הפלאה/כתובות/י/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש אילת השחר |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גיהוץ שלנו וכו'. לכאורה צ"ל דע"כ הבדיקה היה לטובתה דודאי אין לחייבו כתובה כשלא מצא דם או להתירה באשת כהן מטעם זה דשמא יש טיפת דם וחיפהו שכבת זרע. אף דקי"ל לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו לא מצא דם כמ"ש הרא"ש והרשב"א וכמה גאונים מדקאמר הש"ס סתם בועל בעילת מצוה ופורש לחומרא אבל להתיר באשת כהן אפילו לעשות מזה ספק לענין ספק ספיקא משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכ"ש להוציא ממנו הכתובה ודאי לא אמרינן והיינו שהשמיטו הרי"ף והרא"ש עובדא זו דלא נ"מ לדידן. אך לפ"ז צ"ל אכתי הא דלא עבדינן הכא לטובתה דשמא ימצא דם ע"י כיבוס דידן או גיהוץ וכיון ששאלו אנן נמי נעביד הכי לטובתה אין התשובה מספקת. וצ"ל דאטרוחי בכדי לא מטריחנן ודוחק. וכ"ש לפמ"ש הר"ן והש"ע בא"ח סימן תקנ"א דאפשר דכיבוס שלנו ככיבוס של ארץ ישראל ודוקא גיהוץ דבבל ככיבוס דארץ ישראל. ואפשר לפרש דמה ששאלו אנן נמי נעביד הכי היינו לענין בועל בעילת מצוה ופורש דחיישינן אפילו לא מצא דם שמא חיפוהו שכבת זרע ואמאי נבדוק על ידי כיבוס ואם לא ימצא תטהר ועל זה שפיר השיבו דהכיבוס שלנו אפשר דאינו מעביר הש"ז ושמא חיפוהו והגיהוץ שמא מעביר גם הדם ואין לסמוך להקל:
שם בגמרא וליבדוק מעיקרא. הלשון מעיקרא אינו מדוקדק. ותו דלמה ליה למימר משום זילזול אלא הול"ל למימר דלא קים ליה שפיר. ונראה דודאי ידע המקשן דלא קים ליה ונסה בשפחות. אלא דהקושיא דנבדוק אותה בתחלה אם ריחה נודף ולא נצטרך אח"כ לנסות אלא ע"י שפחה אחת דאם לא תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בעולה אם ימצא ריחה נודף ידע בבירור דבתולה היא ואם תהיה ריחה נודף יבדוק אח"כ ע"י שפחה בתולה וכשלא תהיה ריחה נודף ידע בבירור דבעולה היא. ותו דקשה אי ס"ל לר"ג דהיכא דליכא לברורי הבעל מהימן כיון שטוען ברי משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה א"כ כל הבדיקה היה להכחישו ואם יבדוק אותה מעיקרא ותהיה ריחה נודף תו אין צריך ליקח שום שפחה שאף לא קים ליה ואינו יכול לבדקה הרי הבעל מהימן ואי ס"ל דהיא נאמנת משום דיש לומר שהטה ולא ידע כמ"ש הב"ש בסימן ס"ח דהוי ליה כברי ושמא. קשה להיפך דיבדוק אותה תחלה דאם תמצא שאין ריחה נודף תו אין צריך לבדיקת שום שפחה דממ"נ אם אינו יכול לבדוק הרי היא נאמנת. ואפילו נימא שהיה במקום שאסורה לו כמ"ש לקמן וס"ל דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה והיה הבדיקה לשני הצדדים דאם תמצא בתולה תהיה מותרת לו דע"כ טעה. ואם תמצא בעולה תפסיד כתובתה. אכתי קשה שיבדקנה תחלה וסגי בשפחה אחת כנ"ל. ועל זה קאמר כיון דלא קים ליה חשש שמא תמצא השפחה בדומה לה. נמצא דזה הנסיון אינו כלום ויהיה בתולה ובעולה שוין וזילזל בחנם בבת ישראל. וק"ל: ונלע"ד הא דלא צוה ר"ג ברבי לבדוק ע"י שיבעול עוד הפעם כההיא דלעיל דאתי לקמיה דר"ג. וכן רבי לקמן בשני בצורת. ודוחק לומר שהיתה אשת כהן או קדשה פחותה מג' שנים דאסורה לו. ויותר נראה דלעיל דוקא בפתח פתוח חקר ר"ג שמא אינו בקי כמ"ש הרא"ש משא"כ הכא בטענת דמים לא חיישינן להטיה ובהא דרבי שאני שהיה שנת בצורת שראה שפניהם שחורים הא לאו הכי אף אם ימצא דם אח"כ יש לתלות בדם נדה אע"ג דדם נדה לא שכיח הא קי"ל בר"פ התנוקת בעל ולא מצא דם ואח"כ בעל ומצא דם טמאה דאם איתא דהוי דם בתולים מעיקרא הוי אתי ולא תלינן בהטיה. וה"נ כיון שהבעל אומר שלא הטה אף אם ימצא דם יש לומר שהוא דם נדה. משא"כ בשנת בצורת דמוכחא מילתא. מיהו ברמב"ם וש"ע סימן ס"ח משמע דלעולם חוזר ובועל ועמ"ש שם בקונטרס אחרון באריכות:
תוס' ד"ה בתולה וכו'. והא דנקט בסיפא חלוצה מן הנשואין עיין מ"ש בקונטרס אחרון:
תוס' ד"ה אלמנה דכתיבא וכו' והא ליכא למימר וכו'. נראה דאין קושיתם על המקשה דהא מפורש בברייתא לעיל דכתובת אלמנה היא מדברי סופרים אלא קושיתם אליבא דאמת דנילף מהכא דכתובת אלמנה היא מן התורה דאין לנו לומר דנכתב על שם העתיד אלא היכא דמוכרח לומר כן. ועל זה תירצו דכיון דלא היה מנה בימי משה ע"כ קרא זה על שם העתיד נאמר ומ"ש דלא הזכירה תורה אלא ככר רצה לומר דמצינו בתורה בפרשת פקודי ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל הרי דצירף השקלים לככרים ולא צירפם למנים. מיהו מלשון רש"י ד"ה דכתיבא באורייתא ועדיין לא נתקנו הכתובות משמע דאין הקושיא כמ"ש התוס' משום דלא היה מנה בימי משה אלא משום דלא נתקנו הכתובות ונראה מדבריו דלא קשיא דנימא באמת דכתובת אלמנה מדאורייתא מדכתיב באורייתא אלמנה דאפילו אם היה התיקון בשעת מתן תורה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. מ"מ בשביל שנקראת אלמנה מחמת התיקון וכתבה התורה זה השם אלמנה כפי לשון בני אדם אכתי בשביל זה לא יהיה נתינת הכתובה מן התורה. תדע דאף לפי דברי התוס' דלא היה מנה באותו הפעם ג"כ נזכר בזה השם נתינת האלמנה ואפ"ה אמרינן דשמא בעלמא אדכרא רחמנא כמו זה יש לומר אפילו היה התקון באותו הפעם ולא דמי למוהר הבתולות דיליף מיניה דכתובת בתולה מדאורייתא דהתם כתיבה הנתינה מפורש בתורה. וצ"ל לפירש"י ז"ל דמצד הסברא קאמר דלא נתקנה הכתובות בימי משה. ועוד יש לומר דאפילו אם נימא דמשעה שנאמרה פרשת גרושין עשו התקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ הא מצינו אלמנה קודם מתן תורה דכתיב בתמר שבי אלמנה בית אביך וקודם מתן תורה לא שייך כלל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאין גרושין לבני נח. ומה שפירש רש"י גבי ולבני הפילגשים אשר לאברהם נשים בכתובה פילגשים בלא כתובה וכן גבי וקח לי משם שני גדיי עזים פי' כך כתב לה יצחק בכתובתה צ"ל דהיינו כתובת בתולות לפ"ז יש לומר לפירש"י דהא דכתב קרא על שם העתיד היינו דעכ"פ היה בימי משה תיקון כתובת אלמנה. ונכתב בתמר ע"ש העתיד שיהיה בימי משה ממילא מתורץ בזה מה שהקשו תוס' בד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. וק"ל:
ויש להביא קצת ראיה למ"ש דס"ל לרש"י ז"ל דאף דכתבו התורה השם כפי המנהג אפ"ה אינו מדאורייתא ממה שפירש"י במגילה דף כ"ב ע"ב בר"ח שאין בו ביטול מלאכה מדכתיב בקרא ביום המעשה מכלל דר"ח לאו יום המעשה והרי אין לנו שום אוסר לעשות מלאכה בר"ח מדברי קבלה הרי דאף דנקרא כן מפני המנהג אין בזה שום איסור וה"נ כן הוא. וכה"ג איתא בסנהדרין דף מ"ו ע"ב דאין להביא ראיה לקבורה מן התורה מדאקבור צדיקי ומשאר מילי דדילמא מנהגא הרי דאף דנכתב המנהג בתורה אפ"ה אינו מדאורייתא:
שם בתוס' ד"ה ותנא וכו' אבל קשה וכו'. כבר כתבנו דיש לפרש דגם במנה דאלמנה כבר היה המנהג בימי משה אלא דכתב בתמר אף שהיה קודם המנהג ע"ש העתיד שהיה בימיו והיינו דומיא דאשור. ומ"ש התוס' ולא אצל אשור שהיה בימי משם. וכתב מהרש"א בחידושי אגדות דמנ"ל שהיה אשור בימי משה יש לומר כיון דכתיב בקרא משה יצא אשור ויבן את ננוה וגו' הרי שהיה ארץ אשור שידוע לנו שהוא ננוה כמפורש בקרא. וגם בנבואות בלעם כתיב וענו אשור עד מה אשור תשבך משמע שהיה כבר אשור על מקומו:
שם מזבח מזיח מזין. כתב מהרש"א בחידושי אגדות דמזין שנאמר לחמי כפירש"י ובב"ב סוף פרק חזקת משמע שם דקאמר לא נאכל לחם שבטלו מנחות משמע דעיקר המזון שהוא הלחם היה בזכות המנחות. ויש לפרש הא דקאמר בריש ברכות שאמר להם דוד לכו והתפרנסו זה מזה ואמרו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו ע"ש מ"ש תוספות בבור מתמלא רצה לומר דאי אפשר לפרנס זה מזה שיחסר לזה מה שיתן לזה. אבל בהקומץ משביע את הארי לא מפרשי תוס'. ויש לפרש מפני שהמזון היה בזכות המנחות ובנוב וגבעון בימי דוד ס"ל לחכמים דאין מנחה קריבה בהן כדאיתא בפרק פרת חטאת. וזה שאמר שאין הקומץ קרב על המזבח שנקרא איריאל ואמר דלכך הם חסירים פרנסה שאין הברכה שורה בו וממילא אין הבור וכו' ויש לנו בס"ד פירוש אחר בזה ואין כאן מקומו:
תוס ד"ה אמר רב וכו' וא"ת וכו'. נלע"ד דלפי מה שפסק הרמב"ם ריש הלכות ביאת מקדש דין ב' היה שכור משאר משקין אסור לכנוס למקדש ואם נכנס וכו' הרי זה לוקה ועבודתו כשרה וכו' ופירש דבריו הרשב"א בתשובה והביאו הכסף משנה שם דאף דאמר בש"ס הלכה כר"א ס"ל דר"א לא פליג על ר' יהודה בשאר דברים המשכרים והא דאוקימנא ברייתא דאכל דבילה קעילית כר"י היינו משום דלר"א בעינן שיעור הראוי לשכר (ממילא מיושב קושיות התוספות). והנה הכ"מ תמה שם דלא פסק כסתם מתניתין דבפרק אלו מומין דמפרש הש"ס שם מתניתין דחשיב שכור בין הני דפסולים ואינם מחללין עבודה דמיירי בשאר דברים המשכרים ודלא כר"י. ואיך פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתין. ותירוצו דחוק מאוד ע"ש. ולדידי קשיא טובא טפי דלפי מאי דס"ל להרמב"ם דר' יהודה גופיה דס"ל באזהרה אפ"ה עבודתו כשרה. א"כ למה מוקי הש"ס שם מתניתין דלא כר' יהודה הא אדרבא לר"י אתיא מתניתין שפיר טפי דשאר דברים המשכרים אסור מדאורייתא ואינו מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מפרש דהש"ס מדייק שם מדנקט לשון שכור משמע דשתה שיעור הראוי לשכר כמו שדייקו התוס' שם. והיינו דלא כר"י דלר' יהודה אפילו בשאר דברים לא בעינן שיעור הראוי לשכר וע"כ תנא דמתניתין ס"ל דלא כר"י אלא כר"א כנ"ל. והא דלא קאמר שם מתניתין ר"א היא. היינו משום דודאי ת"ק דמתניתין שם לאו ר"א עצמו הוא מדקתני בסיפא שם ר"א אומר אף בעלי הדלדולים (מיהו אית דגרסי שם ר"א בן יעקב ע"ש בתי"ט) א"כ פסק הרמב"ם הוא כסתם מתניתין דסוף פרק אלו מומין ומוכח מדברי רב דהכא ג"כ כותיה. אלא דלכאורה קשה דהא בברייתא דזבחים דף י"ד ע"ב נקט נמי לשון שכור ומשמע נמי שיעור הראוי לשכור וע"כ מיירי בשאר דברים כמ"ש התוס' שם ומשמע דמחלל עבודה מדנקט גבי זר ואונן. מיהו אין בזה קושיא כל כך דדוקא בס"פ אלו מומין מדייק הש"ס שפיר מדחשיב מתניתין הני דמחללין עבודה בפני עצמו והני דלא מחללין בפני עצמו. אבל בברייתא שם יש לומר דאינו מדקדק. מיהו יותר נראה דלפי מאי דפסיק הרמב"ם דבנתן לתוך היין מים ושתה יותר מרביעית מחלל עבודה והראב"ד שם חולק עליו דהא דקאמר הש"ס ביותר מרביעית חייב אפילו רמי ביה מיא היינו באזהרה ולא מחלל עבודה. ונראה דהרמב"ם מדייק ליה מדלא מוקי הש"ס מתניתין דס"פ אלו מומין ביין מזוג דאינו חייב ברביעית ולהכי נקט שכור ולא שתוי יין דהוי משמע ברביעית אלא ע"כ דבזה נמי מחלל עבודה וממילא אתי שפיר ברייתא דזבחים דמיירי ביין מזוג נמצא דברי הרמב"ם מוכרחים בש"ס ומ"ש התוס' דמתניתין דס"פ אלו מומין הוא איסור מדרבנן אף למאן דפליג על ר"י לכאורה יותר הוי להו להביא ראיה מר"א עצמו מדקאמר ר"א בסיפא שם אף בעלי הדלדולין משמע דמודה לת"ק בשכור מדקאמר אף. מיהו יש לומר דאף אאחרינא קאי כדמפרש הש"ס בקידושיןדף ל"ז גבי ר"א אומראף החדש מיהו קשה לי דמשמע מן הש"ס דכריתות שם דאין איסור בהוראה אלא במאי דחייב מן התורה בעבודה מדפריך שם על רב אשי דלא אורי מיומא טבא לחבריה מרב דאמר הלכה כר"א. וקשה הא ר"א פטור קאמר משמע דלכתחלה אסור כמ"ש הראב"ד שם בהשגות. וצ"ל דקושיות הש"ס הוא משום דכיון דליכא חיוב מדאורייתא בעבודה מותר בהוראה אפילו לכתחלה כמ"ש הראב"ד שם א"כ אכתי לא מתרצה הא דרב הכא ויש ליישב. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |