העמק שאלה/פח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה פח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאילו מאן דמתיילד בי' נגעא כו'. ידוע דרבינו לא כתב אלא בדינים הנוהגים בזה"ז וא"כ מובן דסובר שרואין נגעים בזה"ז. וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' טומ"צ. והוא עפ"י תוספתא דנגעים פ"ח ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית. ומטהרין בגבולין. והכי מוכח בברכות ד' ה' דקאמר ר' יוחנן נגעי' אינן יסורין של אהבה ופריך מדתני' כל שיש בו א' מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה ומשני הא לן והא להו ופרש"י דר"י מיירי בא"י שהיה שלוח מחנות מש"ה אינן יסורין ש"א והקשו התו' דשל"מ לא הי' אלא בזמן שהיובל נוהג והיאך ר' יוחנן מדבר במה שלא הי' בימיו מבואר דעיקר דין נגעים פשיטא להתוס' שודאי נוהג גם בזה"ז [והנה לפי פרש"י ותו' הא דברייתא כל מי שיש בו אחד מארבע מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מיירי בחו"ל ור' יוחנן מיירי בא"י. וקשה לומר דהברייתא נשנית בחו"ל דוקא. ותו דא"כ מאי אירי' ד' מראות נגעים. אחרי שהכפרה היא הצרעת בעצמה. ולולי פירושי רבותינו ז"ל הייתי אומר להיפך דהבריית' בא"י דשם נוהג דיני צרעת. ובזה הוא מזבח כפרה. כמו שכ' בה"ג בה' נדוי דמנהג שהוא נוהג בנדוי הוא הכפרה על העון. וכן פירש רש"י בברכות שם דהוו כו' שהאבלות מכפרת על עוונותיו. פי' מנהג אבלות שהוא נוהג כדין וה"נ. מנהג מצורע מכפר. משא"כ בחו"ל שאין שלוח ולא שמירה מב"א שלא לטמאם. מש"ה אינן יסורין של אהבה. ור' יוחנן אמר לתלמידי חו"ל שישבו לפניו כמש"כ רש"י ותו' שבת דף ט' ב']. והא שאין אנו נוהגים לראות את הנגעים משום שאין לנו כהן מיוחס ומספק אי אפשר לנהוג טומאה זו ולהתגלח בטהרתו ראשו וזקנו. להכי יותר טוב שלא ליכנס לבית הספק. שלא לבא לידי חיוב כמו דאיתא בפסחים ד' ע' ב' שפירש יהודה בן דורתאי לפני זמן חיוב חגיגה וביטל מצות עליה לרגל כי היכי דלא לבא לידי חיוב מצות חגיגה ע"ש. אבל אי היה כהן מיוחס ודאי נוהג גם בזה"ז וגם טהרת הצפרים נוהג בזה"ז. דאין בצפרים משום שחוטי חוץ. ואע"ג שלא יוכל להקריב קרבנותיו ביום השמיני. לא שייך בזה ביטול מצות קרבן. כיון שא"א להקריב. אבל מצות גילוח שיבטל אין זה מצד אונס אלא מטעם ספק. ואולי הוא מחויב להתגלח ומבטל מ"ע להכי יותר טוב שלא לבא לידי חיוב. וע' שאילת יעבץ ח"א סי' קל"ו. ונגעי בגדים אין לנו וכבר כתב הרמב"ם פי"ו ה"י דאינו ממנהגו של עולם. אלא אות ופלא היה בישראל ע"ש. ואם נמצא כהיום ודאי נוהג כדין:

ב

(ב) טומאה יוצא מגופו הוא. דס"ד שלא נקרא יוצא מגופו אלא בע"ק וזב וזבה ונדה. שהטומאה יוצא ממש מגופו. משא"כ טומאת צרעת אין יוצאת מגופו. וכלשון משנתינו חלה פ"ד מ"ח ואסורה לזבים ולזבות לנדה וליולדות. וכן פרש"י בבכורות שם. כגון זב וזבה ונדה ובע"ק כו'. ולימדנו רבינו דה"ה מצורע. והיינו שכ' הרמב"ם בה' תרומות פ"ב ה' ט' והמצורע ה"ה כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו והוא שיטמא אותו כהן מיוחס כו'. ומדברי רבינו למדה הרמב"ם ז"ל. ויש ראיה לזה מסוגיא דפסחים ד' מ"ז דקאמר דזב חמור ממצורע שמטמא מו"מ ומטמא כל"ח בהיסט. ולא קאמר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו. כדאיתא שם לענין זב חמור מט"מ וע"ש בתו' ד"ה מאי חומרא. ולראיה זו כוון מרן הכ"מ שם. וכ"מ לשון גמ' זבחים ד' צ"ד א' בנגעי בגדים צרעת כיון דמגופיה קא פרחא כו' וממילא ה"ה לנגעי אדם:

ומש"כ רבינו והנ"מ באכילה כו'. מבואר בסי' ק"ח אות ח' בס"ד:

ג

(ג) והיכא דאיכא חצי גריס מהאיך. דעזה כשלג כו'. משמע דלא מצטרפי אלא אב ותולדה דידיה. ולא אבות להדדי. ולא כפרש"י בשבועות שם שהוכיח דאבות מיהא מצטרפין מהא דתניא בת"כ והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה. והוכרח לרש"י דש"ס דילן הכי סברא ליישב בזה קושית התוס' ד"ה א"כ הא דלא מקשה ר' חנינא אי מתניתין ר"ע דא' זו למעלה מזו וזו למעלה מזו בהרת למאן ליצרפא. מש"ה פרש"י דהאבות מצטרפין מדרשא דקרא אבל התו' שם הקשו ע"ז דא"כ תולדות נמי יצטרפו מזה הדרש. ולא תירצו הסוגיא מאומה. ונראה דיש ליישב הא דר"ח דבהרת לא קשה ליה. דודאי אפשר לומר דה"נ לא ליצטרף. אבל סיד ההיכל דמודה ר"ע דמיצטרף מדאמר להלן מקרום ביצה ולמעלה מצטרפין. ולא קאמ' קרום ביצה ולמעל' אלא מקרום ולמעלה ממנו מצטרפין עם מראה אחרת והיינו סיד. ושפיר מקשה אי ס"ל לר"ע דסיד תולדה דבהרת ע"כ טיהרת סיד היכל מלצרף. וע' בסמוך מה שהוקשה לרש"י שלא פי' הכי [וע' בחי' רשב"א שפי' ג"כ באופן דבהרת אין מצטרפת ולא קשה רק מסיד. ובא"א ממש"כ ע"ש]. והנה בעיקר הדין נחלק רבינו עם הרמב"ם שכ' להיפך בריש הל' ט"צ דכל מראות מצטרפין אפי' בשאינו מינו אפי' התולדות וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וע' מרן כ"מ מה שיישב ובקיצור י"ל דרק לר"ע דאמר שני מעלות לא מצטרפין ה"נ בשא"מ לא מצטרפין ואנן קיי"ל דלעולם מצטרפין. ובאמת הכי משמעות משנה דנגעים פ"א כל מראות נגעים מצטרפין זע"ז. וכן אית' בירו' שבועות אמר רבי מנו אותם חכמים שנים ומנו אותם ארבעה מה שנים מצטרפין זע"ז אף ארבעה מצטרפין זע"ז:

ואובין לפניך טעמם ונימוקם של רבינו והרמב"ם ז"ל במאי פליגי דאזלי לשיטתייהו שיבוא' באות ה' בארוכה בס"ד. דהרמב"ם ס"ל דלכ"ע ד' מראות נגעים אינן שוין במדרגת הלבנונית וכפירש"י. וע"כ הא דאמר ר"ח משל דר"ע למה הדבר דומה לד' כוסות של חלב כו' ע"כ לסדר צירופן הוא דקאמר. דאל"כ מאי קמ"ל בהא. הא גם רבנן מודו דד' מראות הן. אלא לסדר צירופן. וכפרש"י בד"ה משל דר"ע. וא"כ כשאמר ר"ח מתני' דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דאמר זו למעלה מזו טיהרת סיד ההיכל מלצרף. ה"פ כשם דא' ר"ע דשני מעלות לא מצטרפין. וע"כ לית לי' דרשה דוהיה מלמד שכולן מצטרפין זע"ז. אלא עיקר הצטרפות הוא סברא כעין דתנן בכלים והובא בשבת ספ"ז הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זע"ז. וכ' התו' שם דוקא כה"ג דאורחייהו הכי. מש"ה אינן אלא בדומין זל"ז. וא"כ ממילא דלאו בר מיניה נמי אינן מצטרפין. אבל אנן לא קיי"ל כר"ע. או דלא קיי"ל כר"ח ור' נתן בדר"ע. אלא כהבריי' שהביא הגמ' בשם ר"ע. וכההיא דירושלמי דלעיל דכולן מצטרפין זע"ז. כ"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל. אבל שיטת רבינו דלרבנן דר"ע אין לנו אלא ג' מדרגות בד' מראות הללו. וצמר וסיד שוין במדרגותם. וחלוקין בדינן לענין עומק וגובה כאשר יבואר לפנינו. ור"ע חולק ואמר דד' מדרגות הן. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש בהא דמשל דר' עקיבא דלענין צירופן קאמר. אלא כמשמעו דאמר דד' מדרגות במראיהן הן. ומכ"מ קאמר ר"ח דלר"ע אי נימא דסיד תולדה דבהרת טיהרת אותו מראה מלצרף. וע"כ משום דזה פשיטא לר' חנינא דבשני מדרגות אינו מצטרף. וכן בשאינו מינו. ולא דשמע מר"ע כ"ז. שהרי אין שום הכרח לומר דר"ע חולק על דרשה דת"ק לענין הצטרפות. אלא לית ליה לר"ח דרשה דת"כ. ואחר שכן נהי דאפשר דלא אמר ר"ע הכי. מכ"מ הרי לית מאן דפליג אדר"ח. שכל עיקר הצטרפות אינו מדרשה אלא מסברא ודוקא דשוו להדדי. נמצא דרבינו והרמב"ם לטעמייהו אזלי. והראב"ד בהשגות קאי בשיטת רבינו בתרווייהו אלא שלא ביאר שטתו ז"ל. איברא יש להקשות למש"כ לדעת רבינו והראב"ד. דר"ח הוא דקאמר מדעת עצמו דיני צרוף ולא מר"ע שמע לה. והרי לפי הס"ד דר"ח מהא דיהושע בנו של ר"ע גמר לה דקאמר מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין זע"ז ולא קאמר כמו כן מסיד ולמעלה ש"מ דשמיע ליה לר"ע דכולהו לבהדי שאת מצטרף. הרי דר"ע גופא בצרוף מיירי. ולשיטת הרמב"ם דס"ל דלחכמים דקיי"ל כוותייהו כל הנגעים מצטרפין זע"ז ומדרשה דקרא כמש"כ לעיל קשה בא"א דמנליה לר"ח דלר"ע אין מצטרפין בשני מעלות דילמא כי קאמר מקרום ולמעלה מצטרפין זע"ז. היינו באמת כל המראות אפי' בהרת עם קרום וכן כולן וכדאי' בת"כ ובירו'. איברא ה"נ קשה לשיטת רש"י דמפרש דפשיטא להש"ס דאין מצטרפין התולדות בשאינו מינו. מכ"מ למ"ל לר"ח לומר א"כ טיהרת סיד מלצרף ולהאריך כ"כ. לימא בקיצור הא לר"ע סיד בהדי שאת מצטרף. וע"כ אינו תולדה דבהרת כמשנתינו. וכבר הקשו הכי התו' ד"ה טיהרת. ותירצו דאפשר לומר דהא שהוא תולדה דבהרת היינו לענין שאינו מצטרף לשאת. וה"ה שאינו מצטרף לבהרת. ומש"ה מקשה אם כן טיהרת כו'. אבל הרי הוכחנו לדעת רבינו דמלשון מקרום ולמעלה מצטרפין זע"ז מוכח דס"ל לר"ע דגם סיד מצטרף עם שלמעלה ממנו וזהו עיקר הוכחת ר"ח. וא"כ הדרא קושית התו'. הן אמת דמזה הטעם לא רצה רש"י לפרש כמש"כ דקושית ר"ח הוא מדאמ' ר"ע מקרום ביצה ולמעלה מצטרף דמשמע סיד מצטרף. והיה מיושב בזה הא דלא קשה לר"ח בהרת לר' עקיבא למאן מיצטרפא כמש"כ לעיל. אלא משום דא"כ יקשה הא שהק' התוס' לימא בקיצור הא לר"ע סיד מצטרף. אלא ודאי שאין הדקדוק מלשון מקרום ולמעלה. וע"כ היה להם איזה קבלה שכל מראה יש לו הצטרפות. והא דלא הקשה ר"ח מבהרת ע"כ מדרשה דת"כ. אבל כבר הקשו התו' דא"א לומר דר"ח אית ליה דרשה דוהיה. וגם הוכחנו מדברי רבינו דבהרת ושאת אמ"צ ולא כהת"כ וירו'. ע"כ הא דמקשה ר"ח א"כ טיהרת סיד מלצרף. הוא מהוכחת לשון מקרום ולמעלה טמא ומצטרפין והדרא קו' התו' בד"ה טיהרת. אלא צ"ל דודאי ר"ח לא פירש כ"כ הוכחתו ולא קאמר אלא מתניתין דלא כר"ע. והש"ס מפרש טעמו ונימוקו וכיב"ז כ' תו' שבועות ד' כ"ה א' ד"ה ושמואל. ומסיימי וכענין זה יש כ"מ בש"ס. והא דקאמר הש"ס א"כ טיהרת כו' היינו לפי המסקנא דקושית ר"ח ממשל דר"ע הוא. ומתפרש ההוכחה כמש"כ. אבל לפי הס"ד דר"ח מהברייתא מקשה. באמת ההוכחה פשוטה דר"ח ס"ל דודאי בהדי שאינו מינו לא מצטרף. ומוכיח דאליבא דמשנתינו סיד בהדי בהרת מצטרף. ור"ע קאמר דבהדי שאת מצטרף. אבל דחה הש"ס ומסיק דר"ח ממשל דר"ע גמר לה. מעתה הוכחת ר"ח בא"א וכמ"ש. וא"כ נתיישב גם שיטת רבינו גם שיטת הרמב"ם ז"ל:

יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. א"ל לומר שמצטרפין זע"ז. א"ל יאמרו מקרום ביצה וכו'. כצ"ל ובכת"י איתא בזה"ל א"ל לומר שמצטרפין זע"ז בהרת ותולדתה שאת ותולדתה א"ל ויאמרו מקרום ביצה כו':

ד

(ד) ומסיד ההיכל ולמעלv טמא. בברייתא ליתא הכי. אלא קושית הש"ס היא על ר' חנינא ודילמא שאת ותולדתה ובהרת ותולדתה והכי הביא רבינו הברייתא. ואע"ג דמסיק הש"ס דר' חנינא גמרא גמיר דר"ע זה למעלה מזה ממשל דר"ע למה הדבר דומה כו'. וא"כ כולהו בהדי שאת מצטרפין פי' דסיד וקרום ביצה תולדות שאת נינהו. מכ"מ הדר ודחי לגמרא דר"ח מהא דתניא ר"ע א' כו' ושל סיד דיהה ממנה. ולא אמר ושל צמר דיהה ממנה. אלא דמיישב דברי ר"ח דאתי כר' נתן. דקאמר לא שאמר ר"ע של סיד דיהה ממנה. אלא של צמר דיהה ממנה. אבל מכ"מ מוכח דת"ק דר"נ ס"ל אליבא דר"ע דשל סיד דיהה ממנה. והכי הוא סתם משנה בנגעים פ"א מ"ב וא"כ הדרינן לדחיית הש"ש דשאת ותולדתה ובהרת ותולדתה ולא כר' חנינא ור"נ:

ולא מטמא בהרת ותולדתה אלא כד מתחזיא עמקא בבשרא. כ"ה בכת"י. וע' באות הסמוך:

ה

(ה) ושאת ותולדתה לא מטמא אלא עד דמתחזיא גבוה מכולי בשרא כו' כצ"ל. וכ"ה בכת"י וזהו שיטת הראב"ד בפ"א מה' טומאת צרעת ה"ו והרמב"ן בפי' התורה. ולא כרש"י שם והרמב"ם שם דס"ל שאת ג"כ עמוק מבשר האדם. ופירשו הא דתניא בת"כ אין שאת אלא גבוהה. היינו גבוה מבהרת. אבל כל מראה לבן עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל. ומשום זה נתקשה רש"י בפי' הכתוב והנה אין מראהו עמוק וגו' ועוד לפי זה הא דקאמר בסוגי' שם והביא רבינו בסמוך ומנלן דבהרת עזה היא. אמר אביי א"ק ואם בהרת לבנה היא. היא לבנה. ואין אחרת לבנה. וק' מי סני' ליה הא דתניא בהרת עמוקה וכה"א ומראה עמוק מן העור. ולפרש"י טעם עמוקה משום שהיא לבנה מכולן ומש"ה נראית עמוקה. הרי מבואר דהיא לבנה מכולן. אבל דעת רבינו וסיעתו דאין טבע כל לובן הוא שיהא עמוק מן העיר. ובהרת ותולדתה בעינן עמוק דוקא ואם לא היה עמוק טהור. ושאת היינו גמר לבן בעינן שיהא גבוה דוקא וכן תולדתו. ואם היה עמוק טהור. וביאור הכתובים ע"ע ברמב"ן שם. ועפי"ז יבואר מחלוקת ר"מ ורבנן במ"א דנגעים באב ותולדה דשאת. דר"מ ס"ל דהאב הוא קרום ביצה ותולדה הוא צמר לבן. ונדחק הרבה בזה ההם הא דגגעים ע"ש ובתוס' שבועות שם ד"ה שאת. דר"מ לא מיירי בצמר בן יומו. משום דקשה להו איך אפשר דפליגי בטבע מראה לבנונית מהו לבן יותר. אבל לשיטת רבינו והראב"ד מתיישב שפיר דלכ"ע צמר לבן לבנוניתו יותר מק"ב אבל טבע גבהות דק"ב יותר מצ"ל. ופליגי דרבנן סברי דאב ותולדה תליא בלבנונית ור' מאיר סבירא ליה דתליא בגבהות. ויש לנו לבאר דאם כן היאך עלה על הדעת לומר לה עקיבא דסיד וקרום ביצה תרווייהו תולדה דשאת נינהו הא סיד עמוק ושאת גבוה. ועל כרחך צ"ל דבזה גופא פליגי ר' עקיבא ורבנן דהא ודאי דאפשר להיות בהרת העזה כשלג גבוה וגם עמוק. ואמר רחמנא דאינו מטמא אלא עמוק. וכן אפשר להיות צמר גבוה ועמוק. ואמר רחמנא שאינו מטמא אלא גבוה. והכי מוכח ודאי מדברי רבינו עצמם שכתב דשאת אינו מטמא אלא דמתחזיא כו'. מבואר דאפשר להיות להיפך אלא שאינו מטמא עד שיהא נראית גבוה. ופליגי ר' עקיבא ורבנן בסיד אי אינו מטמא אלא גבוה או להיפך:

והנה פשט אותה סוגי' משמע דלרבנן דר' עקיבא מראה סיד וצמר שוין בלבנוניתם כמש"כ הבעה"מ והראב"ד שם הלכה ב' שהרי מדקדק הש"ס מדאמר ר"ע משל לד' כוסות של חלב כו' אלא דזה למעלה מזה כו'. משמע דלרבנן אין כאן משל דד' כוסות. אלא ג' דהיינו בהרת. וסיד וצמר. וק"ב. והכי מוכח עוד מדמקשי הש"ס והתניא רע"א כו' ושל סיד דיהה ממנה. ושל צמר דיהה ממנה מיבעי ליה אלמא דלרבנן ניחא דסיד דיהה משלג. הרי דסיד לבנוניתו תחת שלג ולא תחת צמר. אלא שנתקשה הבעה"מ דא"כ מ"ט דרבנן דאמרי דשאת הוא צ"ל. וסיד הוא תולדה דשלג ויישב בדוחק. אבל לפי דברי רבינו מבואר כל הסוגיא יפה. דרבנן דר"ע וכן ר"ע ג"כ לדעת ת"ק דר"נ ס"ל דאע"ג דהנהו תרי שוין בלבנוניתם מכ"מ גבהות של צמר לבן הוא נראה גבוה יותר מסיד. או דרכו של מראה זו להיות גבוה יותר מסיד שהוא אינו גבוה אלא בדרך מקרה. ומש"ה מסתבר לפרש שאת היינו צמר לבן. אבל סיד אינה נראית עפ"י רוב אלא עמוק מש"ה היא תולדה דשלג. ואינו מטמא גבוה. וכמו קרחת וגבחת שאינו מטמא בשער לבן. משום שאין דרכן בהכי. להכי אפי' קרה שיש בו ש"ל אינו מטמא מגזרת הכתוב כמש"כ הר"ש פ"י מ"י ע"ש. ה"נ מראה סיד אינו מטמא אלא כמראה שלג. ור"ח אליבא דר"ע ס"ל דשניהם תולדה דשאת נינהו. וא"כ ע"כ זה למעלה מזה פירש צמר למעלה מסיד בלבנונית. דאין לומר שהן שוין אלא משום דצמר נראה גבוה יותר. קראו אב. א"כ קרום ביצה גבוה יותר וראוי לקרותו אב כדעת ר"מ. אלא אב ותולדה לא תליא אלא בלבנונית. והיינו דמקשה על ר"ח מהא דתניא ושל סיד דיהה ממנו. ושל צמר דיהה ממנה מיבעי לי' אבל לרבנן תרווייהו שוין:

והנה גי' הראשונים להלן בהא דאמר ר"ח משל דרבנן למה"ד ומלכו של זה כאיפרכיא דאידך ורש"י כ' ה"ג ומלכו של זה למעלה מאיפרכי' דנפשיה וכשיטתו. אבל גי' הישנה כדעת בעה"מ וכמש"כ. דלבנונית של שאת שוה בערכה לתולדה של בהרת לענין לבנונית. אלא דהרמב"ן ז"ל השיג ע"ז מהא דאמר ר"א בר אהבה כגון מלכא ואלקפטא רופילא וריש גלותא ומקשה האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא אלקפטא וריש גלותא והא מוכח דאלקפטא חשוב יותר מרופילא. שהרי להס"ד מקשה הש"ס הא זה למעלה מזה הוא. וא"כ גם להמסקנא מוכח שאין המראות שוין ע' במלחמות ה' שכוון לזה אלא שאין לשונו מדוקדק. אבל כ"ז לדעתו שאין הפרש ביניהם אלא במראה. אבל לדעת רבינו שהסכים לדעת הרמב"ן עצמו בפי' התורה מבואר יפה נוסחא זו דראב"א דאמר כגון מלכא ואלקפטא שהוא מין התנשאות אחר וקטן מן מלכא. ורופילא שהוא למטה מהתנשאות של מלכא וקטן מאלקפטא. ור"ג שהוא מעין התנשאות של אלקפטא וקטן מרופילא. ולפי זה המשל לא נחשב אלא בגדלות וא"כ היינו זה למעלה מזה. אבל להמסקנא לא ממשיל אלא במיני התנשאות. הא' מלכא ורופילא. ומין התנשאות אחר אלקפטא וה"ג ולא מיירי בחשיבות כלל. והיינו כדעת רבנן דבהרת ותולדתו עמוק ושאת ותולדתו גבוה. ולא בא ראב"א אלא ללמד דשני מיני נגעים הם. והראב"ד כתב בזה"ל דלרבנן סיד ההיכל וצמר לבן כי הדדי נינהו. אלא שזה נוטה ללובן השלג והצמר נוטה ללובן אחר כו' ובעה"מ פי' דשני מראות הללו שוין במדרגותן. ואין נ"מ אלא במשמוש כהבדל משמוש בין סיד לצמר. ולשיטת רבינו הסוגיא במקומה מחוורת כשמלה. אלא שקשה לי בבכורות ד' מ"א א' רבא אמר לא מצית אמרת דחרוץ במקום בשר הוי מומא. דאי ס"ד הוי מומא כיון דאמר גרב זה חרס מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל ולכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב כו'. ואי כשיטת רבינו ורמב"ן עה"ת דשאת אין מראה עמוק ממש אלא נראית גבוה מן העור. מנ"ל לרבא דחרס הוי כבהרת ודילמא כשאת ולאו מיחרץ הוא. וי"ל דמכ"מ הרי הוי חרוץ להיפך. דהבשר סביב לה נראית עמוק מן מקום הנגע והוי חרוץ. אלא רבא נקיט נגע הראשון בתורה:

אמר רב ביבי א"ר אסי כצמר נקי ב"י שמכבנין אותו למילת. כצ"ל וכ"ה בכת"י ובה"ג ועי' שבת ד' נ"ד א'. ופשיטא דצמר נקי בן יומו לא בעי לבון:

ו

(ו) מ"ט וביום הראות בו כו'. בגמ' איכא פלוגתא דתנאי ר' יהודה ורבי ר"י למד מהאי קרא. ורבי יליף מדכתיב בנגעי בתים ופנו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשו' כש"כ לדבר מצוה. ור"י מהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצי' ואבני' לא מיטמאי והכא מיטמאי פי' דר"י לטעמיה דס"ל אפי' חבילי קנים חבילי עצים מקבלים טומאת הבית. ועצים ואבנים לאו דוקא כמש"כ התו' שם. והכי משמע דעת רבינו להלן כמש"כ אות כ"ד. וקאמר רבא דנ"מ בין ר"י ורבי דבר הרשות. דלר"י דוקא דבר מצוה כמו חתן וכדומה. ולרבי אפי' דבר הרשות. ורבינו לפי הנוסחא לפנינו פסק כר"י. והטעם פשוט דהוא רבי' דרבי שהרי במחלוקת רבי ורבים קיי"ל הלכה. כרבי מחבירו ולא מחביריו וכדאיתא פסחים ד' כ"ז. וכן פסק רבינו להלן סימן קס"ט דהלכה כרבים. ומכש"כ רבי ורבו לדעת רבינו סי' מ"ח דרבו עדיף מרבים כמש"כ שם אות י"ח בס"ד. וזה פשוט. אבל בפי' כת"י הביא כל הסוגי' דילן. וגם הביא הנוסחא ר' יוסי אומר א"צ הה"א ופנו את הבית כו'. וא"כ יש לפסוק כר' יוסי. וכן הביא הרמב"ם ה' טו"צ פ"ט ה"ח. אלא שקשה דא"כ צ"ל דחבילי עצים וחבילי קנים מיטמאים בנגע הבית. דאי לת"ה ע"כ גזרת הכתיב הוא הפנוי ולא משום הפסד אלא ס"ל דמיטמאי' וכפי' התו' הנ"ל והכי פי' הגר"א בספר אליהו רבא פ' י"ב דמס' נגעים. והקשה המל"מ פ' י"ד שם. מהא דלא זכר הרמב"ם פ' י"ו שם דמטמא בית המנוגע אלא אדם וכלים. עוד הקשה מסוכה ד' י"ב דחבילי עצים אין מסככין בהם משום תעשה ולא מה"ע. ותיפוק לן משום דמקבלים טומאה היינו שנטמאים בבית המנוגע. וע"ז יישב בני הרב מ' חיים ברלין שי'. דודאי הני לא מקבלי טומאה אלא בשעת ביאת הכהן ומטמא את הבית. בזה גזרת הכתוב דכשם שהבית מיטמא כך כל אשר בו מיטמאין אפי' דברים שאינם מקבלים טומאה לעולם. אבל הנכנס בבית אח"כ אינו מקבל טומאה אלא כמו בכ"מ. וממילא מיושב הא דסוכה ג"כ. דאי נימא דבזה מיקרי מקבל טומאה. אפי' פסולת גורן ויקב נמי מקבלי טומאה. וזה ברור. אבל עוד קשה לפי פסק הרמב"ם כדרשה ופנו את הבית. א"כ אפי' לדבר הרשות נמי ואמאי לא הביא הרמב"ם זה הדין. וזה הקשה הלח"מ פ"ח והמל"מ שם. ונראה דדבר הרשות ע"כ דומיא דהפסד כלי הבית. דהא מיהא הרוחה דבית הוא. ור' יהודה לטעמיה במ"ק ד' י"ד דס"ל דהרוחה כלשוט דמי ואינו מיחשב למצוה כלל. ואנן קיי"ל דדמי למזונות. וזה פשיטא דאם הוא טרוד למזונותיו ולמזונות ביתו ה"ז כדבר מצוה. שהרי לא בעינן כאן מצוה שיש בה כח לדחות שאר מ"ע לגמרי מטעם עוסק במצוה ופטור מה"מ. דא"כ פשיטא. אלא אפי' באופן שאין בו בטול מצוה דפו"ר. ומכ"מ נותנים לו זה הזמן לדחות ראית נגעים אחר כלות השמחה וא"כ למזונות נמי הוי דבר מצוה. ולדעת ת"ק במ"ק שם הרוחה גם כן כמזונות דמי והרי זה דבר מצוה ויש בו כח לדחות ראית הנגע אחר שיפנה מעסק:

ז

(ז) בו כתיב. בגמרא ליתא. ובנוסחת כת"י איתא מ"ט וביום הראות בו כתיב. ומבואר יפה כרבא דוביום קרא יתירא הוא דא"כ לכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה כו'. ובפי' כת"י משמע שבפי' היה הנוסחא בשאלתות וביום קרא יתירא. [ולי נראה דצ"ל בו' כתיב. והיינו כאביי דדריש ו' דוביום. והא דלא פסק כרבא דכולי' וביום קרא יתירא הוא. היינו משום דסתמא דגמ' בסנהדרין ל"ד ב' כאביי. דיליף להא דביום ולא בלילה מוביום הראות בו. והיינו כאביי. כמש"כ התו' מ"ק שם ד"ה נפקא. ומש"ה נקט גם הרמב"ם ה' ט"צ פ"ט ה"ו דרשא דאביי גבי ביום ולא בלילה משום דסתמא דגמרא כוותיה. והא דנקיט הגמרא והרמב"ם דרשה דאביי. יש בזה אריכות דברים. אלא שראיתי כי כבר קדמוני בזה מחברים. בני הרב מ' חיים ברלין שי']:

ח

(ח) כיון דזכות וחובה כו' כי דינא דמי כו'. קשה היאך יעלה עה"ד דמש"ה הוי כי דינא לפסול קרוב. והרי כל הוראה דזכות וחובה הוא ורשאי להורות אפי' לעצמו. כדאיתא בעירובין דף ס"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשיה. וכבר נתקשו התו' בהא דאיתא בבכורות דף ל"א א' דרואה את קדשיו ואת מעשרותיו משום דאי בעי מתשיל עליה. ואי בעי הוי שדי מומא בכולי' עדרא. ונשאל על טהרותיו משום דחזי ליה בימי טומאתו. והקשו התו' והר"ש ספ"ב דנגעים הא בכל הוראה נאמן אפי' ליכא שום תקנה. וע' ט"ז יו"ד סי' י"ח ס"ק ט"ו. וסי' שי"ב סק"ד. והנראה לי ליישב הא דבכורות דמשום דכהנים חשידי אמומי דבכור דמש"ה אין נאמנים על מומי בכור. כדאי' שם ד' ל"ה ב' ולא חלקו בין חבר לע"ה דהלכה כר"ג כמש"כ התו' בד' ל"ו א'. ומש"ה אין כהן רואה בכור עצמו. והכי פירש"י בכורות שם ד"ה חוץ. דמיירי בכהן ע"ש. ומצד הסברא חשידי ג"כ על מומי כל קדשי' ומעשר דמה לי בכור ומה לי שאר קרבנות. להכי בעי טעמא דלהא לא חשידי כמפורש זה הטעם עצמו על נאמנות נפילת המום במעשר בהמה בד' ל"ה ב' מעשר ודאי מהימן משום דאי בעי שדי מומא כו' ואע"ג שכתבנו לעיל סי' מ"ד אות ו' דעת רבינו דהחשד בבכור לכהן משום דשכיח בהו וא"כ בקדשים לא שייך הכי. מכ"מ זה אינו אלא לרב נחמן בבכורות שם דישראל נאמן על ספק בכור שבידו. אבל לר"ח דאמר דישראל שיש לו ספק בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ע"כ ס"ל דמשום טפול לחוד חיישינן. א"כ כל מי שיש בידו קרבן שאינו יכול להקריבו מחמת מום עובר וכדומה. ס"ד שאינו נאמן עליו משום טפול דאית ביה. אפי' ישראל. קמ"ל דנאמנים משום דאי בעי מיתשיל ואי בעי שדי מומא ואתי הסוגיא אליבא דר"ח. וכיב"ז להלן ד' ל"ו דמפרש הגמ' הא דתנן הכל נאמנין על מומי מעשר. משום דאי בעי שדי ביה מום. וזה אינו אלא לר"ח: וטהרות ג"כ ידוע דע"ה חשידי ובעי קבלה כדתנן פ"ב דדמאי ובכ"מ. ובשום מקו' לא חילקו בין חבר לע"ה. ואמאי חילקו הכא דחבר נאמן. וקאמר טעמא דבשלמא במומי בכור יש לחשוד ג"כ את החבר דטובתו היא. אלא שאינו חשוד בעינינו ומש"ה שפיר לא חילקו חכמים בין חבר לע"ה. אבל בטהרות אין מקום לחשוד לחבר כלל. דאי בעי אכיל לה בימי טומאתו. והא דע"ה אין נאמן היינו משום שאוכל בטומאה ואין זה נחשב בעיניו לאיסור כלל. או משום שאינו יודע דיני טומאה וטהרה ופלוגתא דתנאי היא במס' טהרות פ"י מ"א ע"ש. אבל חבר דליכא האי טעמא. ואינו נהנה מזה למאי נחשדי'. והא דחלקנו בין חבר לע"ה בתרומה משום דגם ע"ה נאמן בשעת הגיתות והבדים כדתנן פ"ג דחגיגה ומש"ה רשאי להורות אפי' בתרומה. אע"ג דליכא טעמא דהש"ס התם. וגם הרמב"ם בהל' מו"מ פ"י לא הביא הטעם כלל ע"ש. [* אבל לענין טהרות לא מהני הא דגם ע"ה נאמן ברגל. כדתנן בחגיגה שם דשאני התם דטהרתם ברגל אינה טהרה גמורה. דלאחר הרגל מגען טמא למפרע כמש"כ רש"י שם כ"ו א'. מש"ה איצטריך בטהרות לטעמא דחזי ליה בימי טומאתו. אבל בשעת הגתות והבדים ודאי נאמנין הן על התרומה ומגען טהור אף לאחר הגיתות והבדים. כדאי' בירו' שם ה"ד ויש כ"ח משהוא מיטהר חוזר ומיטמא ע"ש. והא דתניא בתוספתא שם פ"ג עברו הגיתות והבדים חזרו לאיסורן. היינו אם הביא אז הע"ה לכהן. וכלשון המשנה שם וכדמסיים בתוספתא שם אבל אותו החבית שהביא בשעת הגתות והבדים טהורה אף לאחר הגתות והבדים. והרב בעל תנא תוספאה שם שגה בזה ע"ש. בני הרב שי']. והא דחלקנו בין חבר לע"ה במעשרות של תבואה. משום דאפי' ע"ה רובם מעשרין הן. מש"ה שפיר סמכו על כל החברי'. ותו דאי בעי הוי מיפטר ליה להכניסו דרך גגין. או במוץ שלו כדאי' במנחות ד' ס"ז ב'. [* והגם דאיתא בסוגיא דמנחות שם דבפרהסיא זילא ביה מילתא. שאני התם דאף אי עביד בצינעא ע"י א"י ליכא איסור משא"כ הכא ודו"ק. בני הרב שיחי']. ודמי למעשר בהמה דנאמן משום דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא. ונתיישב קושית התו' והר"ש הנ"ל. דדוקא בהני שמפרש הש"ס הוא שהוצרכנו לטעמא. אבל בכל הוראה אפי' כל אדם לעצמו רשאי להורות אע"ג דאיכא זכות וחובה וא"כ דברי רבינו קשה דמהיכא תיתי לאסור נגעי קרובי' משום דדמי לדינא. והא דאסור לראות נגעי עצמו מקרא הוא דנפקא ליה מדכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו' שצריך לבוא לפני כהן. ולא שיראה לעצמו. אבל קרוב מה"ת לאסור משום דין. וי"ל דמשום דשאני נגעי' מכל הוראות שבתורה דתלוי באמירת הכהן. והוא כמו דיני קנסות דתלי' בב"ד דוקא. וכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אע"ג שיודע בעצמו שחייב מכ"מ עדיין לא נתחייב. וה"נ מראות נגעי' תליא באמירת הכהן. וכ"כ רש"י ביצה ד' כ"ו דראיית בכור בי"ט אסור דהוי כדן דין. והיינו משום דתליא בראיית חכם דוקא. אלא דשם הא גופא אינו אלא מדרבנן. מש"ה אין זה הסברא מוסכם כמש"כ בסי' מ"ד אות ד' שאין דעת רבינו והרמב"ם כן. אבל מכ"מ גבי ראיית נגעים בכהן תליא מה"ת. ושפיר ס"ד דהוי כדין ממש. ובאמת תנן בנגעים פ"א מ"ד דאין רואין נגעי' בשבת והטע' משום דן את הדין כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שם. וע' משנה למלך פ"ז מה' יו"ט ה' ט"ז:

ואמר ליה לכהן אימא טמא אימא טהור. וכיון כו' כ"ה בכת"י.

אלא חידושו בלבד כהן כשר וישראל אסור כצ"ל. ובכת"י אי' אלא חידושו בלבד. ואשכחן כו':

דלענין דינא בעינן ג' כו' רבינו לטעמיה בסי' כ"ג דפסק דמה"ת ד"מ בשלשה כמש"כ שם אות י' ובסי' נ"ח אות ג' ע"ש:

ט

(ט) היה רמ"א כו'. ומסיק וכן הילכתא. ואע"ג דרבנן פליגי עליה במשנה פ"ב דנגעים. מכ"מ סתמא דת"כ פ"א דפרשת נגעים ודספרי פ' שופטים כותיה אזלא. ותו דהכי סתים תנא דברייתא בזבחים ד' ק"ב א' מרים מי הסגירה כו' וא"ת אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים. אבל הרמב"ם פסק דלא כר"מ. וכן לענין שאר דינים דנפקא מהאי ברייתא דר"מ. פסק הש"ס בסנהדרין ד' ל"ד דלא כוותיה: והנה אף לפסק רבינו אין הטעם משום דזכות וחובה דמי לדין. אלא משום דאיתקש לריבים. וא"כ לאו פשיטותא דשאילתין הוא וא"כ למאי החל רבינו לעשות הצריכותא באופן דלא פשיט לה לאיזה צד מהשאלה. ולאו אורחיה דרבינו הוא. וצ"ל דגם להפשיטותא גלוי מילתא הוא דהטעם משום דכדין הוא. תדע דאמאי לא נימא כמו כן מה ריבים בעמידה והדיין בישיבה כדאיתא ריש פרק שבה"ע. ה"נ ראיית ננעים כהן בישיבה והמצורע בעמידה אלא משום דלא איתקיש אלא למאי דמסתבר לן. וה"נ מסתברא להקיש לריבים לפסול קרובים משום דזכות וחובה תליא בכהן באמירתו ודמיא לדינא. וכ"ת א"כ ניליף מכאן דקרוב אסור לראות בכור. משום דהוי כדינא. הא ל"ק דמה"ת ראית בכור ככל הוראות דלא תליא במאמר המומחה. וגם לענין הא דאין רואין מומין ביו"ט לית ליה לרבינו טעמא דרש"י משום דהוי כדן דין כמש"כ באות הקודם:

י

(י) מה ריבים שלא בקרובים שנאמר לא יומתו אבות על בנים עפ"י בנים. בסנהדרין איתא זה הדרש לענין עדות. ולענין דיינים איתא בירו' פ"ג והובא ברי"ף שם ומנין אף הדיינין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות פי' מיתורא דקרא ואורחא דמילתא דהאבות הם הדיינים שהם הזקנים. והבנים הם העדים שהם השטים בארץ ורואים כל דבר. אבל רבינו לא הביא דרשה דירושלמי. וקסבר דדיינים ועדים מחד קרא נ"ל והכי כ' לעיל סי' כ"ג לענין דיין וקרוב נמי לא דכתיב לא יומתו אבות על בנים. והיינו משום דתלמוד דידן פליג בסנהדרין שם ודריש מהא דכתיב ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. וגם דריש מדכתיב ובנים אפי' בנים לעלמא. פי' שלא יצטרפו קרובים בעדות. כדאיתא שם ד' כ"ח א'. והירוש' ס"ל דפסולין משום הזמה כמבואר שם ברי"ף. ותלמוד דידן חולק בכ"ז. ועי' ר"ן כתובות סוף פרק ב' ויש בזה נ"מ לדינא. ומזה יש לעמוד על דעת רבינו שחולק על הרי"ף בזה אלא שאין כאן מקומו. וס"ל לרבינו דלתלמוד דילן לא בעינן קרא לדיינים בפ"ע ולעדות בפ"ע והכל בכלל לא יומתו אבות על בנים:

יא

(יא) דכתיב וראה את הנגע ביום השביעי. ואי לא פשה בעי חווריה ברשותיה דכהן דכתיב וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע. וכי מכבסינן ליה מכבסינן ליה בשבעה סמנין דאמר ר"נ ארב"א דם חטאת ומראות נגעים צריכין ז' סמנים והדר מסגיר ליה שבעת ימים שנית. אי לא איכהי חזותיה אי מיורקיה או מסומקיה אף ע"ג דלא פשה בעי שריפה. ואי כהי חזותיה בשביעי לתכבוסת קרע ליה לההוא נגעא. ודבזע ליה שריף ליה וכוליה בגד טהור הוא כצ"ל. וכ"ה בנוס' כת"י. זולת דשם הנוסחא במימרא דר"נ דם חטאת ודם נדה ומראות נגעים כו' והיינו משנתינו פ' האשה שבעה סמנין מעבירין עה"כ או אפי' דם הנדה ודאי שם ד' ס"ב ב' ר' חייא אומ' דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלו ולנוסחא דילן לא חשיב ר"נ הא דתני בברייתא.

עוד איתא בכת"י גבי קרע ליה לההוא ניגעא ושקיל ליה ושדי ליה אבל הוא טה"ס. אלא ושריף ליה מיבעי ומשנה הוא בנגעים פ' י"א מ"ה ות"כ תזריע פ' י"ו הלכה ב':

מאן אחרים ר"מ היא. בכת"י ליתא אלא בהא דתניא לענין דם חטאת כו' אי' ר"מ אומר הבגד כו':

אלמה עור כו' כצ"ל בה"א והוא כמו ומי איכא למאן דאמר דאיתא בגמרא שם:

יב

(יב) ואייזום ליה נעליה בשבת. ולפנינו אית' משכשכי ליה מסאני בשבת וכ"ה בכת"י. והכי אי' להלן סוף סימן ק"ז והיינו מנעל כמבואר ביומא ד' ע"ח א' איבעי לך למיסם מסאני כו' איבעי לך למרמי סנדלא וכפרש"י קידושין ד' מ"ט א' מסאנא דרב מכרעאי ל"ב. מנעל כו'. ולכאורה קשה לפרש"י יבמות ד' ק"ב ד"ה מרופט. דמנעל רכיך כו' וסנדל קשה כו'. והא הכא אוקי הש"ס הא דרב בקשין. ולק"מ דפי' רכין כאן הוא שיהא ראוי לכסכוסי ופרש"י משפשף צדו זה על צדו זה. כדרך המכבסין בגדים כו' מה שא"כ קשין לא שייך כסכוס אלא כבוס. וע"ע להלן אות כ"א. ופליגי בזה ת"ק ואחרים. וא"כ ודאי במנעלים יש קשין שאינם בני כסכוס. אבל ביבמות ההבדל דמנעל מכוון ומתדבק לרגל בטוב משא"כ בסנדל שרחב הרבה מחמת שהוא קשה כפרש"י יומא שם ד"ה סנדל מאי. שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל. עוד יש ליישב דבמנעל עצמו יש מקום קשה כמו בעקב ושולים. וע' סי' ק"ז אות י"ג. והיינו דתנן בכלים פ' כ"ו מ"ד מנעל שנפחת אם אינו מקבל את רוב הרגל טהורה. הרי דשייך פחיתה וקבול במנעל וכ"כ הרמב"ם ה' חליצה מנעל הנפרם כו' או נפחת כו'. והרי ביבמות שם תניא במנעל הנפרם וסנדל הנפחת. ופרש"י ושייך פרימה במנעל ופחיתה וקבול בסנדל משמע דבמנעלים לא שייך פחיתה וקבול. אלא כמש"כ דלמעלה דרכיך לא שייך פחיתה וקיבול. ובעקב דקשה הוי כמו סנדל:

אלא אמר רבא ברכין כ"ע לא פליגי דבני כבוס נינהו כי פליגי בקשין כו' כ"ה בכת"י:

אבלוסמוס כו'. כן נוס' הערוך בערך אבלוסמי. וע' שם במוסף ובס' כתר כהונה בערכו. ולפנינו בגמ' אי' אכסלגיא וע' פרש"י:

איידי דצרעת מגופיה מתילדא כו' כ"ה בכת"י:

לאו כבוס הוא ואמר ר"ח כו' כ"ה בכת"י ובגמרא איתא והא דאמר רחב"א כו'. וגם איתא שכשוכי אין כבוס לא. ויבואר בזה באות כ"א הנ"מ בין הנוס':

יג

(יג) אפי' כל זרעים נמי. בגמרא איתא א"ה חטי ושערי נמי. והכי נראה שהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל שהביא בה' שבת פ"ח ה"ב השורה חטים ושעורים וכי"ב במים ה"ז תולדות זורע. וכ' הה"מ והכ"מ שלמד מסוגיא זו דזבחים. ורש"י כ' ה"ג א"ה אפי' חטין ושערי נמי כו'. משמע שהיה הנוסחא כל זרעים נמי כנוסאת רבי'. ולכאורה נוסחת רבינו מיושרת יותר דמ"ש חטי ושערי מכל זרעים. והרמב"ם ג"כ כ' כיב"ז. ויש לומר דמשום דמזרעים שאינם נאכלים כלל לא קשה. די"ל דבאלו פשיטא דחייב שהרי לא קיימי אלא לזריעה. וכיון דקדחי הרי זה תחלת הזריעה. ורבא אשמעינן דאפי' ז"פ דהרבה ב"א משתמשים למאכל ולרפואה. מכ"מ כיון דרובא דז"פ לזריעה קיימא כדאיתא ב"ב ד' צ"ג ב' חייב משום זורע. דמסתמא ניחא ליה. מש"ה מקשי מחטי ושערי. דהא פשיטא להש"ס דעל ז"פ ג"כ לא מחייב בסתם אלא א"כ האי גברא קבעי לזריעה ולא תליא ברובא דז"פ אלא בגברא. ושפיר מקשה א"ה אפי' חטי ושערי דודאי למאכל קיימי מכ"מ אי קמצנע להו לזריעה וזרק למים חייב כמו לענין הוצאה. דתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכ"ש ומפרש הש"ס דהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא מ"ד בטולי בטליה קמ"ל כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. וה"נ בכה"ג חייב משום זורע. זהו כונת רש"י שהגיה. ומכ"מ גם לנוסחת רבינו י"ל כן דבעינן דקאי לזריעה דוקא. ובכל זרעים נכללו אפי' הני דלאכילה קיימו. אלא לא דקדק בלשון הקושיא ולא פליגי בדינא. וממוצא דבר לכ"ע דגם לפי האמת דרבא דא' זרק ז"פ משום לש קאמר. מכ"מ ודאי איכא חיוב משום זורע אי קיימי לזה וקדח והוי כזריעה. אלא דרבא לא מיירי בהכי. וע"כ הכי הוא. שהרי זומר חייב משום זורע כדתניא פ' כלל גדול ועיקר החיוב כ' רבינו פ' בהר סי' קי"ב משום דקדח והוי כזריעה. ואפי' רבה בריש מ"ק דפליג במשקה לזרעים ומחייב משום חורש ולא משום זורע. מודה דבקדח חייב משום זורע. אלא בהא דוקא פליג משום דדמי יותר לחורש ובטל פעולת הזריעה אבל בדלא שייך חרישה מודה דהוי זורע. והיינו דתנן בפ"א דשבת בש"א אין שורין דיו וסמנים וכרשינין כו'. וטעמא דאסור שריית כרשינין הוא משום זריעה. הן אמת דהמאירי כ' דאיכא בהו משום לש. והכי נראה מפרש"י במשנה כרשינין למאכל בהמה. משמע דה"ק דהוא שורה למאכל בהמה ורוצה שיתדבקו ויהא כעין לישה. וצ"ל דאע"ג דבזבחים שם אמר בזרע פשתן דשדי רירא ומדבק משמע דוקא ז"פ. מכ"מ לאו דוקא אלא כל המתדבקי' חייב וכ"כ הרמב"ם שם הל' ט"ז והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיו"ב במים חייב משום לש מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה עכ"ל. מכ"מ מדאיצטריך רבא לאשמועינן הא בז"פ ש"מ דאפשר לפרש הא דכרשינין משום זורע ולא מיירי בשורה למאכל בהמה והוי פ"ר דלא ניחא ליה דלקדח אלא בשורה לזריעה וחייב משום זורע. [והא דפריך בשבת שם ד' י"ח ב' לב"ש דס"ל שביתת כלים גיגית נר כו' מ"ט שרי. ופרש"י גיגית שהשכר בתוכו והשעורים נישורין בתוכו כל ח' ימים. פשוט טעם האיסור משום לש שרוצה בפסולת השעורים למאכל בהמה. אלא שראיתי בספר קהלת יעקב שהביא מכאן ראיה להרמב"ם דאסור משום זורע. ומפרש טעם האיסור בגיגית משום דקדח והוי זריעה. וא"א לומר כן להערוך וסיעתו ז"ל דס"ל דפ"ר דלא ניחא לר"ש שרי בשבת כמש"כ באריכות בסי' ק"ה. והכי קיי"ל כר"ש. והכא פשיטא דלא ניחא ליה דלקדח ולהוי זריעה. ואפי' להתוס' דס"ל דהוי כמלאכה שא"צ לגופה ואסור מדרבנן. מכ"מ מאי מקשה הש"ס בשביתת כלים לב"ש דלא חמיר משביתת בהמה לדידן. דלא אסור אלא כל שחייב חטאת כדאי' בד' קנ"ג ב' כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה. איברא הא לא קשיא דשיטת התו' דלא שרינן באיסור דרבנן אלא בשעת הדחק כמו במי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו והכי מבואר בפסחים ד' ס"ו מחמר כלאחר יד נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא. ומסיק דמשום מצוה שרי. והכי מוכח במס' ע"ג ד' ט"ו גבי גזירה משום נסיוני. הא מיהא דלהתוס' אסור לב"ש אפי' איסור דרבנן. והכי מוכח מקושיתם שם בשבת ד' י"ח א' ד"ה ולימא מר כו' ולרב יוסף לא תקשה אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה משום שביתת כלים כו'. ולכאורה תמוה הא מבואר בגמ' דהוא איסור דרבנן. וא"כ ליכא איסור שביתת כלי' אלא דס"ל דלרב יוסף אפילו איסור דרבנן אסור בכלים. ולפי זה היה אפשר לפרש בהא דגיגית משום זריע'. אבל אי נימא דאפילו איסור דרבנן אסור לב"ש משום שביתת כלים אין הכרח כלל לומר דיש בזה איסור זריעה. אלא איסור בשול שהשעורים מתרככים ומתבשלים וראוין לאכילה אלא שאינה ע"י האש מכ"מ אסור מדרבנן וכדתנן בפ' כירה ולא יפקיענה בסודרין. ומפרש הגמ' שגזרו תולדות החמה אטו תולדות האש. מיהו כ"ז אי נימא דאיסור דרבנן ג"כ אסור בבהמה. אבל דעת הרמב"ם נראה דשרי זולת מחמר דאסור והיינו דפסחי' וע"ז הנ"ל. וע' מג"א סי' ש"ה סק"ו וא"כ ה"ה בשביתת כלים לב"ש. וכ"כ באמת הר"ן על המשנה ושוין שטוענין קורת בה"ב. א"כ ע"כ הא דגיגית הוא משום לש וכמש"כ]. ונפלאתי על המג"א והגר"א ז"ל סי' של"ו שנתקשו בפסק הרמב"ם וש"ע דהשורה חטים ושעורים חייב משום זורע. וכתבו שהוא נגד מסקנת הגמרא דזבחים. והרי הה"מ וכ"מ כתבו דמשם הוא שלמד. והיינו כמש"כ שלא חזר הש"ס מעיקר הדין אלא בכוונת רבא. והא שהקשו המג"א והגר"א ז"ל. דא"כ בפשתן ג"כ לחייב משום זורע. והמ"א יישב דמשום זורע אינו חייב אלא בזמן ארוך כמשמעות לשון השורה. משא"כ משום לש בנתינה מועטת חייב. נראה לי דאע"ג דהמ"א טעמא קאמר שאינו חייב משום זורע עד דקדח. מכ"מ אינו מדוקדק בגמרא דאמר רבא זרק וס"ד דמשום זורע ומסיק משום לש והרי בתרווייהו קאמר לשון זרק. ולפי דעת המאירי ז"ל תנן גם לשון שריה בכרשינין ומשום לש. אבל מעיקרו לא ק' כלל. דודאי זה תלוי למאי קיימא. אי קאי לזריעה חייב בכל מיני זרעים משום זריעה ולא משום לש אפי' בז"פ. שהרי אינו רוצה בדיבוקן כמש"כ וע' באות הסמוך. ואי קיימא לאכילה חייב בז"פ משום לישה. ובשארי זרעים פטור וזה פשוט. [ואחר כותבי ראיתי בנשמת אדם ה' שבת שהעיר ג"כ כמש"כ שהרמב"ם למד מאותה סוגי' דזבחי'. אלא שמש"כ דהשורה לזריעה חייב תיכף. ליתא דודאי אינו חייב עד דקדח. וכמו נותן פת לתנור שא"ח חטאת עד שתאפה. ומש"כ עוד דמשום לש לא בעינן שיכוון לזה ג"כ ליתא דמ"ש זה האיסור מזה. ומש"כ עוד דבשורה למאלצין מיקרי זורע משום שכוונתו להצמיח אינו ברור אצלי דלהוי מיקרי זריעה בהכי. עד שיוצרך ליגדל ממש. ותיכף שקדח ה"ז זריעה]:

יד

(יד) ומדבק הוי לי' כליישא. להלן אי' אי נמי דאוקמוה אליישא ואין שום באור בזה שם ובכת"י ליתא כלל. ולפי נוס' דילן יש להגיה ולהעתיק תיבות אלו לכאן. וכונת רבינו בזה משום דהא דנדבק הוי דבר שא"מ ואפי' הוי פ"ר מכ"מ הא לא ניחא לי' ואפי' אי לאכילה או לרפואה קיימי אינו מוכח דניחא לי' בדבוקן והרי רבא ס"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל. וכש"כ לשיטת רבינו דס"ל כהערוך דפ"ר דלא ניחא ליה הוי כדבר שא"מ לר"ש. וקיי"ל בשבת כר"ש בהא. כאשר יבואר בפ' אמור סי' ק"ה אות ה' בס"ד. וא"כ אמאי חייב משום לש. מש"ה אסביר לן א"נ דמיירי דאוקמוה אליישא דזרק כדי שילוש אותן ולזה קיימי. ואשמועינן רבא דבזריקה לחוד מידבקי וחייב משום לש:

טו

(טו) והא רבא לבתר דאמרה הכי סברה. בגמרא ליתא כ"ז. ורבינו בא ליישב שהרי רבא בעצמו מדייק שכשוכי אין כסכוסי לא. והיאך דרש דמותר לכבס מנעל בשבת. ויישב דבתר דאמר הכי סברה לדקדק זה:

שאני התם כו'. אשגרת לישן הגמ' נקטיה ע"ש. ופי' כמו אלא משום והוא טעמא דבריי':

טז

(טז) ולא אמרי' כמאן דשרוף דמי. דאי אמרינן כמאן דשרוף דמי אפרו טהור הוא וטהור הוי. לענין כו' כ"ה בכת"י: ורש"י ביבמות שם ד"ה מאי לאו מוחלט כו'. ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא כו'. משמע דאי הוי נכנס כולה בבית ניחא דאפי' מיכתת שיעור' מטמא וכבר עמד ע"ז בחי' הרשב"א. אבל כוונת רש"י דודאי א"א להוכיח מטומאה המפורשת בתורה דגזרת הכתוב הוא דאפי' אפר הוא מטמא. בשלמא הא שהביא הגמרא ראיה מטומאת בית מוחלט ניחא. דלא מפורש בכתוב טומאת ביאה לבית אלא במוסגר. ושפיר י"ל דמוחלט אינו מטמא בביאה. דכמיכתית דמי' ואין לו ביאה. והא דכתיב צרעת ממארת בבית טמא הוא. היינו לטמא במגע כטומאת אחוריו שהביא רש"י מת"כ. אבל בבגד מוחלט מפורש בתורה צרעת ממארת הנגע טמא הוא. הרי דמטמא במגע. וה"ה כשהכניסו כולו לאוהל דטומאת אוהל מעין טומאת מגע הוא כדאיתא בחולין ד' קל"ה ב' מאי נוגע מאהיל ע"ש. וע"כ ההוכחה הוא מהאי דשדינן מיעוטא בתר רובא. זהו שיטת רש"י. אבל רבינו ס"ל דאפי' במגע לא הוי ליה לטמא וה"ה בהכנסת כולו. וקושית הש"ס כפשוטו. וכ"ת הא בפי' כתיב טמא הוא. הא ל"ק דאפשר לאוקמיה בטומאת משא וכמו מלא תרווד רקב של מת שאינו מטמא במגע אפי' גבלו במים כדתנן באהלות פרק ב' ומטמא במשא. ה"נ בגד המוחלט דכמיכתית דמי. ובאוהל ג"כ לא ליטמא מהאי טעמא. ולא דמי לרקב שמטמא באוהל. דהל"מ הוא. אבל בגד מוחלט דלא כתיב בפי' שמטמא באוהל אלא ממת הוא דנ"ל. וכיון שאינו מטמא במגע המרובה כש"כ שאינו מטמא באוהל המועט. וע"כ נוקמי הא דכתיב טמא הוא בבגד בטומאת משא. וכמו בנבילה דחמור משא ממגע. זהו דעות רבותינו הראשונים:

יז

(יז) או דילמא מנגעים לא ילפינן שאני עיר הנדחת דאחמיר ביה רחמנא. כצ"ל והכי לשון רבינו להלן של עיר הנדחת כו' דהא אחמירו ביה. פירוש דכיון דאיסור הנאה דעבודת גלולי' חמור מנגעים לענין אפרו כדאיתא שלהי מס' תמורה. ולענין תפיסת דמים כדאיתא במס' ע"ג ד' נ"ד. א"כ א"א למילף מנגעים. וידוע דעיר הנדחת וע"ג שוין. ובתרוויהו כתיב חרם. והא דנקט רבינו עיר הנדחת. משום שהיא בשריפה וע' אות כ'. ולמדנו משיחתו של רבינו דשאר אה"נ באמת ילפי' מנגעים דלא מיכתית שיעורי'. והיינו דאי' בסוכה ד' ל"ה ושל ערלה פסול מ"ט פליגי בה כו'. ונתקשו התו' אמאי לא אמר הטעם משום דמיכתית שיעורי'. וכן נתקשו בסוטה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי דמי אמאי כלה"כ מקבל טומאה הא מיכתית שיעוריה ולא הוי כביצה וע"ש אבל דעת רבינו ברור דכל אה"נ נ"ל מבגד מוחלט דלא אמרינן הכי. והנה גם הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' קכ"ד הביא דעת מפרשים דלא אמרינן מיכתית שיעוריה אלא בע"ג שצריך לבער ולא ערלה אע"ג שמצוותו בשריפה. והכוונה הוא עפ"י מש"כ הריטב"א בחי' סוכה שם בזה"ל ומש"ה תני' במתניתין כל חד באנפי נפשי' דהיינו של אשירה ושל עה"נ חייב בשריפה. ושל ערלה אינו בחיוב אלא עומד לכך. וא"א להנות בשריפתו [ר"ל שאין בו מ"ע שישרף. דעיקר שריפה דערלה נ"ל מכלה"כ. ובכלה"כ כתיב בלשון פן תוקד אש. ולא בלשון מ"ע כע"ג] ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר להנות בשריפתו ולא דמי' לע"ג כו'. ומטעמים אלו כ' הגר"א דבאמת לא אמרינן מיכתית שיעוריה. אבל לפי אלו הטעמים עדיין חמץ בפסח לר"י ודאי מיכתית שיעוריה. איברא רבינו אנהרינהו לעיינין. דבכל אה"נ נ"ל מנגעים דכתיב במ"ע שישרף ומכ"מ לא מיכתית שיעורי' זולת לע"ג ועה"נ דחמירי מנגעים. ונתפשטו בזה כמה עקמימות וקושיות בש"ס. ועפ"י זה העיקר שהעלינו מדברי רבינו דערלה וכדומה לא מיכתית שיעוריה. נעמוד על דעת רבינו בעיקר אחר דהוו בה ראשונים ואחרונים ז"ל. בהא דאיתא בסוכה שם דאתרוג של ערלה פסול משום שאינו לכם. משום שאין בו דין ממון. ופי' התו' והרמב"ן במלחמת ה' והראב"ד כמשמעו. משום דאה"נ אין לו בעלים וכל אדם רשאי לגוזלו. והריטב"א ז"ל נתעצם בזה הרבה וכתב דכל אה"נ שהוא ברשות בעלים ואין זכות בו לאחרים לכם קרינא ביה. והא דקאמר לפי שאין בו דין ממון לאו משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מע"ש לרע וכו'. ופסול אתרוג אינו אלא משום דמיכתית שיעוריה אע"ג שאינו דומה לע"ג. וכ"כ הר"ן סוכה שם. והריטב"א הביא ראיה לסברא זו דאה"נ מיקרי לכם ויש להם בעלים ממע"ש לרבנן דס"ל ממון בעלים הוא ומיקרי לכם. והביא סברא זו בשם מורו. והנראה שהוא הרשב"א ז"ל כאשר יבואר. והנה ראיה זו לא זכיתי לעמוד עליו. שהרי למ"ד מע"ש מ"ב הוא יש להם דמים ונמכר כדאיתא בקידושין ד' נ"ז אלא שאינו יוצא מקדושתו ונאכל בירושלי' משא"כ אה"נ אע"ג דשרי שלא כדרך הנאתן. מכ"מ כיון שאין זה עיקר הנאתן אפשר שאין לו זכיה וכל אדם רשאי לגוזלו וליהנות בו שלא כדה"נ. וכן אחר שנשרף ואפרו מותר הכל זכאין באפר ואין להם בעלים. ומהא שהקשו התוס' בכ"מ על הא דתנן המקדש בערלה א"מ. אמאי לא תתקדש בהנאה שלא כדה"נ או באפרן. אין ראיה דס"ל להתו' דיש להם בעלים. דאפי' אי נימא דאין להם בעלים אפשר שיחולו הקידושין במה שמהנה אותה בשוה פרוטה במה שאין בידה ליטול והוא נתן לה. וכ"כ הגאון צל"ח פסחים סוף פ"א. וסברא זו יותר יתבאר להלן סי' קל"ב אות ט"ז בפי' הסוגיא דחולין ד' קל"ז בקדושה ומכירה יע"ש. איברא דעת התו' והרשב"א מבואר כהריטב"א בחולין ד' ק"מ בהא דאיתא התם דטהורות דכתיב בצפורי מצורע למעוטי דטריפה. ודחי דהא מדתנא דבר"י נפקא דיליף מכשיר ומכפר בחוץ ממכשיר ומכפר בפנים. אלא טהורות דכתיבי בצפורי מצורע למעוטי צפורי עה"נ. והקשו הא נפקא מתדר"י דעשה מכשיר כמכפר. ובמכפר פסול משום ממשקה ישראל. ויישבו דכיון שהיה להם שעת הכושר לא נתמעט כלל. וכתבו עוד וצ"ע בבהמת עה"נ אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא כשר. וכ"כ עוד להלן בשנוי' דר"פ דטהורות למעוטי צפורים שנתחלפו בעבודת גלולים דצ"ל דלכפרה כשרות. אף ע"ג דאסורות בהנאה כדאיתא במסכ' ע"ג ד' נ"ד דחליפין אסורות. ומכ"מ ס"ל דאפשר להקדישן ולהקריבן. והן הן דברי הריטב"א ז"ל. אבל דעת שארי הראשונים ז"ל אינו כן וכמשמעות סוגיא דסוכה דפסול אתרוג של ערלה הוא משום שאינו שלכם. וזהו דעת רבינו כמש"כ. וכ"כ רש"י ב"ק ד' מ"ה דשוה"נ שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש משום דלאו ברשותיה דמריה קאי. וכן כתב הרמב"ם ה' נ"מ פ' י"א ה' ח' שמשנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים. וע' בסי' ע"ד אות ט' שהוכחנו דדעת רש"י והרמב"ם כר"ת דשוה"נ מותר בהנאה מחיים ומכ"מ אין לו בעלים כיון שלכל אדם יש רשות להורגו. מכש"כ אה"נ ממש דמצוה לשורפן או לקברן. [והגאון קצה"ח סי' ת"ו החזיק בשיטת הריטב"א. ומכ"מ כתב שא"י להקדיש ולהפקיר. כמו דבר שהוא שלו ואינו ברשותו. ויישב בזה סוגיא דב"ק ד' צ' דמקשה הש"ס כי דנוהו ד"נ ליהדר ולידייני אותו ד"מ. ולכאורה קשה הרי נעשה הפקר ונגח ואחר כך הפקיר אין דנין אותו עוד. ויישב בזה לומר דאף ע"ג שאינו כהפקר ממש אלא הם שלו. מכ"מ אינו יכול להפקיר משום שאינו ברשותו. וכמו שאינו יכול לבטל חמץ אחר שהגיע זמן איסורו. זהו טופס דברי הגאון קצה"ח ז"ל ואינו כדעת הריטב"א ז"ל שכתב שהוא לכם ממש. וכמו שהוכחנו מהא דחולין דעת התו' ורשב"א שאפשר להקדיש ג"כ. ובאמת אין שום מקור לזה דנימא דהוי שלו אלא שאינו ברשותו. דהרי מונח ברשותו. וחמץ בפסח אינו שלו ממש כשאר איסורי הנאה מש"ה אינו יכול לבטל. אלא שעובר בב"י מגזה"כ. אבל אי נימא דשלו הם באמת. אמאי לא מצי להקדישן ולהפקירן. אלא או נימא דשל בעלים הם ממש. או נימא דהפקר ממש הן. והא דמקשה הש"ס נדייניה אותו ד"מ. כבר נתיישב בס"ד לשיטת רש"י בסי' ע"ד שם. ולשיטת הרמב"ם בסי' קי"א אות א'. ובס' עצי לבונה הוסיף להוכיח דיש להן בעלים מב"ק ד' ס"ו איתיביה ר"י לרבה דאמר יאוש כדי קני מהא דתני' גזל חמץ ועבר עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך. והא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואי ס"ד יאוש כדי קני אמאי א"ל הרי שלך לפניך ומשני דהא לא בעי הגזלן לקנות. ואי איתא דאין לאה"נ זכיה. היאך ס"ד דהגזלן יזכה בהם. ול"ק מידי דפי' בעידן איסורא היינו סמוך לזמן האיסור כמש"כ התוס' ר"פ השואל בפי' בעידן עבידתייהו. וכיון שהגיע קרוב לזמן האיסור שאין עוד זמן להוציא מיד הגזלן ולמכור הרי הוא מייאש והגזלן קונה ובידו למוכר'. אבל משהגיע זמן איסור שוב אין להם שום זכיה לא לבעלים ולא לכל אדם הרוצה לזכות בהם]. וכ"כ הר"ן מס' ע"ג פ"ג גבי עובדא דר"א הקפר שאין זכות לקנות ע"ג של עו"ג אלא משום שאם לא זכה הי' לה תקנה בביטול. וכן הטעם דאפשר לזכות בחמץ בפסח מן ההפקר כדי לעבור בב"י. היינו משום שאם לא זכה בהם היה מותר אחר הפסח. וכ"כ בסי' קל"ב אות י"ז דהמודר הנאה מנכסיו יש לו בהם זכיה לדעת רבינו ומזה הטעם דאפשר בשאלה. הא אה"נ שאין להם תקנה הפקר ממש הן. איברא סוגיא דחולין ד' ק"מ לכאורה מוכרח כשיטת הריטב"א ז"ל דבהמת עיר הנדחת ושנתחלפה בעבודת כוכבי' אפשר להקדישה ולהקריבה כהוכחת התוס' הנ"ל דמש"ה בעינן קרא למעט מצפורי מצורע. אבל כד דייקת אדרבה מכאן הוכחה להיפך. דבאמת מה שתירצו התו' דמשום שהיה להן שעת הכושר לא נתמעט מממשקה ישראל. הוא תמוה דבפי' אמר ר"פ גופיה בתמורה ד' כ"ט דנעבד מותר להדיוט מדאיצטריך לאסור לגבוה ואי אסור להדיוט תיפוק לן ממשקה ישראל. וכ"כ התוס' במנחות דף ו' דלפי המסקנא דאסר הכתוב טריפה נאסר אפי' שהיה לה שעת הכושר. וע' בח"ס או"ח סי' ק"פ שיישב כוונת התוס' חולין בדוחק לומר דטרח וכתב לה קרא אע"ג שבאמת א"צ יע"ש. והנראה בישוב הסוגיא דאיסורי הנאה שא"א להקדיש כלל אם כן לא שייך לומר שנתמעטו מקרבנות מדכתיב ממשקה ישראל. אחר שא"א להקדיש כלל. [והא דאי' בדרשה פסחים ד' מ"ה א' דממשקה ישראל מן המאתים דערלה בטלה במאתים. לא בא הכתוב בזה לאסור קודם שנתבטל. דזה פשיטא כיון שא"א להקדיש כלל. אלא להתיר אחר שנתבטל במאתים. ולא כמו שהבין הגאון ח"ס שם]. תדע דלא קאמר בצריכותא דטריפה במנחות ד' ו' א' דאי ממשקה ישראל ס"ד דוקא אה"נ כערלה. אלא פשיטא דלאה"נ לא איצטריך. וכיון שכן לא שייך לומר בזה איתקיש מכשיר למכפר לפסול צפורי מצורע משום הכי. והא פשיטא דאי אפשר לפסול צפורי מצורע דאיסורי הנאה משום הא גופא שאינן שלו. דהא ליתא. דצפורי מצורע אינן אלא איסור ולא קדושה. ורשאי להביא מן ההפקר ואפי' אינו זוכה בהן כלל. רק שלא יהיו של אחרים דזה תליא אי אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל של הפקר ודאי דמצי להביאן ונאסרין. והיינו דדייק ר"פ למעוטי צפורים שנתחלפו בע"ג ולא אמר ע"ג ממש שנעבדו הן בעצמן. דא"כ בע"ח מותרין להדיוט ואסורין לקרבן כדין נעבד והרי איתקש מכשיר למכפר. אבל בנתחלפו בעבודת גלולים דאסורין בהנאה ושוב אין יכול להקדישן כלל ולא נתמעטו מהקרבה כלל. בזה היה עולה עה"ד דבמצורע כשרין ואיצטריך מיעוט מטהורות. והרי מכאן מוכח דאה"נ א"א להקדיש כלל:

והנה ידוע מש"כ הרמב"ם ה' א"מ פ"ה אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ולא מן החדש כו' ואצ"ל מערלה וכלה"כ מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כו'. ורבו על זה ההלכה הויות גאוני בתראי ז"ל. בנו"ב מ"ת פי' הטעם מצוה הבב"ע שכתב הרמב"ם קאי על ערלה וכלה"כ לחוד. והעבירה הוא משום שנהנה בהבאת הקרבן וכמש"כ המל"מ. ואחריו נמשכתי בזה לעיל סימן מ"ז אות א'. אבל במח"כ אאל"כ. דמי לא משכחת באומר ה"ז מנחת נדבה דלא משתרשי ליה כלל. וגם בעיקר הדין יש להוות טובא ואכ"מ. אלא העיקר דהטעם מצוה הבב"ע קאי על טבל וחדש וכך הבין הגאון ש"א סי' צ"ט. אלא שהקשה ע"ז שאין אלו עבירות כדאי לפסול המצות. אבל למש"כ סי' הנז' שם דממשקה ישראל אע"ג שהוא דרשה גמורה מה"ת מכל מקום אינו אלא באסורין שלא יהיה להן שעת הכושר כמו ערלה וכלה"כ וטריפה. משא"כ חדש וטבל ומדומע. ומכ"מ מדרבנן אסרו מהאי דרשה ממשקה ישראל כדאיתא בפי' במנחות דף ה'. אבל אינו מה"ת כמו שהוכחתי שם מסוגיא דשם ד' ס"ח מה בין קודם לעומר לקודם לשתה"ל כו' ועוד ראיות. מש"ה לא הזכיר הרמב"ם דרשה זו על אלו דברים. ורק מש"ה אסרו חכמים ואסמכו על דרשה זו משום שיש בהן איזו עבירה. אבל כ"ז אינו אלא על איסורי אכילה שהביא. משא"כ אסור ערלה וכלה"כ א"צ לטעם כלל. אלא משום שאינו שלו וא"א להקדיש כלל. וכ"כ הגאון פני ארי' בהבנת הלכה זו. ועדיין לא יצאנו י"ח לבאר כונת הרמב"ם שלא הזכיר בפי' זה הדין דכל האסור באכילה להדיוט אסור לגבוה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל כד דייקת לא למדנו מזה הדין כלל אלא הא דרב פפא בתמורה שהוכיח מכאן דנעבד מותר באכילה. אבל לא משכחת לן איסור אכילה שלא יהיה שעת הכושר שנלמוד מכאן שאסורים לקרבן. זולת טריפה המפורש בתורה. או אה"נ שא"צ לדרשה זו כלל. כמו שהוכחנו מסוגיא דחולין דמש"ה איצטריך למעט בצפורי מצורע. וכ"ת הא משכחת יי"נ ששכשך לעבודת גלולים ולא ניסך עדיין דלהרמב"ם אסורים בשתיה מה"ת ולא בהנאה כמש"כ בסי' קס"ב אות א' בס"ד. הא ל"ק דגם בלא דרשה זו אסור לנסכים דלא עדיף מבהמה מוקצה לע"ג דכשר לאכילה ופסול לקרבן. היוצא מכל זה דסוגיא דסוכה הוא כמשמעו דאיסורי הנאה אין בו ד"מ ומשום הכי לא מיקרי לכם כלל ולא כהריטב"א ז"ל. והוא דעת רבינו דס"ל דשאר איסורי הנאה לא אמרינן כתותי מיכתית שעורא. וע"כ אסור משום שאינו לכם כמשמעו. ועפ"י שכתבתי יתבאר ל' הרמב"ם שהביא המחבר או"ח סי' תרי"ט לא כמג"א ע"ש:

וא' סנדל כו'. כל עניני ע"ג שנדבר בכאן הן המה עבודת גלולים שעבדו אוה"ע לפנים. ועוד היום במדינות השוממות מן הדעת באזיא ואפריקא:

יח

(יח) ואחד סנדל של עיר הנדחת לע"ג. הטעות שיש כאן גלוי. ואכן אופן ההגהה האיר רד"ל ז"ל עיני ע"פ לשון הערוך ערך נחת בזה"ל ביבמות בגמ' חלצה בסנדל של נחת עבודת גלולים פירוש דבר שינוח ולא יזוז ממקומו עכ"ל. והכוונה נוי ומלבוש של עבודת גלולים ולא ע"ג עצמה. והכי פירש"י סוכה ד' ל"א ד"ה לולב של ע"ג ששמשו בו לע"ג כו' וביבמות שם סנדל של ע"ג שנועלים אותו כו'. והא שלא פי' שעבדו את הסנדל ואת הלולב עצמה. הוא שבאו ליישב בזה קושיית התו' בסוכה שם ובכ"מ אמאי אי נטל כשר. ממ"נ אי זכה בו ישראל הוי של ישראל דלא מהני בטול. ואי לא זכה הרי אינו שלו. ובדברי רבינו ופירש"י נתיישב דס"ל כדעת הר"א ממיץ והובא ביו"ד סי' קמ"ו ס"ב דמשמשי ע"ג של עו"ג שבאו ליד ישראל מהני בטול. וזהו דעת רבינו ופירש"י וכ"כ הגר"א שם סק"ב. ולא דמי למשמשי ע"ג שעבד ישראל דלא מהני בטול לפרש"י מס' ע"ג ד' נ"ד ב' בהא שהוכיח הגמ' מכלים דאחז דאדם אוסר שאינו שלו במעשה מדכתיב ואת הכלים אשר הזניח אחז הכנו והקדשנו וכו' ופרש"י דאסירי להדיוט ולא אמרי' לפרקי ולפקי לחולין עכ"ל הרי דלא מהני בטול אפי' למשמשין של ישראל בשלו. או במעשה בשל חבירו. ולא כפי' התו' שם ד' נ"ב ד"ה ברוך ע"ש. שפירשו דרק לגבוה נאסרו והיה אפשר לומר דבאמת מהני בטול להדיוט. אבל לפרש"י מבואר דלא מהני ואין תקנה אלא קבורה. ולא הוי כמשמשי ע"ג שזכה בהו ישראל. ולכאורה טעם החילוק היינו משום דעיק' הדין דזכה ישראל בע"ג של עו"ג דלא מהני בטול אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הגר"א בשם סמ"ג. וכ"כ הריטב"א בשם הרמב"ן בד' נ"ג ב' בהא דאיתא בגמרא ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד גלולים והשתחוה אסרה מנלן מתחלתה של ע"ג דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהן והרי אין אדם אוסר את שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בבטול בעלמא סגי להו. והקשה הרמב"ן הא זכו בהו ישראל. והוכיח מכאן שאין בזכיה איסור מה"ת אלא גזרה משום ע"ג שעבד ישראל. ומשום הכי י"ל שפיר דבמשמשין הקילו ולא עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה. אבל ע"כ דעת רש"י אינו כן שהרי בד' מ"ב א' גבי הא דאיתא בגמ' אלא גזירה דילמא מגבי לה והדר מבטלה והוי עבודת גלולים ביד ישראל וכל ע"ג ביד ישראל אין לה בטול עולמית. ופרש"י וטעונין גניזה כדילפינן בפ' ר"י מושם בסתר הרי דמה"ת הוא. וא"כ ק' מ"ש דבמשמשין יש חלוק בין ע"ג של ישראל למשמשי עבודת גלולים של עו"ג וזכה בהו ישראל. מיהו גם בל"ז ק' הא שפרש"י מושם בסתר. הרי דרשה זו אליבא דר' ישמעאל הוא דס"ל עבודת גלולים של עו"ג עד שתעבד ושל ישראל אסורה מיד. אבל לר"ע וסתם משנה דשל עו"ג אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד נ"ל דשל ישראל אינו בטל מדכתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח מה מזבח טעון גניזה כו'. ולפי הפשט ה"ק מה מזבח לא מהני בטול ואין תקנה אלא גניזה. כך אשירה של ישראל לא מהני בטול וטעון גניזה. וכמו דמתפרש הא דנ"ל מושם בסתר שטעון גניזה כלומר שאין לו בטול. ה"נ לר"ע דיליף ממזבח. וא"כ למאי נקיט רש"י קרא דושם בסתר שלא אליבא דהלכתא. דקיי"ל כר"ע דנ"ל מושם בסתר דעבודת גלולים של ישראל אינו אסור עד שיעשה דברי' שבסתר היינו עד שתעבד. איברא לא על פרש"י לחוד ק'. אלא גם על הגמרא בד' נ"ב ב' אי דישראל מי קא מיבטלא הא ושם בסתר כתיב. אלא כך הענין. דהאי קרא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר. משמעו בין שהוא עושה לעצמו בין שיעשה לעו"ג שיעבדו. דהכי משמעות קרא דלא תעשון אתי כמש"כ רבינו סי' נ"ז וכמש"כ שם עפ"י ברייתא בת"כ וע"ש. וחכם א' העירני בפרש"י במס' ע"ג ד' י"ט ב' בהא דתנן הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת גלולים אסור לבנות וא' ר"א אר"י אם בנה שכרו מותר. ומקשה הגמ' פשיטא משמשי עבודת גלולים הן ומשמשי עבודת גלולים בין לר' ישמעאל בין לר"ע אינן אסורין עד שיעבדו א"ר ירמיה לא נצרכא אלא לעבודת גלולים עצמה. הניחא למ"ד עבודת גלולי' של ישראל אסור מיד ושל עו"ג עד שתיעבד שפיר אלא למ"ד ע"ג של עו"ג אסורה מיד מאי איכא למימר. ופרש"י בד"ה הניחא פלוגתא דר"י ודר"ע היא של ישראל שעשה ישראל לצרכו למכרו לעו"ג עכ"ל ואינו מובן לכאורה למאי דקדק רש"י לפרש הכי. ולא כמשמעו של ישראל שיעבוד אותו בעצמו. ובכל מקום שנזכר עבודת גלולים של ישראל לא דקדק רש"י לפרש הכי. והשבתי שע"כ הוכרח רש"י לפרש בסוגיא זו הכי. דהא ודאי לא בא ר' יוחנן כאן לאשמעינן דהלכה כר' ישמעאל ולא כר"ע וכסת"מ. ותדע דאי נימא דאפשר דר' יוחנן בא לפסוק הלכה כר"י. א"כ מאי מקשה הגמ' אלא למ"ד של עו"ג אסורה מיד מא"ל. הא גופא קמ"ל ר' יוחנן דהלכה כר' ישמעאל שאינה אסורה עד שתיעבד. אלא פשיטא דאי אפשר לומר כן ור' יוחנן לא מיירי אלא אליבא דר' ישמעאל ור"ע. ובהא קאמר דלר' ישמעאל ניחא הא דר' יוחנן. ולכאורה קשה מאי ניחא פשיטא דשכרו מותר. כמו דמקשה הש"ס בס"ד דמיירי במשמשין. מש"ה פרש"י דשל ישראל מיקרי בעושה לצורך עו"ג. ולר' ישמעאל אסור מיד. וא"כ אי נימא דאומן קונה בשבת כלי הרי הוי כעבודת גלולים של ישראל דאסור מיד. מש"ה קמ"ל ר' יוחנן דאם בנה ישראל בשל עו"ג לא קנה בשבח הבנין. אי משום דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי. או משום דבבנין לכ"ע אין אומן קונה. הא מיהא מבואר כמו שכתבתי דלר' ישמעאל דדריש מהא דכתיב ארור האיש אשר יעשה וגו' משעת עשייה אסרה. תרווייהו נ"ל בין שעשה שיעבוד הוא עצמו. בין שעשאה למוכרה לעו"ג. ושניהם אסורין מיד. אבל כ"ז לה ישמעאל. משא"כ לר"ע דס"ל עבודת גלולים של עו"ג אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד. ופשיטא דישראל העושה לעו"ג הוי בכלל פסילי אלהיהם תשרפון באש. דנ"ל מזה דעבודת גלולים של עו"ג אסורה מיד. וא"כ הא דדריש ר"ע מדכתיב בהאי קרא ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר. אינו אלא בישראל העושה שיעבוד הוא עצמו. אבל בעושה לעו"ג והרי נאסרה מיד ע"כ מודה בזה ר"ע דפי' ושם בסתר כר' ישמעאל ג"כ. ופשוט דהעושה עבודת גלולים לעו"ג ה"ה כע"ג של עו"ג שזכה בה ישראל. שהרי הוא בידו עדיין ועומד למכור לעו"ג. ונ"ל מהאי קרא דאין לה בטול. אבל עבודת גלולים של ישראל ממש א"א ללמוד מושם בסתר. דכבר למדנו שאין לו בטול ממזבח. וע"כ הא דכתיב ושם בסתר בע"ג של ישראל הוא ללמד עד שיעשה לה דברים שבסתר. משא"כ ע"ג שעשה ישראל בשביל עו"ג דא"א ללמוד מקרא דלא תטע לך אשרה וגו'. ע"כ נ"ל לענין ביטול מושם בסתר. והשתא ניחא הא דנקיט הש"ס במס' ע"ג דף נ"ב דרשה דושם בסתר. כי היכי דלא נפרש הא דתנן עו"ג מבטל ע"ג שלו ושל ישראל. דפי' שזכה בה ישראל. מש"ה מקשה דמכ"מ אין לה בטול מדרשה דושם בסתר דר"ע מודה דבעבודת גלולי' עצמה שזכה ישראל שאין לה בטול מה"ת. והיינו פירש"י בד' מ"ב א' הנ"ל. וממילא נ"מ לדינא דבע"ג של עו"ג שזכה ישראל דנ"ל שאין לה בטול מקרא דפסל ומסכה. א"כ לא למדנו אלא ע"ג עצמה משא"כ משמשין. אבל ע"ג של ישראל דנ"ל מלא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח. וסתם אשירה אינו אלא משמשין. כמש"כ הר"ן בשם הראב"ד ר"פ לולב הגזול. וגם מזבח היינו משמשין. ועוד יבואר בסי' קל"ג אות ח' בס"ד ההכרח לזה דסתם אשירה אינו אלא משמשין. מסוגי' דסנהדרין ד' מ"ז ומדברי רבינו יע"ש. א"כ אפי' משמשין אין להם ביטול. ומעתה מיושב הנפקותא בין עבודת גלולים של ישראל עצמו דאפי' משמשין אין להם בטול בין עבודת גלולים של עו"ג שזכה בה ישראל דלא מהני בטול מה"ת ג"כ ומכ"מ דוקא בעבודת גלולים ולא במשמשין זהו דעת רבינו ורש"י ורא"מ. וממילא מיושב קו' הריטב"א בשם הרמב"ן בד' נ"ג הנ"ל. מהא דואשיריהם תשרפון באש. דקאמר דמהני בטול אע"ג שזכה בהו ישראל. דודאי הכי הוא באשירה שאינה אלא משמשין. ומש"ה לא הביא הש"ס קרא ופסיליהם תשרפון באש. והוא משום דבזה לק"מ דישראל זכו בהו ולא מהני בטול בע"ג עצמה. וע"פ דברינו יבואר על נכון הא דאי' שם ד' מ"ט ב' בהא דתנן גבי אשירה נטל ממנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור כו' נטל הימנה כרכר אסור בהנאה ארג בו את הבגד כו' וצריכא דאי אשמעינן קמייתא הסיק בהן את התנור בהא קאמר ר"א משום דבעידנא דקא גמרה פת קלילה אסורא. אבל כרכר דאיתא לאסורא בעינא אימא מודי לרבנן. וקשה הא גחלים ואפרן של ע"ג אסור וא"כ הרי איסורא בעין כמו כרכר. ולפי מש"כ ניחא. דמשנתינו בסתם אשירה מיירי שהוא משמשין והיכא דנטל ישראל להסיק נעשו משמשי עבודת גלולים של עו"ג ביד ישראל. ויש להם בטול. וכיון שנעשו אפר וה"ה כשברי שברים שמותרין ומבוטלין ממילא כמסקלת הסוגיא שם. [ואל תתמה מהא דאי' התם ד' מ"ח א' שתים לד"ה ופירש"י שהרי אילן עצמו לעבודת גלולים. והכי כ' רש"י במשנה דשלש אשרות בד"ה גדעו כו' לעבוד הגידולין כו'. ל"ק מידי דמשום דמחלוקת ר"ש ורבנן התם מיירי באופן שאינה משמשת בבירור. כגון שהעבודת גלולים תחת האבנים כמו דצידן. ובהא פליגי דת"ק ס"ל דמכ"מ ודאי עבדו את האילן עצמו. ור"ש חולק. מש"ה פירש"י דבשני אופנים כ"ע מודי דאסורה משום עבודת גלולים עצמו. אבל כשהיא משמשת לא פליגי ר"ש ורבנן כלל. להכי פירש"י במשנה בעבודת גלולים עצמה. אבל מכ"מ מיירי גם כן באשירה סתם שהיא משמשין. ומשום האי גוונא שייך הצריכותא הנ"ל. ובזה מיושב קושית התו' שם ד"ה גדעו אמאי לא משני גדעו אע"פ שלא השתחוה כו'. והיינו משום דבמשמשין לכ"ע לא נאסר אלא במעשה כדאי' שם ד' י"ט ב'. וה"נ מיושב קו' התו' ד' מ"ז ב' ד"ה בית וק"ק דגבי אשירה אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת גלולים דהא פליגי בזה ר"ש ורבנן ע"ש. ול"ק מידי דודאי משום משמשין תנן דאסורה כסתם אשירה ולא פליגי בזה כלל אלא באופן שאינה משמשין בודאי]. וע"פ שיטת רבינו ורש"י ורא"מ דמשמשי ע"ג של עו"ג שזכה ישראל מהני בטול ולפי דברינו דאשירה היינו משמשין. מתיישב שפיר מש"כ הטור והגהת רמ"א יו"ד סי' קמ"ב דהא דאפה בהם פת אסורה מיירי שהאבוקה כנגדו. ואחזו שער הגר"א והש"ך ז"ל שהרי גם אפרן אסור. והביאו תוספתא דמס' ע"ג. ולמש"כ ניחא דהטור כ' זה הדין באשירה. ובש"ע מיירי ג"כ בהכי כמש"כ שם ס"ב גבי סכין כו' וה"ז התקון מהנאת משמשי ע"ג כו'. ותלמודם בידם דקרי לה מיקלי קלי לה איסורא כמש"כ. והתוספתא מיירי בע"ג ממש. כ"ז שיטת רבינו וסייעתו ז"ל:

ויש לדעת דהרמב"ם כ' בה' ע"ג פ"ח ה"ח דהא דעבודת גלולים שזכה ישראל לא מהני בטול נ"ל מדכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו נוהגין בהם משום אלהות תשרפון באש אבל אם בטלו הרי אלו מותרין. ולמדנו מזה דמשבאו עבודת גלולי' של עו"ג ליד ישראל אין לה תקנה אלא בשריפה. ומקור דרשה זו מתוספתא פ"ו דתניא וכל עבודת גלולים שביטלה עו"ג יכול יהא אסורה ת"ל פסילי אלהיהם תשרפון באש את שנוהג בהם משום אלוה אסור ואת שאינו נוהג בו משום אלוה מותר ושל ישראל בין שנהג בהם משום אלוה בין שלא נהג בהם משום אלוה אסור. וברייתא זו דלא כסוגיא דתלמודין ד' נ"ב א' דאיתא תני רב יוסף מנין לעו"ג שפוסל אלוהו שנא' פסילי אלהיהם תשרפון באש. דרב יוסף דריש לשון פסילי אלהיהם שאפשר לפסול אלוהו. אבל להתוספתא מתפרש כמשמעו הפסל שהוא אלהיהם תשרפון באש. אלא משום דמיותר לשון אלהיהם דסתם פסל הוא עבודת גלולים משום הכי דריש את שנוהג בו משום אלוה לאפוקי כשביטלו. ועל זה הדרש הוסיף הרמב"ם דלא תליא אלא כשבא לידינו. ומאז כשבא לידינו והוא נוהג בו משום אלוה תשרפון באש. ולא מהני בטול עוד. וגם לפי זה הדרש מבואר כשיטת רבינו דדוקא פסילים שהוא עבודת גלולים עצמה לא מהני בטול כשבא ליד ישראל. אבל משמשין לא שמענו. משא"כ עבודת גלולים של ישראל עצמו אסור משום לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח. למדנו דלא מהני בטול אפי' אשירה שהוא משמשין. כ"ז שיטת רבינו וסייעתו: אבל שיטת התוס' שם ד"ה מה מזבח כו' פירש בעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו ומיהו מעגל ליכא למילף כו' עכ"ל. וע"כ לא מפרשי כמש"כ מה מזבח אין לו בטול. דאי איתא מאי מקשי. דנילף מעגל. הא אפשר דלא הוי עו"ג שיבטל ברצון. ובע"כ א"א לבטל עבודת גלולים של מתכת כמש"כ בד' מ"ב א' בד"ה כאן בשם הירו'. אלא מפרשי מה מזבח אסור בהנאה כך עבודת גלולים של ישראל אסור בהנאה. אבל הא שאין לה בטול מושם בסתר נ"ל לר"ע כמו לר' ישמעאל. וכסתמא דגמרא דמושם בסתר נ"ל דאין לה בטול. וזה עצמו דחקן לפרש האי טעון גניזה לענין איסורי הנאה. וס"ל להתוס' ג"כ כמש"כ דעבודת גלולים שעבדו עו"ג ביד ישראל נ"ל מהאי קרא שאין לו בטול. וממילא למדנו לעבודת גלולים שעבדו ישראל. ולא תקשה א"כ דנ"ל מעבודת גלולים של עו"ג דאין לו בטול. ממילא ידענו דאסור בהנאה. ולמה לי היקשא דאשירה למזבח. הא לא קשיא דעד שלא ידענו בע"ג שעבדו ישראל שהוא אסור בהנאה לא מצינו למילף מע"ג של עו"ג והשתא דנ"ל ממזבח דאסור בהנאה שוב למדנו מע"ג של עו"ג שזכה ישראל שאין לה בטול. וממילא ע"כ דין א' להם לענין משמשין. והיינו שנתקשו בתו' סוכה ובכ"מ לתרץ הא דלולב של עבודת גלולים כו'. ונראה להוסיף ראיה לשיטת רבינו וסייעתו מדתניא במכילתא בא פי"ג עה"פ וינצלו את מצרים מלמד שעבודת גלולים שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחלתה. ולכאורה ק' הא משהגיע לידם לא מהני בטול והתכה. וצ"ל דלא היה ע"ג ממש. דבל"ז א"א לפרש על ע"ג ממש. דמה לישראל לנוטלן כלל. הא לא בזזו למצרים רק שאלו כלי תשמיש ובגדים. אלא שהיה על כלים צורת עו"ג כדתנן בפ' כה"צ. והיו עובדין אותם ואסורין בהנאה עד שיותך צורת ע"ג ומהני בטול. דלא הוי הבגד אלא תשמיש לעבודת גלולים. ומבואר דמהני בטול. ובאמת אי היו יכולים לבטל ע"י עו"ג עד שלא נטלו לידם אפי' לא ניתך מותר. אלא לא היה אפשר לבטלו עד שהגיע לידם. ובהתכתן ניתר ממילא דנעשה שברי שברים. ועפ"י שיטה זו מתיישב היטב פי' הפסוק בפ' וישלח. ויאמר יעקב אל בניו וגו' הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. ולא הזכיר משמשי ונויי עבודת גלולים [ומש"כ והחליפו שמלותיכם ופרש"י משום ע"ג. אינו צווי שיתנו ליעקב לבערם אלא להחליף שלא ילבשו בגד שחקוק ע"ג שמאוס הוא לגבוה]. ובמעשה כתיב ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם. והיינו משום דיעקב לא צוה אלא על גוף עבודת גלולים דלא מהני בטול כיון שזכו בה. משא"כ נזמים שהם נויי עבודת גלולים אפשר שבטלו ובניו שידעו שלא בטלו ולא הזדמן להם לאותו שעה מי שיבטל ברצון כדין כלי מתכות וכמש"כ לעיל משום הכי מסרו גם את הנזמים:

יט

(יט) כגון שקיצעו מתחילה לכך.. וכדאיתא כיב"ז דנ"א בעטרות של שבלים כו' כגון שבצרן מתחילה לכך. ורש"י יבמות שם פי' ג"כ בסנדל של תקרובות עבודת גלולים שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון כו' וכוון למש"כ רבינו ז"ל שחתך לשם עבודת גלולים. והרשב"א בחי' הקשה על פרש"י. ופי' הוא ז"ל שהקריב הבהמה ועשה סנדל מעורה. וכ"כ הה"מ והביאו ב"ש סי' קס"ט ס"ק כ"ג וגם נדחק בפרש"י שכוון לזה. ופשוט כמש"כ. ובסוכה דל"א ד"ה לולב של עבודת גלולי' פרש"י אי נמי שעבודתה בלולב כו' ולכאורה קשה הא תקרובות עבודת גלולים אין לה ביטול וא"כ אם נטל לא יצא. אבל ניחא דהתם מיירי באופן שלא היה זריקה המשתברת. ומכ"מ אסור לכתחילה לגבוה משום דמאיס. וכבר כתבתי שבא רש"י ליישב בזה קושיית התוספת שם:

כ

(כ) משום דלא עבדי להלוכא. ולא פי' רבינו בטעמא דתקרובת משום דכתותי מיכתית שיעורא כמו שמפרש בסמוך בשל עה"נ וכפרש"י. היינו משום תקרובת עבודת גלולים של ישראל דסגי בגניזה. כדאיתא במסכ' ע"ג ד' נ"ב מה מזבח טעון גניזה כך אשירה טעון גניזה. וס"ל לרבינו דלא שייך כתותי מיכתית שיעורא אלא במילי דטעון שריפה וכמש"כ התו' סוכה ד' ל"ה ד"ה לפי כו' ואפשר דאפי' מדאורייתא הוי ערלה בשריפה כו' הרי דדייקו משום דערל' בשריפה יש מקום לומר דכתותי מיכתית שיעורא ולא כמו שנסתפקו בזה ביבמות שם ד"ה סנדל. ונראה להוכיח הכי מדבעי רב חסדא בסנה' ד' קי"ב א' אי שחיטת בהמת עה"נ מהני לטהרה מידי נבלה. וכן בחולין ד' ק"מ פשיטא לרב פפא דמהני שחיטת צפורי עה"נ. ומש"ה בעי קרא לפוסלן למצורע. ולכאורה קשה כיון דכתית שיעורייהו. אם כן אין להם סימנין כלל. והרי בחולין ד' ס"ט א' איתא דסימני בן פקועה כשחוטין דמי ולא שייך בהו שחיטה. מכש"כ כאן דככתותין דמי. אלא צ"ל דלא שייך סברא דמיכתית שיעורא אלא במידי דבעי שריפה משא"כ בע"ח דעה"נ שאינן בשריפה. ולא תקשה מהא דס"ד דבית מנוגע מיכתית שיעורה ואינו אלא בנתיצה. לק"מ דהתם כיון דמצותו בנתיצה ה"ה דק לעפר כמו בשריפה. משא"כ אה"נ דמצותן בקבורה כאשר המה לא מיכתית שיעורייהו:

דהא אחמר ביה רחמנא במילי יתירתא כצ"ל. וכ"ה בכת"י. ולשון אחמירו רבנן לא שייך אלא בחומרי דרבנן כדמוכח במס' ע"ג ד' נ"ו שאני יי"נ דאחמירו ביה רבנן. והאי א"נ ליתא כלל בכת"י. וע' לעיל אות י"ד:

כא

(כא) אמרי קשין מכסכסן דחייף כו'. האריך בזה רבינו משום דעיקר משמעות שם כסכוס הוא כפי' רש"י בסוגין בהא דאמר רבא כל כבוס דלית ליה כסכוס לאו כבוס הוא. ושרש"י משפשף צד זה על צד זה. וע' שבת ד' ק"מ לכסכוסי כיתניתא ועוד הרבה. וכמבואר בערוך ערך כסכס. ומש"ה לפרש"י דפירש גם בזה הענין הכי. א"כ לא שייך בקשין אלא כבוס. וגריס להלן שיכשוך אין אבל כבוס לא אי ברכין כו' אי בקשין כו'. וכן בהא דדרש רבא שכשוך אין כבוס לא. והכי נוסחת הרי"ף והרא"ש ס"פ תולין ומש"ה לא נצרכא להוכיח כמו רבינו דגם בקשין אסור. דפשיטא סתם כבוס שייך אף בקשין. והכי פסק הרמב"ם הל' שבת פ' כ"ב דבין מנעל בין סנדל אסור לכבס. וסנדל ודאי קשה. וכן כתב הלח"מ פ"ח מהל' מעשה הקרבנות. אבל רבינו גריס בכל הסוגיא כסכוסי לא. ומש"ה קשה ליה היאך שייך בקשין כסכוס ומפרש דלענין כבוס בשבת אין הפי' כמו בכ"מ. אלא דחייף מיחף ואריך מירך. פי' מרכך. או הנוסחא בדברי רבינו אדיך פי' מלשון דכא. שמדחיק את העור ומוציא את הבלוע בו. והוי כמו כסכוס. ואם כן גם לקמן נגרוס בלשון רבינו ושרי למידכינהו בעי מיחפייהו ומדכינהו ובשבת אסור למחפייהו ולמידכינהו. [ובכתב יד איתא אדריך להו מדריך במיא ופירושו שהוא דורך ברגליו על העור. מיהו להלן איתא בכת"י גם כן לשון שרי למחפייהו ושרי למדכייהו. משמע דצ"ל דאדך להו מידך]. ומשום הכי נצרך רבינו להוכיח דמכל מקום אסור גם בקשין כמבואר להלן באריכות. ונמצא דלא נחלקו רבינו ורי"ף בדינא אלא בנוסחא. אבל לכולי עלמא אסור בקשין גם כן. והטור או"ח סי' ש"ב כתב דאסור לכבס עורות. והכוונה סתם אפי' קשין וכמש"כ. הן אמת דפרש"י ור"ן בשבת פ' נוטל משמע דגם לפי המסקנא קשין מותר והא דאוקי רבא אמורא עליה ודרש שכשוך מותר כבוס אסור. היינו ברכין שיש בהם כסכוס ומתניתין דהיתה של עור נותן עלי' מים ברכין מיירי וכ"כ המאירי. אבל הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור שלא הביאו סוגי' דזבחים כלל דיש חילוק בין רכין לקשין וסתמו דכבוס אסור. מבואר דס"ל דלהמסקנא אף בקשין אסור. וכולהו בתר רישא אזיל הוא רבינו שפירש דגם בקשין אסור. ולא כהב"י וש"ע סי' ש"ב ס"ט ושארי אחרונים שסתמו כפירש"י בהחלט שאינו אסור אלא בשפשוף צדו זה על צדו זה. וממילא בקשין שא"א לעשות כן אין בהם איסור כבוס בשבת כלל. ולא עמדו ע"ד רבינו ולדקדק בלשון הראשונים ז"ל שבאו אחריו. מיהו בזה פליג רבינו עם הרי"ף והרמב"ם דרבינו דגריס להלן בהא דדרש רבא שכשוכי אין כסכוסי לא. מש"ה לא אסר אלא באופן דדמי לכסכוס דהיינו דחייף ומירך. אבל להרי"ף ורמב"ם דגרסי כבוס אסור. וסתם כבוס היינו שמכבס הטינוף בידים. לא שרו אלא בשריה בלי פעולת הידים. וע"ע באות הסמוך דרבינו והרמב"ם לטעמייהו קיימי:

כב

(כב) אלמא הילכתא כאחרים. דדם חטאת טעון כבוס גם בקשין. אבל הרמב"ם פסק בה' מעה"ק פ"ח לענין דם חטאת כת"ק. וכבר עמד ע"ז בלח"מ שם מ"ש משבת דלא חילק בין רכין לקשין. ולא יישב מאומה. ולכאור' היה מקום לומר דהא דבשבת אסור לכבס אפי' קשין באמת אינו אלא מדרבנן ומשום שלא נחלוק בין קשין לרכין. והכי משמע דברי הכלבו שהביא בנשמת אדם. דאע"ג דלאו בר כיבוס הוא מכ"מ אסור לכבסו. ור"ל בקשין. וכבר ביארנו שלמדו מהא דרבא דדרש כיבוס אסור ולא אמר כסכוס אסור. אבל יותר נראה לשון הרמב"ם שלא חילק כלל אלא דרכין וקשין שוין בדינייהו. ותרווייהו בני כבוס מה"ת נינהו. וא"כ קשה אמאי אינו טעון כיבוס בדם חטאת. ונראה דס"ל דלפי המסקנא דרבא אוסר אף בקשין ש"מ דס"ל דגם ת"ק מודה דבר כבוס הוא. והא דס"ל דקשין לא בעי כבוס הוא משום דעיקר טעמא דקרא משום בלוע. וכדמסיק רבא ס"פ דם חטאת. וקשין א"א להוציא הבלוע אלא לשטוף הדם שעל העור. והיינו דקפשיט רבא דטעמא משום בלוע ולא משום נגיעה. משום שהעלה דהא דרב אסר בשבת כבוס אף בקשין. ש"מ דלא פליגי ת"ק ואחרים אלא בטעמא אי משום נגיעה אי משום בלוע. אבל בר כבוס לכ"ע הוא דהוי. ועפ"ז ניחא הא שפסק הרמב"ם ניתז על הבגד טמא אינו טעון כבוס ובגמ' ד' צ"ג א' הוא בעיא דלא איפשטא אי דנין פסול בבת אחת מפסול קדומה. וע' בנו"כ שלא אמרו בזה טעם ברור. ויותר קשה דלעיל דף צ"ב ב' איתא בעי ר"א נשפך על הרצפה ואספו מהו כו' ומסיק הא דאיצטריך למעט דם העוף מכבוס אינו אלא באדבוק כלי בצוארה. והרי אי נימא דפסול בב"א אינו טעון כבוס הרי כאן ג"כ נפסל בב"א. והרי הרמב"ם פסק בה' פסה"מ דנשכך דם העוף על הרצפה ואספו הוא בספק וכאן בה' מעשה הקרבנות הביא דרשה דנשחט למעט דם חטאת העוף מכבוס. ואם כן נצרכנו לישוב הש"ס דאדבוק כלי בצוארה. וצ"ל דפסול בב"א אינו דומה לפסול הקדום. וא"כ ניתז על בגד טמא טעון כבוס. ואמאי פסק הרמב"ם שאינו טעון כבוס. ולמש"כ י"ל דעיקר' בעיא זו אי בב"א דומה לפסול קדום אינו אלא למאי דס"ד דכ"ע משום נגיעה טעון כבוס. אבל למסקנא דמשום בלוע דוקא טעון כבוס א"כ אינו פסול בב"א. שהרי משנגע נפסל וכבוס אינו טעון אלא משנבלע. ופשיטא דא"ט כבוס. והברייתא דממעט חטאת העוף מכבוס ומיירי במדביק כלי בצוארה אתי כאחרים דס"ל משום נוגע. והא שהרמב"ם נצרך לדרשה זו. אע"ג שלא פסק כאחרי' היינו משום דפסק דלא איפשיטא אי כלי שרת פסול בעוף. וא"כ אי כשר אמאי אינו טעון כבוס. אלא ע"כ מדרשה זו. נחזור לענין דהרמב"ם ס"ל דקשין בר כבוס הוא לכ"ע ולא פליגי אלא משום מאי אצריך רחמנא כבוס. ולכשתמצא לומר תליא מחלוקת רבינו והרמב"ם בנוסחא. דלפי נוס' רבינו כסכוס בקשין. ומפרש דחייף ומירך. וע"כ להוציא הבלוע אתי והרי סבירא ליה דאפשר להוציא הבלוע. וע"כ לא פליגי ת"ק ואחרים אלא אי בר כבוס הוא א"כ מוכח דהלכה כאחרים. אבל לפי גי' הרי"ף וסייעתו כבוס. באמת ודאי א"א להוציא הבלוע. ומכ"מ מיקרי כבוס. ולא פליגי אלא בטעמא:

כג

(כג) ובתי' בני אונס נינהו כו'. יפה כתב הש"ש דבא רבינו ליישב הסוגיא דרמי אונס אאונס ומאי קשיא. דילמא אדם מיטמא באונס. ובתי לא מיטמאו. וכי אין לנו הפרש בין נגעי אדם לבתים אלא זו בלבד. [וצ"ל לפרש"י דבכ"מ שאין בקרא מפורש לחלק בין אדם לבתים איתקשו להדדי כמש"כ הר"ש פי"ב דנגעים לענין נגעי עי"ג דכשם שנתמעט בתיהם ה"נ נתמעטו בגדיהם וגופן] אלא ע"כ פשיטא להש"ס דבתים לאו בני אונס נינהו. וע"כ באא"ע קאי על נגעי אדם. אך מה שהוסיף הש"ש דכ"ז לפי הס"ד דאונס היינו ע"י אכילה ושתייה. אבל להמסקנא דאונס היינו ע"י שד או כשפים. אפשר גם בבתים אונס והברייתא קאי על בתים כמשמעו. אין נראה הכי לשון רבינו דקאמר ובתי בני אונס נינהו כו' ואח"כ מפרש מאי היא דאי אכיל כו'. ואי איתא הכי מיבעי לרבינו נגעי אונסין מאי היא דאי אכיל כו' ובתי לאו בני אונס נינהו כו'. אלא דעת רבינו דלעולם לא שייך בבתים באונס ושלא באונס. אחר דעיקר נגע בבית אינו אלא נס ופלא כמש"כ הרמב"ם שלהי ה' טומאת צרעת והרמב"ן עה"ת ולא שייך אונס אלא על דבר שאפשר לבא בדרך הטבע. והנה בכת"י אי' בזה"ל ובתי' נמי אונס נינהו ואא"ע כו'. ומבואר כמש"כ דכל נגעי בתים אונס היא:

מפקיד ומפני ליה דלא ליטמן כו' כ"ה בכת"י. כבר כתבתי אות ו' דדעת רבינו דהלכה כר"י. דאפי' חבילי קש וקנים מיטמן וע' מש"כ שם:

כד

(כד) עליה ויציע מי מטמיין בנגעים. מבואר דגי' רבינו בברייתא שבתורת כהני' בבית לרבות את היציע וכמבואר להלן. וכן היה הנוסחא בנדרים ד' נ"ו אלא שהתוס' והר"ן הגיהו לרבות את הצבוע משום דקשה להו דבת"כ איפכא תניא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה. אבל נוסחת רבינו קדמניות היא. וא"א להגיה ועלינו ליישבה. דתרי יציע יש כמש"כ התו' ריש פ' המוכר אה"ב. דיציע דקרא הוא חדר ממש אלא שטפל לבית והוא כעליה שמטמא בנגעים. ויציע דלשון משנה היא אפתא ע"ש. ואינו עשוי לדירה כלל. אלא לתשמישי כלים ולהקר בו ודמי לאבוס ומחיצה שאינו מטמא בנגעי'. ועי' פי' הרמב"ם נגעים פי"ב מ"ד קירות המחיצה אינו מטמא בנגעים הוא תקרה ולא נעשה לחמם כו'. [ולא כהר"ש שכ' שהיא של חצרות ופרדסים וא"כ אינו מקורה]. עכ"פ לא קשיין ברייתות אהדדי. וגי' הראשונה היא עיקר דלגי' התוס' ור"ן לרבות את הצבוע ומשום דס"ד דדמי לבגדים שאינן מטמאים צבועים מש"ה צריך לרבות. קשה לי שהרי סתם ת"כ הוא ר"י ור"י ס"ל דעורות מטמאי' צבועי' מרבוי דקרא כדתנן שם פי"א מ"ג ובת"כ פ' תזריע. וא"כ מהיכא תיתי למעט בתים שיהו כבגדים ולא כעורות. וא"ת לגי' רבינו ולמש"כ דמיירי ביציע שדרים בו מאי איצטריך לרבות היציע שהוא חדר הסמוך לביתו. והא הנודר מן הבית לכ"ע אסור אפי' בחדר הטפל לביתו והכא ליכא גם ישוב הש"ס שבעליה איצטריך לרבות משום דכתיב בית ארץ. משא"כ יציע. אבל לק"מ דודאי לענין יציע אין לדמות נגעים לנדרים. דנגעים תלי' בלשון תורה והחדר הטפל לבית אפי' דרים בו נקרא יציע תא וצלע כדאיתא שם בב"ב. ואינו נכלל בלשון בית שבתורה. מש"ה איצטריך רבוי. משא"כ נדרים דבלשון ב"א תליא ובלשון ב"א והמשנה אין לזה החדר שדרים בו שם בפ"ע. וחדר שהוא לשון משנה שם דלא הוי בכלל מכירת הבית וה"ה לענין נדרים כמש"ש הרא"ש בנדרים שם אינו הראוי לדירה וטפל לבית. אלא עשוי להצניע חפציו כפירוש רשב"ם. והכי מוכח בב"ב שם דמקשה השתא יציע לא מזדבן חדר מיבעי. וע"כ משום שאין תשמישו כשל בית. אבל העשוי' לדירה וטפל לבית נקרא ג"כ בית. ומש"ה פשיטא דאסור להנודר מן הבית. אבל עליה לשון תורה ולשון בני אדם שוה. שפיר מדמה נגעים לנדרים:

תבעי לך לר"מ תבעי לך לרבנן. תבעי לך לרמ נגעים כנדרים כו' כ"ה בכת"י:

א"נ אילו מאן דאתיליד כו' צריך לאחוויה לכהן וטהורי' כהן בציפורי' כו'. כ"ה בכת"י:

והנך ז' יומי אסור' בתשה"מ. ע' מש"כ בס"ד בסי' ל' אות ד':

כה

(כה) שבעת ימי ספירו ולא ימי חלוטו דברי ר"י בר"י. ר' יהודה אומר ק"ו לימי חלוטו. וכ"ה בכת"י. ובגמ' אי' להיפך ר' יהודה אומר שבעת ימים ימי ספירו ולא ימי חלוטו ר"י בר"י אומר ק"ו כו'. והא דאי' בנוס' הגמ' שבעת ימים יספרו לו. ימי. ספירו כו'. והוא קרא ביחזקאל מ"ד הוא טעות. וכבר היה זה הטעות בספרים שלפני בעלי התו'. וכתבו ע"ז בזה"ל ה"ג בת"כ שבעת ימים ימי ספירו וכו'. ואגב שנכתב בפסוק בתר אחרי טהרתו וגו' כתבוהו כאן עכ"ל. רצונם שבת"כ לא נשנית זה הדרשה על מקרא שביחזקאל אלא על שבעת ימים דאותו מקרא וישב מחוץ לאהלו. והא שהובא בספרים מקרא דיחזקאל הוא משום דכתיב האי קרא אחר ואחרי טהרתו וגו' והאי קרא קאי על מצורע כדאי' במ"ק ד' ט"ו ב' וע"ש בתו' ד"ה אחרי. מש"ה כתבוהו כאן. זהו כוונת התו' ולא כמהרש"א. ונוס' רבינו מכרעת:

כו

(כו) מ"ט עוזיה כו'. חשבונו של רבינו פשוט. אלא שצריך ראיה דעוזיהו נתנגע בעשרים ושבע לירבעם. איברא הכי מבואר בס"ע פי"ט בשנת עשרים ושבע שנה לירבעם מלך עזרי' בן אמציה. אפשר לומר כן והלא שניהם מלכו כאחת. אלא שמלך מלכות מנוגעת. ופי' הגר"א ז"ל דפי' מלך שהיה בחזקתו ואז גבה לבו ונכנס להיכל ונתנגע. ומעתה א"צ לבקש חשבונות רבים של התו'. וע' ביאורי הגר"א שם לענין חשבון של התו' במ"ק ופי' רבינו כבר הובא בבעל המאור שם:

כז

(כז) על לשה"ר דכתיב ותדבר מרים וגו'. הוא מהמ"ר ותנחומא פ' מצורע וע' רמב"ם שלהי ה' טומאת צרעת. ובגמ' ליתא. וכן בכת"י ליתא אלא מסיים קרא מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ומתרגמינן לחלוטין וי"ל הטעם שלא הביא קרא דמרים. משום דבלא אהני ממעשיו אינו נענש בצרעת כמבואר להלן. והא דמרים יבואר להלן. וא"כ אין ראיה מהאי קרא כ"כ:

כח

(כח) ואין הואל אלא שבועה. הוא ברבה ותנחומא פרשה שמות. אלא דשם הביאו לראיה מהפסוק ויואל שאול את העם. משום דמיירי בפ' ויואל משה. והכא מרווח יותר להביא מאורייתא דמשה:

יבא כהן ויפזר ממונו כצ"ל. וכ"ה בגמ':

תנא מי שיחד ביתו לו כצ"ל. ובכת"י אי' תדר"י מי שיחד ביתו לו. וכ"ה בגמ':. יבא דבר שבקול כצ"ל וכ"ה בכת"י:

כט

(כט) הא דאתני ממעשיו. וכ"ה בכת"י. בגמ' אית' הא דאהני מעשיו הא דלא אהני מעשיו וע' פרש"י ותו'. ורבינו גריס ממעשיו. ועי' בש"ש פירושו. והנראה לי דה"פ שנהנה גופו מלשה"ר שדיבר מש"ה נענש בגוף ונלקה בצרעת. וכענין הכתוב בקהלת אל תתן את פיך לחטיא בשרך וגו'. ומפרש במדרש בלה"ר שהוא מחטיא את הגוף ומהנהו מאיסור. ומש"ה וחבל את מעשי ידיך שמלקה גידין ועצמות שבגוף בצרעת. משא"כ כשלא נהנה מלה"ר אין העונש חמור ומעיל מכפר. ורבי' לטעמיה שכת' בסי' כ"ח דלשה"ר דרכילות חמור מסתם לשה"ר ולא כהרמב"ם ז"ל. וכתבתי שם אות ג' בשם הרדב"ז טעמו של הרמב"ם משום דהולך רכיל להנאתו קא עביד ורבינו ס"ל להיפך. דמשום דנהנה מזה הוא חמור ואין המעיל מכפר. ולא תקשה א"כ מרים שלא נהנתה מאומה ואמאי לא כיפר המעיל. הא ל"ק דשאני מרים דחרון אף ה' פקד עונה תיכף שנואלה עד שלא הספיק המעיל לכפר. שעדיין לא שמש אהרן מאז דיברו במשה עד שגער בהם ה' פתאום. אבל כל המדברים לשה"ר נפקדים אח"ז בעונש הראוי ועד כה המעיל מכפר אם לא נהנו. וכיב"ז איתא בשבועות ד' י"ג כרת דיומא היכי משכחת לרבי. ומשני דמשכחת דאכיל אומצא וחנקיה ומית. ולא הספיק היום לכפר. ועפ"י גירסת רבינו כאן נשתנה נוסחא להלן דרמי לשה"ר אלשה"ר ואיתא לפנינו בדברי רבינו. ואב"ע הא דאהני מעשה הא דלא אהע מעשה. פי' דקטרת מכפר על לשה"ר. שהרע לחבירו במה שדיבר. והמעיל מכפר על חטא קל שלא הועיל בדיבורו. אבל בגמ' ליתא כ"ז. שהרי כבר חלקו בין אהני מעשיו ללא אהני מעשיו משא"כ לנו' רבינו כאן הא דאהני ממעשיו כו' אתי שפיר האי אב"א. מיהו בכתב יד ליתא האי אב"א:

ל

(ל) למדנו שקטרת מכפרת על לשה"ר דכתיב ונתן את הקטרת וגו'. וסיפיה דקרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ומפרש ביומא ד' מ"ד איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולכל ישראל הוי אומר זה קטרת. ומיהו עדיין אינו מוכח דקאי דוקא על לשה"ר. ע"ז הביא הא דתדר"י. כ"ז צריך לפרש לנוסחת רבינו. דר' חנינא סמך עצמו על הא דתדר"י. [ושארי היקר מוהר"מ ירמי' שי' אומר דגם לנו' רבינו אפשר לומר דמוכח מגוף הפסוק דמכפר על לה"ר. כמו שדרשו מכאן איזהו כפרה ששוה לו ולביתו ולכ"י. ה"נ נכלל בזה עון שהכל צריכים כפרה והיינו עון אבק לשה"ר דאי' בב"ב ד' קס"ה הכל בלשון הרע ומפרש שם דהיינו אבק לשה"ר. וצריך כפרה. ונכון הוא]. אבל בגמ' דערכין אי' דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם. וכ"ה בכת"י. וא"כ מבואר מגוף המקרא תרווייהו. שקטרת מכפר. ועל לשון הרע מכפר. וכפי' רש"י בזבחים שהיה עון לשון הרע. והא דתדר"י שהביא הש"ס אינו אלא טעם וראיה שכלית ע"ז. והא ודאי דגם לגי' הש"ס שלפנינו קאי הא דתדר"י על קטרת דיום הכפורים:

קשיא ש"ד על ש"ד קשיא לשה"ר על לשה"ר. שפ"ד אשפ"ד לא קשיא כו' במזיד ואפי' לא אתרו ביה. לשה"ר כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י. אבל בפי' כת"י מוכח שלא היה הנו' ואפי' לא אתרו ביה אלא במזיד ולא אתרו ביה. והכי לשון הגמ' כאן ובכ"מ:

אב"א הא דאהני כו' ע' אות כ"ט:

ואריב"ל מה נשתנה מצורע כו' כ"ה בכת"י. וכ"ה בגמ':

לא

(לא) ולא ליתי חד מחד מינא כו'. בגמרא אי' סתם שיהו שוות. ומשמע שיהו שוין במראיהן וכדומה כמו גבי שני שעירי עזים וכבשי מצורע. אבל משיחתו של רבינו למדנו דיש הרבה מינים בצפור דרור כמש"כ הרמב"ן עה"ת. ולמדנו דשני מינים ג"כ כשר בדיעבד. והא דתנן בנגעים פי"ט ונמצא שלא דרור יקח זוג לשני' לא כמו שכתב הרמב"ן תחלה משום דשני מינים הן. אלא כמש"כ בסוף דדרור מעכב:

לב

(לב) והא שתי מיבעי ליה שתים ולא ארבע כו'. כבר העיר בש"ש דבגמרא ליתא כ"ז. ורבי' אקשי ומפרק. ופי' הקושי' הוא דבעינן הא דכתיב שתי למעט ד' ומנין לדרוש שיהו שוות. וממילא יש לנו להקשות על כל האמור בסוגיא דיומא שם. וגם יש ליישב עה"נ דשעירי יוה"כ ומוספי שבת אי אפשר לומר דס"ד ארבעה ג"כ שרי שהרי אינן באין נדבה. וגם יש בהם חילול שבת ויוה"כ. והא דתמידים באמת מיעט קרא את הכבש אחד. ואיתא בזבחים ד' י"ב אחד בבוקר ולא שנים בבוקר. וכבשי מצורע כתיב ג"כ האחד. ותו הא אשם אינו בא נדבה. ועולה באמת רשאי להביא כמה. אבל ציפורים מקשה רבינו דבעינן למעט שלא יביא ד'. ויש להבין מנ"ל לרבינו באמת דאסור להביא ד' ומאי איסור יש בזה כששוחט בחוץ למחנה שתים ומשלח שתים. ואי משום בל תוסיף א"כ א"צ קרא דשתי. אבל פשוט שהטעם הוא משום דאמר רבה כל שאינו בזה אח"ז אפי' בב"א אינו כדאי' בעירובין פרק ד' ובכ"מ. וה"נ אינו מיתפיס אה"נ דצפורי מצורע אלא כשבא אחד ולא שנים. וא"א להביא אלא באופן שיהא מיתפיס באסה"נ כדין צ"מ ומכאן הוא שלמד רבה מדכתיב אחת אחת למעט שלא ישחוט שנים. אלמא דלא מיתפסי כלל. ועפ"י זה מתרווח מש"כ התו' בכורות ד' מ"ט א' ד"ה אמר דכללא דרבה אינו אלא בקדושה שע"י מעשה ולא שע"י ממילא כבכור. והיינו משום דמהאי קרא לא נ"ל אלא כה"ג. וכיב"ז יש לפרש הא דתניא במכילתא פ' בא משכו וקחו לכם צאן. משכו מי שיש לו. וקחו מי שאין לו. ולכאורה משיכה זו למאי היא ומאי איכפת לן שיבדוק כל עדרו ממומין. וביום י"ד ישחוט כולם. ויהא א' לפסח והשאר לבשר תאוה. בשלמא בבהמ"ק א"א לשחוט בעזרה ולהקטיר אימורי חולין וכדומה. אבל בפסח מצרים אמאי בעי משיכה. אלא משום שלא מיתפיס קדושת הקרבן אלא על המבורר. ומזה למדנו לכל התפסה שבתורה. אבל מה שלא שייך להתפסה אינו בזה הכלל. ובחנם נדחקו האחרונים בש"ע או"ח סי' תע"ה ס"א ע"ש:

ודע דהתוס' דמס' ע"ג ד' ס"ג ד"ה כגון. הוסיפו דאין איסור אתנן חל אלא על המבורר בשעת מעשה. ולא מהני שיתברר אח"כ אפי' למ"ד יש ברירה וצ"ע בסוגיא דתמורה פ"ו ובכורות פ' מע"ב דמחיר כלב בשנים שחלקו א' נטל תשעה וכלב וא' נטל עשרה כולם אסורין ומקשה דנברור א' ויהא אסור כו' אלמא דהמתברר אח"כ חל עליו האיסור. איברא לשיטת הרמב"ן בחי' ע"ג שם והובא בר"ן בהא דבי ר' ינאי דהוי יזפי בשביעית ופרעי בשמינית דדוקא שכבר נאכל אז אינו חל האיסור אבל אם לא נאכל חל עליו איסור שביעית. וכמו כן במוכר ע"ג ויי"נ ולוקח דמיהם אסור אפי' כבר משך העו"ג אם לא שכבר כלו מן העולם. א"כ ניחא דדוקא באתנן זונה שהביאה כבר אזלא לה. אבל במחיר כלב שהוא בעולם חל אח"כ כשמתברר. אבל לשיטת התו' דאפי' כשהם בעין אלא שמשך העו"ג לעצמו לא חל על דמיהן התפסתן א"כ ה"ה כשאינו מתברר בשעת חליפין לישרי. וצ"ל דבאמת לא למדנו זה הכלל אלא מהא דמשני ר"ח שם הא בטלה זה הא בטלה סתם. ולהאיבעית אימא דאפי' בטלה זה מיירי דקאי בחצרה. אלמא דטלה סתם אפי' כהאי גוונא שרי. והיינו משום שלא נתברר בשעת ביאה וחלות איסור אתנן. אבל לאוקימת' קמייתא דלא מיירי דקאי בחצירה אינו מוכח הכי. וכן בלא ר"ח ג"כ אפשר ליישב הברייתות הא דקיימי בחצירה והא דלא קיימי בחצירה. וא"כ י"ל כשמתברר אח"כ באמת אסור. ומש"ה שפיר קאמר בתמורה שם דלמ"ד אין ברירה ניחא. ונאמר דאפי' לא נתברר אסור. אבל למ"ד י"ב נהי דחד מינייהו אפשר למיסר ודלא כר"ח. כולהו מיהא לישרי ומשני ר"א. ולפי האמת אפי' למ"ד אין ברירה נצרכנו לזה הישוב דר"א שהרי לא נתברר בשעת החילוף על הכלב. ובזה מתיישב פסק הרמב"ם ה' אה"מ פ"ד ה' י"ז דאם אחד מהן שוה לדמי הכלב או יתר על דמיו. הוא אסור והשאר מותרין. ואם כל אחד וא' פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורין. משמע שאם הכל שוין לדמי הכלב כולהו שריין וכאוקימתא דר"א. וכבר תמה ע"ז המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ז הא קיי"ל אין ברירה בדאורייתא. ולמש"כ ניחא. דלפי האמת א"א למיסר אלא כשאחד מתברר בשעת החילוף. ולא תקשה הא לענין קנית עירוב אי' ג"כ בעירובין ד' נ' כל שאינו בזה אח"ז כו'. ומכ"מ מהני ברירה למ"ד יש ברירה. הא ל"ק דכבר כתבו התוס' שם ד' מ"ט ב' דלא דמי תחומין לכל דבר. ובאמת אפי' לרב אינו אלא דוגמא לדבר. אבל ודאי אינו שוה מכל צד לדבר הנתפס כמש"כ לעיל:

וההיא דשחיט לה וטביל ההוא חיה בדמיה אסורה באכילה. והך כו' כצ"ל וכ"ה בכת"י:

אמר רבא איפוך אנא כו'. כ"ה גם בכת"י. אבל בגמ' איתא ואיפוך אנא ושקיל וטרי טובא ומסיק רבא א' כו'.

לג

(לג) והוי להו כהקדש. משמע דהא דיש סברא לאסור מחיים משום דהוי כהקדש ובסוגיא דקידושין שם ובחולין ד' פ"ב א' מבואר טעמא דרשב"ל דס"ל דנאסרין מחיים משום דיליף קיחה קיחה מע"ע וכדר"י דאמר ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ונראה דס"ל לרבינו דכ"ז הוא סתמא דגמרא כרב אשי בחולין שם דר"ל כדר' ינאי ס"ל דע"ע משעת ירידתה נאסרה. אבל לפי דמיישב הש"ס בקדושין לר"ל מ"ד אקדשים דמחיים אסירי ואתיא שחיטה ומכשרא להו. ה"נ עיקר איסור מקדשים הוא דגמר לה דאסור מחיים. והא דמסיק בקידושין שם דרשב"ל כתדר"י אתיא דיליף מכשיר ממכפר. ר"ל ציפורי מצורע מע"ע. היינו אי לאו האי מה מצינו נאמר מכשיר ומכפר בפנים ומכשר ומכפר בחוץ כו' לא ידעינן כלל לדמות ציפורי מצורע לקדשים לאוסרן בהנאה. שהרי תדר"י לא דרשי כלל קראי דכל צפור טהורה וגו'. אבל השתא דנ"ל מכשיר ממכפר. אוקי באתרה כקרבנות מצורע דקדשי מקדש נינהו ואסור משעת הקדשן. והשילוח הוא גמר מצוותן כמו הוצאת הדשן דשריין כדתנן פרק ב' דמעילה. והשחוטה אסורה כמו בשר עולה. דאסורה עד דמתעכלי על המזבח. והני תנאי דס"ל מחיים לא מיתסרא לית להו האי מה מצינו. ולא ס"ל לדמויי לקדשים. והא דאסור היינו מדרשה דוזה אשר ל"ת לרבות את השחוטה. וא"כ רק משחיטה נאסרה. ועפ"י זה יתורץ קושית התוס' שם ובכריתות ד' כ"ה רומי' דסוגי' אהדדי דבקידושין יליף צ"מ מע"ע ובכריתות יליף ע"ע מצפורי מצורע לאסו' מחיים ע' בפירש"י ותו'. ולמש"כ ניחא יותר דלא ילפינן בסוגיא דקידושין מכשיר ממכפר אלא לאסור בהנאה וממילא אסור מחיים כקדשים וע"ע אפשר דלא אסירא אלא משעת' עריפה. וזהו באמת דעת רבא בכריתות שם. אבל בכריתות דמשני לר"ה ה"ק דכמו כן ילפינן מכפר ממכשיר דמה מכשיר אוקי באתרה וכקדשים דמינן לאסור מחיים. ה"נ מכפר אסור מחיים. ודע שרבינו דייק בלשניה וכ' אבל משולחת דאיתעביד לה מצוה כו' פי' שנגמר המצוה. וידוע דכל אה"נ לאחר שנעשה מצוותן שריין. ולהלן כתב ובשחיטה הוא דמתסרן דקא מתעבד מצוה. פירושו שנעשה בו תחלת המצוה. ואינו הזמלה בעלמא. ואחר שהתחיל לעשות מעשה המצוה נאסרו תרווייהו עד שמשתלח המשולחת כמש"כ התוס' קידושין שם ד"ה משעת שחיטה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף