העמק שאלה/צח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה צח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ולוקטא דנתר כו'. מדסתים רבינו ולא פי' דדוקא בא"י. מבואר דדינים אלו נוהגים אפי' בחו"ל והא דפיאה נוהג בחו"ל מפורש בהא דרב ושמואל דא"ת פיאה בששים ומקשה הש"ס מתניתין היא אין פוחתין לפיאה מששים. ומשני הא בא"י הא בח"ל ומש"ה הביא רבינו הא דרב ושמואל משום דמיירי בחו"ל. גם בלקט מפורש בהא דלוי זרע בכישור לא הוי עניים למשקל לקט כו' ובבבל הוי. והרמב"ם בה' מת"ע פ"א כתב וכבר נתפרש בגמרא שהפיאה נוהגת בחו"ל ויראה לי שה"ה לשאר מת"ע אלו שכולן נוהגות בחו"ל מדבריהם עכ"ל. וצ"ל דגריס כבה"ג ה' פיאה בהא דלוי לא הוי עני למיתב ליה פיאה ואשמעינן הרמב"ם דה"נ לקט שכחה וכמ"ש רבינו. ובאמת לגיר' דילן בגמרא דלוי לא היה עניים למשקל לקט לחוד צריך ישוב אמאי נקיט הש"ס לקט. וי"ל משום דפיאה צריך הפרשה כדאיתא בנדרים ד' ו' ולומר ה"ז פיאה פשיטא דל"צ אם אין עניים כיון דלא טבלי ואין בהם גזל עניים ולא נצרכא אלא לקט דמופרש ועומד כדאיתא בתמורה ד' כ"ה א' דקדושתו בידי שמים. ועי' להלן אות ה':

ב

(ב) כיון דחזי לבשולינן ומינטרי פי' לייבשן ולגמור מעשיהן. ובזה מינטרי לקיום. ובכת"י איתא ליבושינהו ולבשלינהו ומינטרי. וכ"כ הרמב"ם פ"ב ה"ב השומי' והבצלים חייבים בפיאה שהרי מייבשין אותן כו'. ובנדה ד' נ' איתא אם היו בהן שומין ובצלים חייבין דתנן מלבנות הבצלים שבין הירק כו'. ופרש"י שומין ובצלים מכניסן לקיום כו' ומשמע דחזו לקיום כמו שהוא. וקשה אם כן מאי קמ"ל בהני משאר מיני לפתות ועי' רש"י פסחים ד' נ"ו ב' דלפתות פשיטא דחייבים שמכניסן לקיום. עוד הקשה הר"ש פיאה פ"ג מ"ה למה לא הביא הש"ס בנדה שם משנה הקודמת המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן ותירץ או דקמ"ל דאפי' הירק שבנתים חייב. או דקמ"ל שאינם בטלים ברוב הירק. אבל רבינו יישב הכל עה"נ דהא דנקיט הגמרא משום דקמ"ל אפי' צריכים לייבשן כדי שיהיו ראוים לקיום ובשעת קצירה עדיין אינן ראוים לקיום מכ"מ חייב. ומסיק עוד רבינו אע"ג דבשעתי' קא אכיל להו כו'. וזהו ישוב על ק' הר"ש דהזורע שדה בצלים עיקר זריעתו לייבשן ולהכניסן לקיום ופשיטא דחייב בפיאה. אבל הזורע בצלים בין הירק דרך לאוכלן בעוד שהן לחים ואינם ראוים לקיום. מכ"מ כיון דאי בעי הוי מכניסו לקיום חייב בלשו"פ:

ג

(ג) ולית להו לבעה"ב. טה"נ בגוויהו למיתן לעניא דניחא לי' מ"ט תעזוב כתיב בהו. בסתם לשו"פ שניתן במחובר משנה מפורשת היא בפיאה פ"ה מ"ו מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן ה"ז גוזל את העניים. ותנן רפ"ד אפי' תשעה ותשעים אומרים לחלק וא' אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה. ותניא בת"כ והביאו הר"ש תעזוב הנח לפניהם והם יבוזו. ונראה דרבינו מיירי בכל לשו"פ אפי' הגיעו ליד בעה"ב כמו בדלית ובדקל [או שתלשה באיסור] אז הדין שיחלק כדתנן שם. מכ"מ אסור ליתן לעני קרובו וכדאי' בירו' והביאו הר"ש בעה"ב מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו. והיינו משום שאין לבעה"ב טה"נ בגווייהו. ואע"ג שהביא הר"ש בשם הת"כ דבדלית ובדקל כתיב איתם למעט מתעזוב. וא"כ מנ"ל שאין בהם טה"נ לבעלים. הא ל"ק דפשיטא דעזיבה כתיב בכל לשו"פ. ולא בא למעט מאותם אלא שלא יבוזו. ולכאורה ק' על מש"כ התו' חולין ד' קל"א ד"ה יש בהם. וכן הר"ן שם דא' פי' דברים שאין בהם טה"נ לבעלים ובא עני ושאלו ממנו אם רצה לא יתן לו והוכיחו מדקרי לי' הש"ס ממון שאין לו תובעין. הרי דאם הגיע לידו א"צ ליתן אלא למי שירצה. והרי בירו' הנ"ל מבואר להיפך. אבל לק"מ דודאי התוס' מודו שאסור לקבל מזה טה"נ למיודעו או לקרובו. אלא שאין מחויב ליתן לעני התובעו אלא יתן לעני אחר שלא בטה"נ. ועדיין ק' על התוס' ור"ן מהא דתנן פיאה פ"ד מ"ט מי שלקט אה"פ כו' וחכ"א יתננה לעני שנמצא ראשון. ואין לחלק ולומר דהתו' מיירי בבעה"ב עצמו. ומשנה דמי שלקט את הפיאה וכו' מיירי באחר וכפרש"י בב"מ דף י' שהרי עיקר הוכחת התו' שאין מחויב ליתן לעני ראשון הוא מדקאמר' הגמ' על הא דבעה"ב שהיה עובר ממקום למקום וצריך לטול לשו"פ נוטל וכשיחזור לביתו ישלם. שהוא ממון שאין לו תובעין. והתם מיירי בעשיר שאינו בעל השדה שהרי מיירי בעובר ממקום למקום. ותו מדתנן בסיפא וחכ"א ע:י היה באותו שעה. ואי בבעל השדה ממש לא מהני מה שהוא עני. אלא בעשיר שאינו בעל השדה מיירי ומכ"מ הוי ממון שאין לו תובעין. אלמא שא"צ ליתן לעני התובעו לפי הוכחת התו'. וא"כ הדר קשה מדתנן יתננה לעני שנמצא ראשון. וצ"ל דהא דתנן לעני שנמצא ראשון אינו חובה ממש אלא משום איבה אחרי שאין רשות להיות בו טה"נ. וכיב"ז כתבו התוס' יומא ד' כ"ה ב' ד"ה ת"ש. לענין הא דתניא דכהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. שזה אינו חובה אלא שלא יקפידו עליו אבל אם ירצה לומר לאחר רשאי. וה"ה בלשו"פ שבידו רשאי ליתן לכל מי שרוצ' רק שלא יהי' בהם טה"נ לבעלי':

ד

(ד) ותיפוק לי דהוי ליה יאוש כו'. לכאורה קשה לרבא דאית ליה בב"מ ד' כ"ב דהוי יאוש. ולא מהסוגי' עצמה קשה לי דודאי י"ל דאזדא אליבא דאביי דהלכה כמותו בהא. אלא מהא דגריס רבינו בסמוך א"ל תנינא לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכיון דבריי' היא א"כ ק' לרבא תיפוק לן משום יאוש. אבל לא קשה מידי דלוי זרע בכישור הוא סמוך לישוב. ואילו ידעי עניים שיש שם לקט שכחה ופאה הוו אתיין. אלא שאין בעל השדה מחויב לילך ולהגיד להם. ובכה"ג גם רבא מודה דלא הוי יאוש. דאילו הוי ידעי הוי כמו יכול להציל. ובהאי גוונא מיירי הברייתא אליבא דרבא. ורבינו שקיל וטרי היכא דזרע במדבר דאפי' ידעי עניים לא הוו אתו. ועד דאתו אתי ציפרי ואכלי להו. ובהא ודאי לרבא מותר בלא דרשה דקרא. ולא צריכא אלא לאביי שהלכה כמותו בהא:

ה

(ה) א"ל שאני הני דנתינה כתיב בהו. בגמרא איתא השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה כתיב בה. ורבינו נראה דלא גריס לה ובאמת יש להבין גי' דילן. דלכאורה קשה מאי משני מעיקרא שאני תרומה דטבילא ולא סגיא דלא מפריש לה. ולפיכך נמי שוכר עליהן ומביאן. והרי לקט מופרש ועומד מאיליו ואין צריך לקרא עליו שם כמש"כ לעיל אות א'. ולא דמי לפיאה דאיתא בנדרים דף ו' דצריך להפריש ולומר ה"ז פיאה. והיינו משום דפיאה אין לו מקום מסויים אם בתחלת השדה או באמצעה או בסופה. משא"כ לקט הוא מסויים מאליה. ומכ"מ קאמר דגם לקט א"צ ליתן לעניים. א"כ מאי מהני הישוב בתרומה דבע"כ מפריש לה. מכ"מ אמאי חייב להביא. וע"כ צ"ל דהא פשיטא דלא דמי תרומה דאסור לזרים ללקט דמותר לזרים. דהא בע"כ כיון דאסור לזר לאכול צריך משום השבת אבידה לשכור עליהן ולהביא לכהן. ולא הקשה אלא על עיקר הפרשה. וע"ז שפיר משני דבע"כ מפריש לה משום דטיבל' והדר מקשה ממתנות כהונה דאע"ג דמופרשין ועומדין מכ"מ הא שריין לזרים ודמיין ללקט. ומשני דנתינה כתב בהו. והשתא מאי קאמר דבתרומה נמי סגיא בהא דכתיב נתינה בהו הא לא שייך נתינה אלא בשכבר מופרש ועומד. ואנן על עיקר הפרשה מקשינן. וצ"ל דפשיטא להש"ס דמצות נתינה דכתיב כאן היינו מצות הפרשה שיפרישם ויתנם לכהן. ואפי' לא הוי טבלי היה מצוה להפרישן וליתן לכהן. ומכאן יש להביא ראיה למש"כ בביאור הספרי נשא פ"ה להכריע כשיטת הראב"ד שהביא בס' כו"פ לחלק בין דגן תירוש ויצהר לשארי מינין מה"ת. דבדגן תו"י מחויב להפריש תרומה ומעשרות. והיינו דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. אבל שאר מיני אינו מחוייב להפריש תרומה ומעשרות. אבל אי תרם תרומתו תרומה מה"ת לחייב מיתה וחומש וקובע למעשרות. והיינו דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך. פי' אם הפריש תרומה הוקבע כל תבואה למעשר. ובביאור הספרי הארכתי ומסוגין ראיה לכ"ז. דמש"ה פי' הש"ס מצות נתינה זו על הפרשה. משום דאי כבר תרם מאי אריא דגן תו"י הא כל מינים יש בהו מצות נתינה לכהן. מיהו רבינו לא גריס לה. וע' להלן שאילתא ק' אות כ' מש"כ בס"ד. וא"כ נשאר על הא דתרומה ישוב הראשון משום דטבלי. וע"כ צריך להפריש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף