העמק שאלה/פט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה פט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דנפישא זכותייהו. ליתא בגמרא. והוספת רבינו הוא. דלא נימא שהן גדולים בשנים כבני אהרן וזה א"א שאין מת בעון האב אלא בנים קטנים. וע"כ ה"ק אע"ג דנפישא זכותייהו שהן בני תורה והבל פיהן של תינוקות גורם להארכת ימים כדאי' ברכות ד' ח' דאמר ריב"ל לבריה אקדימו ואחשיכו בבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי. מכ"מ בעון זה המה מתים ר"ל:

ור"י אמר סמוך לטבילה כצ"ל וכ"ה בכת"י:

ב

(ב) מאי משמע כו'. דכתי' תחטאני באזוב ואטהר. בגמ' אי' דכתיב וחטא את הבית. ואב"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר. והכי איתא ר"פ השוחט על דרשה ושחט ממקום ששח חטהו. ולכאורה מאי איצטריך לקרא דתהלים. אטו יהודה ועוד לקרא דאורייתא דמשה. אבל כבר כתבתי כ"פ שאין לשון תורה ולשון כתובים שוין בלה"ק. דלשון כתובים בלשון ב"א שבלה"ק ע' מש"כ באורך סי' ח' אות י' בס"ד. מש"ה להא דדרשה דושחט הוצרך לדכתב בתורה וחטא את הבית. ולהא דבחטא יחמתני אמי הוצרך לקרא דכתיב בתהלי' תחטאני וגו'. ואורחיה דהש"ס להביא תרווייהו להשלמת הענין. דבכל לשון משמע הכי. ורבינו לא נקיט אלא לפי הענין.

כמה מתבעי למיפרש מינה אמר רבא עונה. כ"ה בכת"י וכצ"ל ע"פ הסוגי' נדה ד' ס"ג ב' דרמי רבא אדרבא יע"ש:

ג

(ג) רי"א כל הלילה שלה כו'. בגמ' אי' במשנה רי"א כל היום שלה ומקשה והתניא רי"א כל הלילה שלה כו' אבל גי' רבינו במשנה ובריי' להופך. והכי מוכח מדמשני הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למיחזי בסוף לילה. משמע דתחלת יממא קאי על המשנה וסוף לילה קאי על הברייתא. וכמו בסמוך בגמרא דמקשה רומיא דברייתות אהדדי דתני חדא ר"י אוסרה לפני וסתה כו' ות"ח ר"י אוסרה לאחר וסתה. ומשני הא דרגילה למיחזי בסוף ליליא היינו ברייתא קדמאה. הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא היינו ברייתא תנינא. וע' יש"ש יבמות פ"ב סי' כ"א שדחה פירש"י בהא דהואי קטטה משום קושיא כזה ופי' להיפך ע"ש. וע' הר"ן קדושין פ"א בהא דד' י"ח שהקשה על פי' התו' ד"ה כאן. שברוב פעמים קאי ישוב ראשון אדסליק מינה ואורחיה למפרק קמייתא ברישא. ועי' תו' גיטין דף ז' ב' ד"ה עציץ שדחו ג"כ פירש"י משום דיוק כזה. וע"ע תוס' קדושין ד' מ"ח ב': ופשוט בעיני דהא שכ' הא"ז והראב"ן לאסו' עונה זולת עונת הוסת. ולא נודע מקור ושורש לזה. עי' ש"ך סי' קפ"ד וסדרי טהרה וש"א. אבל משום דקשה להו גירסתינו כמש"כ. מש"ה פי' דאי חזיא ביממא כל היום שלפניו שלה. אבל הלילה שלפני הוסת אסור. וכן להיפך. [הן אמת שמפי' המשניות להרמב"ם ז"ל נראה שמפרש במשנתינו כל היום אסורה. והנראה שאינו גורס כל היום שלה. דמשמעו מותרת לבעלה כפי' רש"י. אלא כל היום כולו. ופירוש אסורה. ובברייתא תניא כל הלילה אסורה ובזה מתיישב נוסחת הגמרא בהישוב כפשוטו]. אבל רבינו גריס להיפך ומתפרש כפשוטו. ובכת"י אי' כמו בגמרא. אבל נוסחא דילן נראית עיקר:

והוסיף רבינו וכתב אלמא עונה דא"ר ל"ש היכא כו' ר"ל משום דאפשר לחלק בדבר ולנטות לכאן ולכאן. אבל מישוב הש"ס למדנו דל"ש. וכ"ת מנ"ל להש"ס לאוקמי' הכי ולישני הא דרגילה למיחזי בתחלת יממא הא דרגילה למיחזי בתחלת ליליא ולא אסור אלא כשהוסת היא תחלת עונה. וי"ל דפשיטא דהברייתא ג"כ קאי על המשנה היתה למודה להיות רואה עם נץ החמה וע"ז תני ר"י אומר כו'. ועוד דהש"ס רמי עוד תרי ברייתות אהדדי. דמפורש דר"י אוסר גם לפני וסתה גם לאחר וסתה. ותו מהבריי' דהיתה למודה לראות משש שעות לשש שעות דר"י אוסר שש שעות ראשונות וגם לאחר המנחה. למדנו דבין כך ובין כך אסור:

ואמרי' ודאי מיחזא חזייא כצ"ל וכ"ה בכת"י:

ד

(ד) ואי משום והזרת' אסמכתא בעלמא הוא. כבר הביא המרדכי ה' נדה בשם רבינו שהולך לדרך שרי בתשמיש סמוך לוסת. היינו משום שרבינו כ' שאינו אלא אסמכתא. ושיטה זו כתב הראב"ד בס' בעה"נ והרשב"א והרא"ש וש"פ. וכ"ת א"כ היאך חייב חטאת אכניסה סמוך לוסת כדאיתא בשבועות שם. כבר כתב הגאון נוב"ק סי' נ"ד דכיון שמדרבנן אסור שוב אינו אנוס אלא שוגג וחייב חטאת ולא ביאר מקור לסברא זו. וממש"כ התוס' ביצה ד' כ"ב דהאוכל בלי בדיקת הריאה ונמצאת טריפה נענש כשוגג ולא כאנוס. ואע"ג דעיקר בדיקת הריאה אינו אלא ד"א ולא מה"ת אין ראיה לכאן דהתם לא מיירי אלא בדין שמים. אבל שיהא חייב קרבן מחמת זה לא שמענו. מכ"מ נראה דבזה נחלקו רבא וראב"א בשבועות. דר"א סבר דאכניסה לא מחייב. וכ' הבעה"מ משום דס"ל דרשה דוהזרתם אינה אלא אסמכתא. ובמשמרת הבית שער א' כ' שהבע"מ ס"ל גם להמסקנא דרבא שהוא מדרבנן. וע"ש בפי' הסוגיא דשבועות. משמע דבזה נחלקו. ויש עוד ראיה לסברא זו מהא דאיתא בנדה ד' י"ב בעא מיניה מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה בשיעור וסת כדי לחייב בעל' חטאת ומסיק דאסו' משום שלא יהא לבו נוקפו ופורש וע"כ בשלא סמוך לוסתה מיירי דאי בסמוך לוסתה לפרוש ולפרוש. וא"כ היאך יתחייב חטאת. וכבר הקשה הכי בנוב"ת סי' צ"ו. והעיקר כמ"ש בס"ט סי' ק"ץ אות פ"ז דאי נימא דבעי בדיקה. ממילא ראוי לחוש ולפרוש לעולם באבר מת שמא ראתה. ונראה לי דמש"ה דקדק רש"י וכתב בד"ה מהו שתקנח כו' מי בעיא כו' ולא פי' מי רשאה כדמוכח מהסוגיא דקאמר ותבדוק ומה בכך. אלא משום דא"א לחייב חטאת אלא א"כ נימא דבעי' בדיקה אחר תשמיש וכמש"כ. וסוגיא דשבועות דקאמר דשלא בשעת וסת אנוס הוא. הוא לפי המסקנא דנדה דאסורה לקנח אחר תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו. הרי דמה שראוי לחוש מדרבנן גורם שיבא לחיוב חטאת. כ"ז לפי דעת רבינו וסיעתו ז"ל דהפרישה סמוך לוסת דרבנן ודרשה דוהזרתם אינה אלא אסמכתא. אבל דעת כ"פ דאע"ג דוסתות דרבנן. מכ"מ עיקר דרשה זו מה"ת. ורש"י פי' בהוריות פרק ג' זו היא מ"ע שבנדה שחייבים עליו חטאת. היינו והזרתם את ב"י וגו'. והכי איתא בירו' שם. וכ"כ הרא"מ בס' יראים סי' קצ"ב עוד יש תולדה והיא מה"ת דתניא בשבועות והזרתם וגו'. והוא בעצמו פוסק כרב דוסתות דרבנן. וישוב הדבר כ' הרא"ה בבד"ה שער ב' בזה"ל ואיסור זה מה"ת מדכתיב והזרתם וגו' לפי שדרכו של דם לבא בהרגש התשמיש. והרדב"ז בח"א סי' קס"ג כ' בזה"ל. שלא אסרו אלא ביאה דאיכא למיחש שמא ע"י תשמיש תראה דם דאיכא תרתי תשמיש ווסת. אבל חבוק ונשוק ליכא למיחש שמא ע"י כך תראה דם עכ"ל. ומעתה א"צ לומר דהאי דרשה אסמכתא לגמרי הוא. אלא דהפרישה לגמרי שנחוש מצד שהגיע. שעת וסתה שמא תראה אינו מה"ת ואם היה אפשר לבא עליה ולהזהר שלא תתפעל מחמת תשמיש מותר מה"ת והיינו דקאמר הש"ס בשבועות שם בשלמא אכניסה לחייב קסבר יכולני לבעול. ופרש"י קודם שתראה. ואינו מדוקדק. אטו ידע מתי תראה בשעת וסת. אלא ה"ק יכולני לבעול באופן שלא תתפעל ותרגיש. וכ"כ הגאון כרו"פ בה' נדה. אבל לעשות לה התפעלות שיהא גורם שתראה אסור מה"ת מדכתיב והזרתם. ואפי' שלא בשעת וסת אי היה התשמיש גורם שתראה דם אסור מהאי קרא. ועיקר זה הפסוק השמיענו דלא נימא שאין לחוש אם תטמא בשעת תשמיש. ואין אסור אלא לבוא על נדה. קמ"ל דאסור באופן שיהא בועל נדה בסוף תשמיש. ובזה אין נ"מ אי בשעת וסת או לא אלא חז"ל אסרו כל תשמיש בשעת וסת משום שקשה לעמוד עה"ד שלא תרגיש ותתפעל. ונמצאת רואה בשעת תשמיש. [ובזה י"ל הא דמשמע בד' ס"ו דרואה שלשה פעמים מחמת תשמיש אסור מה"ת וכ"כ בחלקת מחוקק אה"ע סי' קי"ט ס"ק כ"ב. והיינו דאע"ג דוסתות דרבנן מכ"מ כיון שהיא מוחזקת דהתשמיש עצמה גורם לה לראות. חששה מה"ת הוא. וכ"ת א"כ אמאי מהני בדיקת שפופרת בלא נמצא כלל על המוך הא וסת קבוע מה"ת הוא ואינו נעקר בפ"א. בשלמא לפי מה דמוכח דעת הב"י והש"ך יו"ד סי' קפ"ז דלא נמצא כלל בידוע הוא שהוא מן הצדדין כמו בנמצא בצדדי השפופרת. והוא בכלל הא דתניא לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא. וא"כ ודאי ניחא דאנו מוכיחין ממה שלא נמצא על ראש השפופרת. שאינה רואה כלל מחמת תשמיש. אבל למש"כ בסדרי טהרה שם דזה א"א לומר כן מכמה הוכחות. אלא עיקר הטעם משום עקירת הוסת שלה לראות מחמת תשמיש. ואני אוסיף שהרי הב"י כתב בשם הרמב"ן ורשב"א שאם בדקה אחר ראיה ראשונה מכש"כ מהני בדיקת השפופרת. ואי איתא. בשלמא נמצא בצדדי השפופרת ניחא. דמוכח בזה שדם בא מצדדי המקור. אבל בלא נמצא כלל מנלן דראיתה בתחלה מחמת תשמיש. שנוכיח מדלא נמצא עכשיו. שהיה אז הדם מן הצד. וא"כ אפי' תראה ג"פ מ"ת אח"כ שריא והרי ממה שראתה מ"ת פעם א' אין ראיה שהתשמיש גרם לה. אלא מקרה בעלמא הוא. ואפי' לא שימשה אז אפשר שהיתה רואה. וא"כ אין הבדיקה שאחריה מועיל שלא תהא נקבעת לרואה מ"ת אם תראה ג' פעמים אח"כ. אלא ודאי הברייתא דתניא בידוע שהוא מן הצדדין באמת לא מיירי אלא בנמצא מצדדי השפופרת ולא בלא נמצא כלל. והא דלא נמצא כלל קיי"ל דטהורה ג"כ. לא מגוף אותה ברייתא למדנו. אלא מדקדוק מדהוצרכו להכניס מוך בשפופרת והלא יותר טוב שלא תכניס כלל. ואי תמצא בצדדי השפופרת תהא טהורה. ואם לא תמצא כלל תהא טמא' מספק. וכי לברר איסורה אנו צריכין. אלא ודאי מש"ה מועיל המוך. שאם לא תמצא כלל על המוך ג"כ תהא טהורה. אבל מכ"מ זה אינו הוכחה שהדם בא מן הצדדין כדי להתירה לעולם אפי' תראה ג' פעמי' אח"כ אלא משום עקירת הוסת ומש"ה שריא לשמש. ואם תראה עוד שלשה פעמים מחמת תשמיש. באמת חוזרת וקובעת וסת לראות מ"ת. ולא כמו שמצאה מן הצדדין שהוא בידוע שהדם מה"צ בא ואין לה לחוש כלל על הדם. ומעתה ניחא הא דמכש"כ אם לא ראתה אלא פעם א' ובדקה בשפופרת ולא מצאה דם מותרת לשמש. ואם תראה אח"כ ג' פעמים באמת תקבע וסת לראות מ"ת. ואחר שכן הדרא קושיא לדוכתא אחר שהרואה מחמת תשמיש אסורה מה"ת. משום שהיא מוחזקת לראות באותה התפעלות. ואיך נעקר הוסת בפ"א שתהא רשאה לשמש אח"כ. וצ"ל דקים לחז"ל דרואה מ"ת א"א שתשמש בלא ראיה אא"כ שנתרפאה]. נחזור לענין דלסברת הראשונים ז"ל אינו מוכח דהאי קרא אסמכתא לגמרי. אלא דרשה גמורה הוא דאסור לגרום שתראה בשעת תשמיש. וחז"ל אסרו בשעת וסת. דקרוב שתתפעל ותראה אז. זהו דעת הבדה"ב וש"ר ז"ל: ומפירש"י נראה לדקדק בא"א שכתב בנדה ד' ט"ו א" ד"ה וסתות דרבנן הצריכוה חכמים לבדוק ביום וסתה שמא תראה. מיהו היכא דלא הוי בעיר ולא ידע אי בדקה או לא בדקה. לא מספקינן לה בטומאה עכ"ל. וקשה לשון אי בדקה או לא בדקה ראתה ולא ראתה מיבעי ליה. אלא נראה דעת רש"י דודאי מה"ת גורם הוסת שעפ"י בדיקת העד ודחיקת המקור תראה דם. אלא שאם לא בדקה כלל. אין ראיה וחזקה מה"ת שתראה בשעת הוסת. והצריכו חכמים לבדוק בשעת הוסת כדי שתראה. למען לא תכנס בספיקות אחר הוסת. שהרי אם לא תראה בשעת הוסת. יש לחוש שמא תראה אח"כ באיזה יום. דטבע האשה לראות דם נדה. ותוכל לקלקל את בעלה. מש"ה הצריכוה לבדוק בשעת וסת שמא תראה. פי' בדיקת העד יגרום לה שתראה. והשתא שפיר כתב דמש"ה מותר לשמש עמה אחר הוסת שמא לא בדקה. וממילא אפשר שלא ראתה ולא חששו לאסרה לבעלה שמא תראה אחר הוסת. דא"כ אין לדבר סוף. שהרי אין זמן ברור לדבר. ולפי זה אם ידוע לו שבדקה אז אלא שאינו יודע אם ראתה. אסור לשמש עמה מה"ת. ובזה מיושב הא דאמר ר"י שם ע"ב אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה. דלפי פרש"י בהא דרב הונא ורבב"ח דאפי' הגיע שעת וסתה מותרת בלא חישוב לטבילה. ומשום דוסתות דרבנן ולא כתו' ורא"ש. וא"כ ר"י דקאמר בעלה מחשב כו' ע"כ ס"ל וסתות דאורייתא. וזה דוחק. אבל למש"כ י"ל דר"י מיירי באופן שברור שבדקה עצמה כגון העוסקת בטהרות דגם בל"ז בודקת שחרית וערבית מש"ה וסתות מה"ת וצריך חישוב. אבל ר"ה ורבב"ח מיירי בשאר אשה שאינה רגילה לבדוק בכל יום. ולאו כולהו נשי דיני גמירי דצריכה לבדוק בשעת וסת. ומכש"כ כשהבעל בדרך. ואפשר שלא בדקה ובהא וסתות דרבנן. ובזה יתיישב פרש"י ד' י"ז דלאביי אפי' נמצא בקרקע הפרוזדור אינו אלא ספק שמא מן העליה בא. ותמהו התו' א"כ נמצא על העד שלה ושלו אמאי חייבין קרבן. ודילמא מן העליה בא. והוא פלא. אבל למש"כ ניחא דהא ודאי ע"י בדיקת העד או ע"י תשמיש שגורס דחיקת המקור ולא העליה ודאי דם מקור הוא. וכל המשנה דמשל משלו חכמים באשה מיירי כשנמצא על היד בלי בדיקה. וכ"ת א"כ דבלא בדקה ומצאה דם ממ"נ היכי מיירי אי לא ארגישה אין חייבין חטאת. ואי בהרגשה ודאי מן המקור. בשלמא אי נפרש שמצאה על העד. ניחא דאנו מסתפקים שמא הרגישה ולאו אדעתא וכסבורה הרגשת עד היא. אבל למש"כ דבלא עד מיירי קשה. אבל באמת ע"כ יש לנו לומר דגם הבא מן העליה דרכו בהרגשת פתיחת העליה בא. דאלת"ה מאי נסתפקו האחרונים בדיקת העד שלא בהרגשה אי טמא מן התורה דודאי ארגשה ולא אדעתא או מדרבנן וכדין שלא בהרגשה הרי ע"כ מדתנן דם המקור טמא דם העליה טהור. נמצא בפרוזדור ספיקו טמא. ואי בארגשה מיירי ע"כ מן החדר הוא. ואי דלא ארגשה הא בל"ז טהורה היא מה"ת. אלא צ"ל שהיה בבדיקה ולא ארגשה. ואי מן החדר טמאה מה"ת. הרי דע"י עד אפי' בלא הרגישה טמאה מה"ת. וע"כ צ"ל דאפשר דמיירי בהרגשה ומן העליה נמי בא בהרגשה דפתיחת העליה. ולא דמי למן הצדדים דהדם שבא משם זב בלא פתיחה והרגשה. ואחר שכן שפיר י"ל דמיירי שלא בבדיקת העד ובהרגשה. אבל אי בדקה בעד באמת תלינן במקור דשם מגיע דחיקת העד ולא בעליה. ומיושב ק' התו' על נכון. זהו הנראה דעת רש"י ז"ל. ולפי זה י"ל דמש"ה אסור לשמש מה"ת סמוך לוסת משום דחיקת השמש דהוי כדחיקת העד הגורם לראות:

ה

(ה) כאן שבדקה עצמה בשעת וסת כו'. בגמ' אי' כאן שבדקה עצמה כשעור וסת כאן שלא בדקה עצמה כשעור וסת. ופרש"י בל' ראשון דרב ושמואל פליגי כשבדקה עצמה כשעור וסת ר"ל סמוך לוסתה. והא דקאמר לעיל דוסתות דאוריית' ואפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה מיירי שלא בדקה כשעור וסת. ועוד פי' רש"י דרב ושמואל לא פליגי אלא מר מיירי כשבדקה עצמה כשעור וסת כו'. ולכאורה זה הפי' פשוט ולמאי נדחק רש"י בפי' א'. אלא משום דק' דא"כ דאפשר לומר דרב ושמואל לא פליגי נימא דרב מיירי דבדקה עצמה בסוף זמן וסת מש"ה אם מצאה טהורה טהורה. ושמואל מיירי שבדקה אחר וסת. אלא ע"כ לא נראה להש"ס לפרש דלא פליגי. ומש"ה מפרש שבדקה עצמה כשעור וסת. ובהא פליגי רב ושמואל. כ"ז לנוסחת הגמרא. אבל רבינו גריס באמת כאן שבדקה עצמה בשעת וסתה כו'. ור"ל כמש"כ שהגיע הוסת ולא בדקה עד אחר שעה במשך הוסת. ומתפרש כמשמעו כפי' שני דרש"י דרב ושמואל לא פליגי:

ו

(ו) והני תנאי כהני תנאי ר' מאיר אומר כו'. לפי נוסחא זו אינו מדוקדק מהו תנאי. וגם בפי' סיים רבינו דרב כרבנן וכר' יהושע ולגירסא זו ליכא רבנן כלל. אדרבה משמעות המשנה דת"ק ג"כ קסבר כר"מ דאם לא בדקה טמאה. אלא טה"ד הוא וצריך להגיה כמו בגמרא כהני תנאי דתניא רמ"א טמאה נדה וחכ"א תבדק וכדתנן רמ"א אם היתה במחבא כו'. ובכת"י איתא וא' אביי כתנאי דר"א אומר טמאה ור' יהושע תבדק אמר אביי אף אנן נמי תנינא רמ"א אם היתה במחבא כו'. והחסרון ניכר וכצ"ל והני תנאי כהני תנאי רמ"א טמאה נדה וחכ"א תבדק. אמר אביי אף אנן כו':

והילכתא כוותיה דרב חדא דקא"ל כו'. ועוד קיימא לן הילכתא כרב באסורי כו'. כ"ה בכת"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף