העמק שאלה/קסט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קסט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דמחייבין ב"י למיעבד מטללתא ומיתב בה ז' יומי דכתיב חג הסכות תעשה. לכאורה פי' למעבד מטללתא היינו ישיבה ונקיט רבינו לישנא דקרא דכתיב תעשה והכי לשון המשנה נדרים פרק ב' קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל. ובגמרא מפרש ע"ז הא דא' ישיבת סוכה עלי. הרי דישיבה נקיט בלשון עשי'. ומכש"כ לשיטת התו' וסייעתייהו דעיקר מחלוקת אביי ורבא במצות אי ליהנות ניתנו מיירי במצוה שיש בה הנאת הגוף ג"כ. וכמש"כ באריכות בסי' קנ"ד אות ב' וע"כ מיירי דוקא שם בישיבת סוכה דאפשר בישיבה הנאה שהוא מחסה מזרם וממטר וכדומה. וא"כ ע"כ הא דתנן סוכה שאני עושה היינו שאני יושב. אבל קשה לי לפרש משמעות לשון רבינו הכי. דא"כ למאי כפל רבינו דבריו למיעבד ולמיתב. וגם הביא תרי קראי חג הסכות תעשה בסכות תשבו. בשלמא על הכתוב לק"מ הא דכתיב תעשה שהרי אתי לדרשה ולא מן העשוי. אבל רבינו למאי הביא מצות עשיה בסוכה בפני עצמה וישיבה בפני עצמה: אלא נראה ללמוד מלשון רבינו. דאף על גב דעיקר מצות סוכה הוא הישיבה. והעשיה אינה אלא הכנה. מכ"מ יש בה מצוה באשר הכנה זו כתיבא בתורה וחשובה משאר הכנות דמצות שאינן כתובין בתורה. ואינו דומה עשית סוכה וכתיבת תו"מ דכתיב וכתבתם ושמירת מצת מצוה דכתיב ושמרתם את המצות והכנה דשבת וכדומה. לאגידת לולב ותקון שופר וכדומה שלא נזכר בהו שום הכנה אלא גוף המצוה. ונראה דהא דאי' במנחות דמ"ב א' דרב אדא ב"א רמי חוטי ומברך לעשות ציצית והש"ס שקיל וטרי טובא ומקשה מתפלין וסוכה שאין מברכין על עשייתן. ומסיק שאין מברכין אלא על מצוה שנגמר עשייתה. ולכאורה קשה האיך ס"ד דר"א ב"א לברך על כל הכנות ומכשירי מצות א"כ הי' לו לברך על טוית ציצית ג"כ וכדומה. והכי ק' על הירו' שהביאו התו' דס"ל לברך על עשית המצות. ותו ק' למה לא הקשה הש"ס אלא מעשית סוכה ולא מעשית לולב ושופר. אלא ודאי לא עלה עה"ד לברך אלא על הכנה דכתיבא בתורה כמו עשית ציצית דכתיב ועשו להם ציצית. גדילים תעשה לך. ואע"ג שאין זה עיקר וגמר המצוה מכ"מ אחר דכתיבא בלשון מ"ע ס"ל דחייב לברך. והרי כ' הרא"ש כתובות פ"א דהא דמברכין על השחיטה אע"ג שאינו מצוה לאכול שחוטות אלא אזהרה שלא לאכול שאינה זבוחה מכ"מ כיון דכתיב בלשון מ"ע וזבחת ואכלת מברכין. ה"נ ס"ל לראב"א דאע"ג שאין עשי' זו עיקר המצוה מכ"מ כיון דכתיב בלשון מ"ע מברכין. ושקיל וטרי מסוכה דכתיב תעשה ומתפילין דכתיב וכתבתם וידוע דקאי גם על תפלין כדאי' בגיטין דמ"ה לענין מאן דאיתנהו בקשירה איתנהו בכתיבה דכתיב וקשרתם וכתבתם. ומסיק הגמ' דא"צ לברך אלא על גמר המצוה ולא על מכשירין אפי' כתובין. והירו' ס"ל כראב"א. והא דאתא בירו' פ' הרואה לברך על אגידת לולב. היינו משום דס"ל לענין תעשה ולא מה"ע מקשינן לולב לסוכה ופלוגת' היא בש"ס דילן סוכה די"ב. וע' מש"כ בשאי' קמ"ה ואם כן כתיב תעשה גם בלולב מש"ה מברכין לדעת הירו'. ונראה דיש מכ"מ נ"מ בדין בין הכנה הכתובה בתורה לאינה כתובה בתורה. דהנה ידוע הכלל מצוה בו יותר מבשלוחו לא בגוף מ"ע בלבד אלא אפי' בהכנה דמצוה כדאי' פ' כ"כ בהכנה דשבת שאינו אלא הכנה למצות עונג שבת. והכי מצינו בירושלמי פסחים ר"ח אזיל לגבי טחוניא. והיינו משום ושמרתם את המצות דמצוה לראות שיהיו משומרין כראוי אע"ג שאינו אלא הכנה לאכילת מצה משומרת. וקש' הא דאיתא בפסחים דף ד' דאיכא אתרי דבדקי בגופייהו ואיכא אתרי דיהבי אגרא. והרי מצד מצוה בו יותר מבשלוחו ראוי לבדוק בעצמו כמש"כ המג"א סי' תל"ב סק"ה וא"כ באמת קשה על הני דיהבי אגרא. והכי קשה לי הא דאיתא בפסחים דקט"ו לחם עוני מה עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. ומה שפרש"י כדי שלא תחמיץ קשה לי טובא שהרי מושמרתם את המצות נ"ל כל הנדרש לשמירה משעת קצירה עד אפיה. וגם הלשון הוא מסיק ואשתו אופה אינו מורה על כך. והכי מיבעי מה עני אופה סמוך להיסקו. וגם עיקר הענין דשמירת החימוץ במה שיהא סמוך להיסקו אינו מוכרח כ"כ. ועיקר הזהירות שיהא סמוך האפיה ללישה. אלא נראה דאשמועינן שהמצוה שיהא עסוק בעצמו באפיית המצות כעני הזה שהוא מסיק ואשתו אופה וא"כ קשה לכאורה הא בל"ז ידענו דמצוה בו יותר מבשלוחו. ונראה דמצוה בו יותר מבשלוחו דבהכנה אינו אלא בהכנה המפורשת בתורה כמו הכנה דשבת דכתיב והכינו את אשר יביאו וגו'. והכנה דמצה דכתיב ושמרתם את המצות וכן הרבה. אבל בהכנה שאינה כתובה בתורה לא שייך מצוה בו כלל. ולמדתי הכי מפרש"י מכות דף ח' בהא דתנן ואשר יבוא את רעהו ביער מה יער רשות אף כל רשות ומקשה ההוא מרבנן לרבא ממאי דבחטיבת עצים דרשות קאי דילמא בחטיבת עצים דסוכה או דמערכה. אמר ליה רבא כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב השתא נמי לאו מצוה ופרש"י כי לא מצא חטובה אין החטיבה מצוה אלא עשית הסוכה עכ"ל. הרי דמחלק רש"י בין חטיבת עצים לגוף מעשה הסוכה. דבגוף מעשה הסוכה ודאי מיחשב מצוה דאפי' מצא עשוי מצוה שיעשה בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו. משא"כ חטיבת עצים דאם מצא חטוב ודאי אינו מצוה ה"נ אפי' לא מצא חטוב ג"כ לא מיחשב למצוה שחוטב בעצמו שהרי אפשר להשתדל שיחטוב אחר או להשיג חטובים. ולכאו' קשה מאי נ"מ בין עשית סוכה לחטיבת עצים והרי זה וזה אינו אלא הכנה למצות ישיבה. אלא ע"כ כמש"כ משום דעשית הסוכה כתיב בתורה חג הסוכות תעשה. משא"כ חטיבת עצים ולא תאמר דהדר ביה רבא מסברא זו כדאי' שם הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער מהיער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי ס"ד מצוה לא סגי דלא עייל משמע דחזר ביה רבא וס"ל דודאי מצוה לילך בעצמו ליער לחטוב עצים. הרי להיפך דבכל הכנות מצוה בו יותר מבשלוחו. אבל רש"י נזהר מזה ופי' דה"ק ראיה טובה מזו הי' לי להשיב מן המקרא עצמו דלאו בחטיבה דמצוה מיירי מבואר דלא דהדר רבא מישוב ראשון אלא דהיה לי להשיב ראיה פשוטה מזו. והכי מבואר בחי' ריטב"א שכ' ע"ז ויפה כוון דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה כו'. והשתא ניחא דרשה דלחם עוני דלא כתיב אלא ושמרתם אה"מ מה דנוגע לשמירה מחימוץ והיינו בעת הטחינה וכדומה בזה ודאי מצוה לעמוד בעצמו ולשמור. אבל הסקת התנור אינו נוגע לשימור. וכן אפית המצה שיהא נאפה יפה וראוי לאכילה אינו נוגע לשימור. ומצד הדין ליכא כאן מצוה בו כו' מש"ה נצרך לדרוש מלחם עוני. ומיושב ג"כ מחלוקת דהני אתרי. דמחולקים בפרש"י ותו' בהא דכתיב תשביתו. דרש"י פי' בטול לפני זמנו. ומפרש אך ביום הראשון תשביתו בשני אופנים היינו אחר זמן איסור בשריפה. ולפני זמן איסור בביטול או בדיקה כמש"כ הר"ן בריש מס' פסחים והתו' כ' דאך ביום הראשון תשביתו אינו במשמע אלא לאחר זמן איסור. ולפני זמן איסור לא נזכר במקרא כלל. אלא ממילא מובן דיש לבער לפני הזמן כדי שלא ימצא חמץ לאחר זמן ויעבור על כל רגע במ"ע דתשביתו. ונמצא לפרש"י נזכר הכנה דלפני זמנו בתורה ומצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ לפי' התוס' לא נזכר בתורה הכנה זו ולא שייך כלל מצוה בו כו'. ואנן קיי"ל כפרש"י מדאי' בש"ע סי' תל"ד דמצוה לקיים שריפת חמץ בשלו לפני בטול. וזה לא שייך אלא לפרש"י דכל מה שעושה לפני זמן נכלל במ"ע דתשביתו. וא"כ אם יבטל כבר קיים המצוה ומה ששורף אח"כ אינו בכלל המצוה אלא כדי שלא יבא לידי מכשול בפסח ואין בזה מ"ע אלא כמו שמפריש החלב מן הבשר. מש"ה יותר טוב שלא יבטל ויקיים בטורח הזה מ"ע דתשביתו. משא"כ לשיטת התוס' כל מה שעושה לפני הזמן אינו מוזכר בתורה כלל מה לי ששורף חמץ שלו או מבוטל [ולא זכיתי להבין מה שכ' הגר"א שם דשיטת הרמ"א כתוספות אתא יע"ש]. וכבר כתבנו לעיל סי' ע"ד אות ג' דדעת רבינו והרי"ף הכי מדכתבי בנוס' ביטול ראשון דלא חזיתי' היינו לאפוקי חמץ שלקטו בבדיקה שאינו בכלל ביטול כדי שיקיימו בו מצות שריפה. ונוסיף כאן שעוד מוכח הכי דעת רבינו והרי"ף שהביאו על הא דמצוה לבער חמץ מחצות מדרשה דאביי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד אלא הוא בי"ד. ולכאורה ק' הא רבא נ"ל מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי בעידנא דשחיטת פסח. ונהי דלא שייך בדרשה דקראי הלכה כרבא. מ"מ למאי נקטי דרשה דאביי יותר. ובאמת הרא"ש הביא רק דרשה דרבא. אבל לדעת רבינו והרי"ף ניתן לחקור ולדלות מים עמוקים. דהנה רש"י פי' בהא דאביי דההוכחה הוא מדכתיב תשביתו הוא ביטול לפני זמן איסור. והתוס' הקשו ע"ז כשיטתם דתשביתו אינו אלא לאחר זמן איסור. ופירשו דדריש מיתורא או מדכתיב אך חלק. והנה היתורא אינו מובן שהרי אין לנו בהשבתת חמץ אלא עשה אחת. וזהו דבר המצוי שיהי' עשה ול"ת. ותו ק' הרי יש אופנים שאין לנו ל"ת דב"י ובל ימצא כלל ורק העשה עבר כמו במאכיל חמצו בפסח לכותי או לכלבו שאינו עובר בב"י יותר. ומכ"מ מ"ע תשביתו לא קיים בזה. ותו נ"ל דלמש"כ התו' להלן דהמשהה חמצו כדי לשרוף אח"כ אינו עובר בב"י משום דהוי ניתק לעשה. ומכ"מ מ"ע דתשביתו עובר בכל רגע כדמוכח בכ"מ ואכ"מ. וישוב השני מאך חלק לא משמע הכי בגוף הסוגיא שלא נזכר הכי אלא להלן דמקשה ואימא מצפרא ומשני אך חלק משמע דתחלת הדרשה אינו בא מכאן. ואע"ג דבברייתא דר' יוסי שהביא הגמ' בסוגין מביא דרשה דאך חלק. הא באמת פרש"י דבל"ז היה מקום לומר דביום הראשון קאי על בה"ש. משו"ה בעי לומר מאך חלק. אבל בהא דאביי דקאי לר' מאיר ור' יהודה אאל"כ דר"מ ס"ל בה"ש כהרף עין כדאית' בתחלת מס' ברכות. ור' יהודה אע"ג דס"ל דיש לה שעור מכ"מ אאל"כ שהרי ס"ל לפני זמנו נאסר בהנאה א"כ אין לה בטול ומש"ה לא אצטריך לגוף הדרשה דאך חלק רק לר' יוסי ואל תתמה הא ר' יוסי ג"כ ס"ל בה"ש כהרף עין כדאיתא בברכות ושבת. הל"ק דר' יוסי בברייתא דפסחים הוא ר"י הגלילי כמבואר במכילתא והכי הביאו התוס': נחזור לענין דמדאביי מוכח דס"ל דתשביתו משמעו לפני זמנו. ומש"ה הביאו רבינו והרי"ף הא דאביי ללמד הלכה בנוסח הביטול לומר דלא חזיתי' לאפוקי החמץ שהכין לשרוף כמש"כ לעיל. והכי נראה כוונת רש"י בריש מס' פסחים בודקין שלא יעבור בב"י וב"י. והנה על קו' התו' כבר יישב הר"ן ע"ש. אבל עדיין פרש"י תמוה למאי הזכיר הלאו נימא משום מ"ע דתשביתו שהרי משום הכי אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך דאי משום ל"ת אין מברכין כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א. ועיקר הברכה אינו אלא משום מ"ע דתשביתו וא"כ למאי פרש"י ל"ת דב"י. אלא ה"ק שיש לבדוק בעוד החמץ שלו וראוי לעבור עליו בב"י וב"י לאפוקי אחר שבטלו ואינו עובר משום ב"י ממילא ליכא בזה מ"ע דתשביתו והבדיקה אינו אלא כדי שלא יכשל הא מיהו קיי"ל כאביי. ורבא אינו חולק בדין ובפי' תשביתו. מש"ה קיי"ל דמצוה לבדוק בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו. הרי העלינו דיש נ"מ בין מצות הכנה שכתובה בתורה דיש לה מעלה וזכות דמצוה בו יותר מבשלוחו לאפוקי הכנה שאינה כתובה בתורה. אלא נראה דעת הרא"ש אינו כן שהרי מבואר רפ"ב דקידושין דבקידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפי שיטת הרא"ש פרק א' דכתובות אין בפסוק כי יקח איש אשה מ"ע והקידושין אינו אלא הכנה למצות פו"ר משום שלא ימצא אשה באופן אחר. והרי זה הכנה שא"כ בתורה שהרי לדעת הרא"ש פרשה דכי יקח אינו ענין לפו"ר רק דין קנית אשה קאמר קרא. ומכ"מ איכא בה מצוה בו כו'. אבל כבר ביארנו בשאי' קס"ו דדעת רבינו ובה"ג ורמב"ם ז"ל דיש בזה מ"ע או הכנה למצות פו"ר שמצותה לכתחילה על ידי קידושי ונשואי אשה דוקא. אם כן היא מוזכרת בתורה ושייך בה שפיר מצוה בו כו'. ועפ"ז פירשנו לעיל שאי' א' אות א' פי' המקרא שמור את יום השבת לקדשו וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' דפי' לשמור היינו שיכין הכל מע"ש כדי שלא יוצרך לחלל שבת בשביל מצות עונג שבת. והרי אפי' לא נכתב שמור היינו יודעים דאין מצות עונג שבת דוחה איסור מלאכה. ומכ"מ מצוה לענגו. וע"כ ההכרח להכין מערב שבת. ולא בא הכתו' שמור אלא ללמדנו דהכנה זו כתובה בתורה ומצוה לטרוח בעצמו. וע"ז נתן הכתוב טעם דכי עבד היית וגו' ע"כ צוך ה' לעשות את יום השבת היינו לטרוח בעצמו כעבד. ועוד יש מקום לחקור בזה במש"כ בהגהת רמ"א או"ח סי' תרכ"ה דמצוה לתקן הסוכה מיד אחר יוה"כ משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה והוסיף הגר"א להביא הא דתני' במכילתא ושמרתם את המצות את המצוות מצוה הבאה לידך א"ת. ולכאורה תמוה מסוגי' דפסחים ד"ד מכדי בין לר"י בין לר"מ חמץ אינו אסור אלא משש שעות ונבדוק בשית. וכ"ת זריזין מקדימין למצות נבדוק מצפרא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ותניא כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות שנאמר וישכם אברהם בבוקר הרי דאין צריך להזדרז אלא מצפרא ולא בד' ימים לפני זמן המצוה. אבל יש מקום ליישב שהרי הא ודאי דלא מיירי הברייתא בגוף המצוה דלזה לא נצרכנו ללמוד מעובדא דא"א וזריזותי'. תיפוק לן דכתיב ושמרתם את המצות ודרשו במכילתא מצוה הבאה לידך א"ת. ותו אי במצות מילה ממש הרי אסור לכתחילה להקדים בעלות השחר קודם נץ החמה כדתנן במגילה פרק ב'. ותו מאי שייך לעשות נ"מ בגוף מ"ע שחובתה גם בלילה בין יום או לילה. אלא ודאי אינו מדבר במילה עצמה אלא משום שיש להכין סמים וצרכי מילה ואם יתחיל להכין ביום בשעה שהגיע זמן המצוה יהי' נמשך גוף המילה כמה שעות ביום. ע"ז תני דאע"ג דכל היום כשר למילה מכ"מ זריזין מקדימין למצות. וא"כ יש להקדים ההכנות מעלות השחר אבל בלילה אין מצוה להזדרז להכנה דמילה. ובזה יש מקום ליישב שיטת רש"י שפי' דתרווייהו דרשי היינו הך דבסוגין דפסחים וגם הא דאי' בחולין דצ"א אין יוצאין יחידי בלילה דכתיב וישכם אברהם בבוקר. תרווייהו מקרא דעקידה נ"ל. והכי אי' לפנינו בחולין שם וישכם אברהם בבוקר ויקח את וגו'. והתו' התחבטו להקשות הרבה חדא דתרי דרשי הסותרות זא"ז נינהו דכיון דמש"ה לא הלך בלילה משום דאסור לצאת בלילה א"כ היאך למדנו מכאן דא"צ להזדרז בלילה. עוד הקשו הא לאו יחידי הוי אלא עם נעריו. ותו הלא שלוחי מצוה אינם נזוקין. מש"ה העלו להגיה הנוס' בחולין שם וצ"ל וישכם אברהם בבוקר לחוד והוא קרא דסדום שאינו מצוה כלל. [ובאמת זה הפי' לכאורה תמוה מאד. שהרי לא מיירי בהליכה בדרך אלא המקום אשר עמד שם את פני ה'. ומפרש הגמרא ברכות ד"ו שהוא קביעות מקום לתפלה וא"כ מיירי בעמידה קבועה תמיד שהי' מן הסתם בבית סמוך לבית דירה שלו ואיזה דרך יש בזה וגם לא נצרך להשכים לשם אלא בבוקר לתפלה ולסמוך ק"ש לתפלה. והמקרא השמיענו שהשכים להתפלל כדרכו בבית ה' שלו וראה שם במראות הנבואה קיטור הארץ מה שלא נראה לכל אדם בזה המרחק. וא"כ אין מקום ללמוד מכאן דאסור לצאת יחידי בלילה. ותו קשה הא גם בלי יחידי אסור לצאת שלא בכי טוב מביתו. ומה ראי' דמי שאחוז בדרך אסור לילך יחידי. ויש ליישב דמשום דכתיב ואברהם הולך עמם לשלחם ואע"ג שלא ביאר הכתוב כמה לוה אותם. מכ"מ יש ללמוד מדאי' בסוטה דמ"ו דתלמיד לרב ג' פרסאות ואברהם אחר שנודע לו שהמה מלאכים נהג בם כתלמיד לרב כדאי' פגה"נ דצ"א גבי יעקב למ"ד כת"ח נדמה לו שנהג בו מנהג רב ומכש"כ כאן שהכיר אברהם אח"כ שהם מלאכים והרי כל העסק הי' בחצות היום שאין עד הערב אלא חמש פרסאות וגם נגרע מהיום כל משך הסעודה. וא"כ כשלוה אותם ג' פרסאות נמצא אברהם לן בדרך. והשכים בבוקר מבית מלונו לשוב לביתו להתפלל. ומדלא הלך בלילה עד שם ש"מ דאסור לילך יחידי בלילה]. אבל רש"י כבר יישב קושית התו' וכ' בזה"ל אע"ג דלאו יחידי היה ומכש"כ יחידי. ור"ל דשם הי' השטן מתחרה מאד כדאי' בסנהדרין דצ"ט ובמדרשים ובתנחומא. מש"ה היה מקום סכנה בלילה אפי' בתלתא ובמקום מצוה דשכיחא הזיקא. ומזה למדנו בכל מקום דבלילה עלול לסכנת דרכים יותר. אבל הא ודאי קשה קושית התו'. היאך למדנו תרתי דסתרי אהדדי היינו שלא יצאו בלילה. ושא"צ להזדרז לפני היום. אבל לדברינו מיושב שפיר דהא ודאי מעצם הליכה להר המוריה לא היה אפשר לומר הטעם משום דא"צ להזדרז קודם הבוקר שהרי גוף המצוה היה תלוי בהליכה זו ומה שיקדים עצמו לילך יבא קודם להר המוריה ויעש גוף הצווי. וה"ז דומה למי שצריך למזוזה לביתו. והרי בכל רגע עובר על מ"ע ומחויב לילך גם בלילה להשיג מזוזה בכל הקודם. אלא ע"כ מה שלא הלך א"א בלילה הוא משום דאסור לילך משום סכנה. וכל הוכחה דזריזות אינו אלא מדכתיב וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה. ואח"כ ויקם וילך וגו'. הא מיהת חבישת החמור וכל מעשה עד הליכה היה יכול לעשות בלילה אלא ע"כ א"צ להזדרז להכנה אלא מצפרא. זהו הפי' הברור לרש"י. ולדבר זה העירני בני הה"ג שי'. ומעתה נתיישב פסק מהרי"ל דלא נאמר כלל זה אלא בהכנה שלא מפורש בתורה. אבל מה שמפורש בתורה דחשיב יותר יש בזה דין זריזות אפי' קודם לאור הבוקר. ותדע שלא כתב מהרי"ל לעסוק בלולב אלא בסוכה אלא משום דבסוכה כתיב תעשה. איברא כ"ז אפשר לומר לשיטת התו' גבי בעור חמץ דתשביתו אינו קאי על בדיקת חמץ לפני זמנו. א"כ הכנה דלפני זמנו אינה כתובה בתורה. אבל לפרש"י וזה דעת רבינו והרי"ף והכי קיי"ל כמש"כ דבדיקת חמץ הוא הכנה הכתובה בתורה דמצוה להשבית לפני הזמן כדי שלא יהא חמץ לאח"ז. ומכ"מ יליף הגמרא דא"צ להקדים לפני אור הבוקר. וכ"ת באמת היאך יש נלמוד מהא דא"א דלא נאמר לו הכנות אלו. הא ל"ק דבאמת נאמר ג"כ במה שאמר הקב"ה קח נא את בנך וגו' ולך לך וגו'. וקיחה זו היינו שיכינו לדרך. והכי כתיב ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו. והרי לא נזדרז לעשות כאלה לפני אור הבוקר. ש"מ דאפי' הכנה זו אין בה משום זריזות לפני אור הבוקר כל שאין נוגע לאיחור גוף המצוה כמו בהא דא"א שלא הי' רשאי לילך עד שיאיר היום ומאור הבוקר עד שהאיר היום עשה הכנה הכתובה. וכן בבדיקת חמץ סגיא מן הדין לבדוק מאור היום ונמצא מושבת בחצות. נמצא דלפירוש רש"י אין צריך להזדרז בלילה אפילו הכנה הכתובה בתורה והיינו דפירש רש"י בכתובות ד"ה א' ד"ה שחל דמצות אכילה בעיוה"כ דנ"ל מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב אינו אלא ביום ולא בלילה. ולכאורה קשה מנלן לחלק לילה מיום הא גם ליל תשיעי בכלל תשיעי. אלא רש"י ליבי' כשמעתי' דעיקר אכילת עיוה"כ אינה מצוה בפ"ע אלא הכנה למצות הצום כמש"כ בשמו סי' קס"ז אות י"ב וא"כ סגי מצפרא ולא בליל הקודם ואע"פ דהכנה זו כתובה בתורה מכ"מ א"צ להזדרז יותר. ודע דלענין עוסק במצוה פטור מה"מ דקאי על הכנה דמצוה ג"כ פשיטא דאפי' שאינה כתובה בתורה ג"כ הדין הכי שהרי דרשינן מובלכתך לכת דידך הוא דמחייבת הא לכת דמצוה מיפטר. והילוכו לד"מ אינו כתוב בתורה. ובזה מדוייק הא דשנינו שלוחי מצוה פטורין מה"ס וקשה אמאי נקיט שלוחי ולא תני עוסקי בדבר מצוה. וניחא דאי תנן עוסקי בדבר מצוה ה"א דוקא מצוה שמוטלת עליו ולא יכול ליבטל מהם. אבל שלוחי מצוה בשביל אחרים ודאי אין המצוה עליו מוטל ביחוד ויכול למוסרה לאחר מש"ה לא מיקרי מצוה קמ"ל דמכ"מ נקראת מצוה לענין זה ונ"ל מדכתיב בלכתך. ובזה נתיישב הצריכות' לפי הנוס' בבריי' דתני' בשבתך פרט לחתן ובלכתך פרט לעוסק במצוה דמחתן א"א למילף אלא מצוה דתלוי בו דוקא והתו' בסוכה דכ"ה נדחקו לפי נוס' זו ע"ש. הא למדנו דהכנה הכתובה בתורה חשובה ביותר והוי כעין מ"ע בפ"ע ונראה דהיינו דתנן שלהי מס' מכות רחב"ע א' רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ואי נפרש דעל גוף מ"ע ול"ת שבתורה קאי הוא תמוה והאיך אפשר לומר דעיקר המצות רק לזכות א"י באו בכל פרטיהם ודקדוקיהם. והרי הן המה חקות שהשמים וארץ עומד עליהם כדאיתא במדרש רבה פ' בחוקתי ובכ"מ. וגם לשון תורה ומצות אינו מובן מה המה שני אלו בפ"ע. ועיקר לשון הכתוב יגדיל תורה קשה לפרש דגודל אינו שייך לומר אלא על דבר שהוא גדול משהי' ראוי להיות לפי טבע עניינו. או שהוא גדול משארי ברואים שבעינו. עשא"כ בתורת ה' איזה שעור יש לה שנוכל לומר שהיא גדולה מזה השיעור. וגם מה הן שני דברים יגדיל תורה ויאדיר. אלא כך הענין דכלפי דמקשה התנא במשנה דמכות הא שריבה הכתוב אזהרות באיסור דם. ושנינו דר' יוסי בר"י א' מה דם שנפשו ש"א קצה בהן הפורש מהן מקבל שכר גזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן על אחת כו"כ. למדנו דבמה שהזהיר הכתוב כ"פ. ממילא הפורש מדם דהוי כאלו עושה מצוה כדאי' שלהי פ"א דקידושין. מקבל שכר חמש אזהרות. וכש"כ מ"ע ממש דכתיבי כ"פ עד שאמרו המקיים אותה מצוה מקיים כמה מצות. וכל זה בא רחב"ע ואמר שהוא כדי לזכות א"י הרבה להם תורה. פי' במה ששנה אותה מצוה לא הוסיף בזה אלא פסוק בתורה. והכי מבואר ברבה פ' בהעלותך. כמה פרשיות כתיבי בנרות הה"ד ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הא חדא. עוד הוסיף הכתוב והזהיר בהכנות שהם נראות מיותרות. שהרי אי לא כתיב לעשותן נדע שנצרך לעשות כדי לקיים המצוה בעתו. אלא כדי להרבות שכר ולזכות לישראל בהכנה הכתובה בתורה. וזהו רבוי מצות שאין בהם תכלית בפ"ע ומש"ה אין נמנה למ"ע אלא מכ"מ הגדיל גוף מ"ע אלו בהכנות הכתובות בהן. וע"ז אמר שהרבה להן מצות. הן המה הכנות המגדילות המצוה יותר מעצם תכליתה. שהרי אלו לא עשה אדם סוכה וישב בסוכה של חבירו קיים המצוה בשלימות. ולא באו ההכנות אלא להגדיל המצוה. ומש"ה אינן נמנו למ"ע בפ"ע. שהרי לא קרא אותן אלא מגדילות המצות ולא עיקר מצות. [וכיב"ז פירשנו הא שלא נמנה אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו אחר שמיעת השם למ"ע כדכתיב הבו גודל לאלהינו. וכן ענית אמן לפרש"י ברכות דכ"ג שהוא בכלל הבו גודל לאלהינו. וא"כ ה"ז מ"ע ממש. אלא בשביל דכתיב בלשון הבו גודל אלמא שאין זה מצוה בפ"ע רק מגדיל כח הברכה ואמירת השם. וכמש"כ לעיל שאילתא קכ"ה שהוא מגוף הברכה]. והכי תניא במכילתא בא פי"ו בהא שדרש ראב"ע דטף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן לקיים מה שנא' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הרי דמביא זה המקרא למצוה שאין לה תכלית אחר אלא זו שמרבה שכר. וה"נ הכנות הכתובות בתורה אינן באין אלא ליתן שכר להכנה בפ"ע ולגוף המצוה בפ"ע כענין דתניא במכילתא שם פי"ב וילכו ויעשו ב"י ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה. ה"נ בצווי על הליכה יש שכר ע"ז יותר מאלו לא כתיבו. וזהו לשון הכתוב יגדיל תורה היינו בהכנות. ויאדיר במה שחזר ושנאן אם כן הגביה וחיזק מעלת האזהרה לכמה אזהרות. אחר שזכינו לכ"ז נמצאו דברי רבינו מאירים. דתרי מילי קאמר דמצוה למיעבד מטללתא. היינו לעשות בעצמו יותר מבשלוחו וגם לישב בה ותרי קראי הן. וכ"ת א"כ אמאי מפרש הגמ' הא דתנן סוכה שאני עושה לענין ישיבה כמש"כ לעיל לדעת התוספות דילמא עשי' ממש קאמר. הל"ק דא"כ אפי' שבועה ג"כ חל ע"ז שלא זה נקרא נשבע לבטל אה"מ אחר שאין עשי' עיקר המצוה וכמש"כ הר"ן בנדרים ד"ח א' ד"ה הא קמ"ל דכל שלא כתיב בפי' השבועה חל עליו. ה"נ לענין מצוה בו יותר מבשלוחו ודאי חל השבועה שאין זה מפורש במקרא. ואין להקשות מנלן באמת דמי שאומר סוכה שאני עושה דמכוין שאינו יושב ואין שבועה חל עליו. דילמא שאני עושה כמשמעו ושבועתו קיימת. הא ל"ק דגם בלא דברי אלה ק' הכי. וצ"ל דהטעם דאזלינן בנדרים ושבועות בלשון ב"א ומסתמא מכוין על הישיבה ג"כ. וב"א קוראין כך לישיבת סוכה כלישנא דקרא:

ב

(ב) הלכתא כרבי או כרבנן. בב"ב דקכ"ד א' אי' ארב"ח אר"ח עשה כדברי רבי עשה עשה כדברי חכמים עשה מספקא לי' אי הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו אר"נ אמר רב אסור לעשות כדברי רבי כו' ור"נ דידי' א' מותר לעשות כדברי רבי כו' א' רבא אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. קסבר מטין איתמר. וכ' התוספות ותימא דבכולי גמרא אומר דאין הלכה כרבי מחביריו והכא מספקא לי' כו' ומפרש ר"ת דדוקא הכא מספקא לי' אבל בעלמא לא. והרשב"ם כ' אפי' מחבריו בכ"מ וכ"כ הרמב"ן והרמ"א בחי'. וכ' הרמב"ן על פי' ר"ת ולא דייק כלל והכי נראה דעת רבינו דלא פסיקא מכולי גמ' דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. ודייק מסוכה כאשר יבואר וא"כ עלינו ליישב קו' התוספו' כדי להעמיד דברי רבינו ע"כ. דכולי גמרא שכ' ר"ת ז"ל הן המה המקומות המפוזרים. חדא בעירובין דמ"ו ב' הלכה כר"ע מחבירו וכר' יוסי מחביריו וכרבי מחבירו משמע דוקא מחבירו ולא מחביריו. אבל אינו ראי' דפסיקא לתלמודן הכי. דילמא משום דלא פסיקא שהרי אמוראי בב"ב פליגי בהכי. וע' בחי' רמב"ן שיישב קרוב לזה. תדע שהרי בדר"ע קאמר ג"כ הכי ומשמע ולא מחביריו והרי רבינו פוסק הלכה כר"ע מחביריו בסי' מ"ח ודייק הכי מסוגי' דעירובין אלא צ"ל כמש"כ משום דלא פסיקא לי'. וע' מש"כ שם אות י"ב דיש נ"מ בין להקל בין להחמיר. שנית בפסחים דכ"ז א' דאמר שמואל תנור שהסיקו בקליפי ערלה כו' אפה בו את הפת רבי א' הפת מותרת וחכ"א הפת אסורה והתני' איפכא שמואל איפכא תני ואב"א בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו והכא אפי' מחבריו וסבר אתני' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא. ולכאורה משמע דא"א לומר דהלכה כרבי אפי' מחבריו מדלא קאמר דשמואל ס"ל הכי. אבל לק"מ דודאי אי הוי שמואל ס"ל הכי לא הוי מהפך כאן דא"כ יטעו התלמידים בפסק הלכה אלא ע"כ שמואל ס"ל דהלכה כחכמים בכ"מ ורק בהא מילתא הלכה כרבי מש"ה היפך. שלישית הוא בכתובות דכ"א גבי מחלוקת רבי וחכמים אי על הכתב הן מעידין או על מנה שבשטר הן מעידין. ואי' התם אר"י אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד הלכה כרבי מחבירו ואפי' מחבריו קמ"ל ומקשה הא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל וכו' ומשני ההוא שטרא דיתמי הוי וחייש לב"ד טועין וסבר שמואל דילמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחבריו סבר אעביד רוחא כי היכי דלא מפסיד יתמי. משמע ודאי דזה לא עלה עה"ד לחוש דילמא איכא דס"ל הלכה כרבי מחבריו. אבל ודאי כד דייקת תמצא דמסוגי' זו עצמה מוכח דאפשר דהלכה כרבי אפי' מחבריו. דלכאורה אינו מובן. שהרי מתחלה קאמר דלהכי הוצרך שמואל לפסוק כרבנן משום דס"ד הלכה כרבי אפי' מחבריו. ואמאי לא נימא כמו כן דחייש שמואל בהאי עובדא למאן דס"ל באמת הכי. אלא ודאי אע"ג דאפשר למימר הכי דהלכה כרבי אפי' מחבריו הכא לא בעי לומר הכי משום סוגי' דפסחים דפשיטא לשמואל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו עד שהיפך בשביל הכי כמש"כ. מש"ה קאמר בסוגין ג"כ בהאי לישנא. מיהו בתחלת הסוגי' עד שלא ידע מההוא שטרא דעביד שמואל כרבי ע"כ צ"ל דהא דהוצרך שמואל לפסוק כחכמים הוא משום דס"ל כרבי בכ"מ אפי' מחבריו מש"ה פסק הכא כחכמים. ולפי זה צ"ל באמת הא דמהפך שמואל בפסחים הוא משום דשמואל איפכא תני. אבל לפי מה שהביא הגמרא עובדא דעבד שמואל כרבי שפיר איכא למימר כאב"א בפסחים פשיטא דשמואל ס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ומש"ה נקיט הכא ג"כ בהאי לישנא ולא קשיא תו אמאי איצטריך שמואל לפסוק כחכמים. דפשוט הוא דמשום דעביד עובדא בשטרא דיתמי כרבי הוא דחש שמא יטעו התלמידים דפסק כרבי בכל שטרות מש"ה איצטריך לומר דמכ"מ הלכה כחכמים. היוצא מזה דלל"ק דפסחים וס"ד דכתובות אין מוכרע כלל. ואדרבה משמע יותר דשמואל ס"ל בכ"מ הלכה כרבי אפי' מחבריו. ולל"ב דפסחים ומסקנא דכתובות למדנו דשמואל ע"כ ס"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו מדנצרך להפך דרבי וחכמים ועדיין אין הוכחה דקיי"ל הכי. והנה בעירובין די"ד אי' אר"י א"ש אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל ר"ה בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן מ"ש בהילמי דפליגי רבנן עלי' בלחיין נמי פליגי רבנן עלי' א"ל שאני לחיים דקאי רבי כותי'. הרי דשמואל ס"ל הלכה כרבי אפי' מחבריו וכל"ק דפסחים. ואי' שם עוד רב רחומי מתני הכי כו' ולא איתמר מימרא זו הכי והיינו כל"ב דפסחים. עוד ראיתי ראי' מהא דחולין דל"ו שא' ר"א על רבי ור"ח אין דבריו של אחד במקום שנים. וכבר דחה זה יפה בס' תשובה מאהבה ח"ב סי' רכ"ו דרק ר"א לית לי' הכי הני כללי. שלא נאמרו אלא מרב ושמואל ואילך. הא למדנו שאין הדבר ברור בסוגי' דעלמא דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. ולכאורה תלי' במחלוקת אמוראי בב"ב שם. וכיון דא' רבא התם אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר הכי קיי"ל. וכ"כ הרמב"ן וז"ל כלומר הכי איתמר הלכה כרבי מחבירו אבל מחבריו מטין ומסקנא דשמעתין היא והילכתא הכי עכ"ל. אבל רבינו לא איתבריר לי' מסוגי' זו שהרי בהא דבכורה ג"כ לא קיי"ל כרבא דאם עשה עשוי. וכמש"כ הרשב"ם בזה"ל אהא הילכתא לא סמכינן אלא אהילכתא דר"פ דהוא בתרא לקמן בשמעתין עכ"ל. ור"פ פסק כחכמים. מיהו אינו הוכחה מדר"פ לכולי תלמודא. ודילמא רק הכא פסק כחכמים והיינו דאסתפק רבינו שפיר כמאן הלכה הכא בסוכה ופשיט דכאן הלכתא כחכמים מדר"א ומכ"מ בכל מקום עדיין אין הדבר ברור. איברא הרי"ף ברכות פ"ב לענין ק"ש ככתבה כתב בזה"ל וקיי"ל כרבנן. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים:

ג

(ג) דאמר ר' אמי כו'. הא שלא הביא רבינו הא דאיפסק בד"ג אר"ש בר יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו. פשוט הוא שהביא רביני מימרא דר' אמי כדי ללמוד מזה שיעור משך ראשו רובו ושלחנו. אבל הא ק' לכאורה הא שלא הביא רבינו מימרא הקדומה בד"ז א"ר סימון ואיתימא ריב"ל עושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה טפחים סמוך לדופן וכל פחות משלשה כלבוד דמי. והני אמוראי קדמי לר' אמי תלמידי' דר' יוחנן. וגם במכילתין הובא הא דר' סימון תחלה. וצ"ל דמדר' סימון הייתי אומר דלא סגי משך שבעה אלא סמוך לדופן שארוך יותר שהרי לא מיירי אלא בדופן א' דסגי בטפח. אבל מדר' אמי שאמר פס ארבעה טפחים ומשהו מתיר בסוכה. משמע על שני הצדדים קאמר דסגי בזה. והיינו דמסיים רבינו להלן וקמ"ל הלכה כרבנן דאמרי אפי' כי הוו שבעה פושכי כו'. ולכאורה אינו מובן שהרי כבר כתב רבינו דקמ"ל לאפוקי מדרבי כו'. וא"כ קיי"ל כרבנן. אלא ה"ק דלא נימא דהא דלא קיי"ל כרבי היינו שיהא דירת קבע כשעור בית ד' אמות על ד"א. אבל מכ"מ דירה בעינן כדבעי ולא דירה סרוחה וכמו דקיי"ל כרבא בד"ד בהוצין יורדין בתוך עשרה דפסולה משום שדירה סרוחה היא דמוכרח לכוף ראשו. וה"נ ס"ד בז' על ז' הרי מוכרח לאסוף ידיו ורגליו לגופו. או שיהיו רגליו פשוטים חוץ לסוכה. ואינו דירה כלל. קמ"ל דהלכה כרבנן דבשבעה פושכי כשרה:

ד

(ד) אי לימא הא קמ"ל דכל פחות מג' כו'. והא לא קשיא דילמא קמ"ל לאפוקי מרשב"ג דאמר לבוד בד' טפחים כדאי' בעירובין ד"ט ודי"ד. הא ליתא דסתם סוכה בארץ קיימא ובמקום שהגדיים בוקעים מודה רשב"ג כדאי' שם בדי"ד. ותו הא פשיטא דקיי"ל כסת"מ בעירובין פרק א' מקיפין ג' חבלים כו' ובלבד שיהא בין חבל לחבירו ג"ט. ועוד דזה כבר שמענו דעת ר' אמי מהא דאי' שם ד"ה מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו איתמר משמי' דר"א ור"א אם יש שם פס ד' מתיר בפרצה עד עשר וא"ל פחות משלשה מתיר כו'.

דמחייבין דבית ישראל. שאילתא זו מתחלת בכת"י ובפי' כת"י בזה"ל דאסור להון לישראל למיעבד עבידתא בחולא דמועדא דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ותני' וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור כו'. ומה שבינתים חסר שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף