמ"ש בקונטרס אחרון. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |