העמק שאלה/קא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) למירחמיה לקוב"ה ככל לבהון כו' ותניא רא"א כו'. הנה משמעו של ואהבת את ה' אלהיך. שני ענינים. חדא אהבת ה' ודביקות במחשבתו כמש"כ הרמב"ם בה' יסודי התורה פ"ב ה"א האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו' שנא' ואהבת את ה'. והיאך הוא הדרך לאהבתו כו' ע"ש באורך וע"ז אי' בירו' ברכות כ' הרואה שאמר ר"ע בפי' דהאי קרא רחמתיך בכל לבי רחמתיך בכל נפשי. והיא מלשון התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. שפי' דביקות הרעיון באהבתו. ובזה מיירי רבינו בשאילתא זו. ועוד למדנו מזה הפסוק מסירת נפש כשכופין לעבוד עבודת כוכבים וכמש"כ הרמב"ם שם פ"ה ה"ז ומנין שאפי' במקום סכנה אין עוברין על אחת משלשה עבירות הללו שנא' ואהבת את ה' אלקיך בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך. ומעתה יש להבין ממש"כ רבינו הא דר"א אם נאמר בכל לבבך כו' וכל הענין כאן. ש"מ שמפרש הא דר"א לענין דביקות ולא למס"נ. והכי נראה דעת הרמב"ם כנ"ל שהביא דין דמס"נ מדרשה דר"ע בה הרואה דתניא רע"א בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך. וכ"כ הגר"א בס' שנות אליהו. דר"א לא מיירי במס"נ כלל. ור"ע חולק בזה על ר"א. ומפרש במס"נ. והא דאי' בפסחי' ד' כ"ה דאסור להתרפאות מעצי אשירה והביא הא דר"א. הגיה וצ"ל וכו'. וכוון הש"ס לדר"ע ולפי זה יש להגיה בסנהדרין ד' ע"ד דקאמר אינהו דאמרי כר"א. דצ"ל כר"ע. אבל קשה טובא שהרי רבינו כתב בפ' וארא בסי' מ"ב לענין מס"נ בזה"ל אינהו דאמרי כר"א דתני' רא"א כו'. והיאך אפשר להגיה כ"כ. ובלא זה ג"כ קשה אי איתא דמדרשא דר"ע למדנו מס"נ. למה להש"ס להביא ברייתא כלל. הא מתני' היא בפ' הרואה ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך. לכן נראה לדעת רבינו דבר"א גופא תרווייהו משמע אהבת החשק ודביקות כאהבת האדם את נפשו ואת ממונו. וגם מסירת נפש בנפשו ובממונו. ור"א לא הוסיף בפי' הפסוק אלא שהייתי מפרש בכל נפשך. בכל רצונך כמו נפש כי תחטא וכן הרבה. בא ר"א ופירש נפשך נפש החיונית ממש. וממילא יתפרש על שני אופנים אלו. ור"ע אמר אפילו הוא נוטל א"נ פירושו הוא הקב"ה. והכוונה אפי' בשעה שהקב"ה נוטל את הנפש מצוה לייחדו. וע"ז מביא בברכות דף ס"א ב' עובדא דר"ע שבשעה שהיו סורקין את בשרו והגיע למות קרא ק"ש וא"ל תלמידיו רבינו עד כאן והשיב להם בכל יום הייתי מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו'. ולא שהיה ר"ע מקוה למיתה רעה זו חלילה. ופורענתא לאינשי לא מקדמי. אלא שהיה מצפה כשיגיע למות בעתו. לא יתבלבל ויהי' בדעת צלול' לקיים מצות יחוד ולקרות שמע. ועתה כשהיה מרגיש בנפשו שהגיע לאותו שעה מש"ה היה מקבל עול מלכות שמים. זהו הפי' הפשוט לדעת רבינו שלא הביא דרשה דמשנתנו על שני האופני' אלא מדר"א למדנו שניהם. אבל הרמב"ם מפרה כהגר"א הא דר"א על אהבת ה' ודביקות. ודר"ע שהיא משנתנו על מצות מס"נ. ומפרש במשנה אפי' הוא נוטל את נפשך וקאי על הקב"ה שהוא ית' מוחץ והביאו לידי חולי עד שמת. אסור להתרפאות בענין הנוגע ליחודו. ומזה אנו למדים כל מסירת נפש. והכי משמע בספרי פ' ואתחנן דתניא ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך וכה"א כי עליך הורגנו כל היום וגו'. וע"כ גירסתו בגמרא בפסחים הא דאסור להתרפאות בעצי אשירה כדתנן ובכל נפשך אפי' הוא נוטל א"נ. וגריס בסנהדרין אינהו דאמרי כר"ע:

ב

(ב) ומתבעי לי' למהוי אימתיה דקוב"ה עליה דאינש תדירא שנאמר את ה' אלהיך תירא. הסביר לנו רבינו פירוש הכתוב הזה שמשמעותו קשה. דאם נפרש שנירא מלעבור איזה אזהרה וכ"פ הא"ע. וא"כ אינו עשה מיוחדת. אלא כללית על כל האזהרות. אבל אין לזה מקום. דהוא מובן מאליו כיון שהקב"ה הזהיר יש להזהר. ובלא מורא אין אזהרה. ומי שלא יחוש להאזהרה לא יחוש לאזהרת מורא זו. ובמדרש רבה פ' מטות אי' שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף דכתיב בהו יראי אלהים. הכוונה דודאי כל אדם מישראל יש בו איזה יראת ה' המונעו מאון. אבל מכ"מ אין כל העתים שוות לטובה. ויש מתפתה ביינו או בעשרו. ויש להיפך. ולא נוכל לקרוא איש כזה ירא אלהים בתדירות. ע"ז בא הכתוב שתהא תוכל להקרא ירא אלהים. וגם לזה הפי' לא בא הכתוב להזהיר שלא יהא שנוי עתות ב"א שולט על דרכי עבודת ה' המוזהרים בתורה. דזה פשוט דאזהרת התורה ודבר אלהינו יקום לעולם. אלא כל המקרא תנאי הוא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק או אז ובשמו תשבע. ומפרש המדרש ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. פירוש לא שתפרש ואותו תעבוד ולא עבודת כוכבים. אלא משום שכל אדם אע"ג שהוא עובד ה'. מכ"מ עובד גם את עצמו ואת אשתו ובניו. ומפנה עצמו להויות העולם. ע"ז בא הכתוב ואותו תעבוד רק אותו ית"ש ולא זולת וכענין שנאמר בשמואל הנביא ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורא לא יעלה על ראשו. פירושו שיהא מופנה בכל ימי חייו לעבודת ה' בלי שום עול בו"ד. ופשוט שלא בא זה הכתוב להטיל חובה על כל ישראל שיהיו באותו מדרגה. אלא הוא תנאי על ובשמו תשבע. והכי מסיים ברבה שם עוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק בשכינה כו' אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה ועושה פרגמטיא ומהנהו מנכסיו זהו שנאמר עליו ובו תדבק אם יש בך כל המדות הללו אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. נמצא כל זה הפסוק הוא תנאי אם באמת תוכל להקרא ירא אלהים בתמידות וגם תגיע למדרגת ואותו תעבוד. וגם למדרגת ובו תדבק אזי כבוד ה' הוא אשר בשמו תשבע. ואם לאו אסור לשבע אפי' ע"ד אמת בחנם כי אין זה כבודו ית"ש. וסמך ברבה שם עוד על הכתוב בירמיה ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה ופירושו אימתי תוכל לשבע חי ה' דוקא בשלשה מדות הללו. היינו באמת. פי' שיראת ה' לא תנוד בשום עת וזהו אמת. וכמאמרם ז"ל קושטא קאי. במשפט. היינו שהוא גומל נפשו מכל טובת העוה"ז ורק בחיות ההכרחי לעבודת ה' אשר בזה מחויב ע"פ דין לשמור את נפשו. היינו במשפט. ובצדקה. היינו ובו תדבק שמהנה לת"ח באשר יוכל ואין לך צדקה גבוה מזה. או אז ונשבעת חי ה'. כ"ז כוונת המדרש. ולפי זה הפי' הוא ע"ד פי' הא"ע שירא מלעשות איזה עבירה. אבל לא לזה בא הכתוב כי אם תנאי אם תהיו כך בתמידות:

אבל תלמודא דילן בסנהדרין דף נ"ו ובריש מס' תמורה מפרש זה הכתוב למ"ע לענין אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה. ובזה האופן פירש רבינו משמעות המקרא שיהא אימתיה דקוב"ה כו'. אפי' לא הגיע לידו לעבור אזהרה ח"ו. אלא בכל עת יהא מוטל עליך אימת הקב"ה שלא תגיע לידי עון. וכענין שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד. וכן פי' הרמב"ם מ"ע זו כמש"כ בסה"מ מ"ד להאמין יראתו ולהפחד ממנו כו'. אבל נירא ביראת ענשו בכל עת. ובהלכות יסודי התורה פ"ב פי' יראת הרוממות כמבואר שם ודברי רבינו אפשר לפרשם בשני אופנים אלו. וזהו משמעות הכתוב. ובזה נכלל גם כן אזהרה למוציא ש"ש לבטלה. שהוא ענף מיראת שמו ית':

ג

(ג) חביב עליך ככבוד חברך. במשנה אי' כשלך. ובאדר"נ פ' כ"ז משמע כגירסת רבינו. מדתניא מנין שיהא כבוד תלמידו חביב עליו ככבוד חבירו ילמדו כל אדם ממשה רבינו שאמר ליהושע בחר לנו אנשים בחר לי לא נאמר אלא בחר לנו מלמד שעשאוהו כמותו. ופי' שיהא מדמהו כאילו הוא חבירו ולא יבוש להשוותו לו. אבל לגירסת כשלך ביאורו שיחוש על כבוד תלמידו כמו שחש על כבוד עצמו. וזה א"א ללמוד ממשה רבינו וכבר הובא שני גירסאות אלו במדרש שמואל ובתוי"ט ע"ש. ובכת"י איתא חביב עליך כשלך וככבוד חבירך:

ד

(ד) למיקם מקמי דבנן. בכת"י אי' מקמי רביה. משמע דוקא כשהוא רבו. וכדאי' בסמוך בד"א ברבו שאינו מובהק. אבל נוסחא דילן עיקר. וכן הוא בפי' כת"י לקום מפני ת"ח. וכדאיתא בש"ע. והא דקאמר ברבו שאינו מובהק. רבותא הוא אפי' רבו סגי בד"א:

ה

(ה) ומאן דלא קאים מוקמינן לי' בע"כ למיעבד כו'. פי' לא מיבעי למימר שהיו כופין על מ"ע זו. דזה פשיטא כמו דמצינו בחולין ד' ק"י ב' שרצה להעניש מאן דלא מוקיר אבוה. אע"ג שהאב יכול למחול מכ"מ אי לא בעי למחול ב"ד היו כופין כעל כל מצות עשה. לולי שמתן שכרה בצדה. ה"נ בכבוד הרב אי לא בעי למחול פשיטא שהיו כופין על כבודו. אבל הרב עצמו ס"ד שאין ראוי לכפות. ומוטב למחול על כבודו. קמ"ל דמוקמי ליה בע"כ כמו אביי ורבא ור"נ. והיינו משום יקרא דאורייתא. דאע"ג שיכול הרב למחול. מכ"מ זה אינו אלא לפני תלמידיו שיודעים להזהר בכבודו. ולא היו מקילים ח"ו אלמלא מחל להם מש"ה שפיר דמי. אבל לפני המון העם שאינם יודעים מכבוד הרב מאן דלא בעי לקום אינו מן הנכון למחול שיתבטל בזה כבוד התורה ומש"ה איתא בסוגיא דקדושין שם נקטינן מאן דמקיף חיי אביי מקיף ר"ז מקיף ואמאי טרחו על עצמם ילכו וימחלו על כבודם אלא ודאי כמש"כ. ולשון הרמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ה הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו או באחד מהן לכל תלמידיו או לאחד מהן הרשות בידו כו'. דייק לכל תלמידיו כמש"כ. ואע"ג דהדעת נותן לכל זה. מכ"מ רבינו למד מהני אמוראי לפי פירושו אביי יהיב ידא. כי היכי דליקמי מקמיה ולא כפירש"י שפירש דאביי ורבא ור"נ עבדי לכבוד הזקנים. והביא אית דמפרשי אביי יהיב ידא לסבי מכבד עצמו בזקנים ופושט להם ידו שישען הוא עליהם כו'. וליתא דכל היכא דגרסינן יהיב ידא להשען אחרים עליו קאמר ולא להשען הוא על אחרים כדאיתא בפ"ק דיומא כו' עכ"ל רש"י. אבל לפי מה שהסביר רבינו ניחא שאביי יהיב ידא לסייע להו שישענו עליו אבל לא בשביל כבודם אלא כדי שיקומו לפניו. והיינו שמחל על טרחתו כדי למהוי יקרא דאורייתא שידעו המון החיוב. והא דרב נחמן משמע כפירוש רבינו דהתנצל לפניהם על שחש על כבודו כל כך. ולפירש"י אינו מדוקדק כ"כ. דאפילו זולת כבוד התורה לא הוי ליה לזלזל כבוד הנשיא שהיה חתנו ולשרת להני סבי. אבל לפירוש רבינו הוא כמשמעו ששלח גווזאי להקים אותם לכבודו והתנצל דלא להטיל אימה יתירה ח"ו עליהם בשביל הנשיאות. דבלא מעלת התורה כמה נחמן איכא בשוקא. כלומר בשביל הנשיאות הרי הוא שוה לכל נחמן דבשוק. אלא כבוד התורה הוא דורש:

ו

(ו) שאינו עומד בפני רבו. בכת"י איתא שחרית וערבית. והוא ע"פ דאי' שם בקדושין אמר ר' אייבו אמר ר"י אין תלמיד חכם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית כו'. והרי"ף השמיט מימרא זו וכתב הרא"ש ע"ז משום דמימרא דר' אלעזר כל ת"ח שאינו עומד בפני רבו חולק ע"ז. והרמב"ם וטור פסקו כר' ינאי. וס"ל דלא פליגי. ודעת רבינו תליא בשני הנוסחאות:

ז

(ז) ואינו מאריך ימים. בגמ' אי' ותלמודו משתכח. וכ"ה בכת"י ובמדרש בהעלותך איתא עוד ולסוף הוא בא לידי עניות. והכל נדרש מקרא וטוב לא יהיה:

ח

(ח) או דילמא כיון דהוא קא מסגיא לבהמה כמאן דלא נייח דמי. משמע דרק משום דסתם רוכב הוא המנהיג את הבהמה ומוליכה מש"ה אינו כיושב במנוחה. אבל אם אחר מנהיג הבהמה ודאי הרוכב כיושב דמי. אבל בכת"י איתא או דילמא כיון דקא מסגי' ליה בהמה כמאן דלא נייחא עלויהו דמי. והפי' כיון דהבהמה מוליכתו כאינו נוח עליה דמי. וא"כ אין נ"מ אם אחר מנהיג הבהמה. ונוסחא זו עיקר. שהרי בפשיטות הכי הוא. שהאדם נושא את האבן ואין האבן עוזר לזה. ומכ"מ אינה כעומדת:

אי נמי צריך למימר רבה דמחיל על יקריה לגבי תלמידיה הוי מחילה או לא. אבא לא קא מיבעי לן דכי מחיל איקריה לגבי בריה הויא מחילה. דהא יקרא דנפשיה הוא. אלא כי קא מיבעי לן רבה משום יקרא דאורייתא הוא. ויקרא דאורייתא כיקרא דנפשיה דמי. דהא הוא דקא טרח וגמר כו' כ"ה בכת"י:

ט

(ט) התם הקב"ה קא מחיל על. יקרא דנפשיה. ובכת"י אי' יקרא דיליה. ובגמ' אי' התם עלמא דיליה היא ותורה דיליה הוא מחיל ליה ליקרא. ואינו מובן בפשטות. מאי שיאטי' דתורה לכאן. ויש לפרש נוסחת הגמרא דבא ליישב אגב מה שקשה על מסקנא דשמעתין המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. וקשה מהא דקוב"ה מחיל ליקריה. ועל זה משני דתורה דיליה היא. ורשאי לעשות לפי הענין להיפך ממה שכתוב בה. אבל מלך ישראל אין רשאי לצאת מגדר שגדרה התורה דהרמנא דרחמנא הוא. [ויש לפקפק ע"ז מהא דאיתא במדרש שהקב"ה משמר את המצות שנאמר חקיו ומשפטיו לישראל. אבל זה צריך באור בדרוש ואכ"מ]. אבל גירסת רבינו פשוטה ומיושרת:

וקמו מקמיה יהב להו לרב מארי ולרב פנחס בריה דר"ח ולא קמו מיקמיה איקפד ואמר הני רבנן כו' כצ"ל וכ"ה בגמ' ובה"ג ובכת"י:

י

(י) יהב ליה כסא לר"י ברי' דרכ משרשי'. בגמרא אי' בריה דרב יהודה. וטעות הדפוס הוא. דר"י ברי' דר"י קשיש טובא מרב פפא. דביום שמת ר"י נולד רבא. ור"פ לא היה אב"ד עד שמת רבא. ובפסחים ד' ק"ד ב' איתא דשדר ליה לאביי. אלמא אביי זוטר מיני' ואביי רבי' דרב פפא. אלא גי' רבינו עיקר. ורב יצחק ברי' דרב משרשי' זוטר מר"פ ואיקלע לבי רב אשי כדאי' בחולין ד' ק"ד ב' והנה ראיתי שהגאון בסה"ד אות פ' ערער הרבה על גי' הש"ס. אבל לא ראה גי' רבינו ולא ידע ליישב עה"נ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף