העמק שאלה/קסח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) והני נינהו אך בעשור כו'. רבינו הולך ומונה ראשי המקראות דכתי' בהו ועניתם כסדר הכתובין בתורה לשון הדומה להדדי מש"ה הביא אך בעשור דכתי' ברישא בפרשה אמור ובעשור דפ' פנחס. שבת שבתון דפ' אחרי שבת שבתון דפ' אמור והיתה זאת דפ' אחרי. ומשום שאין לה בן זוג נקטה לבסוף. ועוד י"ל משום דבכל הני כתיב ועניתם ובהאי קרא כתיב תענו. ונקיט מנין המרובה ברישא. וכ"ה ריש שאי' קס"ז ה' עינוין כתיב ועניתם תענו. והכי דרך למנות מנין המרובה תחלה כמו בפ' טרף בקלפי (יומא ד' ל"ט) עשר פעמים מזכיר כה"ג את השם ג' בודוי ראשון ג' בידוי שני וג' בשה"מ וא' בגורלות. והרי גורל קודם לשה"מ אלא משום דהוא מנין מרובה נקיט תחלה. כ"ז ביארנו נוס' זו שלפנינו כאן. אבל בגמרא ובה"ג איתא הכי בעשור ואך בעשור וכ"ה בכת"י. וכבר נדחקו התו' בישוב הסדר. אבל הסדר שלפנינו מיושב יותר.

ב

(ב) אלו מאן דמיפנק או מאן דכייבין ליה כרעי' שרי למיפק בגורבא. הערוך הביא פי' גורבי בלשון ישמעאל ולפי הענין הוא סנדל שלא מעור. וע"ע שלהי שאילתא זו. ולמדנו מלשון רבינו דלתענוג בעלמא אסור אפי' גורבי או סודרא אלא א"כ הוא מפונק. ור"ל והוא נצרך לילך. וכ"ה בה"ג וז"ל אי נמי אפוקי לבושא או מאי דצריך ליומא וקא דחיל כו' שרי ליה למיכרך מידי על כרעי' א"נ מיסם גורבי' ומיעל אפוקי צרכי' כו' [וע"ש ודברי בה"ג שם צריכין הג"ה ותקון] הרי דדוקא לצורך היום שרי. אבל לטייל אסור אפילו מפונק. דמה לי שהוא מפונק לא יטייל ולא יצטער. כל זה הוא כדעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בחי' יבמות פ' מצות חליצה והרא"ש והר"ן במס' יומא בשם איכא דאמרי. והוכיחו מדאי' ביבמות דק"ב אבל יוצאין באנפליא של בגד לתוך ביתו. משמע דוקא בביתו דא"א שלא לילך ואיכא כבוד הבריות אבל לרהר אסור. והביא עוד תוספתא ביומא יוה"כ אסור כו' ואפי' באנפליא של בגד. ובירו' דיומא אי' רשב"נ סליק לגביה דריב"ל בלילי תעניתא נפיק לגביה לבוש סוליתא א"ל מהו כן א"ל אסטניס אנא. ופי' בשם הרמב"ן דסוליתא הוא אנפוליא של בגד וכ"כ בעל פני משה. ואסטניס היינו מפונק ומצטער. ומדברי רשב"א ורא"ש מבואר שלא אסר הרמב"ן אלא באנפליא של בגד ולא של שעם ומש"ה הקשה רשב"א מ"ש אנפליא של בגד משום צורתו אף סנדל של שעם נאסור משום צורתו שלא נאסר יותר צורת המנעל מצורת הסנדל כו' עכ"ל רשב"א. והרא"ש הקשה בזה"ל ועוד דשל בגד רך הוא ואינו מגין טפי מכל הני דשעם ודהוטני דנפקי ביה לרה"ר עכ"ל. הרי פשוט דשל שעם וכדומה מותר לכ"ע ברה"ר. והיינו משום דמוכח הכי ביומא ד' ע"ח דשאלו מהו לצאת בסנדל של שעם ביוה"כ ואמר ריב"נ שראה את ריב"ל שיצא והקשה הגמ' הדתני' בקב הקיטע דמחלוקת ר"מ ור' יוסי לענין שבת אי מיקרי מנעל ותני עלה ושוין שאין יוצאין בו ביוה"כ. ואי נימא דגם בשל שעם לא שרי אלא בביתו או מפונק וצריך לרשות הרבים הא בלא זה אסור מאי קשיא לימא דהברייתא באינו מפונק וברה"ר. אבל דברי רבינו ובה"ג ברור מללו דבכולהו שוין שאסור לצאת ברה"ר אם לא למפונק. והכי פי' בקה"ע סוליתא סנדל של שעם. ובזה אמר אסטניס אנא. וכך הבין הגר"א ז"ל דעת האוסרים ומש"ה הקשה בסי' תרי"ט סק"ט מסוגי' דיומא הנ"ל. ועוד הקשו מסוגי' הירו' יומא דאי' תני חדא יוצאין באנפליא ות"ח אין יוצאין הא באנפליא של בגד הא בשל עור. ואי כהרמב"ן לישני כאן ברה"ר כאן בביתו. מש"ה חלקו הפוסקים ע"ז. והתירו הכל ברה"ר לכל אדם. ודיוק הברייתא דיבמות דתני בתוך ביתו הוא לאו דוקא. והתוספתא דחו לגמרי. והירו' דסוליתא כ' הרשב"א דסוליתא הוא סנדל של עור בלא עקב ואסור מה"ת ואסטניס הוא מצינן ומסתכן הוא. ובאמת פי' הכי גם הערוך ערך סולית והביא זה הירו'. ומכ"מ נראין דברי רבינו ובה"ג דכל צורת מנעל וסנדל אסור מדרבנן אם לא לצורך והוא מצטער. וכמו שגזרו ברחיצה דתני' בד' ע"ז ב' שומרי פירות עוברין במים עד צוארן ואין חוששין. ולאו רחיצה היא כלל אלא דרך לכלוך וכמו באיסור כבוס בשבת מבואר בתו' ובהגהת רמ"א סי' ש"ב דדרך לכלוך אינו כבוס ה"נ רחיצה. ומכ"מ לא התירו אלא לשמור פירות דהוי כעין מצוה כמו הרווחה דמ"ק ד' י"ד [אלא שלא התירו סופו משום תחלתו כיון דברצון עצמו קעביד] אבל לטייל אסור אפי' דרך לכלוך כיון שהוא צורת רחיצה. וה"נ בנה"ס כל שיש בו צורת מנעל וסנדל אסור אטו של עור. אם לא לצורך מצוה או לשמור פירות וכדומה והוא מפונק. איברא כ"ז שיטת תלמוד דילן. אבל בירו' אי' הי' הולך אצל בתו עובר במים ואינו חושש. ובתו היינו לטייל וכדתנן בעירובין פ"ח רש"א אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו כו' ומפרש בגמ' דפ"ו דוקא אצל בתו אבל אצל בנו לא יע"ש. הרי דעונג בעלמא הוא לשבות אצל בתו שלא לשום ענין רק לטייל. ומכ"מ ס"ל להירו' דשרי כל שלא עביד בדרך תענוג. ה"נ בנה"ס [אע"ג דלנעול סנדל של עור למנוע צער לכ"ע אסור מדרבנן מיהא כיון שהוא דרך תענוג. והיינו דריב"ל וכפי' הערוך והרשב"א דסוליתא הוא של עור. ומכ"מ כיון דעביד לשם צער מותר מה"ת ומש"ה מותר להקביל פני רבו והוא מצונן. ואי הי' אסור מה"ת לא הי' שרי להקביל פני רבו בזה. ומש"כ הרשב"א שאסור מה"ת ה"פ דבזה הסנדל יש איסור מה"ת. אבל משום שהוא שלא לשום תענוג אינו אסור אלא מדרבנן כמש"כ ריש שאי' קס"ז. וכ"ז בסנדל של עור. אבל] בשל שעם וכדומה להירו' באמת מותר לגמרי כמו ברחיצה שהוא דרך לכלוך. אבל לתלמוד דילן אסור אפי' בכה"ג לטייל. וכל הני רבנן דנפקי לרשות הרבים הווין מפנקי ולצורך. והא דמקשה הגמרא דיומא מהא דתנן ושוין שאין יוצאין בהם לרה"ר. נראה דאדרבה מרומי' דסוגיא דיבמות ודיומא יש ללמוד כ"ז. דכבר הקשו הראשונים ז"ל רבא אדרבא. דביומא יישב רבא בפלוגתא דר"מ ור"י בקב הקיטע דכ"ע מנעל הוא ורק בשבת פליגי מטעם אחר וביבמות יישב רבא הא דתני' חולצין בקב הקיטע ר"מ היא ולר"י אסור. והכי אזיל כל הסוגי' שם ושמואל ואבוה דשמואל כולהו ס"ל דלר' יוסי אסור למיחלץ אלא במחופה עור. וכבר נאמרו ע"ז הרומי' הרבה אופנים שלא מרווחין. אבל לענ"ד ודאי ר' יצחק ב"נ שהשיב מדריב"ל דמותר לצאת בסנדל של שעם ולא חילק כלל דריב"ל הי' מפונק. ש"מ דס"ל לריב"ל דכל שאינו סנדל מה"ת שרי לצאת אפילו ברה'ר וכדעת הירו' מש"ה שפיר מקשה הגמ' מהא דקב הקיטע דתני ושוין שאסור לצאת ביוה"כ ואליבא דידי' יישב רבא דכ"ע קב הקיטע מנעל הוא. אבל ביבמות אזיל הסוגי' להיפך דאע"ג דלאו מנעל הוא אסור לצאת ברה"ר תדע דהסוגיא ס"ל הכי דשקיל וטרי למימרא דאנפיליא לאו מנעל הוא והתני' לא יצא אדם באנפלי' ביוה"כ אפי' מבית לבית כו'. ולכאורה מאי קושיא דילמא אסור מדרבנן מיהא כמו דס"ד בסוגיא דיומא דשוין דאסור לצאת אפי' בלאו מנעל והוי לי' להגמרא להביא מהא דהני אמוראי נפקי בשל שעם ודהוטני. אלא ע"כ עיקר הקושיא מהא דלא שרו מבית לבית וממיטה למיטה דזה פשיטא דשרי בדלאו מנעל כמו דשרי לעבור במים לשמור פירות הא לרה"ר ודאי אסור. ולפי סוגי' זו מודה רבא דלר' יוסי קב הקיטע לאו מנעל הוא ואסור לחלוץ בו. ומכל מקום אסור לצאת ברה"ר ולא כר' יצחק ב"נ. נמצא דעת רבינו ובה"ג כהרמב"ן ולא מטעמי' ופירושו בהירו' דסוליתא. וע' בנימוק"י יבמות שכ' בשם הרמב"ן ז"ל עצמו הא דריב"ל בירוש' כהרשב"א. ופי' הערוך מכריע. אבל מכ"מ לפסק הלכה קיי"ל כסוגיא דילן בבבלי ביבמות שם. דמשמע דעת הרבה אמוראי דקב הקיטע לר' יוסי לאו מנעל הוא והכי סתמא דסוגי' שבת פ' במה אשה. ומכ"מ מדרבנן אסור. ויפה כ' המג"א בשם הב"ח שראה רבותיו שהלכו יחף ביוה"כ וכן נכון כו' מיהו בפוזמקאות שאינן תחת מנעל וסנדל שהרי אפי כשלובשין מנעל לובשין אותם ודאי שרי ולא שייך לגזור כלל. והנה הרא"ש הקשה דלא מסתבר לחלק בין בית לרה"ר בנה"ס. ונראה דהחלוק מבואר בתוספתא דתני' לא ינעול אדם מנעל ויטייל בתוך הבית אפי' ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן הי' רשבג"א אם הי' רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו. ופי' הרשב"א דמה טעם קאמר. מ"ט התיר רשב"ג לטייל בבית כדי שלא יצרך להדיח רגליו אח"כ ורבנן אסרי במנעל וסנדל. הא מיהא מבואר דיש להתיר בבית יותר שלא ימנע לעבור בביתו גם לצרכי הבית ואיכא בזה כבוד הבריות:

ג

(ג) א"נ מאן דקא בעי כו' וכל הענין. בגמ' אי' על הא דפליגי ר"א וחכמים בחיה כל ל' יום אמר שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר. ולפי פשוטו אשמעינן שאם יושב במקום שיש עקרבים ואין לו מקום להמלט מהם אם לא בלביש' סנדל מותר. וכ"כ הרמב"ם וש"ע מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכי"ב כדי שלא תשכנו. ולכאורה קשה מאי קמ"ל פשיטא דבמקום סכנה מותר. וי"ל דקמ"ל אפי' אפשר לנעול של עץ או להשתדל ליכנס בבית אבנים וכדומה ואם הי' בזה איסור מה"ת ודאי הי' מחויב לעשות כל השתדלות להרחיק מן הסכנה בלי חלול יוה"כ במ"ע. אבל כיון דלאו משום תענוג הוא לובש אין בזה אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו. זהו לפי פשוטו. אבל רבינו הקדים השאלה אי שרי ליכנס במקום שיש עקרבים וע"כ יהי' מוכרח לנעול את הסנדל. ומלשון השאלה דקבעי לאפוקי ספרא דאורייתא א"נ מיתן ריפתא לינוקי. מובן דלדבר הרשות ודאי אסור אפי' לשמור פירות. דלא דמי להא דעובר עד צווארו במים ואינו חושש דהתם דרך לכלוך הוא ואינו רחיצה כלל כמש"כ לעיל. והרי הירוש' מתיר אפי' לטייל. מש"ה אפי' לתלמוד דילן לשמור פירות שרי. וכן הוא בנה"ס בגורבי או למכרך סודרא והוא מפונק שרי לצורך אדם. משא"כ רחיצה בדרך תענוג אסור אפי' שלא לשום תענוג. והרי לרחוץ לתינוק פסק הרמ"א סי' תרי"ו דאסור בידים. ולכאורה הא לא גרע לרחוץ את התינוק מלשמור פירות. אלא ודאי משום שהוא דרך תענוג ורחיצה אסור. ובזה מיושב דעת רש"י ורמב"ם שאסרו רחיצת ידים משום רוח רעה והקשו מה גרע מלשמור פירות ולפי דברינו מיושב שפיר. [אלא שי"ל דהעברת רוח רעה הוי כמו מלוכלך דשרי אפי' דרך רחיצה משום דהוי כבוד הבריות שדומה למצוה]. הא מיהא יש ללמוד דה"ה נעילת הסנדל משום עקרב לא שרי אלא במקום מצוה ממש. ולא לשמור פירות וכדומה. וכ"ז דלא כמש"כ הרשב"א בחי' יבמות דק"כ בזה"ל ודאי להקביל פני רבו ל"ש אנפיליא של בגד ול"ש מנעל וסנדל בכולהי שרי בשא"י לילך זולת כן כדשרינן לעבור במים עד צווארו ואינו חושש עכ"ל. ולפי דבריו ז"ל אפי' לשמור פירות שרי בנה"ס אם מפני עקרב. אבל הרי רבינו לא ס"ל הכי ונעילת הסנדל אינו דומה כלל להילוך במים דרך לכלוך. אלא להרחצת פניו ידיו ורגליו דלא שרי אלא משום מצוה: מיהו באופן המצוה כ' רבינו תרי אופני למיקרי בס"ת בצבורא כאשר יבואר לפנינו וליתן רפתא לינוקא. ולא מיירי באופן שיש בו סכנה ח"ו אלא משום צערא דינוקא. ובא ללמד דאי נעה"ס שלא לשם תענוג מה"ת אסור. הי' אסור אפי' לצורך קרה"ת בצבור. ואי מדרבנן אסור. שרי אפי' משום מצוה קלה דהיינו למנוע צערא דינוקי אבל לדבר הרשות ודאי אסור:

ד

(ד) מי אמרינן טעמא דסנדל משום ענוגא הוא דאסור והוא לא מענג או דילמא סנדל סתמא א"ר וכל דהוא אסור. ר"ל אפי' שלא לשום תענוג אסור מן התורה. ומבואר דאי הוי נעילת הסנדל אסור מה"ת אפי' שלא לתענוג היה אסור לבא לידי נעה"ס אפי' לאפוקי ספרא דאורייתא. ולא שייך כאן הכלל עוסק במצוה פטור מע"ע דענוי. דלא שייך עוסק במצוה פטור מה"מ אלא באופן דבמצוה שהתחיל גורס שיבטל ממצוה אחרת בשוא"ת. משא"כ הכא במה שנועל את הסנדל הרי מבטל בידים מ"ע דוענית' והוא מצוה הבאה בעבירה. עוד יש לדעת דאם כבר הגיע זמן מצוה דעת רש"י דאסור להתחיל מצוה אחרת שיבטל מחמת זה מצוה הקודמו. והוא בסוכה דכ"ה ב' דאי אשמעינן התם משום דלא מטי זמן חיובא דפסח אבל הכא דמטא זמן אימא לא צריכא ופרש"י ד"ה אבל כו' דמטא זמן חיובא בתוך החופה והוא ראוי לכך אימא ליחייב קריאת שמע עכ"ל מבואר דזה ודאי אסור להתחיל עסק החופה משהגיע זמן ק"ש. אלא כיון שכבר התחיל במצות חופה א"צ להפסיק והכי מוכח דעת בעלי הש"ע או"ח סי' ע"ב בשם הרמב"ם ה' ק"ש דהא דמתחילין במצות תנחומים דוקא דאיכא שהות לקרא ק"ש ואם לא א"י ליבטל מק"ש דקדם חיובה. ולפי זה הכא נמי שהקדימו מצות ענוי יוה"כ אסור להתחיל במצוה אחרת ולבטל מצות ענוי. הן אמת דעת התוספות אינו כן. שהרי הקשו בסוכה שם ד"ה משום בהא דאי' בזבחים ד' ק' לרבא דמשני אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו. דמנלן דרשאי לטמאות עצמו ולפטור מפסח דאיכא כרת אחר שכבר הגיע זמן פסח. ואין לומר דהיא גופה ילפינן מחתן דפטור מק"ש דילמא שאני ק"ש דלית בי' כרת כו' עכ"ל מבואר דבמ"ע דעלמא ניחא דרשאי להתחיל במצוה ושיבטל עי"ז מצוה שקדמה לה. אבל לא כן דעת רש"י גם בסוגי' דזבחים דהא תלמוד מדברי רבותינו בעלי התוספות דמפרשי הא דאי' שם רבא א' אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששו"ז עליו קאי ליישב רומי' דטומאה אהדדי דרמי הש"ס שם הא דתני חדא לה יטמא מצוה כו' ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בעה"פ וטמאוהו בע"כ ותני חדא דההולך לשחוט את פסחו לא יטמא וע"ז משני רבא אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששו"ז עליו כו'. הרי אפי' אחר חצות יטמא ויבטל מצות פסח שקדמו. אבל לא כן פרש"י שם בד"ה רבא אמר כו' אמילתי' דר"ש קאי לשנוי דר"ש אדר"ש עכ"ל. והוא ישוב לרומי' אחריתי דר"ש דאמר אנינות לילה מדרבנן ואונן טובל ואוכל את פסחו לערב מדר"ש דאונן אינו יכול להביא פסח משום דבעינן שיהא שלם ולא בזמן שהוא אונן. ויישב אביי כאן שמת קודם חצות כאן שמת אחר חצות וע"ז יישב רבא אידי ואידי אחר חצות כאן קודם ששו"ז עליו כאן לאחר ששו"ז עליו. והסביר בטעמא דכיון דר"ש קרא קא דריש שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר רחמנא דחי' ממה שכבר נתחייב ודקתני אונן טובל ואוכל את פסחו כשכבר שו"ז עליו. אבל רומי' דטומאה אטומאה קאי כדאביי דלכ"ע כשכבר נתחייב בפסח אסור לטמאות עצמו ולהדחות מפסח. [ורש"י ותוס' לטעמייהו אזלי במשנה דפסחים ד' צ' האונן כו' שוחטין עליו את הפסח ואין שוחטין עליו בפ"ע. ופי' התוס' כגון שמת לו מת אחר חצות דאי קודם חצות חל עליו אנינות כדאי' בפ' מי שהי' דצ"ח. ר"ל דא"כ א"א לשחוט עליו כלל. וכ"כ בדצ"ח בד"ה הא חייל עליו אנינות דאי נעשה אונן קודם חצות אינו יכול לשלח קרבנותיו משום דשלמים בזמן שהוא שלם כו' וכר"ש. אבל רש"י בדצ"ח פי' משנה דהאונן במת קודם חצות ובהאי גוונא תנן ששוחטין עליו ולא בפ"ע ולא קיי"ל כר"ש. והיינו משום דקשה הא דמחלק הגמרא דפסחים בפשיטות למת קודם חצות או לאחר חצות והרי רבא חולק אדאביי ואמר לא שנא. מש"ה העלו התוספת דהא דרבא א' בזבחים קאי ארומי' דטומאה אדטומאה ובהא אמר רבא דלא שנא ואפי' מת אחר חצות אפשר ליטמא ולפטור מפסח אבל בהא דר"ש ודאי מודה רבא דנ"מ בין מת קודם חצות ואז אפי' לא יהי' טמא אינו יכול להביא פסח משום שלמים בזמן שהוא שלם כו' וקיי"ל כר"ש מדשקיל וטרי בסוגי' דפסחים שם אימת קודם חצות הא חל עלי' אנינות מעיקרא ומש"ה פירשו גם משנה האונן אליבא דר"ש. אבל רש"י מיאן לפרש הא דרבא בזבחים לענין טומאה. דודאי אסור להטמא אחר שחל עליו חיוב פסח. וע"כ רבא ארומי' דר"ש קאי. וסוגי' דפסחים דמחלק בין קודם חצות לאחר חצות לית לי' כלל דר"ש ולא קיי"ל כלל דין דשלמים בזמן שהוא שלם כו' מש"ה פי' משנה דהאונן ג"כ דלא כר"ש. ואל תתמה לפרש"י הא דרב אשי פי' בסוגי' דפסחים שם לעולם דמית אחר חצות ור"ש היא כו'. הרי דר"א משני כאביי דלר"ש ג"כ יש נ"מ בין קודם חצות לאחר חצות. הא ל"ק דאחר דלא קיי"ל כר"ש מצי למסבר רב אשי כאביי]. הא מיהא למדנו מחלוקת רש"י ותוספות בדין עוסק במצוה פטור מה"מ אי מצי לעסוק במצוה ולבטל מצוה שקדמו. ולכאורה יש לדקדק ממש"כ הרי"ף פ"א דשבת על הא דאין מפליגין בספינה שלשה ימים כו' ואם לדבר מצוה מותר. דהטעם משום עוסק במצוה. וכבר הוכחנו לעיל שאילתא א' אות כ"א דמצות הכנה דשבת מתחיל מתחלת השבוע כב"ש דאמרי מחד בשבי לשבתך. ומוכח דהרי"ף ס"ל כהתו' אבל אינו ראי'. דשם אין זה עיקר המצוה אלא הכנה דמצות עונג שבת ואינו דומה למ"ע ממש. הא מיהא נתברר דברי רבינו דאם הוי בנה"ס איסור מה"ת אפי' שלא לשום תענוג הוי אסור למנעל אפי' לצורך מצוה. ועדיין קשה לשון רבינו דנקיט ספרא דאורייתא משמע דהיינו לקרות בצבור. והכי מבואר בה"ג ה' יוה"כ וז"ל אי נמי קא בעי למיזל לדוכתא דחורבא לאפוקי ס"ת למיקרי בה בצבורא אי נמי למיתן רפתא לינוק' כו' הרי העתיק לשון רבינו ופירש יותר והוסיף עליהם ע"ש. וא"כ לכאורה ק' אפי' אי נה"ס אסור מה"ת הי' שרי לגרום בטול מ"ע זו משום מצוה לזכות את הרבים וכדאי' ברכות דמ"ז בעובדא דר"א ששחרר עבדו כדי להתפלל בצבור ופריך הא עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו ומשני מצוה דרבים שאני. הרי דמצוה דזכות הרבים אפי' דרבנן דוחה מ"ע מה"ת והכי מוכח בסמ"ג ה' אבלות וכ"כ הרא"ש מ"ק סי' נ' ע"ש וה"נ להוי זכות הרבים לקה"ת עדיף ממ"ע דענוי. איברא בגיטין דל"ח אי' סוגי' זו ומשני מצוה שאני ותו ל"מ. וכ' הרשב"א בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן דהטעם משום דעיקר מ"ע זו דלעולם בהם תעבודו הוא כעין לאו דלא תחנם ולהנאת עצמו שרי. ואע"ג דהרשב"א שדא בי' נרגא דלא גרע עבד מגר תושב דשרי ליתן לו מתנה לכ"ע וא"כ אמאי אסור לשחרר. מכ"מ ודאי הרמב"ן ה"ק דמ"ע זו בע"כ הרי כעין מל"ת דלא תחנם דכתיב בכותי וכשם דהתם שרי להנאת עצמו ה"נ הכא שרי. ולפי זה קשה לכאורה במאי פליגי הני סוגיות דברכות ודגיטין וכבר נאמר ע"ז הרבה פלפול. ולפי הפשט י"ל דסוגי' דברכות אתי לר' מאיר דלא ס"ל במס' ע"ג בלאו דלא תחנם שיהא אסור לתת לכותי מתנת חנם. וא"כ א"א לומר הישוב בעבד משום דלהנאת עצמו שרי מש"ה שפיר מקשה דהוי מצוה הבאה בעבירה ומשני דמצוה דרבים דוחה מ"ע ממש. וסוגי' דגיטין אתי אליבא דר' יהודה דס"ל אסור לתת לכותי מת"ח ומכ"מ להנאת עצמו שרי וה"נ בעשה דלעולם בהם תעבודו דעבד. וכיון דקיי"ל כר' יהודה וסגי לן בישוב מצוה שאני ומטעם הנ"ל שהוא עושה לטובת עצמו שרי. וא"כ לא למדנו זה העיקר אשר מצוה דרבים אלימא שיהא מצוה דרבנן דוחה מ"ע דאורייתא. ועוד י"ל דגם לפי סוגי' דברכות לא דמי מ"ע דענוי יוה"כ שנקראת מ"ע דרבים שכל ישראל חייבים בה ביחד למ"ע דלעולם בהם תעבודו שאינו אלא מ"ע דיחיד דלא אלימא כ"כ כמבואר במ"ק די"ד ב' יבא מ"ע דרבים וידחה מ"ע דיחיד. ואע"ג דמצוה דזכות הרבים עדיף לדחות מ"ע. מכ"מ לא מצינו שיהא דוחה מ"ע דרבים מחויבים בה. וע"ע מש"כ הגאון טורי אבן חגיגה ד"ב בשוהם בטעמא דמ"ע דלעולם בהם תעבודו נדחית משום מצוה. ומיושב ג"כ דברי רבינו: ודע דלשון בה"ג בהאי ענינא מעורבב. ומשמע מדבריו דהא דא' שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר מיירי דוקא במיסב גורבי וכדומה. וכבר השיג ע"ז הרי"ץ גאות בס' מאה שערים ה' יוה"כ:

ה

(ה) דרב יהודה נפיק כו'. כבר הובא דעת רבינו במלחמת ה' פ' יוה"כ לאפוקי מהפוסקים שהחמירו מן הדין בסנדל של שעם או של עץ. והענין תלוי בדקדוק הסוגי' במקומו ויבמות פ' מ"ח ושבת פ"ו. וכבר האריכו הראשונים ז"ל ועד אחרון בביאורי הגר"א ז"ל: והנה בתוספות ישנים פ' יוה"כ הביא בשם רבינו הא דריב"ל שרה מטפחות בט"ב ויוה"כ ולפנינו ליתא. אבל בפי' כת"י ניכר שהי' לפניו זה הענין ועוד איזו דינים אלא שא"א להעתיק מהפי' שאינו אלא מרמז ראשי דברים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף