הפלאה/כתובות/נא/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא דצריכא לדיקלא וכו'. ולפ"ז צ"ל בדוחק דכ"ש דיקלא עצמו דודאי יהבו לה אלא שלא הספיק לה או שהיה הדיקלא משועבד לכתובה או לבע"ח. דאין לומר שהיה דיקלא של אחר דא"כ ה"ל הפירות כמטלטלי ביד אחרים. ואמרינן לקמן דף פ"ד דס"ל רבי טרפון דינתנו לכושל שבהן דהיינו כושל שבראיה או משום חינא. ור"ע ס"ל דינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה. א"כ לכאורה הכא כיון שמחוברים לדקל של אחרים במה זכו בו היורשים וכיון דלא שייך הכא טעמא דר"ע דאין הבנות צריכים שבועה ממילא היה ראוי ליתן להם אף אי הוי מטלטלי משום חינא או משום כושל שבראי' שהרי אינה טורפת ממשעבדי. מיהו לפמ"ש הרא"ש שם בשם הירושלמי דאף במקום שא"צ שבועה אפ"ה ינתן ליורשים משום דזו תורה וזו אינה תורה ועמ"ש שם בזה. א"כ ה"נ יש לומר דאפילו מטלטלי ביד אחרים ינתן ליורשים ובזה א"ש דלכאורה ה"ל לשאול אם כבר נגמרו התמרים בשעת מיתת האב דהא קי"ל דבנות אין ניזונות מראוי דהיינו שלופפי והוי תמרי כדאיתא בבכורות דף נ"ב. ולפמ"ש דהיה ביד אחרים שפיר גובה מראוי כמ"ש הרא"ש פרק יש נוחלין. והביאו ב"י באה"ע סימן ק'. ודוחק לומר שהיה סמוך למיתה מיד דליכא לספוקי שלא נגמרו בשעת מיתה מיהו יש לומר דגם בדיקלא של אחר א"ש אפילו בלא הך סברא דזו תורה וכו' והא דקאמר דצריכא לדיקלא היינו בשעת מיתת האב היה צריכא לדיקלא. אבל כבר גדרו אותן היורשים כמשמעות הלשון מתמרא דעל בודיא ואלו היו מטלטלין בשעת מיתה שלא זכו בהן הבנות. ממילא עתה כיון שכבר בא ליד היורשים זכו בהן ואין מוציאין מהן מטלטלין. אבל אם היו מחוברין בשעת מיתה כבר זכו בהן בנות. אלא דאכתי צ"ע בזה לדינא דאף אם היו צריכים לדיקלא בשעת מיתה. מ"מ כיון שכבר נעשו מטלטלין ביד היורשים יש לומר דאין מוציאין מהם וק"ל:
מתניתין לא כתב לה וכו' מפני שהוא תנאי בית דין וכו'. הקשו המפרשים למאי דמוקי מתניתין כר"מ הא איהו ס"ל כתובה דאורייתא ולא שייך תנאי בית דין. ודחקו לאוקמי אאלמנא דכתובה דרבנן היא. ומלבד שזה דוחק אכתי קשה מסיפא לשון מפני שהוא תנאי בית דין כמו שהקשה מהרש"א. גם מה שתירץ בספר פני יהושע דלענין לגבות ממשעבדי קאמר מפני שהוא תנאי בית דין יש לתמוה דהא אי אתיא כר"מ לא אמרינן אחריות טעות סופר. גם מה שתירץ לענין דא"י לטעון פרעתי דהוי טוען אחר מעשה בית דין קשה הא הוא משנה מפורשת לקמן דף פ"ט. ולע"ד נראה דא"צ לדחוק דאפילו בבתולה נ"מ דהא מיבעיא להו לקמן דף פ"ט ע"ב בארוסה אי יש לה כתובה. בלא כתב לה כתובה. אבל לכ"ע כשנכנסה לחופה מיד יש לה כתובה אפילו לא כתב לה ובאמת מדאורייתא אין חיוב הכתובה אלא בסוף ביאה כששיבר בתוליה כדכתיב מהר הבתולות א"כ בהעראה למאי דקי"ל דבהעראה יש לה קנס. וה"נ מהר הבתולות כזה אבל בנכנסה לחופה ליכא חיוב כתובה מדאורייתא. וזהו לר"מ מתנאי בית דין דעשו חופה כביאה לענין כתובה והיינו דקאמר מתניתין דאע"ג דתקנו שיכתוב לה קודם החופה אם לא כתב לה אפ"ה גובה מתנאי בית דין שתקנו מיד כשנכנסה לחופה. ונלענ"ד דהטעם בזה לר"מ שהוסיפו חז"ל לתקן כתובה משעת חופה כיון דמדאורייתא יש לה משעת ביאה. דדוחק לומר משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה בין חופה לביאה דהא לא שכיחא כדאמרינן בדף ט' חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ונראה דהיינו טעמא משום דאמרינן לקמן דף נ"ז ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים וכו'. ופירש"י ד"ה זו דברי וכו' דה"נ לר"מ אסור לשהות אשה וכו'. ולפ"ז יש לומר דכיון דבעינן חופה הראוי לביאה ובאמת הוא כן דמדאורייתא ודאי הוי ראוי לביאה דאם יבא עליה בשעת חופה באמת יתחייב בכתובה. אבל לפי תקנת חז"ל לר"מ דכל זמן שלא כתב לה הוי בעילת זנות דלא סמכה דעתה. ע"כ הוצרכו לתקן שיכתוב קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה. וממילא מתחייב בכתובה. וכ"כ הרמב"ם דצריך לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהיה ראויה לביאה משום דבהא קי"ל כר"מ בגזרותיו. וכיון דכבר תקנו חז"ל כן אפילו לא כתב ככתב דמי וגובה מאתים משעת חופה. ומ"ש הה"מ דאפילו לא נכתב הכתובה קודם החופה אפ"ה בדיעבד קנתה החופה עיין בקונטרס אחרון ריש סימן ס"ו מ"ש שם דמוכח כן ע"כ ממתניתין דידן ודוק:
בגמרא הא מני ר"מ וכו' דאי ר"י וכו'. לכאורה קשה דמאי ס"ד דמקשה דלר' יהודה מועיל אפילו רצוי בע"פ דהא בהדיא איתא לקמן בברייתא דף נ"ו ע"ב דר' יוסי סבירא ליה דמועיל מחילה בע"פ ור' יהודה פליג עליו דבעינן דוקא כתיבה. ודוחק לומר דס"ד דמתניתין מיירי אפילו כתבה. ונראה דהוי ס"ד דע"כ לא קאמר ר"י התם דבעינן כתיבה משום דמיירי התם שכתב לה כתובה כדקאמר ר"י רצה כותב לה וכו' והיא כותבת וכו'. וא"כ הא אפילו בשאר שט"ח לדעת הר"ר ישעיה ושאר פוסקים בח"מ סימן רמ"א לא מהני מחילה בע"פ. ואף לדעת החולקים שם יש לומר דס"ל לר"י דתנאי בית דין דכתובה עדיף טפי. אבל כשלא כתב לה והחיוב הוא בע"פ מסתברא נמי דמהני מחילה בע"פ. וע"ז משני דבעינן לר' יהודה כתיבה דוקא. ואפשר לומר עוד דהיינו דמשני הש"ס כתבה התקבלתי דודאי אי הוי מועיל אם כותב אני מוחל לך הוי שייך לחלק בין אם הוא כתב לה או לא כתב לה כנ"ל אבל באמת לר"י אינו מועיל אפילו אם כותבת אני מוחלת לך דאל"כ למה באמת קאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת התקבלתי מנה הפוכי מטרתא למה לי לא יכתוב לה רק מנה. אלא על כרחך דס"ל לר"י דאינו מועיל מחילה כלל אפילו בכתב אלא כשכותבת התקבלתי ה"ל כאלו פרע לה דהא קי"ל ר"פ הנושא דף ק"א ע"ב דיכול אדם להתחייב בשטר אע"פ שאינו חייב. וה"ה כשכותבת התקבלתי ה"ל כאלו קיבלה מעות. מיהו מפירש"י בסמוך ד"ה לא כתב לה וכו' משמע דהכא לאו מטעם דלא כתבה התקבלתי. אלא משום דלא חיישינן לרצוי. ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל לקמן ר"פ הנושא דחייב אני לך מנה בשטר מיירי בהודאה. אבל אין אדם יכול להתחייב עצמו בשטר. וא"כ התקבלתי ומחלתי שוין ולהכי כתב דלא חיישינן דמחלה לו דמשמע דאם מחלה לו מהני אפילו לא כתבה לו אע"ג דר"י פליג עליה דר' יוסי באמת צריך לחלק בין היכא דכתב לה ללא כתב לה. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד בזה בפירש"י. ודוק היטב. ויבואר עוד בס"ד בטוב טעם בדף נ"ו ע"ב ובקונטרס אחרון:
תוס' ד"ה מני ר' מאיר וכו'. ופי' ריב"ן וכו'. עיין מה שהקשה מהרש"א דלפירושו צ"ל הא דאמרינן לקמן כל הפוחת ואפילו בתנאי דאין חילוק בין בכתב בין בע"פ לעולם אית לה. א"כ קשה מהחובל דמשמע דכתיבה מהני. ולפמ"ש לעיל דיש לחלק בין כתבה אני מוחלת לך ובין כשכתבה התקבלתי דה"ל כאילו קיבלה מעות. יש ליישב דנהי דמשמע לקמן דמחילה לא מהני אפילו בכתובה מלשון אפילו בתנאי כמ"ש מהרש"א ז"ל היינו כשכתבה מחלתי. אבל לשון התקבלתי מהני כנ"ל וא"צ למה שנדחק מהרש"א דלשון אפילו קאי אסיפא. אבל במאת כ"ז דוחק דהא משמע ' יהודה דפליג עליו דקאמר רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו'. אלא אפילו היכא דאית לה כיון דהיא סברה שלא יתן לה ולא סמכה דעתה הוי קרוב לבעילת זנות. והיינו דקאמרינן בהחובל לשון אסור להשהות וכו' ' יהודה דס"ל דהיכא דמוחלת לית לה ע"כ ר' ' מאיר בכותב התקבלתי דלית לה אלא דאשמעינן דלא מבעיא בלית לה דאיכא איסור. אלא אפילו אית לה איכא בעילת זנות. וק"ל:
בא"ד וא"ת בפרק אע"פ וכו'. ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול נראה כוונתם מהא דקאמר שם שאם תמכור לאחרים כל לגבי בעלה ודאי מחלה אבל מהא דקאמר שם ותזבין לבעלה אין קושיא דנהי דיכולה למכור מ"מ אינה יכולה למחול. אבל לולי דבריהם היה נראה דנהי דלא מהני מחילה משום דעשו רבנן חיזוק אבל השטר בטל. תדע דהא קי"ל בשתי כתובות דאם לא הוסיף לה ביטל שני את הראשון אלמא בשיעבוד מועיל מחילה וכמ"ש לעיל בדף מ"ג וכדאמרינן לקמן בדף צ"ה ע"א לר"מ דמועיל כשכתבה ללוקח הרי דבשיעבוד ודאי מועיל מחילה בכתב. וראיה גדולה לדבר דאיתא באה"ע סימן ס"ו דצריך לכתוב לה כתובה אחרת מזמן שני. וא"כ כיון דא"י למכור הכתובה אלא בכתיבה ומסירה וכיון דכתובה ראשונה בטלה ממילא המכירה בטלה. ועפ"ז מתורץ נמי מה שהקשו האחרונים על הרמב"ם דס"ל דאפילו כתיבת התקבלתי אינו מועיל ומקשים עליו מסוגיא דהחובל. ולפי מ"ש א"ש. ועיין בקונטרס אחרון סימן ס"ו באורך בס"ד. ודוק:
והנה התוס' בהחובל תירצו דיגרש אותה בעלה ואח"כ יחזירה ושפיר תוכל למחול וכ"כ הבית שמואל לתרץ דברי הרמב"ם. אבל לפע"ד היינו דהקשו התוס' בתר הכי בהחובל. וא"ת האיך תמחול ותפסיד לעצמה דתצטרך לשלם מדינא דגרמי. ונראה דאין קושיתם אלא למה שתירצו קודם דיגרשה ותמחול וע"ז הקשו דלאחר גירושין לא תמחול משום דאז שוה הכתובה כל דמי הכתובה ותצטרך לשלם מדינא דגרמי כפי ההיזק בשעת מחילה. אבל אם מועיל המחילה תחת בעלה אין שום קושיא דבשעת המחילה אינה שוה אלא כפי טובת הנאה. א"כ ממילא לפמ"ש דאף שאינה יכולה למחול לגמרי מ"מ ודאי דיכולה למחול השטר והשיעבוד עד זמן המחילה כדאמרינן לעיל דף מ"ד אחולי אחלי לשיעבודא קמא. א"כ ממילא יפסיד הלוקח. ודוק:
בא"ד וא"ת ומנ"ל דלר"מ אפילו כתבה לו לא מהני וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים כמ"ש המפרשים דמנ"ל דהכא אפילו בכתיבה קאמר דלא מהני. ונלפענ"ד דיש לומר בפשטות דס"ל להתוס' דלמאי דס"ד דר' יהודה אפילו בע"פ ס"ל דמהני. קשה ברייתא דלקמן דף נ"ו ע"ב דקתני ר' יוסי אומר רשאי ור"י אומר רצה כותב וכו'. במאי פליגי. וצ" "ל רשאי ואינו בעילת זנות אבל יכול להיות דס"ל דאית לה דלא מיירי מזה. אלא אהאי דקאמר ר"מ בין אית לה בין לית לה הוי בעילת זנות פליג ר' יוסי דרשאי ור' יהודה פליג דמהני ולית לה. וא"כ אי ס"ד דר"מ לא פליג אלא בלא כתבה אבל בכתבה מודה דלית לה א"כ ע"כ הא דפליג ר' יהודה ואמר רצה כותב ע"כ דקמ" "כ היינו ר' יוסי וע"כ צ"ל דהמקשה הוי סבר דר"מ פליג עליה דר' יהודה בכתבה דלא מהני ושפיר הקשו דאיך נרמז זה בדברי ר' ' יוסי פליג באית לה דלא הוי בעילת זנות. ור" "ד דיש ליישב לפמ"ש לעיל דמהקשה הוי סבר נמי דר' יהודה בעי דוקא כתיבה התם מדפליג על ר' יוסי אלא דהוה סבר דדוקא התם דמיירי שכתב לה כתובה לכך צריך כתיבה דידה. אבל הכא דלא כתב לה כתובה אין חילוק דאפילו מחילה בע"פ מהני. א"כ שפיר הקשו התוס' דמנ"ל דלר"מ לא מהני התם אפילו כתיבה מדפשיטא ליה הכא דאינו מועיל לר"מ מחילה בע"פ בלא כתב לה דהא איכא למימר נמי לר"מ דהא דקאמר התם כל הפוחת לא מיבעיא בכתבה דלית לה. אלא אפילו בע"פ דאית לה היינו בכתב לה כתובה. אבל במתניתין הכא דלא כתב לה מהני מחילה בע"פ כמו לר' יהודה. אלא על כרחך דהוי פשוט ליה להמקשן דלר' מאיר לא מהני אפילו כתיבה התם ושפיר הקשו מנ"ל ועיין לקמן דף כ"ו ע"ב שכתבנו ישוב לזה בס"ד ולפי תירוצם דהשתא אין נראה לו לחלק וכו' צ"ל דהא דפליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי מיירי לענין איסור דרשאי. ור' יהודה פליג אדרבי מאיר דמהני ולית לה. ודוק:
עוד נלענ"ד דיש לתרץ דבריהם דלפמ"ש התוספות לקמן ד"ה אתאן וכו' דהוי דמצי לדייק נמי מסיפא אלא דכל מאי דמצי לדייק מרישא מדייק א"כ עכ"פ מוכח ג"כ מסיפא. והנה לפי מאי דאמרינן לקמן דף נ"ו ע"א בששוברתו מתוכו. משמע להדיא דלא בעינן שתכתוב שובר ותמסור ליד הבעל. וה"ה כשכותבת בכתובה עצמה. א"כ יש לומר בסיפא שכתב לה שתקבל שוה מנה במאתים אין לך שובר גדול מזה. וא"כ שפיר מוכח מסיפא דאפילו כתבה לא מהני ושפיר הקשו התוס'. והא דהקשו התוס' מתחלה דלר' יהודה דדוקא בכותבת התקבלתי קאמר היינו דמרישא לא מצי לדייק דלא אתיא כר' יהודה. אבל עכ"פ אי אתי מתניתין כר"מ ע"כ מוכח מסיפא דכתיבה ג"כ לא מהני. וכן צ"ל באמת להך שנויא דמשני הא מני ר' מאיר ומאי גובה מן המחוררי' דלר"מ אפילו כתיבה לא מהני. והא דכתבו התוס' דמשמע בהחובל דכתיבה מהני לר"מ היינו בהתקבלתי דוקא ודוק:
תוס' ד"ה מני ר"מ וכו' השתא משמע וכו'. בספר פני יהושע כתב דמשמע הכי דאל"ה מאי קמ"ל דממתניתין דפרק קמא נפקא דקתני אלמנה מן האירוסין כתובתה מאתים דע"כ בדלא כתב לה ולא ידעתי מזה הכרח דהא התם יש לומר דעיקר תקנתא קמ"ל דאם נתארסה וקודם החופה בא לכתוב לה כתובה כפי הדין צריך לכתוב לה מאתים. גם אין להוכיח מהא דקאמר שם אלמנה מן הנשואין כתובתה מנה ואין לה טענת בתולים דאי ס"ד דמיירי בדכתב לה מנה הרי נשאה בחזקת בעולה ומאי קמ"ל. גם זה אינו הכרח דה"א דאפ"ה מצי לטעון דנשאה בחזקת בעולה. ותו דיש לומר דאפילו בכתב לה מאתים אפ"ה אין לה טענת בתולים דבחזקת בעולה היא ולתוספת כתביה תדע דע"כ צ"ל הכי למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. א"כ מאי קמ"ל דאין לה טענת בתולים פשיטא דאפילו אי בחזקת בתולה היא אפילו הכי יש לה כתובה מנה. אלא דקא משמע לן אפילו כתב לה כתובה מאתים אמרינן דלתוספת כתביה. וזה פשוט:
והנה הרא"ה כתב דקושית הש"ס הוא כיון דלר' יהודה מהני רצוי א"כ למה גובה בלא כתב לה כתובה הא נאמן הבעל לומר שנתרצתה לו ומחלה. וכן נראה מפירש"י לקמן ד"ה הכא לא כתב לה וכו' לא אמרינן מחלה. נראה מלשונו דלמאי דס"ד דלא בעי' כתיבה נאמן לומר שמחלה. ובספר פני יהושע תמה על הרא"ה דלמה יהיה נאמן לומר מחלה יותר מטוען מחלת לי על השטר דאינו נאמן. ולע"ד לק"מ דהתם כיון דודאי כבר נתחייב שוב אינו יכול לטעון מחלת לי. משא"כ הכא בתחלת חיוב הכתובה שפיר נאמן לטעון מחלת לי ולא נתחייבתי מעולם. וכ"ש לדעת הפוסקים שכתבנו לעיל דס"ל דבשטר לא מהני מחילה בע"פ. א"כ אין שייך בשטר כלל לטעון שמחל. ועיין מ"ש בסמוך בשיטת הרא"ה ז"ל. וק"ל:
אך נלענ"ד דהא מילתא תליא באשלי רברבי אם יוכל לטעון מחלת לי בלא מיגו דפרעון כדאיתא בח"מ סימן פ"ב סעיף י"א ע"ש בהג"ה בשם הרמב"ן. ובסימן ע"ח שם ס"א משמע דאינו נאמן לטעון מחלת לי בלא מיגו דפרעון ומבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ""ו וסימן צ"ח ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |