העמק שאלה/קמז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קמז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) והיכא דבר אוזפיה הוא חייב לאוזפיה. דכתיב כי פתוח תפתח וגו'. אסיפא דקרא סמיך דכתיב והעבט תעביטנו. ותני' במכילתא משפטים פי"ט רבי ישמעאל אמר אם כסף תלוה את עמי חובה ולא רשות אתה אומר חובה או אינו אלא רשות כשה"א והעבט תעביטנו חובה ולא רשות. וכן הביא הרמב"ם ריש ה' מלוה. ואע"ג דבספרי וגמרא כתובות דס"ג ב' דריש זה המקרא לענין צדקה. ור"מ ורבי יהודה מפרשי העבט למי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה נותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה. והעביטנו ליש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שיעשו לו הלואה וגובין לאחר מיתה. ור' שמעון מפרש האי קרא למי שאין לו ואינו רוצה להתפרנס מצדקה שאומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו. הא מיהא כ"ע ס"ל דקאי בצדקה כמשמעות אותה פרשה בכללה ולא במלוה דגמ"ח. מכ"מ ניחא שפיר דעת רבינו והרמב"ם שלמדו מכאן מצות גמ"ח. ומתחלה נבין עיקר מחלוקת ר"ש ור"מ במאי קא מיפלגי. ותו ק' הא דלא יישב ר"ש הני תרי העבטה. והתוס' כתבו שם דר"ש ס"ל כדר"י שם דברה תורה כלשון בני אדם. ונתקשו בישוב הדבר. אבל לי נראה דעיקר לשון העבטה משמעו הלואה נחוד בלי משכון. וכן פי' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט. וה"פ אונקלוס תוזפיני'. ואע"ג דבפ' תצא כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. והרי כאן משמעות עבוט הוא משכון. מכ"מ כד דייקת גם כאן מבואר דעיקר הוראת עבוט הוא הלואה. מדלא כתיב לא תבא אל ביתו להעביטו. אלא משום דהיה במשמע להלוותו. מש"ה כתוב לעבוט עבוטו דמשמע פי' העבוט השני הוא כנוי שם החפץ על שבא בשביל פעולת הלואה והיינו משכון. ואמר לעבוט עבוטו להשכין משכונו. ונעשה משם עבוט פעולה. כענין שכ' הרמב"ם בפי' המשניות ריש מס' תרומות. אבל עיקר פי' העבטה הוא הלואה. מעתה הכא דכתיב העבט תעביטנו הי' במשמע ג"כ משכון מכפילת הלשון. מש"ה נצרך ר"מ ור"י לפרש הכפל בשני מיני הלואות. אבל ר"ש לית ליה הא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שיזדקקו לו. וע"כ קאי באין לו לחוד. מש"ה פי' באמת דקאי במשכון. וניחא הא דכתיב כפל לשון. והא ודאי דלית ליה לר"ש דברה תורה כלשון ב"א בלי שום תועלת והוראה כמו שהוכיחו התוס' שם ובב"מ דל"א. אלא ה"פ כאן שדברה תורה כלשון ב"א כדי ללמדנו איזה רמז. והיינו שפירושו משכון. מיהו לא פי' ר"ש דמיירי קרא באזהרה דגמ"ח כמשמעו וליטול משכון. משום דא"כ מה הוא לשון העבט תעביטנו כאלו מצוה ליטול משכון. וס"ל לר"ש שאין בזה מצוה ולא ד"א ליטול משכון. ואם כן לכתוב שילוונו וממילא אי לא מהימן ליה יטול משכון. משום הכי מפרש לענין צדקה שיעשו זאת לעני לפנים כדי שיזוח דעתו עליו. אבל רבי ישמעאל לטעמיה במכילתא על הפסוק אם חבול תחבול שלמת רעך ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוה ותהא נוטל את שלך. פי' דמפרש שראוי לעשות כן לחבול שלא יאבד ממונו. [והוא נגד הא דתני' במכילתא בשלח פרשה ויסע פ"א אחרים אומרים אם חבול תחבול אם חבלת חבלה אחת סוף שחובלים בך. פי' אם דחקת למשכן סוף שתמשכן אתה]. וה"נ עצה טובה קמ"ל שכשר הדבר למשכנו ור"י לטעמי' ברכות ר"פ כ"מ הנהג בהם מדת ד"א וכן הלכה דלא כר"ש שם. ומעתה ס"ל לרבינו דבזה הלכה כר"ש דביש לו ואינו רוצה שאין נזקקין לו וכדעת חכמים דר"י שם. ובאין לו וא"ר להתפרנס אין הלכה כר"ש. ולא משום ישוב חכמים דברה תורה כלשון ב"א בלי שום רמז שהרי קיי"ל בב"מ שם כל הני דרשי מכפל לשון. אלא משום דהלכה כר' ישמעאל שאמר דמצוה לנהוג מדת ד"א למשכנו. וא"כ קאי בכל אדם. ומכאן למדנו שמצוה להלוות גמ"ח. והיינו דדייק רבינו בלישני' והיכ' דבר אוזפי' הוא כו' פי' שראוי להלוות לו ואין חשש שיאבד מעותיו וכר' ישמעאל. וע' ריש סי' ל"א וריש סי' קי"ד ומש"ש. ואחרי רבינו בא הרמב"ם ז"ל ומלא דבריו באר היטיב בלשון המכילתא:

ב

(ב) וכתיב ונתן לך רחמים כו'. בהא ג"כ אסיפא דקרא סמיך. דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך. ודרשו ז"ל ונתן לך רחמים שיתן לך מדת הרחמנות ובשביל זה ורחמך שירחמו עליך ג"כ. כאשר נשבע לאבותיך מי שיש לו רחמים מזרעו של אבות. רש"י ביצה. ומפרשי אשר נשבע לאבותיך שיהי' לך מדת הרחמים. והכי מפרש בבמ"ר פ"ח וד"ר פ"ג הא דכתיב ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. שנשבע שיהא לך מדת החסד ע"ש. וכדאי' פ' הערל מקרא אחרינא:

ג

(ג) ואי אמרי ניתן לכון דמי כירא כו'. כצ"ל. דתני' עשרה דברים כו' לכאורה קאי על הא דלעיל דלית למתא אחריתי והביא ראיה שא"צ לשלם מדתני' עשרה דברים כו' ואי' שם אמר רבה בר"ה ונותנין להם דמים ולית הילכתא כוותי' וכן הבין בעל ראשון לציון ורשם עלה הכי מסיק בב"ק דפ"א ב'. אבל אין זה אלא תימא. מה שייך תקנת יהושע לכאן התם הי' התקנה שלא יהא יתרון לבעל המעיין על כל בני העיר ואפי' מעות אין לו מבני העיר שהמים שייך לכולם השוה אבל הכא דרק משום פקו"נ מחויבים ליתן לבני עיר אחרת מים אבל המים הוא שלהם. ואמאי לא יקבלו תשלומין וכדאי' בב"ק ד"ס ודף קי"ז ב' אסור להציל עצמו בממון חבירו אלא צריך לשלם. וכן פסק בסמ"ע סי' תכ"ו סק"א. ומכש"כ דרשאין לקבל מעות לפני הנתינה ובתוספתא דב"מ שלהי פי"א מקור ברייתא זו שהביא רבינו בסמוך שאם יש מים די להם ולאחרים מחויבים ליתן לאחרים. מסיים עלה וכולם עולה בחשבון באחרונה. פי' דמתחלה נותנין בלא חשבון בשביל שלא יסתכנו ואח"כ מוציאין בב"ד לפי החשבון. אלא רבינו מיירי שבני מתא כרו נהרא בדרך והמים שוטפין לעירם אזי שייך המים רק לאותה העיר וא"צ ליתן לעיר האחרת אלא בשביל פק"נ. וע"ז אמ' דאפי' אמרו האי מתא אחריתי הסמוכה למתא דאזיל נהרא לגבייהו ניתן לכון דמי כירא ונהי' שוים עמכם לכל דבר. שהרי מקור הנהר שהוא המעין הנובע מגבול שניהם יוצא אלא שהם חפרו בדרך שניהם והוציאו להם ומצד הדין ודאי אין להם אלא דמי חפירה בזה קאמר רבינו דלא מיתבעי למינסב מנהון ולהיות שוין בזכות המים וזה הי' תקנת יהושע שאין המים שייכין אלא למקום שטיפתן כאשר יבואר. והנה פי' התקנה מפרשי רש"י ותוס' דמעין הנובע בחלקו של יחיד שייך לכל בני העיר ומשום הכי הקשו התוס' מהא דאי' בע"ג ד' מ"ז דמיא דנבעי מארעי' הוי מים של יחיד. ויישבו לחלק בין חפר ליצא מאליו ע"ש. וא"כ אין שייך תקנה זו לשני עיירות דרק כח של יחיד גרע יהושע לגבי עירו אבל ודאי בשני עיירות נשאר על עיקר הדין ולפי זה הפי' אין לדברי רבינו מקום. אבל התוס' ע"ז שם כתבו בזה"ל ר"ל ואינן יוצאין חוץ לשדיהם. דאלו היו יוצאים חוץ לשדיהם התני' מעין שיצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו כו' לפי זה פי' התקנה שאין הולכים בנהר השוטף אחר המקור שיצא ממנו אלא הולכים אחר השטיפה. וכן דעת הרמב"ם פ"ה מה' נזקי ממון שכ' בזה"ל וכן התנה שהמעין היוצא בתחילה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו אע"ג שאין עקרו בחלקם ואין לאחרים להסתפק' עמהם ממנו עכ"ל. ופי' שהמעין היוצא היינו ממקורו ושוטף למרחוק זכו בו בני העיר ששוטף שם אע"ג שאין המקור בחלקם. וסיים ואין לאחרים כו' ר"ל אפי' היה המקור מעיר אחרת אין לאחרים של אותה העיר טענה להסתפק עמהם מחמת שהמקור מחלקם. ולמד הרמב"ם דזה הדין שייך אפי' בשני עיירות מדברי רבינו אלו. דאי אמרי בני מתא אחריתי שהמקור יוצא מבין שניהם ניתן לכון דמי כירא והמים גם שלנו לא מתבעי למיסב מנהון דלא תלי' במקור אלא בשטיפה מתקנת יהושע דתניא עשרה דברים כו' ולשון התקנה קאי ביחיד שיצא המקור מחלקו של יחיד ושוטף על כל העיר והי' התקנה דמסתפקין בשוה כל בני העיר שהולכין בתר השטיפה. והיינו דאמר רבר"ה ונותנין לו דמים. פי' עכ"פ דצריכין לשלם לו דמי המקור ולית הילכתא כוותי'. אבל רבינו הוסיף דה"ה בשני עיירות שהולכין בתר השטיפה ולא אחר העיר שהמקור שם וכמש"כ הרמב"ם. ובש"מ כתב בשמו של הר"מ מסרקסטא וז"ל ומעין היוצא מתחלה בני העיר שיצא בגבולן מסתפקין ממנו אע"פ שיצא בשדה המיוחדת לא' מבני העיר אינם יכולים לעכב על כל בני העיר מליכנס ולשאוב כו' ולא אחרים עמהם אלא מדעתם אע"ג שאין עיקרו בגבולן עכ"ל. גם הוא ז"ל עומד בדרכו של הרמב"ם דהכל תלוי בשטיפה אלא שהעמיקעוד דאותה תקנה לא הי' אלא לתועלת רבים והיינו דדייק לשון התקנה בני העיר כו' וא"כ אפי' יצא מחלק ראובן ושטף לחלק שמעון לבדו. אין שמעון יכול לעכב ג"כ על כל בני העיר. דעפ"י דין המים של ראובן אלא מצד התקנה הולכים אחר השטיפה אבל לא לתועלת היחיד נתקנה. אלא בשביל כל בני העיר. עכ"פ עיקר פי' זה מדברי רבינו למדנו. ולא כרש"ל ביש"ש שם שדחה פי' הרמב"ם בקושיות חלושות ע"ש.

ברם צריך למימר הני דכרו נהרא כו'. כצ"ל.

ד

(ד) וכן הילכתא. משמע דפוסק כר' יוסי אע"ג דיחידאה הוא משום דשמואל קאי כוותי' וגם דרשה דקרא דייק כוותי'. אבל יש להקשות ע"ז. שהרי שמואל לא מפרש טעמא דר"י ולאו עלי' קאי. ומילתא דפשיטא הוא בלא מחלוקת וגם דוחק גדול לומר דפליגי תנאי בחייתי דברייתי אי יש בזה סכנה או לא ותו דבתוספתא שלהי מס' ב"מ תני' מעין של בני העיר הן. הן ואחרים הן קודמים לאחרים. [פי' תחלה הקדים תקנת יהושע דמעין השוטף שייך לאותה בני העיר. ואח"כ מדבר בדינים היוצאים מזה] אחרים ובהמתן. חיי אחרים קודמין לבהמתן. ר' יוסי א' בהמתן קודמים לחיי אחרים. בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמין לבהמת אחרים אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רי"א כביסתן קודמין לחיי אחרים כו'. וע"כ טעמא דר' יוסי בבהמתן על פי דתני' במכילתא פ' בשלח פ' ויסע פ"ז השוו בהמתם לגופן אמרין בהמתן של אדם הוא חייו של אדם המהלך בדרך. אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. וה"נ א"א שלא ילכו בדרך לצורך פרנסתם וא"כ הוא חייהם. ומאי טעמא דת"ק ובמאי קמיפלגי. ונראה דודאי אינו דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן. דסכנת צמא ברור שימותו בצמא. משא"כ בהמתן וכביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה. אבל כמה ב"א הולכין בדרך בלא בהמה ואינו מסתגף. וכמה ב"א אינם באים לידי שעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכ"מ ספק ס"נ הוא. וס"ל לת"ק דחייב להכנס בספק ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו כמש"כ הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הגהמ"י. ור' יוסי פליג ע"ז. ופסק רבינו כר"י. ולא משום דשמואל קאי כוותי' אלא כיון דהכי קאמר שמואל דיש בזה ספק ס"נ. ממילא הלכה כר"י דאין להכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פ"נ של חבירו. והפסק הוא עפ"י הירושלמי תרומות פ"ח דר"א נתפס בספיסתא א"ר יונתן יכרך המת בסדינו. פי' ישאר במקומו. ואין לנו להכנס במקום סכנה. ואע"ג דמסיים דא"ר שמעון או אנא קטיל או מתקטיל אנא איזיל ואשזיב בחיילא והיינו שכ' הגהמ"י דבירו' אי' דיש להכנס בספק ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו אבל לא פסק רבינו הכי. וע' מש"כ פ' שלח סי' קכ"ט אות ד' דר"ל עביד הכי במדת חסידות אבל הכא במילתא דבני העיר לא שייך להתחסד ולסכן טפלי דלאו בני מחילה נינהו אם אין הדין הכי. ונראה להוסיף דעיקר פלוגתא דת"ק ור' יוסי היא פלוגתא דבן פטורי ור"ע בת"כ בפ' בהר והובא ב"מ ד' ס"ב א' שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד א' אלא קיתון של מים אם שותהו א' מגיע לישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים דרש בן פטורי ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך. א"ל ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך כך הוא בת"כ ובב"מ הובא קצת בלשון א'. ולכאורה דעת בן פטורי תמוה. וכי בשביל שא"א לקיים וחי אחיך מחוייב הוא להמית א"ע ח"ו. ואיזה תועלת יהי' מה שיתן גם לחבירו. אלא הענין דאם ישתו שניהם עכ"פ יחיו יום או יומים גם שניהם. אלא שלא יגיעו לישוב. ואולי עד כה יזדמן להם מים. משא"כ אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא. ובא ר"ע ודרש וחי אחיך עמך חייך קודמין. והפי' אפי' ספק חיותו קודמין כדאי' ביומא ד' פ"ה ב' וחי בהם ולא שימות בהם. ודריש מכאן אפי' ספק ס"נ דוחה כל המצות. דוחי משמע ודאי שלא יבא בשום ענין לידי סכנה כמש"כ התו' בד"ה ולפקח וה"נ דכתיב וחי אחיך עמך ודרשינן חייך קודמין פי' ודאי חייך קודמין. וידוע דהלכה כר"ע. והיינו כר' יוסי. ומש"ה לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל. דמדרשה דר"ע והמשל דשנים שהיו הולכין במדבר למדנו שאין להכנס לחשש ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו וכבר הובא ברי"ף ורא"ש פ' א"נ אם לא מצד מדת חסידות כהא דירושלמי בעובדא דר"ל:

דמחייבין דב"י למיפרש כו'. שאי' זו מבוארת יפה בס"ד בסי' צ"ב. ועיקר שאילתא זו מקומה כאן דבפ' זו כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואזהר' דדם וכמש"כ שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף