העמק שאלה/קמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קמה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) במגילתא דעפיצא. לא כדעת רש"י שבת דף ע"ט ב' ד"ה גויל מעובד בעפצים המובן דקלף ודוכסוסטוס אינן מעופצים. וכדעת הי"מ שהביאו התוס' שם. והקשו ע"ז א"כ פסול לכתוב עליהם סת"מ דבעינן ספר. ולהכי פסיל במ' מגילה לכתוב מגילה על הדיפתרא משום דנקראת ספר. אבל רש"י לטעמי' אזיל שפי' במס' עירובין ד' ט"ו ב' בזה"ל ספר משמע קלף כדכתיב ואני כותב על הספר בדיו והדר קרי לה מגילה כדכתיב אחרי שרף את המגילה עכ"ל. ר"ל דמדקרא לספר מגילה משמע דספר הוא דבר הנגלל. והיינו עור מעובד ולא דיפתרא וא"כ קלף ודוכסוסטו' שאינם עבים כמו גויל נגלל שפיר בלא עפוץ משא"כ גויל שהוא עור שלם וא"א לרככו שיהא נגלל יפה אלא בעפוץ כ"ז שיטת רש"י. אבל התו' ס"ל דהא דספר משמ' קלף הוא משו' דמוכשר לכתיב' שאינו מזדייף משא"כ בדלא עפיצן מזדייף ומש"ה כתבו בשבת שם ד"ה תפילין דנייר של עשבים כשר לס"ת. וזה א"א אלא לשיטתייהו דגם זה אינו מזדייף משא"כ לשיטת רש"י אאל"כ שהרי אינו נגלל. אבל דעת רבינו כשיטת התוס' בפי' ספר. ומש"ה פירש בדרשה דפורים הא דאי' במ"ס פרק ב' מאי נייר מחקא. פי' קלף שמחוק כולו דפסול לסת"מ. משום דאין דרך לכתוב עליו. ומכ"מ לא ס"ל לרבינו כתו' להכשיר בס"ת נייר מעשבים. שהם ז"ל לא כתבו אלא משום דהברייתא במס' סופרים דוחקתן מדתני' שאם נכתב על נייר מחוק פסול מוכח דעל אינו מחוק כשר. אבל לפי' רבינו במגילה הפי" במ"ס ג"כ קלף מחוק. אבל עשבים פשיטא דפסיל מטעם אחר משום דנ"ל מתפלין דבעינן עור דוקא. ואע"ג דלא ילפינן מתפילין שיהא דוקא קלף היינו משום דכתיב בס"ת ובנביאים על הספר ופי' הירו' במגילה במקום שער וכ"כ רבינו שם וקלף הל"מ שיהא במקום בשר וע"כ ס"ת לא בעי דוקא קלף וע' מש"כ שם אות ל"א. אבל מכ"מ עור מיהא בעינן. נחזור לענין דלדעת רבינו בפי' ספר בעינן עפיץ גם בתפלין ומזוזות. ועיקר הקושי' שהקשו התוס' מנחות דל"א ב' ע"ז השיטה מדאי' שם ולא עתיקתא עתיקתא ממש ולא חדתתא חדתתא ממש אלא הא דעפיצן הא דלא עפיצן. ופי' הא קמא על עתיקתא והא בתרא על חדתתא כפי הכלל שכ' בקידושין דמ"ח ב' ד"ה הא ע"ש וע"ע מש"כ סי' פ"ט אות ג' הרי משמע דכשר בלא עפיץ. אבל גירסת הרמב"ם וש"פ כמו לפנינו הא דלא עפיצן הא דעפיצן. וא"כ פי' לא עפיצן שכלה עפיץ שלו מפני יושנו והיינו עתיקתא כמשמעו. והא דעפיצן בחדתא וזהו דעת רבינו. וע"ע בכל זה מש"כ בדרשה דפורים אות כ"ו וכ"ט ול' בס"ד:

ב

(ב) ובדיותא כו'. ולא סיים כמ"כ לשם מזוזה כמו שכ' שלהי ה' פורים בעורות מעובדים שעובדין בעפץ לשם תורה. מוכח דעת רבינו כמש"כ הרמב"ם פ"א מה' תפלין דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. והוא ירושלמי יומא פ"א עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עניו מזוזה רשב"ג אוסר. והיינו מחלוקתם בבבלי בבתים של תפילין ופסקו הגאונים ורמב"ם ז"ל כחכמים. והא דבעינן בס"ת ותפלין עיבוד לשמה כ' רבינו שם משום דכתיב ספר התורה שיהא מעובד ונעשה ספר לשם תורה. ותפילין איתקיש לס"ת כדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך. משא"כ בתים של תפלין ומזוזה תלי' בהזמנה מילתא. זהו תורף דעת רבינו והרי"ף והרמב"ם ז"ל בסוגיא עמומה זו שלא ירדו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם רמב"ן במלחמת ה' סוכה פ"א ליישב רומיא דשמעתתא כמש"כ בס"ד שם אות כ"ט. ובאורו של רבינו ראינו אור נוגה בכל זה. ומכ"מ דיו בעינן במזוזה משום דילפינן כתיבה מספר דכתיב ואני כותב על הספר בדיו כדאי' מנחות ד' ל"ד א' ע"ש בפרש"י ד"ה שנאמר להלן כו' כלו' וצריך לכתוב בדיו בין במזוזו' כו':

ג

(ג) ומצוה להניחה בתחלת שליש העליון. כ"כ בה"ג ורי"ף. ובגמרא אי' אר"ז א"ר מתנא א"ש מצוה להניחה בתחלת שליש העליון ורב הונא א' מגביה מן הקרקע טפח ומרחיק מן הקורה טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה מיתיבי מגביה מה"ק טפח ומרחיק מה"ק טפח וכל הפתח כולו כשר למזוזה דברי ר' יהודה ר' יוסי אמר וקשרתם וכתבתם מה קשירה בגובה אף כתיבה בגובה בשלמא רב הונא הוא דא' כר' יהודה אלא שמואל דא' כמאן לא כר"י ולא כר' יוסי אמר רהבדר"י לעולם כר' יוסי ומאי תחלת שליש העליון דקאמר להרחקה שלא להרחיק מן הקורה של מעלה יותר משליש. ותיבת אילו שלא להרחיק כו' אינו מעיקר הגמר' כמבואר בפרש"י ד"ה להרחקה כלומר יותר משליש לא ירחיקנה מן התקרה. הרי שלא הי' בגמרא כ"ז. והכי העתיק במרדכי סי' תתקס"א לשון הגמרא וכ"כ בנקה"כ סי' רפ"ט שמצא בגמרא על קלף להרחקה ותו לא מידי וע' עוד להלן. והנה נחלקו הרמב"ם והרא"ש. הרמב"ם כ' בפ"ו מה' תו"מ והיכן קובעים את המזוזה כו' בתחלת שליש העליון של גובה השער ואם קבעה למעלה מזה כשרה. ומשמע דלמטה משליש פסולה וכ"כ הב"י וש"א. אבל הרא"ש כ' דלכתחילה רשאין לקבוע בכל השליש. והנה רבותינו שהביאו מימרא דשמואל כצורתה ודאי כדעת הרמב"ם משמע כמש"כ הב"י דלשון מצוה להניחה בתחלת שליש העליון משמע ולא למעלה אלא דאוקימתא דגמ' להרחקה הי' במשמע דמצוה שלא להרחיק יותר משליש למטה אבל למעלה משליש כשר לכתחילה וכהרא"ש. ולפי זה רבינו ובה"ג ורי"ף שלא הביאו אוקימתא זה כלל. מבואר דמפרשי להרחקה דלא תימא דוקא בתחלת שליש העליון ולא למעלה אפי' בדיעבד וא"כ הוא דלא כר' יוסי. ע"ז משני דלהרחקה לכתחילה בעינן תחלת שליש אבל בדיעבד כשר כל השליש. מיהו למטה מזה לשיטת הרמב"ם פסול. שהרי נ"ל מתפילין דשלא בגובה פסול. ולשיטת הרא"ש דמכשיר לכתחילה כל השליש העליון פליג גם בזה ומכשיר בדיעבד אף למטה משליש. וזה לשון הטור ואיזה מקומה במזוזת הפתח הימיני דהוא ימיני לביא' כשאדם נכנס לבית בחלל הפתח בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים משני שלישי גובה הפתח ולמעלה ולמטה מזה השיעור לא יניחנה ולמעלה הכל מקומה עד המשקוף והרמב"ם כתב בתחלת שליש כו' וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה ואם הניחה אחורי הדלת אין זו מצותה ונראה שאם שינה באנו מקומות אינו מעכב רק שיהא בצד הימין לביאה כו' עכ"ל הטור. ודקדק הטור מלשון מצוה דקאמר לענין שליש ולענין טפח הסמוך לפתח דהוא שלא לעיכובא כמש"כ הב"י. ובאמת הכי מבואר בסנהדרין ד' מ"ט ב' מצות חליצה קוראה וקורא כו' מאי קמ"ל מתניתין היא הא קמ"ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה. אלא שהב"י הקשה ע"ז מדכתב הרמב"ם שאם הניחה למטה משליש פסולה. ולא קשה כלל דודאי לכ"ע מצוה משמע לכתחילה ולא לעיכובא. אלא של הרמב"ם קאי לענין למעלה משליש כפשטא דמימרא זו אבל למטה פסול מהקישא דתפילין. ולהרא"ש דס"ל דלכתחילה כשר כל השליש ע"כ הא דקאמר מצוה ולא לעיכובא הוא לענין להרחיק יותר משליש ובדיעבד כשר. וע"כ ס"ל דהאי הקישא דתפלין אינו אלא אסמכתא. עוד דחה הב"י דברי הטור מהא דהניחה אחורי הדלת אין בה מצוה. דפירושו אין בה מצוה כלל. וכההיא דתפלין עגולה אין בה מצוה. ולא קיים מצות תפלין כלל שהרי תפילין מרובעות הל"מ. וכ"כ הרמב"ם והנמוק"י שמזוזה שהניחה אחר הדלת פסולה עכ"ל הב"י. ולדעתי לק"מ דודאי גם הטור מודה בהא דהניחה אחורי הדלת דפסולה אפי' בדיעבד ומגופא דהאי ברייתא נמי מוכח הכי דתני לה בהדי תלאה במקל ומפורש בגמ' אר"י אמר שמואל תלאה במקל פסולה מ"ט בשעריך בעינן תנ"ה תלאה במקל או שהניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה. והכי מבואר לשון רבינו בסמוך תלאה אחר הדלת לא יצא. ומכ"מ אין מזה קשה על הטור. שאין דמיון לשון אין בו מצוה ללשון מצוה. דלשון אין בו מצוה משמע שאין בו מצוה כלל. דאי קיים בדיעבד הרי עשה מצוה מיהת אלא שלא עשה מן המובחר. משא"כ לשון מצוה להניחה כו' אין הפי' מצות מזוזה כך היא דא"כ צריכה להניחה כו' מיבעי אלא הפי' מצוה מן המובחר יותר מעיקר הדין. וזה ברור בדעת הטור ומש"ה כתב הוא ז"ל בעצמו ואם הניחה אחורי הדלת אין זה מצותה דמשמע שאין כאן מצות מזוזה מה"ת. היוצא מזה דודאי בכ"מ דאמרינן מצוה משמעו שלא לעיכובא וכ"כ בהגהת רמ"א והסכמת הט"ז וש"ך. אלא שהם כתבו דה"ה באחורי דלת וליתא. וע"ע מש"כ בזה באות ה'. נחזור לענין שליש שדעת רבינו ובה"ג ורי"ף שהביאו המימרא כצורתה כדעת הרמב"ם דלמטה משליש פסול בדיעבד ומצוה לכתחילה בתחלת שליש ובדיעבד כשר כל השליש זולת טפח העליון דבזה לא פליג ר' יוסי על ר' יהודה ולכ"ע טפח העליון אינו בכלל מזוזה אלא משקוף וזה פשוט. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם דלמטה משליש פסול צריך לקבוע בשליש אפי' הוא למענה מכתפיו ולא כהירוש'. וכ"כ התוס' דתלמוד דילן חולק על הירוש' ור"ל דהירוש' ס"ל כרב הונא דכל הפתח כשר למזוזה ומש"ה ראוי לעשות נגד כתפיו כדי שיפגע בו כמו לענין טפח הסמוך לפתח. ואנן קיי"ל כר' יוסי ושמואל דגמרינן מתפלין. והא דהמרדכי הביא הא דירוש' לפסק הלכה. וכך הביא הכ"מ בשם הראב"ד. היינו משום דס"ל כהרא"ש דמצוה דשמואל הוא משום למטה משליש קאמר. אבל להרמב"ם אינו כן ולא כהש"ך סי' ק"ד שכת' פסק הרמב"ם והמרדכי יחד ולא כהכ"מ וליתא. גם הכרעת הנקה"כ כהרא"ש לפסק הלכה. אין בה כדי להכריע דעת הגאוני' רבינו ובה"ג והרי"ף ז"ל [ומש"כ בשם הסמ"ג יש לדקדק להיפך ממש"כ הסמ"ג בד' ק"ו ע"ב בשמו של ריב"א לענין עיר שיש בה חזרים כו' דחדרים ועליות חייבים ואפי' בפתח הבית במקום שתחלת שליש העליון למעלה מעשרה יכול להניחה כו' עכ"ל. ולא כתב רבותא יותר דכל שיש יותר מטפח העליון למעלה מעשרה יכול להניחה. אלא לכתחילה עיקר המצוה בתחלת שליש ועדין צ"ע דעת הסמ"ג]. ואחר שכן נראה שיש ליזהר בזה שלא להשפיל את המזוזה למטה משליש אפי' היא למעלה מכתפיו. שהרי לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל לא יצא אם הוא למטה משליש. ולהמרדכי שכתב להניח נגד כתפיו אינו אלא לכתחלה למצוה וא"כ טוב יותר לחוש לדעת הראשונים ז"ל. ולא לחוש להא דנגד כתפיו והכי דייק הסוגיא דלא קאמר כדי שיפגע בו אלא לענין טפח הסמוך לפתח ולא לענין גובה. עוד יש לדקדק לדעת הרמב"ם דלכתחילה צריך לקבוע דוקא בתחלת שליש העליון. מה טעם יש בדבר לחלק בין לכתחילה לדיעבד בזה ונראה דגם זה נ"ל מתפילין. דהלכה פסוקה כתנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת וזהו גובה שביד. וא"כ כשר בכל הקיבורת. ומכ"מ לכתחלה מצוה בתחלת הקיבורת שהיא שימה נגד הלב. וכדאי' במנחות ד' ל"ז ב' רי"א א"צ הה"א ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה נגד הלב. והנה בהגהת סמ"ק והובא בש"ע א"ח סי' כ"ז בהגהת רמ"א דצריך להניח בראש העצם וכו' והיינו על הגבוה שבחצי התחתון כמ"ש המג"א שם. וס"ל להגהת סמ"ק דנקטינן כהאי דרשה. ותרווייהו בעינן לעיכובא גובה ושיהא נגד הלב. וע"ז השיג הגר"א וכתב דכל הקיבורת כשר. ומיקרי נגד הלב. והיינו שני מקומות שיש בתפילין. ונראה דמש"ה אית' בעירובין ר"פ המוצא. דכשם דיש שני מקומות בראש ה"נ יש שני מקומות ביד תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת כו' ולכאורה קשה למאי הביא לכאן הא דתנא דב"מ אלא משום דס"ד דביד ליכא שני מקומות דהא דנ"ל על ידך זה הזרוע הוא מדכתיב על לבבכם. וא"כ בעינן דוקא נגד הלב. מש"ה הביא הא דתד"מ דעל ידך זו קיבורת גובה שביד כמו בראשו הוא גובה שבראש וא"כ כל הגובה הוא מקום תפילין. אבל מכ"מ לכתחילה מצוה בתחלת הקיבורת מדאי' שם ר"א מכוין ומנח להו בהדי' לבי'. ומש"ה הביא הרי"ף ורמב"ם דרשה דתהי' תפלין נגד לבו ללמד דכ"ש מכוין יותר נגד הלב עדיף. וזהו תחלת הקיבורת. וכן בתפילין שבראש תנא ד"מ בין עיניך זה הקדקד. ואמרי דבי ר"י מקום שמוחו של תינוק רופס. וכת' הגר"א ז"ל שם ס"ק כ"ה דהפי' עד מקום שמוחו של תינוק רופס והכי איתא בירוש' ר"פ המוצא תפילין עד מקום גבהו של ראש. מעתה אפי' בחול א"ר חגי אין בעי למיתב יתיב. פי' באמת אפי' בחול אם רוצה להניחה מלמטה מזה המקום יניח. איברא לשון הג"מ מקום כו' ולא עד מקום וגם בירוש' מבואר דהמנהג הי' בגובה נגד אותו מקום מכוין אלא שמוכיח שאם רצה משפיל אבל לכתחילה בעינן תחלת גובה כמו בשל יד. והכא נמי במזוזה דמקשינן וקשרתם וכתבתם בעינן גם כן לכתחילה בתחלת השליש ומכל מקום כשר כל הגובה והוא השליש עד טפח שהוא בכלל משקוף כמו שכתבנו.

ד

(ד) כתבה אגרת לא יצא. כתבה בב' דפין פסולה כו'. בגמרא אי' הני מימרי סמוכין להדדי. ובתרווהו אי' פסולה. והכי אי' בגמרא אר"י א' שמואל כתבה איגרת פסולה מ"ט אתי' כתיבה כתיבה מספר. ויש לדקדק בלשון רבינו מ"ש דנקיט הכא לשון פסולה והכא ל"י. וכן בסמוך תלאה אחר הדלת לא יצא. ולא דבר ריק הוא. מיהו התם ניחא בפשיטות דלשון פסולה שייך כשהמזוזה עצמה פסולה וא"א לתקנה. אבל כשהיא כשרה ויש פסול בקביעות שלה שייך יותר לשון לא יצא. שהרי אפשר לתקנה. אבל בכתבה אגרת צריך טעם אמאי נקיט לשון לא יצא. והנה בעיקר פי' כתבה אגרת יש פירושים שונים והסכימו לפי' התוס' שלא דקדק בחסירות ויתירות וז"ל הרמב"ם פרק ה' ה"ג או שלא דקדק במלא וחסר או שהוסיף מבפנים אפי' אות א' ה"ז פסולה וכ' הכ"מ והגר"א ז"ל סי' רפ"ח דהיינו כתבה איגרת. אלא שהכ"מ נשאר בצ"ע הא שכ' הרמב"ם או שהוסיף מבפנים ולא נמצא מקור לזה. ולולי דברי רבותינו ז"ל הייתי אומר דדקדוק חסירות ויתירות לא בעינן למילף כתיבה כתיבה מספר. אלא במזוזה עצמה כתיב וכתבתם הוא כתיבה תמה. כדאי' בד' כ"ט א' ואפי' כתב א' מעכבן פשיטא כו' ופרש"י דאות אחד מעכבן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה. וכל שאינה כתיבה כמו שמפורש בתורה אינו תמה. ונכלל בזה חסר ויתר. דהכל אינו תמה. ולא נצרכנו לג"ש זו אלא להוסיף בה אות א' מן הצד וה"ז כמו אגרת שכתוב בה ענינים שלא מענין המכתב. כמו שאילת שלום וכדומה. אבל ספר אין בו אלא מה ששייך לענין הספר. וה"נ במזוזה אסור להוסיף מן הצד דבר א' יותר מהפרשה. וזהו שכת' הרמב"ם או שהוסיף כו'. [ולאפוקי ממש"כ בס' יראים סי' י"ח ולבד ההלכות כו' הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות המלאכים ואינו עיכובא ולא מצוה אך תוספת שמירה עכ"ל וכבר רגז ושחק הרמב"ם ע"ז בה"ד וכן הסמ"ג וע' הגהמ"י שם אות ד' ואע"ג שנהגו כך כדמשמע מפרש"י סנהדרין ד' כ"א ב' ד"ה לבונאה אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות עכ"ל. וע"כ כוון על הוספה שבמזוזה. מכ"מ י"ל שהיה נהוג על אחורי המזוזה. ובחי' הר"ן שם כ' על גג המזוזה אבל לא על סדר כתיבת הפרשה] והנה בחסירות שייך לשון פסולה לגמרי שהרי אין תולין בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרם כידוע. ואפי' ביתירות יש אופנים שא"א לתקן ע' באו"ח סי' ל"ב סי' כ"ג. אבל בהוספה מן הצד לא שייך לשון פסולה כ"כ. דיש תקנה למחוק מה שהוסיף. וע"פ זה יש לומר דגם רבינו מפרש הכי. ומש"ה קאמר באגרת דלא יצא. דכ"ז שלא תיקן ה"ז לא יצא. ופירושא קמפרש מאמר שמואל כתבה אגרת פסולה. דה"פ לא יצא. אבל אפשר לתקן. וממילא למדנו כוונת רבינו בפי' אגרת. ואולי שכך היה נוס' רבינו בגמרא והרמב"ם נקיט לשון פסולה משום דכייל בבא זה באינך בבי ונקיט לשון קצרה ע' ריש מ' עירובין וסוכה. ופשיטא דגם דעת הרמב"ם ז"ל שאפשר לתקן ולמחוק. כמו ביתרות בסוף תיבה או בתחילה:

ה

(ה) תלאה אחר הדלת לא יצא. בגמ' אי' תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת ה"ז סכנה ואין בו מצוה. ופשיטא דדמיין הני תרי בבי להדדי ובתלאה במקל מפורש בגמרא במימרא דשמואל דפסולה. וה"נ אחר הדלת. וע' מש"כ באורך בס"ד אות ג'. וראיתי בה"ג בזה"ל. חקק במקל ונתנה פסולה נתנה בשפופרת תלאה אחר הדלת והמזוזה ר"מ מכשיר ר' יהודה פוסל. וצריך לפירוש. עכ"פ מבואר דר"מ ור"י הלכה כר"י ופסול. איברא יש עוד נוסחא בגמרא הובא במרדכי ה"ק תלאה במקל פסולה נתנה אחורי דלת סכנה ואין בה מצוה. וע"ש מש"כ שם בשם ר"ת ז"ל. דמשמע באמת דס"ל שכשר בדיעבד וע' מש"כ בנשמת אדם כלל ט"ו:

ו

(ו) בזע שקפא ועיילא כולה כי עברה לא יצא. פי' שחקק המזוזה דרך כולה והכניס המזוזה דרך שם ועברה המזוזה דרך כולה לא יצא. דבעינן שיניחה בתוך המזוזה ולא בין המזוזה והכותל. ולא נתבאר זה הדין בגמרא ופוסקים. ונראה שלמד זה רבינו מדתני' בד' ל"ג ב' תנ"ה העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה. ופרש"י שלא מצא מזוזת עץ ועשה צורת פתח של קנים. מלבן מזוזה סף עכ"ל. וצ"ע מאי קמ"ל בהא. ומה לי חקק במזוזת עץ. או פתח השפופרת. וצ"ל דכאן הוא שלמדנו דהעמיק במזוזה כשרה. דלא נימא כיון דכתיב על מזיזת דוקא שיקבענה במסמר על המזוזה. הא חקק פסולה אפי' פחות מטפח קמ"ל דכשרה. וע' ביאורי הגר"א סי' רפ"ט סקי"א שהביא ראי' לזה הדין מהא דאי' שם דרש רב יוסף כו' העמיק לה טפח פסולה כו'. אבל בברייתא לא שמענו זולת ברייתא זו. והא דלא נקיט התנא חקיקה במזוזת עץ משום דאורחא דמילתא דהעושה מזוזת עץ לקבוע במסמר עליה. אבל במלבן של קנים א"א לקבוע במסמר שהוא נשבר ונכפל לתוכה כ"ז צריך לפרש דעת רש"י. אבל רבינו נראה שמפרש הברייתא דמיירי שיש כאן מזוזת עץ. אלא שהעמיד אצל מזוזת עץ זו עוד מלבן של קנים אסור לחקוק במזוזה או לקבוע עליה במסמר. דהמלבן של קנים הרי הוא מזוזה החיצונה וצריך לקבוע המזוזה בה ולא דמי להא דתניא שם הניחה בפצים או שטלה עלי' מלבן אם יש שם טפח צריך מזוזה אחרת ואם לא א"צ מזוזה אחרת. דהתם מיירי שלא טלה על כל הסף אלא על המזוזה עצמה. והיינו לשון טלה עלי' כמו מטלית על מקצת אבל הכא תני העמיד לה מלבן משמע מראשה של הסף עד סופה. ומש"ה אפי' אם היא דקה צריך לקבוע בה דוקא ומזה למד רבינו דמכש"כ כשאין שני מזוזות והניחה בין הכותל למזוזות הסף דלא יצא. וכ"כ בהגהת רמ"א סי' רפ"ט שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה:

ז

(ז) רמי' לפותי' דשקפא כנגר לא יצא. כצ"ל והוא מימרא דף ל"ג א' אר"י אמר רב עשאה כמין נגר פסולה ומפרש רבינו כפרש"י דלרחבה של מזוזת הסף פסולה. אלא יניחנה עומדת לארך הסף וכן דעת הרמב"ם פרק ה' הלכה ח'. וכ' הסמ"ג שכן נהגו העולם. וכ"כ ביראים והרא"ש. וא"א לקיים נוסחא שלפנינו וכדעת ר"ת דבעינן שיניחה לרחבה של הסף. חדא דלר"ת לא קרינן לה כנגר. והא דקאמר דבי רבי עבדי לה כמין נגר. ומסיק הש"ס דעבדא כאסתוירא הא פירשו התוס' בין לרש"י בין לר"ת דהוא משופע או כגון כפופה. ותו האיך שייך לומר יצא הא לכתחילה עבדי הכי כל העולם. וגם לא ביאר רבינו הא דבי רבי כלל ללמדינו האיך לעשות לכתחילה. אלא העיקר דטה"ד הוא. ולא הוצרך לכתוב אלא מה שלא יצא. וממילא כל שלא כנגר כשר אפי' לכתחילה בין לאורכה של הסף בין לשיפוע כדבי רבי:

ח

(ח) קבעה מן קדם כו' והדר קבע בבבא ל"י כו'. תרי מילי קאמר רבינו בין שקבע במסמר על המלבן קודם שקבע בסף. בין שחקק בה והניח בה המזוזה והדר קבע בסף לא יצא והדין פשוט ומבואר הכי בש"ע סי' הנ"ל קבעה במזוזת הפתח בעודה תלושה ואח"כ חברה לפתח פסולה. וקבעה משמע במסמר כלשון סעיף הקודם כיצד קובעה ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח כו'. וה"ה אי חפר בה חפירה וקבע המזוזה בה דפסולה וזה פשוט. מיהו בגמרא דל"ג ב' אי' דין זה על הא דתני' העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה א' ר"א ברי' דרבא ל"ש אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניחה אבל חתך והניחה ולבסוף העמיד פסולה תעשה ולא מה"ע הרי דעיקר זה הדין על חקק במלבן נא'. וק' טובא מאי שייך האי מימרא על ברייתא זו דחוקק במלבן. הא כמ"כ שייך על קביעו' במסמר וכמש"כ רבינו והש"ע ולמאי אמר ר"א ברי' דרבא זה הדין על מלבן של קנים שחוקק בה. והנרא' לי בזה דק' לי עיקר המאמר דר"א ברי' דרבא שאמר דפסול' משום תעשה ולא מהע"ש. ופרש"י שם בדל"ג א' ד"ה תלי דגמרינן מציצית דכתי' בה תעשה ולא מן העשוי. ור"ל דעיקר זה הפסול אינו אלא מלשון תעשה דכתיב רק בציצית ובסוכה וכפרש"י סוכה דף ל"ג א' ד"ה לולב א"צ אגד כו' א"נ צריך אגד אפ"ה משום תעשה ולא מן העשוי לא מפסיל דהא בדידיה לא כתיב תעשה עכ"ל. ואשמועינן ר"א ברי' דרבא דבמזוזה ג"כ פסול משו"ה. ולכאורה מנלן באמת דבמזוזה יש זה הפסול. והרי בלולב פליגי תנאי אי מקשינן לולב בסוכה. ואפי' להאי לישנא בסוכה שם דכ"ע מקשינן לולב לסוכה. מ"מ משמע דרק בלולב הכי הוא. הן אמת מפרש"י שם ד"ה ילפינן בבנין אב הואיל וזה בעשיה וזה בעשיה מה זה ולא מן העשוי וכו' עכ"ל. משמע דבכל המצות שיש מעשה הכי הוא. והכי נראה דעת הגאון פני יהושע שם שכת' דנ"ל מסוכה וציצית. מ"מ לא משמע דשקלא וטריא דשם לענין לולב יהא נוגע למקצוע כל מ"ע שבתורה. דאי איתא למאי איפליגי בלולב ביחוד. ותו א"כ מאי קמ"ל ר"א ברי' דרבא במזוזה. ואמר חתני הרב הג' שיחי' די"ל בכ"מ דכתיב המעשה בתורה נ"ל מבנין אב מסוכה וציצית דבעינן ולא מן העשוי. ולא פליגי אלא בלולב דאפי' נימא דבעינן אגד מ"מ לא כתיב מעשה אגידה בתורה אלא נ"ל מג"ש מאגודת אזוב. מש"ה יש סברא דלא בעינן תעשה ולא מן העשוי. משום הכי פליגי בלולב. ונכון הוא. ומעתה י"ל הכי במזוזה דלא כתיב מעשה הקביעה בתורה אלא מובן מאליו וכדאית' בדנ"ד דמתחלה וכתבתם על ספר והדר על המזוזו'. הא מיהא לא כתיבא בפירוש וס"ד דלא בעינן שלא יהא מן העשוי קמ"ל ר"א דמכ"מ פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ואולי מקשינן בזה לתפילין דכתיב וקשרתם וכתבתם. מה קשירה דתפלין הרי כתיב הפעולה בתורה בעינן ולא מן העשוי בפסול כגון אם קשר בלילה למ"ד לאו ז"ת וכדומה ה"נ קביעה דמזוזה. והא שפרש"י דילפינן מציצית ר"ל אפי' היכי דכתיב הפעולה מנ"ל דבעינן שיהא לא מן העשוי היינו משום דנ"ל מציצית. אבל הא דפסול הכי במזוזה ביחוד הוא רבותא בפ"ע וכמ"ש הכי נראה לפרש כוונת רש"י. אבל יותר נראה דכאן לענין זה יש הוכחה דדוקא על מזוזת ביתך כשהוא כבר על מזוזת הבית ולא כשהיא עודנו מלבן בעלמא דבד' ל"ד אי' א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי רחמנא אמר על מזוזת ואת אמרת כתיבה כתיבה. ומשני א"ק וכתבתם כתיבה תמה והדר עה"מ. ולכאורה קשה א"כ למאי כתב רחמנא על מזוזת ונצרך למיפק מפשטא דקרא. לכתוב בתוך מזוזת ביתך. ויהי' מבואר דלא לכתוב על המלבן עצמה. אלא ע"כ דינא קמ"ל בהא. ואפשר לומר בשני אופנים. או דבעינן דוקא לקבוע המסמר על המלבן ולא לחקוק בתוך המלבן. או דבעינן לקבוע במזוזה דוקא כשהמלבן כבר על מזוזת הבית ולא קודם שנקבעה. והשתא ניחא דעד כה לא שמענו דלחקוק בתוך המלבן שרי' דאפשר על מזוזת דוקא כמש"כ אות ו' דלפרש"י לא בא התנח אלא ללמדינו זה החידוש דלא דוקא על מזוזת. וא"כ שלמדנו דלא בשביל זה דייק הכתוב הכי. וע"כ יש לנו ללמוד מכאן דוקא שהעמיד ולבסוף חתך כו'. וממילא ה"ה כשקבע במסמר הכי הוא. אלא להכי אמרה ר"א ברי' דרבא על דין דחקק. משום דמזה הדין דחקיקה כשר. למדנו פסול דתעשה ולא מה"ע. וע"ע מגדול עוז פ"ו שכ' ג"כ קרוב למש"כ דמגופא דקר' נ"ל כאן תעש' ולא מה"ע ולא ילפינן מציצית ע"ש. ויש לעיין בזה בהגהמ"י שם אות ד' מש"כ בשם רבינו שמחה. וע' להלן אות י"ב:

ט

(ט) ופתחא שממא פטור ממזוזה פליגו בה כו'. מדהביא רבינו כ"ז. וגם לא הכריע הלכה כמאן ש"מ דהלכה כשניהם לפטור וכן דעת הרמב"ם וש"ע. ולא כספר יראים. והביאו הגמ"י פ"ו אות א' שפסק דלחומרא עבדינן ואיזה מהן שיהי' חייב במזוזה. ולכאורה הדין עמו. דספיקא דאו' הוא. והכ"מ כת' דמשמע לרמב"ם דלא פליגי אלא בפירושא דשממא אבל לענין דינא כ"ע מודי דבין לית להו תיקרה בין לית להו שיקפי פטורים. וק' א"כ למאי קאמר הש"ס פליגי בה כו' לימא סתם ה"ד שממה רב נחומי ור"י כו'. עוד כ' הכ"מ דבית שאינו מקורה פטור מדאי' ביומא די"א ששה שערים פטורים ממזוזה כו' שער שאינו מקורה כו' ועדין קשה מנלן לפסוק דלית להו שקפא פטור. ותו קשה האיך אפשר לומר דפסק כתרווייהו להקל. מכש"כ שיש לפסוק כתרווייהו להחמיר לענין קורות מבוי דפליגי הני אמוראי ג"כ בעירובין די"א. והרי לפרש"י בלית לה שיקפי שאין לה מזוזות אלא אבנים בולטות כעין שני חומה. וא"כ יש לנו לפסול הכי בצה"פ. והרי המנהג פשוט למיחשב כותלות בתים לצה"ש דלא בעינן בצה"פ אלא שני לחיים וקורה וכפרש"י במשנה א' דעירובין ולחי ודאי כשר בזה האופן ג"כ. אלא נראה דודאי פליגי הני אמוראי ומתחלה יש לנו לבאר פי' דלית לה תקרה דרש"י פי' בל"ב שאין הבית מקורה והכי נראה דעת הכ"מ בישוב דעת הרמב"ם הנ"ל. וקשה טובא דא"א לפרש הכי בעירובין שם. וכבר רמזו ע"ז בתו' מנחות שם ד"ה דלית ע"ש. ומש"ה פירשו דלית לה תקרה שאין המשקוף שוה כתקרה אלא אבן נכנס ואבן יוצא. ומעתה נראה דר"נ ור"י תרווייהו בעל גבי הפתח מיירי. ובהא פליגי דחד סבר דלא פטור אלא כשאין לו תקרה כלל. וחד סבר דאפי' אין לו משקוף שוה לחוד פטור אפי' יש לו תקר'. ופסק הרמב"ם להקל עפ"י שיטתו בכיפה דפליגי ר"מ ורבנן דהא דחכמים פטרי ופי' אביי כשאינה גבוה עשרה ומשום שאין לה משקוף כמבואר בה"ד. ור"מ סובר חוקקין להשלים ויש לה משקוף הרי דלכ"ע בעינן משקיף וה"ה קורת מבוי הקורה הוא המשקוף. אבל כשעשוי הקורה כשנים בולטים ודאי אינו צורת הפתח. משא"כ מן הצדדין לא בעינן מזוזות. והא שכ' הרמב"ם דבית שאינה מקורה פטור ממזוז' לא משום פתחי שימאי הוא. אלא מהא דיומא הנ"ל שער שאינו מקורה. ומהא גופה מוכחא דעל הבית כולו קאי דאם אינו מקורה פטור. דאי בשער לחוד מיירי כפרש"י שם שער שאינו מקורה שהוא פרוץ מלמעלה לגמרי מאין כסוי א"כ מוכח דאי הוא מקורה אנא שאין לו משקוף חייב וליקשי על מ"ד שאין לו שקפא. וכן ק' על אביי דמפרש בכיפה טעמא דחכמים משום שאין לו משקוף לפי הרמב"ם. אלא הא דקתני שער שאינו מקורה בכלל הבית איירי. נמצא הכל גלוי ומבואר דבית שאינו מקורה פטור מהא דיומא. ושער שאין לו משקוף פטור מהאי דכיפה והא דבעינן במזוזה שני מזוזות הוא מפלוגתא דר"מ וחכמים במנחות דל"ד וקיי"ל כחכמי'. אבל לענין מבוי לא בעינן אלא צורת משקוף ותו ל"מ:

י

(י) וכיפה פלוגתא דר"מ ורבנן כו'. ולא מפרש רבינו מאומה. הא דאי' עלה אמר אביי הכל מודין אם גבוה עשרה ואין ברגלי' שלשה כו'. ואפי' סיפא דברייתא עצמה דמסיק ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת ג"כ לא הביאו רבינו והיינו משום דס"ל כהרמב"ם דטעמא דרבנן כשאינה גבוהה עשרה דפטורה משום דכיון דס"ל דאין חוקקין להשלים א"כ אין לו משקוף. אבל כשהיא גבוהה עשרה פשיטא דחייבת במזוזה דשפוע עצמה הוא המשקוף. וכיון דסמכה רבינו להא דלעיל דלית לה שקפא למדנו דהיינו פירושא דהא פלוגתא. וה"ק וכיפה אי אמרינן חוקקין להשלים שיהא בזה משקוף. פלוגתא דר"מ ורבנן. וממילא ידענו ביש עשרה הרי יש לה משקוף וחייב לכ"ע. והברייתא שפירשה הוא כדי להשמיענו דבמשקוף פליגי. אבל רבינו א"צ לפרש דבזה פליגי. מדסמך ענין להא דמשקיף הרי דבזה תליא פלוגתא דר"מ וחכמים. וגם לא הוצרך להביא פירוש דאביי דלא פירש אלא דעתא דר"מ ואין הלכה כר"מ. ומכאן ג"כ מוכח דס"ל כהרמב"ם דאי גבוה עשרה לא בעינן רחב ד'. דלפרש"י דעיקר פלוגתייהו משום שאינו רחב ד' בעינן פירושא דאביי גם לרבנן. אלא כשיטת הרמב"ם וכמש"כ בבאר הגולה סי' רפ"ז בשם הה"מ וע"ש מה שהוסיף מדילי' ודבריו ברורים:

יא

(יא) שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך ואומר וכו'. כצ"ל וכן הגיה בש"ש. ור"ל כדאי' בברייתא שהובא בד' ל"ד א' דביתך משמע ביאתך. אלא שעדיין לא ידענו של ימין הכניסה דוקא. ומפרש בגמרא מסברא דכי עקר אינש כרעא דימינא עקר. ועוד דרשה אחרת דנ"ל מקרא דיהוידע הכהן. אבל לא הוצרך הש"ס לכל זה אלא לפרש הברייתא דיליף הכל מביתך לחוד. אבל רבינו יליף ממימרא דגמ' ד' ל"ג ב' דהאי קרא ה' שומרך ה' צלך ע"י ימינך במזוזה קאי. וא"כ לא נצרכנו לסברא דכי עקר כו' אלא מביתך נ"ל דרך ביאה ומע"י ימינך נ"ל לימין הביאה דכתיב במזוזה עצמה. ובה"ג מבואר יפה וז"ל ומצוה להניחה במשקוף הימין כד עייל מיעל שנא' על מזוזו' ביתך ביאתך מן הימין וכתיב ה' שומרך ה' צלך ע"י ימינך. ונקיט דרשי דבריית' בשלימות ודרשה דגמר':

יב

(יב) דא"ל ריש גלותא כו' דאר"י כו'. מבואר דעת רבינו כפירוש התוספות דר"נ שייכא בדר"י א"ש. וכ"כ בה"ג והראב"ד וחכמי לוניל ולא כפרש"י שם שהוא משום תעשה ולא מן העשוי. ולא כהרמב"ם שכ' ומעמידין הדלתות ואח"כ קובעין המזוזה. ולמד מדר"נ ומפרש תלי דשא ברישא שיקבע הדלתות תחלה כמש"כ בתשובתו לחכמי לוניל. ושגם ריש גלותא ידע דבעינן שיהא דלתות דפשטא דקרא הכי הוא דכתיב ובשעריך. ותני' ביומא אחד שערי בתים כו' ולא תני פתחי בתים. אלא דוקא שער חייב במזוזה. ולא הוסיף ר"נ אלא דיש לקבוע הדלת תחילה. אבל רבינו לא פי' הכי: והנה בעיקר הדין לא ראינו שחולקים הגאונים על הרמב"ם דבית שאין בו דלת פטור ממזוזה. רק בפי' הסוגי' דר"נ מבואר שחולקים. ונראה לי דגם הרמב"ם מודה דרק לכתחילה יש לקבוע הדלת תחילה אבל לא אמרינן בזה תעשה ולא מה"ע. תדע שהרי לענין מזוזה כת' בפ"ה ה"ח חתך קנה להכניס בו מזוז' כו' פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית הפתח וידוע שאין קובעים דלת לפני מזוזות הפתח. אלמא דבדיעבד אינו מעכב אלא קדימת המזוזה לפני מזוזת הפתח ולא לפני תליית הדלת. ולא כתב בדלת אלא לשון לכתחילה ומעמידין כו'. ולא כמש"כ במ"ע שם דמדכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך אלמא מזוזה ושער תחלה ואח"כ וכתבתם. ולפ"ז אם נקבע מזוזה לפני השער פסול. וכ"כ הש"ך בסי' רפ"ו ס"ק כ"ה בשם העט"ז. וא"א לומר כן כמו שהוכחתי מלשון הרמב"ם עצמו. והכי מוכרח גם מעיקר מימרא דר"א בריה דרבא דאמר אבל אם חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה משום תעשה ולא מן העשוי. והרי א"א להעמיד דלתות להכי העמדת המזוזות ולימא רבותא יותר דאפי' העמיד מזוזות ולא הדלתות פסול. אלמא דאינו עיכובא להקדים אלא העמדת המזוזות ולא הדלתות. ומזה ג"כ יש ראיה למש"כ באות ט' דתעשה ולא מן העשוי במזוזה שאין הפעולה מבואר בכתוב אינו אלא מדיוק על מזוזות. דאי כפרש"י דילפינן מציצית א"כ תפסול גם לפני הדלתות. בשלמא רש"י לטעמיה דלא בעינן דלתות כלל. אבל לשיטת הרמב"ם מ"ש דלתות ממזוזות אלא כמש"כ.

יג

(יג) וב"כ ובתי מדרשות נמי פטורין כו'. זהו דעת הרמב"ם וסייעתו דבית המדרש דומה לבהכ"נ דדוקא יש שם בית דירה חייב. ויש חולקים ומחייבים בהמ"ד במזוזה כמבואר בתוס' יומא ומנחות ובש"ע סי' רפ"ו ס"י. ונראה דתליא בפלוגתא אחרת דאית' במגילה דף כ"ח ב' על הא דתניא ואין ניאותין בהן. אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן. ואי' שם עוד דרבינא ור"א בר מתנא הוי קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתיא זילחא דמיטרא עייל לבי כנישתא אמרי האי דעיילין לבי כנישתא לאו משום מיטרא כו'. ולכאורה קשיין אהדדי. ונחלקו הראשונים בישוב דהרמב"ן ז"ל כ' דהא דת"ח מותרין דוקא מדוחק. וכ"כ הרמב"ם ושו"ע או"ח סי' קנ"א ס"א ופי' מדוחק לצורך הלימוד. ול"ש בהמ"ד מבהכ"נ. וא"כ לטעמייהו אזלי דבהמ"ד פטור ממזוזה דלא מיקרי בזה בית דירה כיון דאסור לאכול שם אלא לצורך הלימוד. והיינו קדושתייהו. ודומה לעזרות שאוכלין שם גם כן קדשים ואפי' חולין אם יש קדשים מועטין כדאית' בתמורה דף כ"ג א'. וע"ש בתוס' ד"ה אוכלין כו' ועוד י"ל כו'. ומכ"מ לא מיקרי בית דירה דכל זה לצורך קדשי בהמ"ק הוא. וה"נ לצורך קדושת בהמ"ד דהיינו ת"ת משו"ה אוכלים שם ולפיכך פטור ממזוזה. והא דאי' בירושל' דבהמ"ד דר' חנינא היה לה מזוזה. צ"ל כמש"כ התוס' שהיה של יחיד. ע' תוס' יומא שם סד"ה שאין. והיינו כמבואר בשו"ע או"ח שם ס"ב י"א שמה ששנינו כו' אבל יחיד הקובע מדרש בבית לצרכו אין לו קדושה כ"כ. אבל הר"ן מגילה יישב רומיא דהני מימרי הנ"ל דשאני בהמ"ד מבהכ"נ דבי רבנן מיקרי כמשמעו משא"כ בהכ"נ. והובא בהגהת רמ"א שם. וא"כ בהמ"ד חייב במזוזה אפי' אין לו דירה מיוחדת שם. מכ"מ כיון דרשאי לת"ת לאכול שם אינו דומה לעזרה שקדושתן שוין לכ"ע ואפילו כהנים אינן רשאין לאכול שם אלא לצורך קרבנות.

יד

(יד) וכשיצא לא יטלנה כו'. כבר הובא ברייתא זו לעיל פ' שלח שאילתא קכ"ו. וע' מש"כ בס"ד אות ה' ו'.

טו

(טו) עבד שפחה כו'. בגמ' אית' אשה ובה'ג הל' תפילין אי' תרווייהו אשה ושפחה ואע"ג שהוא מיותר ל"ק דאורחא דתנא למיחשב כולהו פסולי. אבל בדברי רבינו ודאי יש להגיה או כנו' הגמ' או כבה"ג. דמאי אריא שפחה הא אשה ג"כ לאו בת קשירה היא.

טז

(טז) מזוזה שאינה משורטטת פסולה. התוס' סוטה די"ז ב' ד"ה כתבה כתבו בזה"ל ומיהו לא ידענא אם שרטט אותה בין שיטה לשיטה לאחר כתיבה אע"ג דבשעת כתיבה כתב באיסורא אי המגילה כשרה בהכי או לא עכ"ל. והתם מיירי במגילת סוטה וכיון דנ"ל פ' סוטה מס"ת ומזוזה צ"ל דהספק זה ג"כ בס"ת ומזוזה. ויש להביא ראיה דפסולה למש"כ לעיל אות ד' דרבינו דייק בלישניה וכתב כתבה אגרת לא יצא ולא פסולה כלשון הגמ'. משום דפסולה משמע שאין לה תקנה. ולא יצא משמע שהיא עצמה כשרה לאחר התיקון. א"כ הכא שכתב פסולה ש"מ דלא מהני תיקון. ובאמת מסוגיא דמנחות דל"ב ב' ג"כ מוכח הכי דמקשי על הא דתניא ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה משום שאין מורידין כו' הא מורידין עושין והא בעי' שירטוט. ואי איתא שיש תקנה מאי קשיא הא אי מורידין אפשר לשרטט. וכ"כ בשו"ת הגאון רע"א סי' נ'. ולמש"כ דשרטוט אחר כתיבה לא מהני נראה לבאר מש"כ הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' ס"ח דס"ת שנמצא כתוב חצי השם חוץ לשיטה יגנז היריעה. ולכאורה אמאי לא יתקנו למחוק השורות ולהשוו' לאותה שיטה וכהוראת הגאון מהר"י פוזנא שהביא המג"א סי' ל"ב. ונראה משום דהרמב"ם לטעמיה דס"ת בעי שרטוט הל"מ כמזוזה וא"כ בעי נמי שרטוט מן הצד כמש"כ התוס' גיטין דף ו' ובכ"מ ולא מהני אחר הכתיבה. ובאמת בתפלין דלא בעינן שרטוט אם אפשר לתקן בלא מחיקה אלא להאריך אותיות שבאינך שיטות כשר לכולי עלמא:

יז

(יז) וכד עביד מעקה אומר אקב"ו על המעקה. וכ"כ בה"ג ריש ה' מזוזה. לכאו' תמוה מ"ש ממזוזה דמברך לקבוע מזוזה. וכמו בכל המצות דמפרשין בקיצור ענין המצוה וגם בלמד דהא רמיה עלי'. וכ"כ הרמב"ם ה' ברכות פרק י"א הי"ב קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה עשה מעקה לגגו מברך אקב"ו לעשות מעקה. ולפי הנראה שראה הרמב"ם דברי רבינו ולשונו ובא להוציא מדעתו ז"ל שהרי גבי מזוזה דקדים לא כ' אקב"ו ובמעקה כ' אקב"ו. ולא דבר ריק הוא. אלא משום שראה מש"כ רבינו אקב"ו על המעקה ובמזוזה שאחריו קיצר וסמך על מעקה מש"ה העתיק הרמב"ם לשונו ושלא כדבריו בעיקר נוסח הברכ' אלא לעשות מעקה. עכ"פ דעת רבינו ובה"ג צריך טעם. ונראה משום דכשעושה מעקה לגג לא על הגג בלבד צריך לעשות. אלא אפי' על הבורות שיחין ומערות שבביתו וכדתניא בספרי תצא אין לי אלא גג. מנין לרבות בשו"מ ונעיצים ת"ל לא תשים דמים בביתך. והרי לא גרע ממגדל כלב רע בתוך ביתו דמצוה להורגו מש"ה. כדאי' ב"ק ד' ט"ו ב'. ומכ"מ ע"ז לבד א"א לברך שאין מברכין על לשון ל"ת. כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א. אלא על מ"ע. וא"כ א"א לברך אלא על מעקה שבגגו. ודרכו של רבינו בכמה מקומות לכלול כל הדברים שא"ח לברך עליהם בברכה המחויבת. כמש"כ פ' צו שאי' ע"ג אות א' גבי חלה שכולל בהפרשה ברכה על השריפה בזה"ז אע"ג שא"צ ברכה בפ"ע. וה"ה הכא מש"ה כ' לברך על כל הפרשת נזקי ביתו ולא שייך ע"ז לשון על עשיית מעקה ולא לעשות מעקה. שהרי יש דברים שאינם בעשיה אלא בהעדר העשי' ובאזהרה דלא תשים מש"ה מברך בכלל על המעקה. אבל דרכו של הרמב"ם אינו כן כמש"כ שם גבי חלה. מש"ה כ' בדיוק העושה מעקה לגגו כו'. שא"צ לברך אלא על הגג ולא בעי למיכלל ג"כ. ובה"ג ס"ל כדעת רבינו. ואע"ג דבחלה כ' ג"כ לברך להפריש חלה ולא מצריך לכלול הברכה על השריפה כמש"כ שם. לא דמי להכא. דדעת בה"ג שאין לשנות בשביל זה נוסח הברכה ממה שהיה בזמן הטהרה והכהנים היו אוכלים כדין. וכמש"כ התוס' בשם הירוש' כ"פ כיב"ז. דרך כלל בנוסחי ברכות תלי' בדקדוקי סברות שונות כידוע ברא"ש ור"ן פ"א דפסחים ובכ"מ:

יח

(יח) לקבוע מזוזה. וכ"כ כל הפוסקים. אבל בירושלמי ברכות פ"ט אי' העושה מזוזה לעצמו צריך לברך לעשות מזוזה לאחר לעשות מזוזה לשמו כשהוא קובעה אומר על מצות מזוזה. וזה אתי שפיר לדעת ריב"א שהובא ברא"ש שם דמצוה דאפשר ע"י שליח מברכין בעל. אבל לדעת ר"ת והרמב"ם שם קשה. ונראה דודאי מחלוקת בבלי וירושלמי היא. דבשבת ד' כ"ג א' איתא כיצד מברכין על נר חנוכה להדליק נר חנוכה. ובירו' סוכה פרק ג' ה"ד אי' על מצות הדלקת נר חנוכה. והירו' במזוזה לטעמיה וכדעת הריב"א. אבל תלמוד דידן ס"ל דוקא כשהוא עושה ע"י שליח מברך בעל כמש"כ הרמב"ם שם. אבל בעושה ע"י עצמו אף ע"ג שאפשר לעשות ע"י שליח מברך בלמד. וצ"ע ליישב דעת הריב"א מהא דנר חנוכה. וכבר עמד הרא"ש שם ויישב ע"ש אבל בירו' מבואר דתלי' בסברא זו. וע"ע סי' קע"א אות ג':

יט

(יט) כתב ליה חד מזוזה ושיגר ליה. בירו' ומ"ר אי' שלח ליה חדא מזוזה ונראה דבדיוק כ' רבינו שכתב בשבילו מזוזה דמזוזה שנכתבה סתם ע"ד לקבענה בפתח ישראל כמצוותה. אסור לקבענה בדלת כותי שהורדת המצוה היא ובזיון כבוד המזוזה כמש"כ לדעת רבינו פ' שלח סי' קכ"ו אות ה'. וכ"כ הרמ"א יו"ד סי' רצ"א בשם מהרי"ל ואע"ג דעד שלא יקבע בדלת ישראל הוי הזמנה בעלמא מ"מ הא פליגי בה אביי ורבא ולאביי הזמנה מילתא היא. ולדעת הרי"ף וש"פ רשב"ג אבוה דרבי ס"ל הזמנה מילתא ע' מש"כ שלהי דרשה דפורים. [וע' סנהדרין דק"ב דאחאב זכה שכבד את התורה במה שלא מסרה למלך ארם. הדי דהורדת קדושה היא ויש לדחות דשם היה מקום לחוש שלא ינהגו בה כבוד ס"ת] מש"ה דייק רבינו שכתב ע"ד כך. ועמ"כ אקדשה ותו לא הוי בזיון. כמש"כ שאילת' ק' אות ח' בקדושת קרבן כיב"ז:

כ

(כ) דכתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. פי' והאיך אפשר שתהא יקרה מכל חפצים שבעוה"ז. אלא משום שהיא שומרת את הגוף מכל נזק. מה שא"א בכל עמלו שתחת השמש. והרי תכלית נכסים ועושר הוא לטובת הגוף ותועלתה. וא"כ היא יקרה מכל. אבל בירו' אית' שנא' בהתהלכך תנחה אותך וזה לא שייך לכאורה אלא בלימוד התורה והיה נראה דאסיפא דקרא סמיך בשכבך תשמור עליך. אבל במ"ר הביא כאן דרשה דגמ' דסוטה דף כ"א שנא' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך בשעת המיתה והקיצות כו'. וזה לא שייך למזוזה כלל ואולי מפרש כמ"כ בהתהלכך תנחה אותך המזוזה בעוה"ז. היינו שמירה מכל נזק בבית שאתה מתהלך בה. בשכבך תשמור עליך המזוזה בשעת המות שלא ישלטו מלאכי חבלה בנשמתו כשתצא בבית שיש בו מזוזה. והקיצות היא תשיחך לע"ל היינו שכר המצוה כמשמעו. וא"כ הוא בכוונה אחרת מדרשת הש"ס ע"ש במשל להולך בדרך כו'. ולפי זה ברור דהירו' אזיל בדעת מ"ר באגדה כידוע בכ"מ והביא רישא דקרא לראיה על שמירת הנזקין. ורבינו לא הביא זה הפסוק והדרשה. דאזיל אליבא דתלמוד דידן דמפרש בת"ת מש"ה מביא מקרא אחר השייך לענין:

כא

(כא) פתחא דאיכא בביתא כו' ונפקין ביה תורי וקניינא כו'. הא פשיטא דרפת בקר ואוצר העשוי לסחורה שאינו מצוי להליכת אדם אלא בעת הצורך לבקר או לסחורה. דודאי חייב כמו שהביא לעיל הברייתא דרפת ולולין כו' חייב במזוזה. וזה שבקרו או סחורתו נכנס בם מיקרי רגיל. ולא קאמר אלא פתח שבבית דעשוי לבקרו וקניני' וזה אינו רגיל אפי' לתורי' וקניני' ג"כ. עוד יש לדקדק דוקא בביתא דודאי יש שם פתח כדרך הבית שעשוי ליכנס וליצא. אלא שיש עוד פתח שאינו רגיל. הפתח הרגיל שיש בה מזוזה היא פוטרת את שאינו רגילה. משא"כ הבית שאינו רגיל ליכנס בו חייב והיינו מש"כ הב"י והגהת רמ"א סי' רפ"ו בשם תשובה אשכנזית מרתף שיש לו כו' ואם אין הקטן. ראוי למזוזה הגדולה חייבת. והכי מוכח לישנא דגמרא במזוזה הלך אחר הרגיל. ולא קאמר שאינו רגיל פטור ממזוזה. אלא ודאי אפי' אינו רגיל חייבת אלא דהרגיל פוטרה. ואע"ג דרבינו מפרש טעמ' דפטורא מהקישא שעריך דומי' דביתך מה ביתך דרגיל למיפק בי' וא"כ משמע דשאינו רגיל כפתח הבית שהוא דר בו פטור לגמרי. מכ"מ מסתברא דלא מקשינן אלא כשיש ביתך ושעריך. דהיינו פתח הרגיל ושערים אחרים בבית אז מקשינן דלא חייבין אלא כשהשערי' דומיא דביתך. אבל כשאין דומי' דביתך לא מקשינן וחייב אף שאינו רגיל כבית שהוא דר בו שהרי ביומא די"א מרבינן מבשעריך אפי' שערי רפת ולולין כו' אע"ג דלא דמיין בהרגלן לבית:

כב

(כב) חלק הקב"ה כבוד לישראל כו'. היינו בחוט של תכלת שדומה לכסא הכבוד כדאי' במנחות ד' מ"ג ב' שהתכלת דומה לכה"כ כו'. ובספרי פ' שלח תני' שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני שכינה שהתכלת דומה לים כו'. והובא בפרש"י סוטה די"ז. וכ"ז דלא כפרש"י במנחות וחולין דפ"ט דכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד נזכר במצות ציצית. דלפי זה לא שייך בזה כבוד לישראל. אלא זכות וטובה לישראל:

כג

(כג) וכתיב כי לא יראני האדם וחי ישראל כו'. פי' דאע"ג דכתיב במשה כי לא יראני כו' מכ"מ ישראל רואין אותו ית' ראיה דמיונית מיהא וזה מיקרי ג"כ ראיה. והביא רבינו ראיה דזה מיקרי ראיה שהרי כתיב ואל מי תדמיון אל וגו'. ודרשינן בים נראיתי כאיש מלחמה כו' וקשה הא כתיב כי לא יראני וגו' והאיך ראו כאיש מלחמה וכבחור וזקן. ועוד הא מלאכים אין רואין אותו והיינו כדתניא בת"כ ויקרא פ"ב וספרי ב' בהעלותך אף חיות הקודש אינן רואין שנא' כי לא יראני האדם וחי אלו חיות הקודש. וע' חגיגה די"ד ב' שדרשו ברוך כבוד ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ביה. וא"כ היאך ראו כל הני ראיות שונות. אלא ע"כ הא כיצד כמראה הקשת וגו' שאין זה אלא דמיון. וה"נ פי' ראיה זו שנדמה להם כן. וא"כ ה"נ כשמסתכלין בחוט של תכלת שהוא דומה לכסא הכבוד ה"ה כרואין ומקבלין פני השכינה וזהו הכבוד שמגיע מחוט של תכלת. ומש"כ רבינו נראיתי בסיני כבחור כו' שנא' דודי וגו'. מדכתיב דגול מרבבה שראו בסיני עם רבותים אלפי שנאן. וע' במכילתא:

כד

(כד) מברכה שברכן שם וכל הענין. עיקר דרוש זה אי' בחולין דפ"ט וסוטה ד' י"ז בזכות שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכה לשני מצות כו'. והכי אי' התם עוד בזכות שאמר א"א ואנכי עפר ואפר זכה כו'. ולא נזכר בשום מקום ממאמרו של שם. וע"כ או רבינו ראה איזו מדרש או הסביר בקדושת גאונו תכונת הדרוש. ויש להבין מה שייך זכות שזכה א"א עבור אם מחוט ועד שרוך נעל להא ששמע משם ברכה זו לאל עליון קונה שו"א. אולם גם עיקר הדרוש צריך באור. דבשלמא מה שזכה א"א על דבורו ואנכי עפר ואפר באמת הוצק חן על שפתים נוטפות מור הללו. באשר השפיל א"א את עצמו בזה הענין בשני פרטים נבזים אלו. לכוונה מיוחדת לפי הענין. כי עפר ודאי יש לו מעלת תולדות שהרי הכל בא מן העפר אמנם במקורו אין לו יחס שהרי בא מקו תהו ואבני בהו שברא הקב"ה בראשית היצירה כידוע. ואפר הוא להיפך יש לו יחס מאבותיו שמהם נעשה האפר. אמנם אין לו מעלת התולדות. דזרעו שמצמיח דל ורזה. וכשבא א"א לשפוך תפלה. בא בענות צדק לומר שלא בא בעיון תפלה לומר שיקובל תפלתו באשר יש לו זכות אבות או עטרת בנים. לא כן אלא הנני עפר ואפר בלא יחס ומעלת התולדות. רק חסד הנני מבקש. ובשביל חין ערך שפתים אלו זכה לשני עפרות אלו שמורה על קדושת נפש הישראלי. שעפרות אלו לא מועיל סגלתם אלא להם ולא לאוה"ע. היינו אפר פרה ועפר סוטה. וע' שאי' קס"ד אות ד'. אבל דברי א"א אלו אם מחוט ועד שרוך נעל מלבד שאין מובן לכאורה ענין פרטי לשני משלים אלו חוט ושרוך נעל. שנאמר שזכה בשביל לשון זה שני מצות הדומה לשני משלים אלו. גם עיקר הנדיבות בזה אין רבותא כ"כ למעלת א"א. שהרי גם על אשר אמר רק אשר אכלו הנערים אי' בחולין שם קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים א"י להחזירו. הרי שנקרא כעין גזל. והטעם בזה דאע"ג דודאי זכה מן ההפקר משום שכבר נתייאשו בעלים מהם. מכ"מ אפי' בלא מדת חסידות אלא בדרך יראת שמים לחוד צריך לחזור כדאי' בשבת ד' ק"כ לענין דליקה בשבת הכא בי"ש עסקינן דלא ניחא לי' דלתהני מאחרים. ואע"ג דמהתם יש לדחות די"ל דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק כגון שיכול להכניס אורחים ולהציל לכ"א ג' סעודות ומש"ה פרש"י ד"ה מהפקיר' כו' דהא הצילו לכם קאמ' להו כו' והיינו כדאית' ב"ק ד' קט"ז דביכול להציל ע"י הדחק תליא באמירת בעלים. ובזה מיושב שפיר קושית הר"ן שם. בכל זה הרי למדנו מדברי הר"ן דמפרש הסוגי' באין יכול להציל ע"י הדחק ומ"מ מבוא' בסוגי' דיש לי"ש להחזיר דלא דיליה וע"ע ח"מ סי' רנ"ט ס"ה. וא"כ אין זה רבותא כ"כ לפני א"א. תדע עוד שהרי בב"ר פר' מ"ח אי' מואס בבצע מעשקות זה א"א שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל. הרי דנקרא רכוש זה בצע מעשקות. והכי מוכח ממה שלא נמנה זה הענין בעשרה נסיונות שנתנסה א"א. אלא ע"כ עיקר השכר שזכה א"א בשביל דברים אלו. הוא ממה שאמר בפרטות משלים אלו אם מחוט ועד שרוך נעל. והיה בזה כונה עמוקה וחסידות גדולה ונפלאה. והענין. ע"פ דאי' בב"ר פ' ל"ט אחות לנו קטנה זה א"א שאיחה את כל באי עולם בר קפרא א' כזה שהוא מאחה את הקרע. והכוונה בזה. שעד שלא בא א"א היה העולם מתנהג בכח הטבע שהטביע הקב"ה. ולא יצא דבר בהשגחה פרטית למעלה מן הטבע ע"פ איזה שכר ועונש אם לא במקרה כמו בדור המבול והפלגה אבל מעשה סתם בני האדם היה מתנהג בעולם כמנהגו עד שבא א"א והתחיל הקב"ה עמו לשדד תהלוכות הטבע לפניו ע"פ שכר ועונש הכל בהשגחה פרטית לפי מעשה ב"א. ולזה כוונו בע"ז ד"ט שני אלפים תהו שני אלפים תורה. היינו דשני אלפים הראשונים התנהג הטבע בלי השגחה על כל פרטי מעשה כמו שאין האב משגיח כ"כ על הבן בשעה שהוא ילד לפרנסו ולכלכלו לפי מעשיו באשר עדין דעותיו תהו המה עד שמתחיל לעסוק בתורה אז מדקדק עמו. כך הי' הנהגת העולם לפני מ"ת תהו עד שאיחה א"א כל באי עולם באשר מאז עיני ה' היו משוטטים בארץ לכלכל את העולם לפי הפעולה וא"כ גם מלאכי מעלה הגיעו כ"פ לשדד הטבע לפני א"א. וגם כל דרי מטה נתקשרו עי"ז וכדאי' ביבמות דס"ג ונברכו בך וגו' אפי' כל משפחות הדרים באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל. כל גוי הארץ אפי' ספינות כו'. ובב"ר פל"ט אפי' ספינות שהי' מפרשות בים הגדול היו נצולות בזכות אברהם. ונמצא א"א מאחה כל באי עולם. וב"ק א' כזה שהוא מאחה את הקרע. ור"ל כדאי' בב"ר פי"ט עיקר שכינה היתה בתחתונים כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה כו' עד שבא א"א והחל להורידה ע"ש באורך. נמצא תכלית שלימות הבריאה הי' שיהא השגחתו ית' בעולם התחתון אלא שנקרע זה השלימות וא"א איחה זה הקרע. וזהו דאי' שם פ' מ"ב ויבואו אל עין משפט עין שעשתה מדה"ד בעולם בקשו לסמותה. פי' שתכלית מלחמתם הי' כדי לתפוס את לוט ואחריו את א"א משום שהוא גרם שיתנהגו אוה"ע עפ"י שכר ועונש על המעשים. וא"כ יהיו נענשים במדה"ד. מש"ה בקשו לסמותה וכ"ז ראה עינו של שם הצדיק אשר הוא היה כהן לאל עליון ולבו ראה הרבה חכמה ודעת. אלא שלא זכה שיהא הוא המוריד שפע זו לארץ. וכשהגיע לא"א ברכו ע"ז ואמר ברוך אברם לאל עליון שהוא קונה שמים וארץ. פי' שע"י מעשיו נקרא הקב"ה קונה שו"א. ואיתא בב"ר פ' מ"ג ממי קנאן ר"א ור' יצחק. ר"א א' כאינש דאמר פלן עינוהי יאי שערי' יאי רי"א הי' מקבל עו"ש כו' א"ל הקב"ה אני לא הי' שמי ניכר לבריותי והכרת אתה לבריותי מעלה אני עליך כאלו אתה שותף עמי בברייתו פ"ע. והוא פלא. וכבר נתקשה בזה המדרש רבינו הרשב"א בתשובה. אבל הענין דעין הוא כנוי על השגחה וכדכתיב והי' עיני ולבי שם כל הימים. הכוונה השגחתי ורצוני וע' תרגום יונתן שכוון לזה. ושערות כנוי על השתלשלות המעשה הצומחות מתחלת המחשבה כמו שערות הצומחות מראש המחשב ומשתלשלות. ובחיבורי רנה ש"ת פירשתי בארוכה עה"פ שראשי נמלא טל וקוצתי רסיסי לילה. וידוע דשמים מקום השגחתו ית' וארץ הוא תכלת הפעולה וזהו פי' הכתוב השמים כסאי והארץ הדם רגלי. פי' בשמים הנני יושב ומשגיח כמלך יושב על כסאו ומשגיח. והארץ הוא סוף מעשה ותכליתה והסוף נקרא רגל כמו רגלי ההר וכן הרבה. וע"ז אמר ר' אבא פי' קונה שמים וארץ דא"א זכה שהקב"ה יהי מתקן ההשגחה בשמים והיא מחשבה העליונה ואחריו הפעולה בארץ. וע"ז המליצו יפה כאינש דא' פלן עינוהי יאי ושערי יאי. הן המה המחשבה והפעולה וזהו שמים וארץ. נמצא לפי זה פי' קונה שמים וארץ היינו שהקב"ה הוא מתקן ומנהיגם כמו שאנו אומרים בתפלה וקונה הכל. ור' יצחק מפרש דפי' קונה שו"א קאי על א"א שעל פי שהקרא את שמו ית' והגיע לתכלית הכוונ' שימלא שמו וכבודו בארץ. ע"כ קנה בזה מהקב"ה שו"א ונעשה שותף עמו במע"ב [ומחלקותן של ר"א ור"י אינו אלא בדבריו של שם. אבל על מאמר א"א הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שו"א לכ"ע הפי' כר' אבא. וכיב"ז אי' באגדה דסוטה די"ג על פי' בפרך יע"ש] ורבינו אזיל בשיטת ר"א ומש"ה פי' דא"א אחר שנתברר ע"ז השם והכוונה ולמדו משם הצדיק החזיק גם הוא בזה השם והראי' ע"ז שא"א למדו ממלכי צדק. מדהפסיק הכתוב דבר מלכי צדק בין יציאת מלך סדום לקראת א"א ובין דברו עמו. ללמדנו שע"י ברכת שם השיב א"א זה הלשון. וע"ז הראיון הנשגב הוסיף א"א ואמר אם מחוט ועד שרוך נעל. והכוונה משום דפעולת א"א להצלת מלך סדום הי' בשני דברים היינו ע"י מעשיו הטובים עד כה עד שזכה להיות מאחה את העולם שישגיחו עליו מאד. וע"י הילוכו בזה הענין בפרט לרדוף אחר המלכים. דבל"ז לא נהרגו. ועל אלו שני דברים אמר שאינו מבקש שכר מבעל הגמול ית' לא על החוט שהנני מאחה את הקרע ואת העולם. ולא על שרוך נעל שהלכתי עתה. ורק מאהבה הנני עובד אותו ית'. והיינו כשבא ישעי' הנביא לאותו ענין בסי' מ"א ואמר ויחזק חרש את צורף מחליק פטיש את הולם פעם. ופי' ברבה שם פמ"ד דחרש זה שם וצורף זה א"א. והחזיק שם את ידי א"א ואמר לדבק טוב הוא. כלומר מה שמדבק ומאחה את העולמות הוא טוב והנאה לעולם. ולא כמחשבת ד' מלכים שרדפוהו בשביל זה ופרוד לרשעים הנאה להן. אבל לא כן דבר שם הצדיק. ואחר זה כתיב ועתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי. דבאותה מעשה הראה א"א שהוא עובד מאהבה ולא לבקשת גמול מהקב"ה על החוט ועל השרוך נעל. וכן לא אקח מכל אשר לך. ממלך סדום ממה שהוא יכול ליתן. ומעתה מובן חין ערך שפתי א"א בזה הלשון וגם קיבל שכרו כאשר יבואר לפנינו ומבוא' כי כ"ז זכינו מברכ' שברכן שם:

כה

(כה) חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית שנועלת כו'. כצ"ל כהגהת הגאון רי"ב ז"ל שהרי בכל הענין מדבר בציצית ולא בתפילין איברא אינו מובן הרי לשון נועלת משמע שדורש לשון שרוך נעל ובחולין דפ"ט נדרש מזה רצועות של תפלין. ונהי די"ל דרבינו מצא זה הדרוש או המציא מעצמו דרוש אחר. אבל עדיין לא ביאר לפי זה הדרש על מאמר מחוט ועד שרוך נעל. ומהו שני דברים אלו. ונראה לבאר. ומתחלה יש להבין הא דבגמ' הנ"ל אי' מחוט מה חוט של תכלת ובב"ר פ' מ"ג אי' א"ל הקב"ה אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית היך מה דא"א ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא משמע שגם עיקר מצות ציצית שבו נכללת גם חוט ש"ת זכו ישראל בשביל מאמר א"א. ובמאי קא מיפלגי הדרשות. ונראה עפ"י שכבר ביארנו לעיל סי' קכ"ז אות י"א מחלוקת הברייתות בספרי פ' שלח ופ' תצא. אם מצות תכלת הוא חוט א' ואינו נקרא ציצית כלל אלא הוא המכשיר ומתקן את הציצית וכדעת הרמב"ם והראב"ד. או תכלת הוא שני חוטין והוא בכלל עיקר הציצית כמו שני חוטי לבן וכדעת רש"י ותוס' ושם ביארנו בס"ד בארוכה. דזה הספק והמחלוקת הי' בסוגית התלמוד. ומעתה מובן דסתמא דש"ס בגמ' חולין ס"ל שאין חוט ש"ת בכלל ציצית וממילא רק הוא נקרא חוט ונמצא הרמז על חוט לא מידרש אלא על חוט ש"ת. והמדרש ס"ל שגם חוט ש"ת בכלל ציצי' וממילא כשם שהוא נקר' חוט כן חוטי הלבן. והכל נרמזו בדרשה זו. וכבר ביארנו שם דעת רבינו כהרמב"ם והראב"ד מש"ה דורש מחוט חוט ש"ת. והוסיף לדרוש עד שרוך נעל על חוטי לבן והא שלא הביא רבינו דרשה דמחוט דקאי על חוט ש"ת הוא משום שבימיו כבר לא הי' תכלת מצוי וכמש"כ שם אות ו'. אבל כוונת הדרוש כך הוא שזכה בזה שיהא חוט ש"ת הדומה לכסא הכבוד מקור ההשגחה העליונה כמש"כ בפי' השמים כסאי מקיף לגוף מצות ציצית שהמה רמז וזכרון לתרי"ג מצות שעליהם תלוי פעולתו ית' בעולם. והרמז בשרוך נעל במצות ציצית הוא בלשון שנועלת לפני כל המצות. והענין עפ"י דתניא בספרי פ' שלח ר' ישמעאל אמר ל"נ ולא תתורו וגו' לפי שאמר שלמה והלך בדרכי לבך בדרך ישר או בכל דרך שתרצה ת"ל ולא תתורו. והוא תמוה מה זו שאלה למה נאמר. ומה זו תשובה כדי שלא נטעה לפרש מאמר שלמה והלך בדרכי לבך לילך אחר שרירות הלב אתמהה. אלא ה"פ ל"נ ולא תתורו. ולא תלכו מיבעי ליה. ויישב משום דאמר שלמה והלך בדרכי לבך והיינו כענין דאית' במס' שבת פ' כ"ב אבוך במאי זהיר טפי א"ל במצות ציצית ואידך במצות תפילין וכדומה. דא"א לאדם שיהא נזהר ועסוק בכל חלקי התורה והמצוה בזהירות יתירה. וכל אדם מהראוי ליקח מצוה אחת שיהא נזהר בה ביותר כמש"כ שאילתא י"ט אות ד' ע"ש. וע"ע שאי' קס"ו אות ט"ו. וע"ז אמר שלמה שאם בא לשאול באתה ענין יהא נזהר הרבה. התשובה לזה ילך בדרך שלבו מושכתו שזה אות דבר מזליה דהאי מצוה הוא. וע"ז הכוונה אמר או בכל דרך שתרצה. כלומר במצוה שאינה בכלל תרי"ג מצות והוא ממציא להזהר בה לש"ש. ע"ז הזהירה תורה ולא תתורו. דמשמעו דרך חדשה שאינה כבושה לרבי' כמו מתור הארץ שהולכי' בדרכים עקלקלות חרש שלא ירגישו. וגם ע"ז הזהיר הכתוב בפ' ציצית שלא יהא תורת כל אחד ואחד בידו בדרך יראת ה' אחרי לבבו כי אם באיזה מצוה הכלולה במצות ציצית שהן המה תרי"ג מצות ויותר מזה אין מעשה וחשבון לטובה לפניו ית'. וע"ז הענין בא לרמז בשרוך נעל שזכה למ"צ שנועלת לפני כל המצות שאין זכות בשום מצוה כי אם בדבר הנכלל במ"צ ולא עוד. ועל אלה לבד תלוי ההשגח' והפעולה העליונה ית' הנכלל ונרמז בחוט של תכלת המקיף את חוטי הלבן כאמור.

כו

(כו) וכן הילכתא. ובמנחות דל"ד א' אמר ר"פ האי אנדרינא דאית ליה ד' באבי חייב בד' מזוזות פשיטא ל"צ אע"ג דרגיל בחד. ולכאורה סותר מימרא דרב. ויישב רש"י בלשון א' דיש נ"מ בין שער א' שאינו רגיל ובטל לגבי הרגיל בין הרבה שערים דלא רגילי דלא בטילי לחד הרגיל. ולמש"כ רבינו לפטור שאינו רגיל מהקישא דקרא שעריך דומיא דביתך לא שייך לחלק בהכי. דהא שעריך טובא משמע לבד מביתך. וכולהו איתקשו לביתך דדוקא רגילי חייבים במזוזה. והרמב"ם פ"ו לא ביאר כ"כ ודעת מרן הש"מ וב"י סי' רפ"ו לחלק בין פתח שבין בית לבהכ"נ ובהמ"ד והוא אינו רגיל לפתח בעלמא שאינו רגיל בה. וגם זה הישוב נסתר מדברי רבינו שמביא ראיה ממימרא דרב להא דעיילין תורי וקנייני. אלא עיקר דעת רבינו כמש"כ רש"י בשם תשובת הגאונים לחלק בין נעשו מתחילה לשם תשמיש הרגיל אלא שנתמעט אח"כ התשמיש ונעשה אינו רגיל ודאי מכ"מ חייב במזוזה שהרי כבר נתחייב ולא מיפטר אלא א"כ פרץ פצימיו לגמרי ובטלה. אבל בלא נעשה מתחילה להיות רגיל פטור ממזוזה. והכי דעת הטור ושו"ע. ומעין סברא זו הנני מבאר הא דאי' ביומא ד' י"א ב' בית האשה ובית השותפין חייב במזוזה פשיטא מ"ד ביתך ולא ביתה ולא בתיהם קמ"ל ואימא ה"נ כו' אלא ביתך ל"ל כדרבא דאמר רבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעי' דימינא עקר ברישא. והקשו הראשונים לימא ביתך למעוטי בית חבירו דפטור מן המזוזה למה שכתבו התוס' מנחות דף מ"ד ד"ה טלית דאפי' לאחר שלשים יום פטור מה"מ מה"ת. וכהא דאית' בחולין דקל"ו כסותך למ"ל למעוטי טלית שאולה. והתוס' שם כתבו דתרי ביתך כתיבי כו'. וזה דוחק דאמאי נקיט הש"ס דוקא דרשה זו. ונראה דא"א למעט בית חבירו אלא א"כ נימא מזוזה חובת הדר הוא. ומשו"ה לא נתחייב עדיין הבית במזוזה עד שדר בו בעה"ב. וכשהשאילו בפטור שלה עומדת. משא"כ אי נימא דחייבת מיד במזוזה א"א לפטור השואל שהרי כבר נתחייב הבית במזוזה וכמש"כ שא"א לפטור מה שכבר נתחייב אלא א"כ בטלה מפתח כלל. והנה עיקר הדין דמזוזה חובת הדר הוא נ"ל מדכתיב ביתך דרך ביאתך כפרש"י ב"מ דק"א ב'. וא"כ א"א להביא דרש השני ביתך שלך ולא של חבירו אם לא שמביא תחלה הדרש דרך ביאתך. משום הכי הביא זה הדרש לבדו:

דאלו בי תלתא וכו'. שאיל' זו איננה בכת"י ולא בפי' כת"י. אלא כאן כתוב הא דאיתא לפנינו בדפוס בה יתרו סי' נ"א דאלו בי תלתא דקבע סעודתייהו כו' וכל הענין עד סוף. ואנחנו הננו לפרש לשון רבינו כאשר הוא לפנינו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף