העמק שאלה/צ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה צ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מנה"מ דכתיב כו'. ולא הזכיר רבינו טעמא דמשום סרך תרומה דאיתא בגמרא דחולין. היינו משום דעיקר טעמא משום קדושה ונקיות. ולא משום סרך תרומה דאי משום סרך תרומה. בחו"ל או בזה"ז בא"י שאין אוכלים תרומה מא"ל. ותו הא שהביא להלן דינא דטיבולו במשקה ע"כ לא משום סרך תרומה נגעי בה. אלא משום דמשקה הוי תחלה גזרו על חולין עצמם משום נקיות. לא מיבעי למש"כ תר"י בברכות פ"ח הטעם שגזרו על הפת משום סרך תרומה יותר מכל הפירות. משום דתרומת פת מה"ת. ושאר פירות מדרבנן וכ"כ המ"א סי' קנ"ח סק"ט. והרי א"א לומר דגזרו על טיבולו במשקה בכל הפירות משום סרך תרומה וכמש"כ שם. ודאי ניחא מה שהביא רבינו טעם נקיות. ואפי' לא נימא כטעמייהו. שהרי לשיטת הרמב"ם ודעת גאונים ראשונים תרומת פירות מה"ת וכן בארתי באריכות בבאור ספרי נשא דדעת בה"ג ורי"ף הכי וכן דעת רבינו ז"ל כהרמב"ם כמש"כ סי' ק' אות י"ג. וכן לדעת התו' דס"ל תרומת פירות דרבנן ומכ"מ מודו בזתים וענבים שאין דעתו לדרכן שהוא מה"ת כמש"כ בפ' הפועלים. וא"כ א"א כתהר"י שהרי לא גזרו אלא על פת. אלא צ"ל פירוש דסרך תרומה משום דפת מוכשר לק"ט להכי גזרו חולין משום תרומה. אבל פירות דבתרומה סתמייהו אינן מוכשרים דמצוה לשומרן מהכשר כדאיתא בסוכה ד' ל"ה של תרומה טהורה לא יטול מפני שמכשירה ע"ש. וא"כ ממ"נ פירות חולין אינן מקבלין טמאה מסתם ידים ופירות תרומה אינם מוכשרים להכי לא גזרו בהו. אבל כשהן מטובלין במשקה ומק"ט בעצמן שפיר גזרו משום תרומה. כן היה נראה פי' הטעם של סרך תרומה נכון. והא דלא גזרו על פת נילוש בששה משקין שג"כ מוכשר לק"ט. הוא משום דלא שכיחי לא גזרו. והכי צ"ל לדעת תהר"י ג"כ. אבל מכ"מ ק' הא תינח שגזרו פירות שטב"מ אטו תרומה אבל בשר וכדומה מא"ל. והרי בשר בפירי לא מיחלף ע' פרש"י חולין ד' ל"ד א'. לכן כתב רבינו עיקר הטעם משום קדושה ונקיות. הן אמת דנראה דעת בה"ג שכ' בזה"ל וכי אמרינן דפירי לא בעי נט"י הני מילי יבישי אבל פירי דטיבולייהו במשקה הוא כגון סויקא ושתיתא צריך נט"י כו' משמע דוקא פירי והיינו משום דבה"ג הקדים טעמא דנט"י משום סרך תרומה. והא דאר"א א"ר אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נט"י אין הכוונה אפי' בשר וכדומה שהרי עיקר מימרא זו נישנית על משנתינו דפ' ע"פ הביאו לפניו מטבל בחזרת כו'. ועלה קאמר דצריך נט"י. תדע דדייק ר"פ דחזרת צריך לשקועי בחרוסת מדבעי נט"י. ואי ר"א בעלמא איתמר מנליה לר"פ דטיבול חזרת בעי נט"י. אלא פשיטא דר"א על טעם של משנתינו קאי. וא"כ י"ל דוקא בפירי דאית בהו תרומה או ירקות דאית בהו תרומה מדרבנן מיהת. זהו הנראה דעת בה"ג. אבל דעת הראשונים והש"ע משמע דכ"ד שטיבולו במשקה צריך נט"י אפי' בשר ודגים. וע"כ אין הטעם משום סרך תרומה אלא משום דמקבל טומאה אסור משום נקיות וקדושה והכי דייקי לשון התו' פסחים שם לדעת הרשב"ם שכתבו עליו ונראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כו' אלמא דעת רשב"ם משום נקיות. והיינו טעמא דאסמיכו אהאי קרא וידיו לא שטף במים ולא משום סרך תרומה. ומש"ה רבינו שכ' להלן בזה"ל ודאי מדעם דטב"מ צריך נט"י כו' משמע כל מידעם אפי' בשר וכדומה ומש"ה סתם טעמא בתרא ולא הזכיר גזירה דסרך תרומה כלל:

ענין נדוי הנזכר כאן כבר ביארנו ריש סי' כ"ט דלא נשנה אלא בזמנו ובמקומו של רבינו שלא היה נגד חוקי המלכות:

ב

(ב) בכ"ד מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. פי' רש"י השתא משמע מצינו שנדו חכמים בני אדם בכ"ד מקומות לכבוד הרב למי שלא נשאו כבוד לרבם עכ"ל. וכוון רש"י במה שכתב השתא משמע משום דלהמסקנא לא מצינו במשנה כ"ד מקומות שנדו. אלא מסיק הש"ס דריב"ל מדמה מילתא למילתא. ופי' רש"י כל מקום שראה במתניתין שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה. או אחד מן החכמים שמדבר קשה נגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי עכ"ל. ואם כן צ"ל דריב"ל משכח בכ"ד מקומות במשנה מחלוקת גדולה או שדבר אחד קשות. ולפי זה הפי' אין בדברי ריב"ל משמעות דין. ומה לי אי יש כ"ד מקומות או לא וא"כ לא היה לרבינו להביא מימרא זו. ואי משום זלזול בנט"י דקאתי עלה היה להביא המשנה דעדיות. אלא נראה דרבינו לא ס"ל כרש"י בעיקר הפי'. אלא דינא הוא דקאמר ריב"ל. דיש כ"ד דברים שאם אדם עושה אותן מנדין אותו. והכי אי' באמת בירו' מ"ק פ"ג ריב"ל שלח בתר חד ב"נ תלתא זימנין ולא אתי א"ל אילולי דלא חרמית בר נש מן יומוי הוינא מחרים לההוא גברא שעל עשרים וארבעה דברים מנדין וזה א' מהן כו'. אלא דבירו' לא מסיק וכולם שנינו במשנתנו ומשמע דריב"ל ידע במנין כ"ד דברים ותו לא. והיינו שאמר וא' מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' והוא יבדל מקהל הגולה. אלמא דלא ממשנתנו קאמר לה אלא מקרא. ולפי תלמוד דילן דמסיים ריב"ל וכולם שנינו במשנתנו א"כ ה"ק דעל כ"ד דברים יש ללמוד שמנדין ממשנתנו. ומסקא הגמ' דלא שמפורש במשנה אלא דריב"ל מדמי מילתא למילתא. ולמד כמה דברים מהני תלתא דמפורש במשנה. ואולי לתלמוד דילן עובדא דריב"ל בההוא ברנש ג"כ ממשנתנו גמר לה ולא מקרא. וע' סי' ק"ל אות ה' ביארנו דלדעת בה"ג ורי"ף לא ס"ל לתלמוד דילן פירוש והוא יבדל מקהל הגולה שהוא חרם ע"ש. ולפי תלמוד דילן י"ל דיש הרבה דברים יותר מכ"ד שמנדין עליהם אלא שאין הוכחה ממשנתנו אלא לכ"ד. עוד נ"מ דלפי הירו' לא אמר ריב"ל על כבוד הרב. כיון דלא ממתני' גמר לה. אלא שהיה מקובל זה המנין. או דייק מקראי או ממתניתא וברייתא. ויש כמה דברים שאין בהם משום כבוד הרב. משא"כ לתלמוד דילן דגמר להו ממשנתנו ושלשתן בכבוד הרב הן. וא"כ הני כ"ד דברים שדימה מילתא למילתא הכל משום כבוד הרב. מיהו בבה"ג פ' כ"מ הביא מימרא זו דריב"ל כנו' תלמוד דילן ומכ"מ לא כתב על כבוד הרב. וס"ל דזלזול נט"י לא שייך לכבוד הרב כלל. אלא גזרת חכמים. וריב"ל דימה לה כמה דברים. ולא שייכן לכבוד הרב והכי נראה נוסחת הרמב"ם פ"ד מהלכות ת"ת דקחשיב כ"ד דברים שמנדין וליקט א' א' מכולי תלמודא. ומשמע דמפרש דריב"ל כוון להו מצד שהן דומין להני דמשנתינו באיזה צד וענין. ובזה נתיישב מה שהקשו על הרמב"ם ממה שמצאנו עוד הרבה בגמרא ממה שמנה שם והשתא ניחא דלא מנה שארי דברים המפוזרין בש"ס שמנדין עליהם שאין להם ענין והוכחה מהני דמפורש במשנה. ואם שהדבר רחוק מדעתנו לכוין כל הני כ"ד דברים שמנה הרמב"ם שדומין להא דמשנתנו אבל שגבה דעת הרמב"ם ז"ל מדעתנו. והכי נראה דעת רבינו ובה"ג שהביאו הא דר' יהושע בן לוי.

דאמר רב אסי ואמרי לה כו'. כ"ה בכת"י. ובה"ג איתא אמר רב אמי:

ג

(ג) המזלזל בנט"י לא אמרן אלא דזמנין משי וזמנין לא משי. וכ"ה בה"ג ה' ברכות פ"ו ולפנינו בגמר' איתא לא אמרן אלא דלא משי כלל. וכ"ה בכת"י ונוס' זו אפשר לפרש דלא משי ידו לעולם ואפשר לפרש דזמנין לא משי ידו כלל. מיהו פרש"י סוטה ד' ד' ב' ד"ה המזלזל בנט"י נעקר מה"ע. שאוכל תמיד בלי נט"י וכ"כ התו' שם. דהא דאיתא בשבת בא לידי עניות והא דסוטה דנעקר מה"ע דוקא בלא משי ידיו לעולם. ומש"ה נעקר מה"ע ע"י עניות דקשה ממיתה. אבל רבינו לפי נו' דילן ובה"ג לא ס"ל הכי. אלא כמשמעות מזלזל שאינו בא לעקר נט"י כלל אלא מזלזל ומיקל בה. אבל אלעזר בן הגר שפקפק בנט"י ורצה לעקרה לגמרי חייב נדוי שהוא נענש בנחש חוי' דרבנן דלית לה אסותא ומיתתו כעין שריפה כמבואר בסנהדרין ד' ל"ז מי שנתחייב בשריפה כו' או נחש מכישו. משא"כ המזלזל ומיקל בה מת ממש או בא לידי עניות דחשוב כמת:

ד

(ד) [* אבל משא ולא משא ל"ל בה. בגמרא מסיק בזה"ל ולאו מילתא היא דאמר ר"ח אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא אבל בה"ג שם לא גריס ולאו מילתא היא דאר"ח כו'. אלא ה"ג אבל משא ול"מ ל"ל בה. אר"ח אנא משאי כו' וזה היה ג"כ גי' רבינו ובכת"י איתא להדיא בדברי רבינו כגי' בה"ג. וע' ברמב"ם פ"ו מה' ברכות שפסק דאם ספק אם נטל ידיו ספיקו טהור. וכ' שם הכ"מ שיצא לו כן מהא דאמרי' אבל משא ולא משא ל"ל בה. והקשה ע"ז הא אמרי' דלאו מילתא היא. וע"ש בלח"מ שנתקשה עוד בזה דא"כ היאך דחי הך מילתא מדר"ח ע"ש. ועי' יש"ש חולין פ' כל הבשר סי' ט"ז מש"ש. אבל לפי גרסת רבינו ובה"ג א"ש דברי הרמב"ם ז"ל. מחתני הרב שי']:

על עסקי תכשיטין וה"מ דאית ליה ולא עביד: אבל לית ליה לית לן בה הכי נוס' כת"י:

ה

(ה) אבל לפירי אי לא מיטנפין ידיה לא צריך.. ע' מש"כ לעיל שאי' נ"ד אות י"א מחלוקת רבי' עם בה"ג בזה. דלדעת בה"ג שכ' בזה"ל אבל ודאי מיטנפן ידיה אפי' לפירות צריך למימשא משום ברכה דאמר ר"י א"ר וא"ל במתניתא תני והתקדשתם אלו מ"ר והייתם קדושים אלו מ"א כו' א"כ צריך לברך על נטילת ידים בנטילה זו וזהו דעת הראב"ד הובא בטור א"ח סי' א'. אבל רבינו ס"ל דהא דרשה לא קאי אלא בסעודה ובדברים שאין באין ע"ג המזבח ע"ש. ובהא ודאי צריך לברוכי על נטילת ידים. כמש"כ הטור בשמו של רבינו בסי' קפ"א. אבל לפירות בעלמא וידיו מיטנפן לא רמיזא באורייתא דבעי נט"י אלא סברא הוא דצריך לנקות ידיו משום ברכה. ולהכי א"צ לברך ענט"י כדעת הפוסקים ז"ל:

ודאי מדעם שטיבולו במשקה כו'. ע' מש"כ אות א':

אבל לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית. כ"ה במשנה. וכ"ה בכת"י:

ו

(ו) מ"ט אסמכינהו רבנן אמי חטאת א"נ אקידוש יו"ר במקדש כדקתני אין נוטלין כו'. רבינו יהיב תרי טעמי. דבצד א' יש יותר לדמות למי חטאת מלקידוש יו"ר. דזה לטהרה וזה לקדושה. ובצד אחר יש יותר לדמות לקידוש יו"ר. דהפעולה בחד גוונא בנטילה משא"כ מי חטאת. והנראה דרבינו סמיך בתרי טעמי על המשנה דמס' ידים שהביא אין נוטלין. ואין מקדישין [זה קידוש יו"ר]. ואין מזין מי חטאת אלא מכלים. ומדהביא התנא הני תלתא יחד ש"מ דתנא טעמא קאמר דלהכי אין נוטלין משום שאין מקדישין ואין מזין אלא בכלי ומשום דדמי להני תרי חד דינא להו. איברא במשנה דידים לפנינו תנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נותנים לידים אלא בכלי ומדתנן אין ממלאין תחלה כולהו במי חטאת מיירי. ופי' אין מקדשין היינו נתינת האפר ע"ג מים. ולא נזכר קידוש יו"ר כאן. אלא בתוספתא מפורש אין הכהני' מקדשין במקדש והביאה הר"ש שם. וצריך לומר דרבינו גריס במשנה בנ"א ממה דאיתא לפנינו במשנה. אלא גריס אין נוטלין תחלה ושוב לא גריס ואין נותנים לידים אלא בכלי. דבל"ז ג"כ הבבא מיותר. שהרי ברישא תנן אין נותנים לידים לא בדפנות הכלים כו'. ואין לומר משום דאורחא למיחשב כמה מילי להדדי. חיבר אותה בב"א אע"ג שא"צ. א"א לומר כן שהרי במס' פרה פ"ה מ"ה תנן כל המשנה ולא חשיב ואין נותנין לידים אלא בכלי. הא מיהת דנוס' רבינו במשנה דידים אין נוטלין והוא נט"י ואין מקדישין והוא קידוש יו"ר. ואין מזין כו'. ומשום טעמא דנט"י קא חשיב כולהו בחד בבא. אבל בכת"י אי' הכי כדקתני סיפא מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין אלא בכלים. משמע שהביא הראיה מהטעם דמשנתנו אלמא דסמכו נט"י על מי חטאת. אבל אינו מובן לפ"ז מנ"ל סמיכות דקידוש יו"ר:

אלא לשכשכינהו לתרווייהו בנהרא דהוי לה הטבלה. וכ"ה בה"ג. וכ"ה בכת"י והוא מלשון שכשך ידיו במים:

ז

(ז) מהו למישך אינש ידי' ביה ומימשי. חסרון דברי רבינו ניכר מתוכו. וכיוב"ז אי' בסי' נ"ז. ע"ש מש"כ בס"ד אות ג'. ובה"ג איתא הכי. איבעי להו כהן מהו שיקדש ידיו במי הכיור כו'. ואמר רב אחאי ש"מ מדקמיבעי להו לרבנן הכי. ש"מ פשיטא להו דכי האי גוונא רחיצה מיקרי ולא טבילותא. ומשום דכתיב ממנו הוא דקא מסתפקא להו. דאי ס"ד לאו רחיצה היא. תיפוק להו דבעינא ורחצו וליכא. אלא ש"מ פשיטא להו דכי האי גוונא רחיצה היא. השתא דאמר רחיצה היא. מאן דבעי למיכל לחמא ואשכח מיא דרמי באגנא או במישכלא שייך ידיה בגווייהו ושפיר דמי וכן הלכה. עכ"ל ה"ג בשמו של רבינו. וכ"ז חסר לפנינו. וטענת רבותינו בעלי התוס' ע"ז ידוע בתו' חולין ד' ק"ז א' ד"ה דלא. וכבר השיבו הרמב"ן ורשב"א בתה"ב יפה ואין להוסיף ע"ד הראשונים ז"ל. מיהו עוד לנו לבאר לשון רבינו שהובא בה"ג. דמדברי התו' משמע דתחלת ספקו של רבינו הוא אי בעי' כח גברא. ופשיט מהא דלא בעינן כח גברא בקידוש יו"ר. ולא פסיל אלא משום דכתיב ממנו. ש"מ דגם בנט"י לא צריך. ופשיטא לרבותינו בעלי התו' דא"א לומר דנט"י לאכילה יהא חמור באיזה דבר מקידוש יו"ר. וכלשון התו' בזבחי' ד' כ"ב א' בהא דתניא כל הכלים מקדשין בין שיש בהם רביעית בין שאין בהם רביעית. וס"ד דכמשמעו כשר. ומסיק דמיירי בקודח בתוכו. וכתבו התו' בד"ה בין למאי דקס"ד בלא קודח יש תימא דגרע מנט"י. וכ"כ בסה"ת לענין ברזא דבכיור היה הכהן מושך הברזא על כל שפיכה כמו בנט"י לאכילה. משום דבעינן כח גברא. ומדברי התו' הנ"ל למדנו קולא גדולה בנט"י דלמאי דמוקי הש"ס הא דתניא בין שאין בו רביעית. בנוקב בתוכו. ופירשו התו' שנוטל ממימיו בכלי קטן וכשרין לקדש כיון שבאו מכלי גדול. וא"כ ה"ה בנט"י לאכילה. וכ"ז ע"פ הסברא דקידוש יו"ר ודאי חמור מנט"י לאכילה. אבל לא כן דעת הרמב"ם. שהרי הוא ג"כ ס"ל דבעינן כח נותן ופוסל ליטול ידיו לתוך הכלי וכמש"כ הגר"א ז"ל. ובקידוש יו"ר פסק שאינו מחלל העבודה כדין בעי' דלא איפשטא. ואפי' לכתחילה דאסור לקדש יו"ר הרי פי' הטעם דלא מהני משום דכתי' ממנו ולא בתוכו. ובא בזה ללמוד דמשום כח נותן לא איכפת לן אפי' לכתחילה. וקיל מנט"י לאכילה. ובאמת ק' לומר כסה"ת שנוטל הברזא על כל שפיכה שהרי המצוה לקדש יו"ר כאחת. והיאך אפשר להגביה ידו על כל שפיכה. וכן לענין רביעית פרש"י שם דאפשר דקיל קידוש יו"ר מנטילת ידים לחולין. והכי מוכרח עוד דעת הרמב"ם דס"ל דלעולם בעינן רביעית אפי' אתי משירי טהרה כמבואר בה' ברכות פ"ו ה' ו'. ולא כמו שהוכחנו לפי שיטת התוס'. ונחזי אנן דלשון רבינו ג"כ לא כמו שהבינו התוס'. אלא תחלת הספק הוא אי מיקרי רחיצה או טבילה. ופי' דבמחובר פשיטא דמיקרי רחיצה. כדכתיב ורחץ כ"פ בטבילה. והיינו משום דדרך רחיצה במקוה הכי. אבל בכלי דרך רחיצה הוא בשפיכה מהכלי. אבל נותן ידיו בכלי מיקרי טבילה בלה"ק כמו וטבל אצבעו. וא"כ לאו דרך רחיצה ונטילת ידים הוא. ופשיט מסוגיא דזבחים דמיקרי רחיצה ותו ל"מ:

ח

(ח) א"ל אבוה דשמואל לרביה כו'. נוסחא של רבינו וה"ג דא"ל לרביה הכי. ולא לשמואל והכי שפיר טפי. דמה הועיל במה שבזה את הרב לפני התלמיד אלא שהוכיח את הרב כראוי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף